1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט א. נחלון) מיום 6.5.15 במסגרתו נדחתה על הסף תביעת המערערת כנגד המשיב בגין חוב ארנונה וזאת מחמת התיישנות.
במרכז הערעור טענת המערערת, בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, כי הליכי גבייה מנהליים במהלך תקופת ההתיישנות עוצרים את מירוץ ההתיישנות גם ביחס להגשת תביעה אזרחית ולא רק ביחס להליכי גבייה מנהליים.
כתבי הטענות
2. התביעה על סך 106,631 ₪ הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 15.1.15 ועניינה חובות ארנונה של המשיב שנוצרו בתקופה שמיום 1.1.00 ועד ליום 27.5.08.
המשיב שלא היה מיוצג בבית משפט קמא (וגם לא בערעור) הגיש בקשת רשות להתגונן והעלה במסגרתה בין היתר טענת התיישנות המבוססת על כך שהתביעה הוגשה למעלה מ-15 שנה מהמועד שבו נתגבש חוב הארנונה עבור השנה הראשונה נשוא התביעה ומעל 7 שנים מהמועד בו נתגבש החוב עבור השנה האחרונה.
בתשובה טענה המערערת כי התביעה לא התיישנה שכן במהלך התקופה הושעה מרוץ ההתיישנות בשל דרישות תשלום, התראות שונות והליכי גבייה מנהליים שננקטו כנגד המשיב. המערערת טענה כי אלו מהווים "תביעה לקיום זכות" על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) ועל כך עוצרים את מירוץ ההתיישנות.
3. בית משפט השלום קבע כי נוכח אופיין של הטענות העולות בבקשת רשות להתגונן תדון הבקשה כבקשה לסילוק על הסף, והורה למשיב להגיב לתשובת המערערת, תגובה במסגרתה טען בין היתר כי לא ידע על הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדו.
פסק דינו של בית משפט השלום
4. בפסק הדין קובע בית משפט השלום כי התביעה התיישנה שכן הליכי גבייה מנהליים אותם נוקטת רשות מנהלית לצורך גביית חוב אינם משפיעים על מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תובענה אזרחית לבית המשפט בגין אותו חוב.
את מסקנתו זו משתית בית משפט השלום על לשונו של חוק ההתיישנות, תכלית ההוראות הרלוונטיות בחוק ושיקולי מדיניות נוספים.
לעניין לשון החוק מפנה בית המשפט להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובעת כי תובענה לפני בית משפט משעה את מירוץ ההתיישנות ביחס לתובענה, (היינו, הליך אזרחי בפני בית המשפט לפי סעיף 1 לחוק) ואינה כוללת כל הוראה לפיה הליכי גבייה מנהליים שנוקטת רשות יכולים להשפיע על מרוץ ההתיישנות ביחס להגשת תובענה כאמור. לעניין התכלית מפנה בית המשפט לכך כי בנוגע להליכים מנהליים לא מתקיימת "התכלית הסובייקטיבית" שלשמה נחקקה הוראת סעיף 15 במקור – הרצון למנוע קיפוחו של בעל דין שהפסיד את זמנו בגלל נקיטת הליך משפטי לא מתאים. בנוסף, השעיית מירוץ הזמן בגין נקיטת הליכי גבייה מנהליים חותרת תחת חלק מהטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות – ודאות לנתבע בנוגע למאזן זכויותיו חובותיו, עידוד הרשות לתבוע את זכויותיה ללא עיכוב והרצון להימנע מלהעסיק את המערכת המשפט בעניינים מן העבר הרחוק. על כן גם "תכליתה הסובייקטיבית" של הוראת סעיף 15, וגם הטעמים העומדים ביסוד מוסד ההתיישנות, מתיישבים, אפוא, טוב יותר, על פי פסק הדין, עם המסקנה כי הליכי גבייה מינהליים, להבדיל מתובענה אזרחית בפני בית משפט, אינם משעים את מירוץ ההתיישנות לצורך הגשת תובענה כזו. שיקול נוסף אליו מפנה בית משפט קמא הוא כי קביעה כי הליכי גבייה מינהליים יכולים להשפיע על מירוץ ההתיישנות לצורך הגשת תובענה בפני בית משפט עשויה ליצור חוסר בהירות רב בנוגע למועד שבו מתיישנת תובענה כזו. בנוסף, עמדת התובעת יוצרת אבחנה בלתי מוצדקת בין רשות מינהלית לבין תובעים אחרים בנוגע להגשת תובענות בפני בית משפט ומקנה לרשות יתרון מהותי לעניין התיישנות תובענות בפני בית משפט.
