נכסי החייב הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
20.בית המשפט קמא ביאר כי על פי הפסיקה, בהתקיים נסיבות 1-6 קמה חזקה לפיה נכסי החייב הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה. ככל שבעלי השליטה מבקשים להפריך את החזקה, הנטל עליהם. וראו: רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (פורסם בנבו, 25.10.12).
21.בית המשפט קבע כממצא עובדתי (שממילא לא שנוי במחלוקת) שמתקיימים חמישה התנאים הראשונים.
22.אשר לתנאי השישי, קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע למועד הקובע לתחולתו של התנאי. בעוד העירייה סבורה כי המועד הקובע לשאלה מיהם בעלי השליטה, הוא מועד יצירת החוב, טוענת המשביר כי המועד הקובע הוא המועד בו החברה הפסיקה את פעילותה.
23.בענייננו, הוכח שהמשביר הייתה בעלת שליטה בקוסט במועד היווצרות החוב אך לא במועד בו נכנסה קוסט להליכי פירוק או הפסקת הפעילות העסקית, שזו ארעה מספר חודשים לאחר מכירת מניות המשביר בקוסט לצד ג'-אפיקי יונתן בע"מ ועל כן, לדעת המשביר, בעלי השליטה במועד הקובע הוא אפיקי יונתן בע"מ או מי מטעמה ומכאן שאין תחולה לסעיף 8(ג) ביחס למשביר.
24.בית המשפט קיבל את עמדת העירייה במחלוקת זו בהבהירו כי ברגיל מתייחס התנאי השישי למועד הפירוק או הפסקת הפעילות ברם מקום בו אין זהות בין בעל השליטה במועד יצירת החוב לבין בעל השליטה במועד הפירוק, ובהתאם לתכלית החקיקה, ניתן לראות את בעל השליטה במועד יצירת החוב, כבעל השליטה שעליו ניתן להשית את האחריות לחוב.
25.בית המשפט נימק את עמדתו ברציונל שבבסיס חקיקת סעיף 8(ג) והוא מניעת התחמקות חברות מתשלום חובות בזמן אמת והסתמך על עת"מ (ת"א) 8622-03-15 גרצוב נ. עיריית תל אביב יפו (ניתן ביום 24.11.2016), שם אימץ בית המשפט את מועד העברת המניות (ולא הפסקת פעילות החברה) כמועד קובע.
26.בית המשפט מצא חיזוק לעמדתו גם במילות סעיף 119א אשר אינו מתייחס רק למצב של פירוק אלא גם למצב של תאגיד שהעביר את נכסיו "ללא תמורה או בתמורה חלקית מבלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב".
27.בהתאם, קבע בית המשפט, כי יש לבחון אם התנהלות בעל השליטה, שבתקופתו נוצר החוב, הובילה למצב שלא נותרה בידי התאגיד החייב יתרה לתשלום הארנונה לעירייה. ומכאן שיש לבחון את התנאי השישי והשביעי יחד כדי לקבוע אם ראוי לחייב את המשביר.
28.עובדתית כאמור אין חולק כי קוסט החזיקה בנכס 7 חודשים והמשביר היתה בעלת השליטה בקוסט כל אותו הזמן.
29.בית המשפט קבע שהוכח כי עובר למכירת המניות בקוסט, העבירה המשביר לקוסט 15 מיליון ₪ כדי לאפשר לה להתקיים כחברה פעילה (סכום העולה עשרות מונים על חוב הארנונה), שיועד בין היתר לביצוע תשלומים לספקים, עובדים, בעלי נכסים, עיריות וכל מה שיאפשר לה להמשיך לפעול על מנת למכור את החברה כעסק חי, כשהתוכנית היתה למכור את סניף כרמיאל לרמי לוי ב-8 מיליון ₪ ושהמשקיע שיקנה את מניות קוסט יזרים 15 מיליון נוספים.
30.קוסט, בהיותה נתונה בשליטה מלאה של המשביר, העבירה לרמי לוי את זכויותיה במרכול בכרמיאל תוך התחייבות לשאת בחוב הארנונה בגין תקופת החזקתה. בו ביום מכרה המשביר את החזקותיה בקוסט, מבלי שדאגה כי הכספים שהזרימה לקוסט יכסו ולו חלקית את החוב לעירייה לאחר מס' חודשים אף יזמה את פירוק קוסט.
31.המשביר דאגה לשמר את קוסט כ"עסק חי" על מנת לאפשר מכירתה וכך הצליחה למכור את החזקותיה בקוסט בתמורה ל-25 מיליון ₪ מפדיון עתידי של הרשת.
32.המשביר טענה כי לאור הפרת ההסכם להעברת זכויותיה בקוסט ע"י הרוכשים (אפיקי יונתן), ירדו השקעותיה לטמיון, ברם בית המשפט קבע כי מדובר בסיכון מחושב ומכל מקום העובדה שבסופו של דבר ציפיות המשביר לא עלו בקנה אחד עם המציאות אינה גורעת מאחריותה לשאת בחוב כלפי התובעת.
33.בית המשפט קבע שהתנהלות המשביר הובילה למצב בו קוסט נשארה עם חובות כלפי העירייה כאשר לא היו בידה די משאבים לשלם חובות אלה ועל כן מצא לחייבה מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
34.בית המשפט אף מצא לחייב את המשביר בחוב הארנונה של קוסט מכוח דוקטרינת הרמת המסך הנעוצה בסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999, כשקבע כי הוא מקבל את הטענה מאותם טעמים עובדתיים וטעמים שבמדיניות משפטית מכוחם ייחס לה את החוב לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
טענות המערערת:
35.לטענת המערערת שגה בית המשפט באי מתן משקל ראוי לראיות שהוצגו בפניו, ושגה במסקנותיו המשפטיות.
36.המערערת טוענת שבית המשפט לא נתן משקל לכך שהוכח כי אפיקי יונתן הפרה את הסכם רכישת המניות בקוסט, לא השקיעה את הסכומים שהתחייבה להשקיע, לא פעלה לשחרור המשביר מערבויות לחובות שניתנו והייטס שנרשמה כבעלת מניות אף הבריחה נכסי קוסט באופן שגרם לכך שהמשביר לא תקבל את התמורה העתידית שהובטחה לה בהסכם (25 מיליון ₪ מכספי פדיון קוסט).
