ע"א 57117-11-1405 עירית קרית ביאליק נ' שרה סימן טוב, בטי שטייפלד, אברהם שטינפלד, חנן שטינפלד

לפניי בקשה מטעם המערערת לעיכוב הליכים, קרי, לעיכוב ביצוע פסק דין.

המערערת הגישה תביעה לבית משפט קמא (תא"מ 52135-07-10) שעניינה תשלום ארנונה, אגרות והיטלים שונים. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה מי מהמשיבים היה "המחזיק בנכס" כהגדרת מונח זה בפקודת העיריות [נוסח חדש], ומהן חובות העירייה כאשר היא יודעת באופן פוזיטיבי כי ההחזקה בנכס עברה לידי מחזיק חדש. בית משפט קמא קבע בפסק דינו מיום 26.10.14 כי המשיבה 1 לא היתה המחזיקה בנכס במועדים הרלוונטיים לתביעה, במובן זה שהיא לא הייתה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. התביעה נגד המשיבים האחרים נדחתה, כאשר בית המשפט קבע כי לא הייתה כל הצדקה להמשיך לנהל הליכים נגדם. עוד נקבע כי בשים לב להתנהלות המערערת, לרבות העובדה כי בחרה לנהל את התביעה נגד כל המשיבים, הגם שאיבדה את עיקר המסמכים בתיק, עליה לשלם למשיבה 1 הוצאות בסכום של 2,500 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 13,000 ש"ח, ולמשיבים 2-4 הוצאות בסכום של 1,500 ש"ח לכל אחד ושכר טרחת עורך דין בסכום של 13,000 ש"ח.

ביום 26.11.14 הוגש הערעור דנן, וביום 17.2.15, כ-3 חודשים לאחר הגשת הערעור, הגישה המערערת את הבקשה לעיכוב הליכים.

המערערת טוענת כי הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על רקע פניות המשיבה 1 לקבל לידה את סכום הוצאות המשפט שנפסקו לה, ודרישתה לקבל את אישור העירייה לצורך ביצוע העברת זכויות בנכס, וכן נוכח בקשות שונות מטעם המשיבה 1 והמשיבים 2-4 לחילוט כספי העירבון שהופקדו בערעור זה. לשיטת המערערת סיכויי הערעור טובים שכן בית משפט קמא התעלם מזכאותה של העירייה לגבות את חוב הארנונה מעזבון המנוחה הגב' וגנר שושנה ז"ל. כן טוענת המערערת כי ההוצאות שנפסקו נגדה מהוות "הוצאות עונשיות" המתעלמות מהיותה רשות ציבורית המחויבת על-פי דין לנקוט בכל ההליכים הנתונים לה כדי לבצע גביה מיטבית ומקסימאלית.

המשיבה 1 טוענת כי יש לדחות את הבקשה. ראשית נטען כי הבקשה הוגשה בעבר במתכונת כמעט זהה לבית משפט השלום, המשיבים הגיבו לה, אולם בסופו של יום הבקשה נמחקה שכן המערערת לא הגיבה לתגובות המשיבים. כן נטען כי המערערת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיקויים פסק הדין. עוד נטען בהקשר זה כי ממילא המשיבה 1 היא בעלת נכס כך שלא יהיה קושי למערערת להיפרע ממנה ככל שהערעור יתקבל. הדברים אמורים במיוחד, כך המשיבה 1, שעה שמדובר בפסק דין שענייננו חיוב כספי. לבסוף נטען כי ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת אינן "הוצאות עונשיות", אלא שכר טרחה ריאלי.

המשיבים 2-4 טוענים, כטענת המשיבה 1, כי אין מדובר ב"הוצאות עונשיות", שעה שאלה בקושי מכסות את הוצאותיהם. כן נטען כי בבקשה לעיכוב הליכים לא נטען דבר באשר לנכונות פסק הדין ככל שהוא נוגע למשיבים 2-4, וכי מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, כאשר ברור כי למערערת כרשות מקומית אין קושי לשלמו, ומאידך, ככל שהערעור יתקבל, למשיבים לא יהיה קושי להשיב את הסכום. עוד נטען כי המערערת השתהתה בהגשת הבקשה לאחר שבקשה קודמת שהוגשה לבית משפט קמא נמחקה. יתר על כן, מאז מתן פסק הדין חלפו מספר חודשים ואילו המערערת כלל לא התכוונה לכבדו, אלמלא הליכי הוצאה לפועל שנקטה המשיבה 1.

חרף ההזדמנות שניתנה לה בהחלטתי מיום 17.2.15, המערערת לא הגיבה לתגובות המשיבים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אין בה כדי לעכב את ביצועו של פסק-הדין שעליו מערערים, ועל בעל דין המבקש את עיכוב הביצוע מוטל הנטל להראות כי סיכויי הערעור שהגיש טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו (ראו ע"א 4461/13 עמית זילברג נ' פלאפון תקשורת בע"מ (9.9.13)). במקרים בהם מבוקש עיכוב ביצוע של פסק דין המטיל חיוב כספי, הנטייה הברורה היא שלא להיעתר לבקשה אלא במקרים חריגים (שם).

בענייננו, המערערת טענה במסגרת בקשתה כי אחד מהתנאים למתן עיכוב ביצוע הוא כי יהיה זה קשה להשיב את המצב לקדמותו. אלא שהמערערת כלל לא התייחסה לתנאי זה, וממילא לא הוכיחה כי לא ניתן יהיה להיפרע ממי מן המשיבים ככל שהערעור שהגישה יתקבל. גם בטענת המערערת כי ההוצאות שנפסקו לחובתה בערכאה קמא הינן הוצאות עונשיות – אין ממש. נוכח כל האמור, לא מצאתי כי בעניינו מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, בהיותו פסק דין כספי. מעבר לצריך, אציין כי אין זה ברור מדוע המתינה המבקשת עד למועד זה כדי להגיש את בקשתה לעיכוב הליכים, כ-3 חודשים לאחר שניתן פסק הדין, ושעה שההחלטה למחוק בקשה דומה שהגישה לערכאה קמא נמחקה כבר ביום 27.11.14. ככל שביצועו של פסק הדין לא עוכב, ברי כי על המערערת היה לבצעו, ולא להמתין לכך שהמשיבים יפעלו לממשו, ורק אז להגיש את הבקשה דנן.