טענות המערערת
5. לטענת המערערת – ראשית, המשיב כלל לא טען להתיישנות כעילת סף לסילוק התביעה אלא כטענת הגנה בלבד. שנית ועיקר. שגה בית המשפט עת יצר אבחנה בין תביעה אזרחית לבין הליך מנהלי לעניין מסגרת ומהות ההליכים העוצרת התיישנות של כל אחד מאלה – חרף ההלכה הקיימת, ששני הליכים אלה , קרי התביעה האזרחית וההליך המנהלי, הינם בגדר "תביעה לקיום זכות", הנתונים שניהם להתיישנות וחרף העובדה, עליה לא חלק בית המשפט כי הליכי גבייה מנהליים קודמים בוודאי שעוצרים את מירוץ ההתיישנות ביחס להליכי גבייה מנהליים נוספים שבאים לאחריהם. עוד שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר פסק אחרת לעניין אותה סוגיה.
לטענת המערערת קבע בית המשפט העליון בהילכת נסייר (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ. עיריית נצרת עילית, להלן – הילכת נסייר) כי הבטוי "תביעה לקיום זכות" בסעיף 2 לחוק ההתיישנות רחב דיו מבחינה לשונית כדי להכיל גם הליך גבייה מנהלי המופעל לשם גביית חוב ארנונה, וכי תכליותיו וטעמיו של מוסד ההתיישנות מובילים למסקנה הפרשנית שסעיף 2 לחוק ההתיישנות, חל גם ביחס להליכי גבייה מנהליים. על כן נקבע כי גם ביחס להליך גבייה מנהלי ניתן להעלות טענת התיישנות אף שהדבר נעשה במסגרת הליך של תביעה – "בתובענה". עיון בפסיקה שלאחר הילכת נסייר מלמד כי בית המשפט העליון והערכאות הדיוניות ישמו את פסק הדין תוך שהם רואים בהליכי גבייה מנהליים כהליך תביעה אזרחי ובשל כך החילו עליו את דיני ההתיישנות וכנגזר מכך את הכלל שהליכי גבייה מנהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות וזאת בסייג שעצירת ההתיישנות בתוקף כל עוד הליכי הגבייה המנהליים נמשכים באופן ממשי, ובשקידה ראויה. עם זאת, פסיקת בתי המשפט, מנהליים ואזרחיים כאחד, אינה עושה הבחנה בין "עוצרי התיישנות" ואינה קובעת שהליך גבייה מנהלי עוצר את מירוץ ההתיישנות רק ביחס להליכי גבייה מנהליים, אלא ההיפך הוא הנכון. פסיקה עקבית מלמדת שהליכים מנהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות בתנאי שננקטו הליכים ממשיים, רציפים ובשקידה ראויה ובהקשר זה אין נפקא מינה אם ההליך לגביו נטענה התיישנות הינו הליך מנהלי או הליך אזרחי שהרי במסגרת הילכת נסייר נקבע שאלה גם אלה, הינם בגדר של "תביעה" הנתונה להתיישנות.