37.לטענת המערערת בית המשפט התעלם מכך שבעת מכירת מניותיה בקוסט, היה מדובר במכירת חברה פעילה, בעלת מס' סניפים, עם חשבון בנק פעיל, רכוש קבוע והסכמים מול זכיינים.
38.המערערת טוענת כי העירייה פנתה לקוסט רק ביום 7.4.15 לראשונה בהתראה על כוונתה להגיש נגדה תביעה בגין חוב הארנונה וזאת כאשר ידעה כי מ-27.11.14 מחזיק בנכס רמי לוי בע"מ. היא המשיכה וניהלה עם קוסט משא ומתן אך לא נקטה בכל הליך גבייה. משהוגשה בקשה לפירוק קוסט הגישה תביעת חוב על החוב מושא התביעה וכל זה ללמדך שראתה בקוסט ולא במערערת את מי שאחראי לחוב.
39.עוד טוענת המערערת ששגה בית המשפט בקביעתו כי יש לראות בה מחזיקה בנכס ולחייבה בהתאם לסעיפים 325-326 לפקודת העיריות שכן בית המשפט קבע באופן עובדתי כי היחידה שהחזיקה בנכס הייתה קוסט בכל הזמנים הרלבנטיים להיווצרות החוב וכי המשביר לא היתה מחזיק בנכס כמשמעו בפקודה, בכל שלב שהוא. על כן, מרגע שהעירייה קיבלה את הודעת קוסט לפיה ההחזקה החלה כבר ב-1.5.2014, הרי שקביעת בית המשפט לפיה יש לחייב את קוסט, ואפילו רק מיום ההודעה (אוגוסט 2014), אינה מוצדקת.
40.לטענת המערערת, שגה בית המשפט משהחיל את סעיף 326 לפקודת העיריות על ענייננו, שכן בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת החייב בארנונה הוא המשכיר, ובענייננו על פי חוזה השכירות היה מדובר על תקופת שכירות של 15 שנים, בעוד השכירות בפועל הייתה למשך 7 חודשים.
41.עוד טוענת המערערת כי העירייה לא פעלה באופן יעיל לגביית החוב מקוסט, שכן ממועד מכירת מניות קוסט, עד מכתב ההתראה ששלחה לה, חלפו למעלה מ-4 חודשים בהם לא נקטה בכל הליך כנגד קוסט. לפיכך שגה בית המשפט, משלא התייחס לעובדה כי העירייה יכלה לגבות את החוב בזמן אמת בהליכי גבייה מנהליים, שכן כאמור קוסט הייתה חברה פעילה בעת העברת המניות.
42.המערערת טוענת כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה יש לראות במשביר אחראית מתוקף היותה בעלת השליטה בקוסט בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
43.לטענתה, המועד הרלבנטי לחבות בעל שליטה לפי סעיף 8(ג) הוא מועד הפירוק של חברת קוסט ובמועד זה המשביר לא הייתה בעלת מניות בקוסט, שכן מניותיה בקוסט נמכרו ביום 4.11.2014 לאפיקי יונתן בע"מ, 7 חודשים לפני הגשת בקשת הפירוק נגד קוסט, בזמן שקוסט הייתה חברה פעילה, לא התחמקה מתשלום החוב, לא הבריחה נכסים והמערערת לא מכרה את מניותיה בקוסט בלי שנותרו לקוסט אמצעים לסילוק חובותיה.
44.לטענת המערערת, שגה בית המשפט עת שהתעלם מהעובדה כי על פי הדוחות הכספיים של קוסט לשנים 2012-2014, אשר הוצגו בניהול התיק, לקוסט היו חובות בעשרות מיליוני שקלים למשביר בגין המימון שהעמידה לה מאז תחילת פעילותה, ובכך יש לסתור את החזקה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
45.המערערת טוענת כי הציגה בפני בית המשפט קמא תשתית עובדתית מוצקה לפיה נכסיה של קוסט לא הועברו אל המשביר. ובכך שגה בית המשפט עת קבע שהוראות 8(ג) חלות בעניינה של המשביר.
46.המערערת טוענת ששגה בית המשפט משהתעלם מהעובדה כי לא רק שהמשביר לא התעשרה מסניף כרמיאל או מהחזקותיה בקוסט אלא ספגה הפסדים בשל הפרת ההסכם ע"י התנהלות בעלי המניות החדשים בקוסט ומטעם זה לא התקיימו תנאי סעיף 8(ג).
47.לטענת המערערת שגה בית המשפט משהתעלם מהעובדה כי בהתאם להסכם מכר מניות קוסט, הופטרה המשביר מכל חוב או התחייבות של קוסט.
48.המערערת טוענת כי שגה בית המשפט בקביעתו כי יש לחייב את המשביר גם מכוח סעיף 6 לחוק החברות, שכן העירייה לא פירטה ולא הוכיחה כנדרש בדין את עילות הרמת המסך כלפי המשביר. בעניין זה, שגה בית המשפט משהתעלם מהעובדה כי במכירת מניות המשביר בקוסט לא הייתה כוונה להתחמק מתשלום וההיפך הוא הנכון, לאור העובדה כי מדובר היה במכירת מניות בחברה פעילה בעלת נכסים. לא הוכח כי המערערת הציגה בפני העירייה מצגים כוזבים מתוך כוונה להטעותה באשר לזהות המחזיקה בנכס, העירייה לא פירטה איך הוצגו המצגים, למי הוצגו, מתי הוצגו ובית המשפט לא התייחס לכך במסגרת פסק הדין. הוכח כי המערערת לא פעלה להסוות את זהות המחזיקה בכל שלב. ועל כן, לא הוכחה תרמית או הונאה המהווה בסיס והצדקה להרמת המסך.
טענות המשיבה:
49.המשיבה סומכת ידיה על קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא.
50.כך, מר רמי שביט נחקר ולא נתן הסבר הגיוני מדוע החליטו קוסט והמשביר לא לשלם לעירייה עבור הארנונה (עמ' 13 לפרו).