עוד טוענים ב"כ המערערת כי יש לדחות את הנימוק הלשוני שהעלה בית משפט קמא שכן משעה שקבע בית המשפט בהילכת נסייר יש לפרש את חוק ההתיישנות מהבחינה הלשונית והתכליתית כחל גם על הליכי גבייה מנהליים בהיותם לצורך החוק בגדר "תובענה" באופן שניתן להעלות טענת התיישנות כנגד הליכים אלו, אין עוד בסיס לטענה הלשונית שחוק ההתיישנות אינו כולל הוראה שהליכי גבייה מנהליים משפיעים על מרוץ ההתיישנות. יש גם לדחות את הנימוק התכליתי שכן תכלית סעיף 15 לחוק ההתיישנות על רקע הילכת נסייר דווקא תומכת בכך שהליכי גבייה מנהליים יעצרו את מירוץ ההתיישנות וזאת ללא קשר למהות ההליך לגביו נטענה התיישנות כל עוד הוא בא בגדר "תובענה" כמשמעה על פי אותה הלכה. הליכי גבייה מנהליים הינם הליכים רבי עוצמה לא פחות מזו של תביעה משפטית, כמו גם מידת הוודאות של הנתבע לגבי מצב זכויותיו משננקטים הליכים אלה. הליכי גבייה מנהליים מהווים קיום זכותה של הרשות בדרך הקצרה ולעיתים היעילה יותר מזו של הגשת תביעה ואין לאמר על הרשות כי אינה תובעת את זכותה ללא עיכוב או בהליך יעיל פחות.
יש גם לדחות שיקולים נוספים שהעלה בית המשפט ולפיהם קיים חשש לחוסר בהירות בנוגע למועדי התיישנות תובענה עקב נקיטת הליכי גבייה מנהליים קודמים וכן יצירתה של אבחנה בלתי מוצדקת בין רשות מקומית לתובע אחר שלא עומדים לרשותו אמצעי גבייה מנהליים. לעניין חוסר הבהירות נטען כי מדובר בשאלה שבעובדה שיש לבררה על ידי הגשת ראיות ואין בה כדי להצדיק דחיית התביעה על הסף. אשר לטענה בדבר אבחנה בלתי מוצדקת בין רשות מקומית ותובע אחר נטען כי משקולי אינטרס ציבורי הוקנו לרשות מנגנוני אכיפה אפקטיביים, אך לא זכות מהותית שאינה עומדת לבעל דין רגיל ולא נובעת מכך המסקנה אותה הסיק בית משפט קמא.
טענות המשיב
6. לטענת המשיב, שכאמור לא היה מיוצג בהליך הערעור, יש לדחות את הערעור ולא ברור כיצד ניתן לקבל את גישת העירייה לפיה העירייה יכולה לנקוט הליך גבייה מנהלי כלשהוא פעם ב-7 שנים ובכך לחסום לעולמי עד טענת התיישנות. לטענתו במקרים בהם ראו בתי המשפט לנכון להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בגלל נקיטת הליכי גבייה מנהליים היה מדובר בהליכי גבייה משמעותיים ורציפים מה שאין כן בענייננו שלא היתה גם הצדקה להטלת חיוב הארנונה מלכתחילה.
הכרעה
7. בפרשת נסייר קבע בית המשפט העליון כי גם הליכי גבייה מנהליים הם בגדר "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות ועל כן נתונים להתיישנות. טענת ההתיישנות עשוי שתעלה, כך על פי פסק הדין, במסגרת עתירה מנהלית שתוגש על ידי החייב או (בעבר) במסגרת תביעה לסעד הצהרתי, זאת הגם שבמקרים אלו החייב הוא יוזם ההליך - התובע, והגם שטענת ההתיישנות היא טענת הגנה - "מגן ולא חרב" שכן יש להשקיף על ההליכים כמכלול. בית המשפט העליון שב ואישר הלכה זו (ר' עעמ 10372/08 עיריית בת ים נ. שמואל אדוט ז"ל; עע"מ 8832/12 עירית חיפה נ. יצחק סלומון בע"מ).
8. הפסיקה שבעקבות פסק הדין, מנהלית בעיקרה, ישמה את הילכת נסייר וקבעה כי הליכי גבייה מנהליים כפופים אף הם להתיישנות וכי הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות כל עוד מדובר בפעולות ממשיות הנמשכות כסדרן (ר' עת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ. עירית נס ציונה; עת"מ (חי') 37926-07-10 סימון עמר נ. עירית נהרייה; עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ. עיריית חיפה; עת"מ (נצ') 44695-06-11 תאופיק חסאן יזבק נ. עיריית נצרת).
פסקי דין אלו לא עסקו בשאלה נשוא הערעור הנוכחי האם יש בהליכי גבייה מנהליים שננקטו, כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות גם לצורך הגשת תביעה אזרחית. קרי, בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.
סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". האם חלה הוראה זו מקום ש"התובענה" שהוגשה עניינה הליכי גבייה מנהליים?
9. בע"א (ת"א) 1986-02-11 בי סג בע"מ נ. עיריית תל-אביב התעוררה השאלה האם הליכי גבייה מנהליים שנקטה העיריה, באותו מקרה הערת אזהרה והליכי הוצל"פ למימושה, יש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 לחוק לצורך הגשתה של תביעה אזרחית. בית המשפט קבע כי "אמנם בפס"ד נסייר לא התייחס בית המשפט להוראות סעיף 15 לחוק, אלא בחן את הוראותיו של סעיף 2 לחוק, ואולם, הרציונאל העומד בבסיסו של פס"ד נסייר הינו כי לצורך תחולת דיני ההתיישנות אין כל מקום להבחין בין הליך גבייה מנהלי לבין הליך תביעה או תובענה המוגשים לבית המשפט, וזאת לאור הרציונאליים שבסיס מוסד ההתיישנות, בין אם התוצאה בסופו של יום הינה לטובת הנישום, ובין אם היא לטובת הרשות". על כן קבע בית המשפט כי החוב נשוא התביעה לא התיישן לאור עצירת מרוץ ההתיישנות בתקופה בה נקטה העירייה בהליכי גבייה מנהליים. (בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון על פסק דין זה נמשכה על ידי המבקשת בהמלצת שופטי בית המשפט העליון ונמחקה אם כי לא הוברר מהם הטעמים להמלצה (רע"א 8812/12 בי סג בע"מ נ. עירית תל-אביב)).
10. לאחר פסק הדין בעניין בי סג בע"מ חזרו בתי המשפט מספר פעמים על כך שהליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות גם ככל הנוגע להליכים אזרחיים. כך בע"א (ת"א) 1662-02-14 עירית תל-אביב נ. בית-און, שם טוב שותפות משרד עורכי דין, ואולם באותו מקרה לא נדרש לישומו של הכלל שכן לא שוכנע כי הליכי הגבייה המנהליים שננקטו עולים כדי כאלו שיש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. כך בת.א. 21466-06-12 עיריית תל-אביב נ. מיכל בר מסעדה בע"מ; בתא"מ 5048-04-12 עיריית לוד נ. אלוחואח; ובתא(חד') 64186-10-13 עיריית חדרה נ. פרץ חיים.
מנגד קיימת פסיקה שקבעה או הביעה עמדה כי הליכי גבייה מנהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות ביחס להליכים אזרחיים – תא"ק 700557/08 גני ירושלים בע"מ נ. עיריית ירושלים (ניתן על ידי מותב זה); ת"א (חיפה) 52420-12-11 עיריית שפרעם נ. ע.נ.פ. בתי מטבחיים בע"מ; תא"ק 51953-01-15 (י-ם) עיריית ירושלים נ. ל.ר. מתן שירותים בע"מ (הוגש ערעור); ת"א 7522-01-15 עיריית ירושלים נ. זקיה לוי (הוגש ערעור).