51.לטענת המשיבה בדין נרשמה המשביר כמחזיקת הנכס, שהרי ההסכם לשכירת הנכס היה בין המשכיר/הבעלים של הנכס לבינה. ככל שרצתה שקוסט תישא בחבות, יכלה לעשות כן מהיום הראשון ברם בחרה להחריש ולשלוח הודעה לעירייה רק באוגוסט 2014, ועל כן בצדק קבע בית המשפט כי, למצער, עד מועד זה יש לראות בה ולא בקוסט כמחזיקה. בדין קבע בית המשפט כי אין זה סביר שהעירייה תעמוד בעצמה על מצב הבעלות או החזקה בכל נכס בתחומיה בכל עת ועת באופן יזום (בייחוד משהומצא לה הסכם לפיו המחזיקה/ שוכרת היא המשביר).
52.אשר לבחינת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, בית המשפט קמא קבע קביעה עובדתית לפיה ההתנהלות של המשביר הובילה למצב בו קוסט נשארה עם חובות כלפי העירייה, כאשר לא היו בידיה די משאבים לשלם חובות אלה. הקביעה התבססה על הראיות שהוצגו, על אלו שלא הוצגו והיו צריכות להיות מוצגות, ועל התרשמותה מעדות מר שביט. אין להתערב בממצאים עובדתיים וקביעת מהימנות.
53.לטענת העירייה בדין קבע בית המשפט שהתקיימו תנאי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, והתקיימה חזקת ההברחה, שלא נסתרה ע"י המשביר.
54.לטענת המשיבה, בבית המשפט לא הוצג דיווח אמתי וראוי בשאלה מה נעשה בכספים שהועברו לקוסט (לא צורפה חוות דעת חשבונאית ולא הוגשו דוחות רווח והפסד), ואין הגיון בעובדה שהמשביר העבירה 15 מיליון ₪ אבל החליטה לתבוע בתביעת החוב רק 5 מיליון ₪. הדברים נשארו לוטים בערפל מבחינת שיקוליה והתנהלותה של המשביר. אין כל הסבר מה נעשה עם הכספים שהתקבלו מרמי לוי, לא ברור למי מהנושים שולם ומדוע קופחה העירייה. בנסיבות אלו, ובהתאם לפסיקה הרווחת, לא נסתרה חזקת ההברחה.
55.המשיבה סומכת ידיה על קביעת בית המשפט קמא לעניין סעיף 6 לחוק החברות. כך, בענייננו אישר מר רמי שביט כי אחז בשני הכובעים, בעל מניות עיקרי ומנכ"ל משותף של המשביר ושל קוסט ולכן ידע גם ידע על כך שקוסט לא שילמה את חובה לעירייה בעת העברת המניות ומכירת זכויותיה. למעשה רמי שביט אישר כי אחז כמנכ"ל המשביר וקוסט בסכום של 15 מיליון ₪ אבל החליט לא לשלם דבר לעירייה, למרות שהכספים היו "צבועים" לטובתה, ובכך המשיבה פעלה באופן שקיפח את זכותה של העירייה, תוך שהעדיפה נושים אחרים. בנסיבות אלה, היה מוצדק להרים את המסך.
דיון והכרעה
56.לאחר עיון בטענות הצדדים וההשלמות בישיבת הערעור, אני סבורה כי התוצאה הסופית של פסק הדין לפיה על המשביר לשאת בחוב הארנונה (שגובהו לא שנוי במחלוקת), היא נכונה. ההנמקה בפסק הדין קמא בוססה על שלושה אדנים: קביעה כי המשביר הוא מחזיק למצער לחלק מהתקופה; הרמת מסך סטטוטורית לפי סעיף 8( ג) לחוק ההסדרים והרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות.
בעוד אני סבורה כי לא היה מקום להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות ואין מקום להכיר במשביר כמחזיק לפי סעיף 325 -326 לפקודת העיריות, נכונה המסקנה כי יש לחייב את המשביר מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
57.בשאלה מיהו המחזיק לצורך סע' 325-326 לפקודת העיריות, העירייה רשמה במקור את המשביר כמחזיקת הנכס ככל הנראה מכוח חוזה השכירות עם הר היונה שהועבר אליה (תחילת החזקה 1.5.14) ברם מרגע שהעירייה קיבלה את הודעת קוסט לפיה ההחזקה על ידה החלה כבר ב-1.5.2014, ושינתה רטרואקטיבית את הרישום בספריה, הרי שהכירה בכך שקוסט היתה המחזיקה מתחילת הפעלת המרכול והסכימה למצב עובדתי זה.
קביעת בית המשפט לפיה יש לחייב את המשביר עד יום ההודעה (אוגוסט 2014) מכוח היותה מחזיק, אינה מוצדקת. כידוע המבחן הקובע לצורך החזקה הוא מבחן מירב הזיקות ועסקינן במבחן עובדתי. משידוע מי הוא המחזיק, והעיריה מאשרת מצב עובדתי זה, אזי המחזיק, ורק הוא החייב בארנונה מכוח סעיפים אלו. וראו בענין זה עמ"נ (י-ם) 54186-02-11 רזים רשת מועדוני כושר 2005 בע"מ נ' עיריית ירושלים מנהל הארנונה (פורסם בנבו 30.10.2012).
הרישום והחיוב על פי הודעה מאוחרת מיועד למקרים בהם המצב העובדתי לא ברור ומכוח ההיגיון לפיו אין להטיל על העירייה להתרוצץ בכל זמן נתון כדי לבדוק מי מחזיק בפועל, ברם משעה שנתון זה נמצא בידיה, אין לגביו מחלוקת, והיא מכירה בו, מאשרת אותו ומשנה את רישומיה, אזי אין מקום לשנות את שם המחזיק אך בשל אי תשלום של אותו מחזיק.
58.באשר להרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, בית המשפט לא נימק את החלטתו אלא אך קבע כי אותם טעמים שמכוחם יש לקבל את התביעה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, יפים גם לכאן. קביעה זו אינה מספקת.
האפשרות להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות שונה בעילותיה מהרמת המסך לפי 8(ג). בהרמת מסך לפי חוק החברות יש צורך בהוכחה (והנטל על הטוען) כי התקיימו העילות המנויות שם.
סעד של הרמת מסך שמור לנסיבות חריגות במיוחד, כאלו אשר חורגות מחשדות בדבר פעולות שלא כדין (ראו, למשל, פר"ק 20173-12-09 דנשיר תוכנה בע"מ נ' די.אס נולדג' בע"מ [פורסם בנבו] (החלטה מיום 23.11.11).