11. בהליך קודם שנדון על ידי בבית משפט השלום (תאק 700557/08, לעיל) דחיתי את טענת העיריה ולפיה יש בהליכי גבייה מנהליים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות גם לעניין הגשת תביעה אזרחית. בעקבות אותה החלטה אליה היפנה בין היתר בית משפט השלום בהחלטה נשוא הערעור הנוכחי הגישה העיריה בקשה ולפיה אפסול עצמי מלדון בתיק זה בשל דעה מוקדמת בשאלה המשפטית שעל הפרק. בהחלטה מיום 29.9.16 דחיתי את הבקשה תוך שאני מציינת כי לא רק קיומן של עמדות בסוגיות משפטיות הוא חלק מובנה מההליך השיפוטי אלא גם הפתיחות לשקול מחדש עמדות משפטיות אלו.
עיינתי בכובד ראש בפסיקה הרלוונטית ובנימוקיה. שקלתי את טענות המבקשת, בפתיחות, מחדש. סבורה אני גם עתה, כי לשאלה המשפטית האם די בהליכי גבייה מנהליים שננקטו לפני תום תקופת ההתיישנות כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות גם לעניין התביעה האזרחית, יש להשיב בשלילה. מכאן כי צדק בית משפט קמא בפסק דינו ודין הערעור להידחות. להלן יובאו נימוקי.
12. בפרשת נסייר התעוררה השאלה העקרונית האם הליכי גבייה מנהליים שנוקטת רשות עירונית, כפופים אף הם לטענת התיישנות. בית המשפט העליון השיב לכך בחיוב. בית המשפט ביקש באמצעות אותה הלכה לצמצם את אי השוויון הקיים בין הרשות לאזרח בכל הנוגע לטענת ההתיישנות. הכח המוקנה לרשות, משיקולים ראויים, לנקוט לא רק בהליכים אזרחיים אלא גם בהליכי גבייה מנהליים, מאוזן, כך על פי פסק הדין בפרשת נסייר, באמצעות הקביעה כי גם הליכי הגבייה המנהליים כפופים לטענת התיישנות. מכח אותה הלכה לא יתכן כי הרשות תוכל לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לראשונה גם לאחר עשר, עשרים שנה או יותר, ללא מגבלת זמן ובלא שנקפה אצבע במהלך אותה תקופה.
המערערת מבקשת לגזור מהלכה זו את המסקנה ולפיה לצרכי חוק ההתיישנות הליכי גבייה מנהליים והליכים אזרחיים חד הם וכל פעולה הננקטת על ידי העירייה, במישור המנהלי או האזרחי, מהווה רצף אחד מתמשך. באופן קונקרטי טוענת היא כי ככל שבחרה הרשות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים למשך פרק זמן מסויים ולאחר מכן הגישה תביעה אזרחית, לא תובא במניין תקופת הזמן לצורך התיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות התקופה שבה ננקטו הליכי הגבייה המנהליים. אין חולק כי תוצאה זו מרעה מצבם של חייבים בהשוואה לדין שקדם להילכת נסייר ככל הנוגע להגשת תביעה אזרחית. ואולם לטענה העירייה לא נועדה הילכת נסייר "להיטיב" עם חייבים ואלו הן התוצאות הנובעות מן ההלכה – בחלקן מקלות עם חייבים ובחלקן מחמירות עימם.
13. אין בידי לקבל פרשנות זו של הילכת נסייר.
ראשית, צמצום הפער בין ההליך האזרחי להליך הגבייה המנהלי באמצעות הכפפת האחרון לטענת התיישנות, אין פירושו כי הליכים אלו כפופים כפשוטם לאותו משטר דינים וכללים לכל דבר ועניין גם לעניין ההתיישנות, זאת להבדיל מתחולת דיני ההתיישנות "בשנויים המחוייבים" (ר' ס' 825(ג) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (ה"ח הממשלה התשע"א, 595)). כך בעוד המועד להעלאת טענת התיישנות בהליך האזרחי הוא "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (סעיף 3 לחוק ההתיישנות), המועד להעלאת טענת ההתיישנות בנוגע להליך הגבייה המנהלי באמצעות הגשת עתירה כפוף לכללי המשפט המנהלי ודיני השהוי במסגרתם. כך למשל סטנדרט הזהירות לצרכי סעיף 8 לחוק ההתיישנות (התיישנות שלא מדעת) וודאי שונה כאשר מדובר ברשות וכאשר מדובר באזרח.