חוב ארנונה של חברה כשלעצמו אינו מצדיק ולא מהווה עילה להרמת מסך ע"פ דיני החברות וראו ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (23/3/11) : "לא די בעצם העובדה שהמערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו"... חובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית".
ההלכה מחייבת הנחת תשתית ראייתית מקיפה על ידי התובע בדבר היסודות העובדתיים להוכחת הטענה בדבר התנהלות חריגה של בעלי המניות.
בענייננו, אין ראיה ואין גם טענה לפיה מטרת הקמתה של קוסט היתה לצורך שימוש לרעה באישיות המשפטית או לצורך התחמקות מתשלומי חובה. קוסט הוקמה ב-2010 והיו לה כמה סניפי מרכולים, אחד מהם בכרמיאל (מושא התביעה).
לא הוכח באופן פוזיטיבי כי במכירת מניות המשביר בקוסט הייתה כוונה להתחמק מתשלום; לא הוכח מימון דק; לא הוכח כי המערערת הציגה בפני העירייה מצגים כוזבים מתוך כוונה להטעותה באשר לזהות המחזיקה בנכס; ולא הוכחה תרמית או הונאה.
59.שונה המצב באשר לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. (המפנה לסעיף 119 לפקודת מס הכנסה בשינויים המחויבים). בענין זה צדק, לדעתי, בית המשפט קמא.
60.סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, המהווה הרמת מסך מרחיבה וחורגת מהרמת מסך המוכרת בדיני התאגידים, נחקק במטרה לסייע לרשויות המקומיות בהעמקת גביית ארנונה על ידי מתן אפשרות לגבות את החוב מבעלי המניות של החברה הפרטית המחזיקה שלא שילמה ארנונה, וזאת אם החברה שהתפרקה או הפסיקה פעילותה או העבירה את נכסיה בלי תמורה או תמורה חלקית, עשתה זאת מבלי שנותרו לה אמצעים לסילוק החוב (סעיף 119 א (א) (1)). סעיף 119א (א) (3) קובע חזקה לפיה יש לראות את נכסי החברה כמי שהועברו לבעלי השליטה ללא תמורה אלא אם יוכיחו אחרת בעלי השליטה.
61.בהקשר זה, אין בידי לקבל את טרוניית המערערת לפיה העירייה לא פעלה באופן יעיל לגביית החוב מקוסט, באופן שממועד העברת סניף כרמיאל לרמי לוי ומכירת מניות קוסט עד מכתב ההתראה ששלחה לה, חלפו למעלה מ-4 חודשים בהם לא נקטה בכל הליך כנגד קוסט. אני סבורה כי אין בדרישת התשלום כעובר 4 חודשים משום שיהוי (ודאי לא שיהוי בלתי סביר) ועל כן יש לדחות טענת המערערת בענין זה.
62.המערערת טענה כי שגה בית המשפט משהתעלם מהעובדה שבהתאם להסכם מכר מניות קוסט לאפיקי יונתן, הופטרה המשביר מכל חוב או התחייבות של קוסט. בית המשפט לא התעלם מהטענה אלא סבר, ובצדק, כי ההסכמות החוזיות בין המשביר לאפיקי יונתן חסרות נפקות לחובות ארנונה ע"פ דין ביחסים שבין הרשות לבין המחזיקים בזמן יצירת החובות. (אגב המשביר לא הצביעה על הסעיף בו הוסכם שהמשביר תהיה פטורה מחוב ארנונה שנוצר בעת החזקת מרכול כרמיאל שעה שהמשביר היתה בעלת המניות).
גם הטענה לפיה אפיקי יונתן הפרה את הסכם רכישת המניות בקוסט, לא השקיעה את הסכומים שהתחייבה להשקיע, לא פעלה לשחרור המשביר מערבויות לחובות שניתנו והייטס שנרשמה כבעלת מניות אף הבריחה נכסי קוסט באופן שגרם לכך שהמשביר לא תקבל את התמורה העתידית שהובטחה לה בהסכם, אינה רלבנטית ליחסי הרשות עם המשביר.
כדי להעמיד את העובדות על דיוקן, יש להבהיר כי סניף כרמיאל נמכר ע"י קוסט לרמי לוי בהסכם שנחתם ביום 4/11/14 שעה 08:00 בעוד העברת מניות המשביר בקוסט לאפיקי יונתן נרשמה ב-26/11/19.
וראו גם נספח 8 לתצהיר רמי שביט – דיווח המשביר לרשות לניירות ערך ולבורסה (נחתם על ידי רמי שביט) על עסקת המכירה לרמי לוי שם נכתב, בין השאר, בפסקה חמישית כי קוסט תפנה לכל הספקים והצדדים השלישים, תודיע על העברת הסניף בכרמיאל ותדאג עד סוף 2014 לבצע התחשבנות ולהסדיר את התשלומים לאותם ספקים וצדדים שלישיים).
התביעה מושא הערעור הוגשה במקור גם נגד אפיקי יונתן ברם נמחקה נגדה לאור טענת האחרונה לפיה בעת שרכשה את מניות המשביר בקוסט, סניף כרמיאל שהועבר לרמי לוי כבר לא היה חלק מנכסי קוסט ועל כן מדובר בחוב שהתגבש עובר לרכישת המניות ושלא היתה צריכה לשאת בו כבעלת מניות בעת פירוק החברה.
63.עמדת העירייה, שהתקבלה על ידי בית המשפט היא כי מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וההפניה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, המשביר מחויבת בתשלום הארנונה מכוח שליטתה בחברת קוסט בתקופה הרלבנטית ליצירת החוב.
אכן באופן רגיל, המועד הקובע לבחינת 'הברחת הנכסים' הוא מועד הפסקת הפעילות או פירוק החברה ובמועד הגשת בקשת הפירוק, המשביר לא היתה בעלת המניות (אלא אפיקי יונתן) ברם בית המשפט מצא להחיל את סעיף 8(ג) על הנסיבות המיוחדות שבענייננו ולבחון את מועד יצירת החובות ולא מועד פירוק החברה (כטענת המערערת). פרשנות זו של בית המשפט קמא עשויה להתיישב עם תכלית סעיף 8(ג) היינו מניעת התחמקות חברות מתשלום חובות על דרך הטלת חובות מוגברות על בעלי מניות באופן החורג מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומאחריותם ע"פ דיני הרמת מסך קלאסיים. בית המשפט הפנה לאפשרות פרשנית תכליתית זו שהובאה בעת"מ (ת"א) 8622-03-15 גרצוב נ. עיריית תל אביב יפו (ניתן ביום 24.11.2016), שם נקבע בהאי לישנא " אין לקבל מצב בו העותרים ניהלו את החברה באופן המתחמק במשך מספר שנים מלשלם את חובות הארנונה בגין הנכס שהחברה מחזיקה, עם סיום ההחזקה בנכס יעבירו את מניותיהם בחברה לידי אחרים במטרה שאלו האחרונים יישאו בחוב הרטרואקטיבי שיצרו בעלי השליטה הקודמים". פרשנות זו אף נתמכת, כפי שקבע בית המשפט קמא, בכך שסעיף 119א חל לא רק על חברה שהתפרקה או הפסיקה פעילותה אלא אף על חברה פעילה שהעבירה נכסים מבלי שהיו לה די אמצעים לסילוק החוב, ועל כן פרשנות בית המשפט וקביעתו מוצדקים בנסיבות.
64.הנטל בהתאם לסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה בפרשנות לעיל, הוא על המשביר (כבעלי השליטה בקוסט) להראות מה נעשה עם הכסף שהתקבל עם מכירת המרכול לרמי לוי והכסף שקיבלו עם מכירת מניות המשביר בקוסט לאפיקי יונתן והאם נותר כסף מספיק בידי קוסט לפרוע את חשבונות הארנונה בזמן אמת, עובר לרישום המניות על שם אפיקי יונתן.
65.בית המשפט קמא סבר כי בחינת התנהלותה הכספית של קוסט במהלך תקופת פעילותה העסקית בכרמיאל עשויה להצביע על דפוס לפיו הוצאות שנדרשו להמשך פעילותה העסקית שולמו כסדרן בעוד שהוצאות אחרות כמו חיובי הארנונה נדחו ואף לא שולמו כלל ובכך יש משום התחמקות מתשלום ארנונה במועדים בהם היה חובה על קוסט לשלם. מסקנתו התבססה על הראיות שהוצגו בפניו.
מר רמי שביט נחקר ולא נתן הסבר הגיוני לשאלה מדוע החליטו קוסט והמשביר לא לשלם לעירייה עבור הארנונה בעת שהחוב נוצר וקוסט ידעה עליו. בעמ' 13 לפרו' הוא נשאל. " ש. אתה מעביר 15 מ' ₪ באוקטובר 2014 לפי שיטתך, בין היתר כדי לכסות ארנונה, אז למה לא הועבר מהכסף הזה עבור הארנונה שום דבר לתקופה שמחודש מאי עד נובמבר 2014? התשובה היתה מתחמקת ולא ניתן הסבר של ממש זולת הטענה כי מי שצריך היה לשלם הוא קוסט ולא המשביר ולשאלת בית המשפט מדוע קוסט לא שילמה לעירייה משקיבלה את החיובים ושהוזרמו אליה כספים לשם כך, אמר שהעירייה היתה צריכה לפעול לגבייה.
וראו עמ' 14 לפרו' : ש. "האם בדקת לפני שהמשביר הזרימה כסף האם יש חובות לעירייה?
ת. ידעתי שיש התחייבויות שוטפות לחברה, לא נכנסתי בדיוק למה" ש' 8-9.
מר שביט העיד אמנם שלא טיפל בפועל בעצמו בכספים של קוסט הגם שהיה מנכ"ל משותף בקוסט יחד עם מר ניסים חסן, אבל יש לזכור כי המשביר בחרה במר שביט כמי שיגיש תצהיר היכול לשפוך אור על השאלות שבמחלוקת ולא מצאה לזמן את ניסים חסן (שאגב, היה בעל המניות היחיד באפיקי יונתן שרכשה את מניות המשביר בקוסט), ועל כן אי מתן תשובה מספקת, והשארת הדברים לוטים בערפל, פועלת לרעת המשביר שהנטל עליה.
66.קוסט היתה כאמור חברת בת של המשביר שהשיטה המלאה בה היתה של המשביר. המשביר היא זו שהחליטה אם ומתי יוזרמו כספים לקוסט, באיזה היקף (בעיקר לצורך מכירתה כעסק חי) ואיזה חובות יכוסו. אין בנמצא ראיות לפיהן המרכול בכרמיאל או קוסט בכלל השיאה רווחים עובר להעברה לרמי לוי. המשביר ידעה בזמן אמת כי קיים חוב ארנונה לעירייה בגין שבעה חודשים אך בחרה במודע שלא לפרעו למרות שהכספים היו "צבועים" לטובת העירייה ולמעשה גלגלה אותו על בעלי המניות החדשים בלי שהוכיחה כי היו אמצעים בידיה של קוסט לפרוע את החוב בעת שנוצרו החובות. לאחר העברת המניות לאפיקי יונתן אין בידנו ראיות אם החברה היתה פעילה שכן תוך מספר חודשים המשביר יזמה הליך של פירוק לקוסט.
67.בהקשר הפרכת חזקת ההברחה ראו ת"א 40931-06-13 עיריית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן בע"מ (ניתן ב-28.7.15 ) ראו גם ע"א (מחוזי-ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו: שם נאמר "לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די".
68.המשביר הציגה את דוח קוסט ל- 2013 (התחייבויות של 36 מיליון ₪) אך לא את דוח 2014 שהיא השנה הקריטית לקביעת הממצאים בדבר עמידה בנטל הפרכת חזקת ההברחה. לא הוכח מה שולם ע"י קוסט ב-2014, למי שולם, ומדוע לא שולם לעירייה. לא הוצגו דפי חשבון בשאלה מה נעשה עם הכסף, האם שולם למשביר, איזה סכומים ומתי. הדברים נשארו לוטים בערפל מבחינת שיקוליה והתנהלותה של המשביר. אין כל הסבר מה נעשה עם הכספים שהתקבלו מרמי לוי, לא ברור למי מהנושים שולם ומדוע קופחה העירייה. המשביר לא הציגה אישורים שונים ממס הכנסה, מע"מ, חוזים עם ספקים בשנה זו ביחס לקוסט, אישור רו"ח של החברה וכיוצ"ב.