שנית, בפרשת נסייר פירש בית המשפט את הרישא להוראת סעיף 2 "תביעה לקיים זכות..." וקבע כי תביעה כאמור גם הליכי גבייה מנהליים במשמע. בפרשת נסייר לא נקבע באופן מפורש כי את הבטוי "תובענה" שבהמשך אותה הוראה ניתן לפרש ככולל גם הליכי גבייה מנהליים (ר' סעיפים 24-21 לפסק הדין. אך ר' עע"מ 8832/12, לעיל, פיסקה 31). "תובענה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"הליך אזרחי לפני בית-משפט". הוראת סעיף 15 דנה ב"תובענה" שהוגשה "לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי" ונדחתה. כפי שציין בית משפט קמא בהוראת סעיף 15 הודגש כי מדובר בהליך המתנהל בפני בית משפט. לנוכח "חיזוק" זה של הבטוי "תובענה" במסגרת סעיף 15 קיים ספק האם יכולה לשון ההוראה בסעיף 15 להתיישב עם הפרשנות לה טוענה העיריה.
שלישית, הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות שכותרתה "תובענה שנדחתה" מניחה, כעולה הן מהכותרת והן מתוכן ההוראה, הליך תחום בזמן שבין מועד הגשת התובענה ועד דחייתה. קרי, הליך שהחל אך לא ניתן להמשיכו עוד שכן נדחה. הליכי גבייה מנהליים אינם מציעים כל מסגרת זמן מתוחמת כזו ועל פי פרשנות העיריה רשאית למעשה האחרונה בכל נקודת זמן שתבחר לעבור למישור האזרחי, בלא שהליכי הגבייה המנהליים "נדחו". ספק אם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון ההוראה. לעניין זה יצויין כי להבדיל מענייננו בפסק הדין בפרשת בי סג בע"מ כן הגיש החייב עתירה מנהלית בדרישה להורות לעיריה להגיש תביעה אזרחית, ועתירתו התקבלה כך שבפני העיריה לא עמדה עוד האפשרות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים. במקרה זה היתה "תחימת זמן" כתוצאה מהגשת העתירה ופסק הדין בעקבותיה, לא ניתן היה עוד להמשיך בהליכים הגבייה המנהליים וטענת ההתיישנות הועלתה במסגרת התביעה שהוגשה בעקבות פסק הדין בעתירה המנהלית. נסיבות אלו שונות ממקרה כדוגמת זה שבפני בו לא הוגשה כל עתירה. ודוק. מועד הגשת העתירה אינו אקראי שהרי גם בנקיטת הליכים אלו כפוף החייב לכללי השיהוי המנהלי.
רביעית, פרק הזמן שבהוראת סעיף 15 הוא פרק זמן ש"נכפה" על התובע מרגע שהגיש תביעתו, בלא שיש לו למעשה שליטה על התמשכותו. מרגע שהגיש תביעתו כפוף התובע למשטר זמנים שהוא אינו אדונו. זוהי ההצדקה ל"הקפאת" הזמן במהלך תקופה זו, כאשר מתברר לתובע בסיומה כי אין הוא יכול להמשיך עוד בתביעתו שכן היא נדחתה. כאשר מדובר בהליכי גבייה מנהליים אין המדובר בפרק זמן "שנכפה" על הרשות אשר משכו אינו בשליטתה. הרשות היא השולטת על משך הזמן במהלכו ינקטו הליכי גבייה מנהליים, על תדירותם ועל עוצמתם. ככל שרואה הרשות בתוך פרק זמן סביר בנסיבות המקרה כי אין בהליכי גבייה מנהליים כדי להועיל, תתכבד ותגיש תביעתה במהלך תקופת ההתיישנות.