69.בסופו של יום, קבע בית המשפט קמא כי ההתנהלות של המשביר הובילה למצב בו קוסט נשארה עם חובות כלפי העירייה, שעה שלא היו בידיה די משאבים לשלם חובות אלה. הקביעה התבססה על הראיות שהוצגו, או נכון יותר על אלו שלא הוצגו חרף נטל הראיה שהוטל על המשביר, על העמימות ועל מהימנות עדות שביט. הקביעות מבוססות ואין מקום להתערב בהן.
ומכאן שבדין קבע בית המשפט שהתקיימו תנאי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, והתקיימה חזקת ההברחה. על המשביר הוטל הנטל לסתור אותה באמצעות הצגת תשתית ראייתית ראויה, נטל שלא הרימה במידה הנדרשת.
70.לפיכך, ככל שתשמע דעתי, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.
|
|
|
אילת דגן, שופטת
|
השופט מנחם רניאל:
1.אני מסכים לדעתה של חברתי, השופטת דגן, כי יש לבטל את קביעת בית המשפט קמא בדבר חיוב המערערת בארנונה כמחזיקה בחלק מהתקופה הנדונה, וכי יש לבטל את קביעת בית המשפט קמא בדבר חיוב המערערת בחובות הארנונה של קוסט בשל הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות. איני מסכים לדעתה של חברתי, שיש לקיים את הקביעה בדבר חובתה של המערערת בתשלום לפי סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, מנימוקים שאפרט.
2.השאלה אם מר רמי שביט שימש מנהל בשתי החברות בזמנים הרלבנטיים, אינה רלבנטית לשאלות השנויות במחלוקת בתיק זה. מכל מקום, בניגוד לדברי חברתי, המסתמכים על ראיות שהוגשו, קבע בית המשפט קמא, בסעיף 4 לפסק הדין, שמר רמי שביט הינו בעל מניות ודירקטור במשביר, וכן היה דירקטור בקוסט. לא נקבע שהיה מנהל בקוסט.
3.סעיף 8 (ג) לחוק הסדרים הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג – 1992 קובע:
על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –
"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
4.הסעיף מפנה לנסיבות המנויות בסעיף 119א (א) לפקודת מס הכנסה, שלשונו כדלקמן:
(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.
5.סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים, וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה לא קבעו עקרון כללי שלפיו כאשר נותר חוב ארנונה של חבר בני אדם בנכס מסחרי, עליו להיות משולם על ידי מי שהיה אי פעם בעל שליטה בחבר בני האדם. סעיפים אלה קבעו שבהתקיים התנאים שבהם, ניתן לגבות את המס על פי האמור בהם.
6.סעיף 8 (ג) מפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. סעיף 119א קובע 3 נסיבות, ו- 3 תוצאות שונות:
ס"ק (1) עוסק בפירוק או העברת הנכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית. התוצאה היא שניתן לגבות את חוב המס ממי שקיבל את נכסי החייב.
ס"ק (2) אינו עוסק בהעברת נכסים, אלא בהעברת פעילות לחבר בני אדם אחר שיש בו אותם בעלי שליטה, ללא תמורה או בתמורה חלקית. התוצאה היא שניתן לגבות את חוב המס ממי שקיבל את הפעילות ויש לו "קרבת שליטה".
ס"ק (3) קובע שכאשר היה לחבר בני אדם חוב מס והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חובו, חזקה היא שהנכסים שהיו לחבר בני האדם הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה אלא אם הוכח אחרת. אם הנכסים הועברו לבעלי השליטה בלא תמורה, חל האמור בסעיף קטן 1.
מכל מקום, המונחים המקימים את תחולת הסעיפים הם – פירוק; העברת נכסים; העברת פעילות; הפסקת פעילות – כל אחד בסעיף המתאים. אני דוחה את הרשימה שהובאה בפסק הדין, ושוב בסעיף 19 לחוות דעתה של חברתי השופטת דגן, לפיה יש 7 תנאים, כאשר תנאי חמישי הוא שהמחזיקה הפסיקה את פעילותה, תנאי שישי שמבקשים לחייב את בעלי השליטה, ותנאי שביעי שנכסי החייב הועברו ללא תמורה או בתמורה חלקית. זו רשימה המאחדת בין כמה סעיפים שלכל אחד תנאים אחרים. לפיה, במקרה שהפעילות לא הופסקה אלא הועברה לחבר בני אדם אחר שיש לו קירבת שליטה, בלא תמורה או בתמורה חלקית, ניתן לגבות את חוב המס מהחבר האחר, למרות שהפעילות לא הופסקה (ס"ק (2)). לפיה, כאשר חבר בני האדם לא הפסיק את הפעילות אלא העביר את נכסיו ללא תמורה מבלי שנותרו לו אמצעים לתשלום, ניתן לגבות את חוב המס ממי שקיבל את הנכסים כאמור, גם אם אינו בעל שליטה (ס"ק (1)). איני יודע מה מקור הרשימה הזו, אבל היא לא נכונה אלא מטעה, ומן הראוי לא להשתמש בה.
7.המועדים הרלבנטיים בתיק זה הם אלה:
1.5.14 עד 27.11.14 - קוסט מחזיקה במרכול בכרמיאל, כשבעלת השליטה בקוסט היא המערערת.
4.11.14 – קוסט מוכרת את זכויותיה במושכר לרשת רמי לוי שיווק השקמה. המושכר הועבר ביום 27.11.14. במועד זה חדלה קוסט להחזיק בנכס, והועברה הפעילות בנכס, אבל לא בקוסט, שהיא חבר בני האדם, שלה היו 4 סניפים פעילים ונותרו 3. בסעיף 119א לא מדובר בהעברת פעילות בנכס אלא בחבר בני האדם, דהיינו בקוסט. לכן אירוע זה אינו רלבנטי לסעיף 119א.
4.11.14 – המערערת מוכרת את מניותיה בקוסט לאפיקי יונתן, וחדלה להיות בעלת שליטה.
5.7.15 – צו פירוק זמני לקוסט. זה כנראה גם מועד הפסקת הפעילות של חבר בני האדם שהוא קוסט.
הדיון עוסק בחיובי הארנונה לתקופה 1.5.14 עד 27.11.14.
8.לא הוכח סעיף קטן 1 לסעיף 119א- לא הוכח בפני בית המשפט קמא שקוסט העבירה בכלל את נכסיה למערערת. הנכס שהוא המרכול היה בידי קוסט והועבר לרמי לוי. לא הוכח שהועברו נכסים אחרים מקוסט למערערת. כמו כן, לא חל סעיף קטן 2, משום שלא הוכח שבשעה שהיה לקוסט חוב מס סופי, היא העבירה את פעילותה למערערת, שהיתה אז בעלת שליטה. כל הדיון בערעור זה מתרכז בשאלת תחולת סעיף קטן 3. אם הוא חל על המערערת, הנטל עליה להוכיח שקוסט לא העבירה לה את נכסיה, ואז לא תחויב בחובות קוסט, בעוד שאם לא הצליחה להוכיח זאת, מתקיימת החזקה שקוסט העבירה לה את נכסיה ללא תמורה, עם התוצאה הקבועה בסעיף קטן 1, לפיה תחויב המערערת בחובות קוסט בגין ארנונה.
9.סעיף קטן 3 עוסק במקרה שבו חבר בני האדם החייב בארנונה התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס. כפי שפורט לעיל, חבר בני האדם דהיינו קוסט, הפסיק את פעילותו או התפרק בלי ששילם את חוב המס האמור רק ביולי 2015. זאת, כאשר המערערת חדלה להיות בעלת שליטה בקוסט בנובמבר 2014. בהקשר זה עומדת השאלה, האם בחינת הפעילות המקימה את תחולת הסעיף נעשית כלפי בעל השליטה בעת יצירת החוב, או בעל השליטה בעת הפירוק או הפסקת הפעילות. בית המשפט קמא קבע שהמועד הרלוונטי הוא מועד יצירת החוב, על פי האמור בעת"מ (ת"א) 8622-03-15 גרצוב נ' עיריית תל אביב. זאת, למרות שסעיף 119א כלל אינו עוסק במועד יצירת החוב כתנאי לתחולתו, אלא בפירוק, העברת נכסים, העברת פעילות או הפסקת פעילות.
10.בנוסף על העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב אינו מחייב אותנו ואף אינו מנחה אותנו (סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה), עיון בפסק הדין בעניין גרצוב, מעלה שבאותו מקרה, המניות הועברו 8 חודשים לאחר שהחברה לא החזיקה עוד בנכס, עקב הפסקת פעילותה, ועל כן לא היתה כל משמעות אמיתית להעברת מניות בחברה שהיתה אותה עת ריקה מנכסים ומפעילות. בנסיבות אלה, אין פלא שבית המשפט לא מצא לנכון להתייחס להעברת המניות כאמיתית, אלא כ-"התחמקות מתוכננת של העותרים מתשלום מס", וראה את בעלי המניות שהחזיקו במניות בשעת יצירת החוב, גם כבעלי המניות בעת דרישת החוב. הסעיף קובע שהמועד הרלוונטי הוא פירוק החברה או הפסקת פעילות, גם אם אינה מפורקת. לפי הקביעות של בית המשפט בעניין גרצוב, החוב נוצר עד אשר הופסקה הפעילות, ורק 8 חודשים לאחר מכן הועברו המניות, לאחר הפסקת הפעילות. כלומר, בשעת הפסקת הפעילות שהיא גם שעת יצירת החוב, היו אותם בעלי מניות. על כן, אין להסיק מפסק דין גרצוב, כאילו יש להעדיף את שעת יצירת החוב על שעת הפסקת הפעילות. שעת יצירת החוב אינה האירוע המפעיל את סעיף 119א. יש הבדל ניכר בין העברת המניות חודשים לפני הפסקת הפעילות (כבמקרה שלנו) לבין העברת המניות חודשים לאחר הפסקת הפעילות, כפי שהיה בענין גרצוב.
11.סעיפים קטנים (1) ו- (3) עוסקים בחבר בני האדם שהתפרק העביר נכסיו או הפסיק פעילותו. אין להתיך לתוכם את סעיף קטן 2 העוסק בהעברת פעילות, ולהסיק מכך, כפי שניתן היה להבין מפסק דינו של בית המשפט קמא, שיש להחיל סעיפים קטנים 1 ו-3 גם על חבר בני אדם שלא התפרק ולא הפסיק את פעילותו. החזקה שבסעיף קטן 3 אינה מחילה את סעיף קטן 2 העוסק בהעברת פעילות, אלא את סעיף קטן 1 העוסק בפירוק או העברת נכסים.
12.על כן, כאמור בסעיפים קטנים 1 ו-3, יש לבחון את התקיימות הסעיפים במועד העברת הנכסים, הפירוק או הפסקת הפעילות, ואין להסיק אחרת מפסק דין גרצוב. אין חולק בין הצדדים, שקוסט פורקה רק ביום 5.7.15, וזאת לאחר שהפסיקה את פעילותה כ-7 חודשים לאחר שהמערערת מכרה את הזכויות בה. מכאן, שבמועד של הפירוק או הפסקת הפעילות, לא היתה המערערת בעלת שליטה בקוסט, וסעיפים קטנים 1 ו-3 לא חלים עליה. זאת, כאשר גם בבית המשפט קמא לא היה ספק באמיתות העסקה שלפיה העבירה המערערת את מניותיה בקוסט בנובמבר 2014.
13.מכיוון שסעיפים קטנים 1 ו-3 לסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה לא התקיימו במקרה זה לגבי המערערת, לא הוטל עליה להוכיח שלא הועברו לה נכסים מקוסט, ובכך לסתור את החזקה בסעיף קטן 3. אומר רק בקצרה, שאילו היה על המערערת לסתור את החזקה (וזאת לפי עודף מאזן ההסתברויות – עת"מ (חי') 314-07-15 יעקב ספבק נ' עיריית חיפה (ניתן 20.7.15)), מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא היה עליו לקבוע שלא הועברו נכסים מקוסט למערערת. הנכסים של קוסט נותרו בידי קוסט ולא הועברו למערערת. להיפך, המערערת היא שהעבירה לקוסט 15,000,000 ₪, ולא קיבלה מקוסט דבר.