ומה על אותם מקרים בהם החלה הרשות בהליכי הגבייה המנהליים בסמוך לתום תקופת ההתיישנות באופן שלא יתאפשר לה, ככל שלא צלחו, להמשיך ולנקוט בתביעה אזרחית? נראה בנסיבות אלו כלל כאמור עשוי אכן לעודד רשויות המתחילות בנקיטת הליכים בסמוך לתום תקופת ההתיישנות לנקוט בדרך של תביעה אזרחית חלף הליכי גבייה מנהליים. ואולם סבורה אני כי מדובר ב"מחיר" שראוי לשלמו אל מול האלטרנטיבה בה יוארך בנסיבות אלו המועד להגשת תביעה אזרחית ללא קציבת גבול.
בית משפט השלום מציין בפסק דינו כי לכלל כאמור עשויה להיות השפעה שלילית של עידוד הרשות להגשת תביעות חלף נקיטת הליכי גבייה מנהליים, הגם שאין הוא רואה בכך הצדקה להעדפתו של כלל אחר. יתכן כי אכן תהא לכלל כאמור השפעה מעין זו אף מעבר לאותם הליכים הננקטים בסמוך לגבול ההתיישנות. יתכן לעומת זאת, שתהא לכך השפעה של עידוד הרשות לנקוט בפעולות למצוי זכויותיה מוקדם ככל שניתן, ובשקידה ראויה. זוהי תוצאה רצויה (אך ר' עמדתו של כב' השופט מלצר בעע"מ 8832/12, לעיל).
חמישית, הילכת נסייר ביקשה לאמר כי הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות הקובעים מגבלת זמן להגשתה של תביעה אזרחית, שרירים וקיימים גם כאשר נוקטת הרשות בהליכי גבייה מנהליים. טעמים אלו על פי פסק הדין עניינם הקושי הראייתי בפניו עלול לעמוד הנתבע בחלוף הזמן כמו גם הצורך שלו בוודאות וביציבות, מצג הויתור העלול להשתמע מחלוף הזמן וניצול לא יעיל של זמן שיפוטי על עניינים ישנים שאבד עליהם הכלח. טעמים אלו רובם ככולם יש בהם כדי לתמוך בפרשנות שיש בה כדי לעודד את הרשות לפעול במהירות הראויה ובשקדנות הראויה למצוי זכויותיה. האינטרס הציבורי בכללותו יצא נשכר מכך ולא רק החייבים הקונקרטיים מולם עומדת הרשות - תקציב הרשות שיגדל כתוצאה מתשלום חובות מוקדם יותר, הקטנת העומס על מערכות המשפט שאחרת ייאלצו לדון בתביעות בגין חובות "ישנים" אשר העלויות הכרוכות בבירורם בשל חלוף הזמן, הן מטבע הדברים גבוהות יותר. ודוק. חובות ארנונה אינם עקרונית מסוג החובות לגביהם יש אולי בחלוף הזמן כדי לעודד פתרון המחלוקת בדרכי שלום. כלל המתמרץ את הרשות לפעול ביעילות ובמהירות לגביית חובותיה הוא איפוא כלל רצוי.
14. מכל הטעמים האמורים דין הערעור להידחות.
לא ראיתי בעובדה שהמשיב העלה את טענת ההתיישנות כטענת הגנה ולא כבקשה לסילוק על הסף, כדי להוביל למסקנה אחרת. למערערת ניתנה ההזדמנות להגיב לטענות המשיב ואף לשיטתה מדובר היה בשאלה משפטית "נקיה".
הערעור נדחה.
אני מחייבת את המערערת לשלם למשיב, שלא היה מיוצג בהליכי הערעור, הוצאות בסך 1000₪.
ניתן היום, ח' אדר ב' תשע"ו, 18 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.