14.להסיר ספק, המערערת לא היתה צריכה להוכיח כיצד התנהלה קוסט, ומדוע לא שילמה את חובות הארנונה, ומדוע לא העדיפה נושה זה על נושים אחרים. גם אם התרשלה וגם אם לא עמדה על אכיפת החיוב של קונה המניות לשלם את החובות לרבות חובות הארנונה, כל אלה אינם מרכיבים בתחולת סעיף 119א. כעולה מהראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, קוסט התנהלה תוך צבירת חובות לספקים ולאחרים, ונמכרה כעסק חי רק לאחר שהוזרמה לה זריקת מזומן נכבדה מהמערערת, וגם החברה שרכשה אותה לא הצליחה לנהל אותה לאורך זמן. לא היו נכסים שאותם היה ביכולתה להעביר למערערת. להסיר ספק, תמורת המניות של קוסט ששולמה על ידי אפיקי יונתן למערערת אינה נכס של קוסט שהועבר למערערת, אלא נכס של המערערת שתמורתו שולמה. על כן לא מובן מדוע טען ב"כ המשיבה בפנינו שהיה צריך להוכיח מה נעשה בתמורה שקיבלה המערערת עבור המניות שמכרה.
15.על פי כל האמור לעיל, מכיוון שהמערערת לא היתה בעלת שליטה בקוסט במועד פירוקה או הפסקת פעילותה, כאשר נותרה חייבת חוב מס, אין בסיס על פי הדין לחיובה של המערערת בחוב הארנונה, ולכן אני מציע לחברותי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק הדין שקבע את חיובה של המערערת בחוב הארנונה, ולחייב את המשיבה בהוצאות.
16.לאחר כתיבת חוות דעתי, קראתי את חוות דעתה של השופטת קראי-גירון, ועלי להוסיף כמה דברים:
א.אין בסיס עובדתי לקביעה שבנסיבות אלה היתה התחמקות מתוכננת של המערערת מתשלום מס (כנראה הכוונה לארנונה). המערערת לא היתה חייבת בארנונה, וממילא לא התחמקה מתשלום ארנונה. יתר על כן, בשעה שהמערערת היתה בעלת שליטה בקוסט, העבירה קוסט את הזכויות במושכר לרמי לוי בהסכם שלפיו התחייבה לשלם את כל המיסים העירוניים (סעיף 31 לפסק הדין של בית המשפט קמא), והמערערת הזרימה לקוסט 15 מיליון ₪ לצורך תשלום חובות, כולל חובות ארנונה (סעיף 30 לפסק הדין של בית המשפט קמא). על כן, לא רק שלא היתה התחמקות של המערערת, אלא שלא היתה כוונה של המערערת שלא לשלם את הארנונה.
ב.אילו היתה התחמקות מתוכננת מתשלום ארנונה, היתה הצדקה להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, אך מכיוון שלא היתה התחמקות מתוכננת מתשלום ארנונה, מצאה השופטת דגן ואני הסכמתי לכך, שאין הצדקה להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות.
ג.סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה אינם עוסקים בשאלה אם היתה התחמקות, מתוכננת או לא מתוכננת מתשלום ארנונה, אלא אם חוב הארנונה לא שולם, על ידי חבר בני האדם שלא נותרו לו אמצעים לתשלום הארנונה.
ד.אין במקרה זה שום נסיבות מיוחדות.
ה.סעיף 119א לפקודת מס ההכנסה אינו עוסק בהעברת נכס אחד מתוך נכסי חבר-בני אדם או בהעברת פעילות בסניף של חבר-בני-אדם אלא ב"העברת נכסיו" של חבר-בני-אדם, דהיינו העברת כל נכסיו, או בהעברת הפעילות של חבר בני האדם, דהיינו העברת פעילות החברה כולה. זו לשונו של סעיף החוק, ולכן העברת הפעילות בסניף כרמיאל של חברת קוסט, אחד מבין ארבעה סניפים של החברה, אינה אירוע המפעיל את סעיף 119א לפקודת מס ההכנסה.
|
|
|
ד"ר מנחם רניאל, שופט
|
השופטת ישראלה קראי-גירון:
עיינתי בשתי חוות הדעת של חברי ולאחר בחינת העניין, אני מצטרפת לדעתה של חברתי כבוד השופטת דגן במחלוקת שבין חוות הדעת.
גם אני סבורה כי תוצאת פסק הדין של בית המשפט קמא לפיה על המשביר לשאת בחוב הארנונה במקרה דנן נכונה, וזאת בנסיבות המיוחדות של מקרה זה המחייבות מתן הפרשנות שניתנה על ידי כב' השופטת דגן בחוות דעתה לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. גם אני סבורה כי פרשנות כזו נכונה במקרה דנן לאור מטרתו של חוק ההסדרים ואף לשונו סובלת פרשנות כזו.
אני סבורה כי הנסיבות במקרה דנן מחייבות את המסקנה כי במקרה דנן ארעה התחמקות מתוכננת מתשלום מס שאין להשלים עימה, וכי נטל הראיה המוטל על המערערת מכח שילוב הסעיפים שאוזכרו לעיל בחוק ההסדרים ובפקודת מס הכנסה לא הורם. הכל כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת דגן.
בנסיבות אלו יש להכיר בעובדה כי במועד הרלוונטי הופסקה פעילות חברת קוסט בסניף הרלוונטי בכרמיאל כמספיקה כדי להשית החיוב שהושת על המערערת מכוח הסעיפים הרלוונטיים בחוק ההסדרים ופקודת מס הכנסה.
עניין זה תואם מטרת חקיקת הסעיפים הרלוונטיים בחוק ההסדרים בנסיבות שהוכחו בהליך שנוהל בבית המשפט קמא.
|
|
|
ישראלה קראי-גירון, שופטת
|
הוחלט ברוב דעות, כאמור בחוות דעתה של השופטת דגן, ובהסכמת השופטת קראי-גירון, כנגד דעתו החולקת של השופט רניאל, לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.
ניתן היום, י' אייר תשע"ט, 15 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
