ע"א
בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים
|
28/07/2016
|
בפני השופטים:
1. א' חיות
2. ע' פוגלמן
3. מ' מזוז
|
| - נגד - |
המערערים:
1. פישמן רשתות בע"מ
2. אליעזר פישמן וטובה
|
המשיב:
פקיד שומה למפעלים גדולים
|
| פסק דין |
השופט מ' מזוז:
- לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' אלטוביה) מיום 11.12.2014 בע"מ 37568-07-11 ובע"מ 36385-10-12, בגדרו דחה בית המשפט את הערעורים על השומות שקבע המשיב למערערים לשנות המס 2008-2006, והותיר על כנה את החלטת המשיב שלא להכיר במחילת חובות כהפסדי הון המותרים בקיזוז עם רווחי ההון שצמחו למערערים בשנת המס 2006.
- המערער 2 (להלן: המערער) עומד בראש קבוצת חברות פרטיות וציבוריות הפועלות במגוון תחומים בארץ ובעולם, בהן החברה המערערת 1 (להלן:המערערת). המערער חתם על ערבות לטובת בנק המזרחי בע"מ להבטחת פירעון חובות כמה מן החברות בקבוצה (להלן: החברות החייבות), והמערערת שעבדה מניותיה בחברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן: מניות כ.א.ל.) לטובת בנק דיסקונט בע"מ, להבטחת פירעון חובותיה שלה ושל שתי חברות אחרות בקבוצה (אף הן להלן: החברות החייבות). עקב הפסדים בעסקאות מטבע חוץ בשנת 2006 דרשו הבנקים מן החברות לפרוע את חובותיהן. המערער מכר מניותיו במספר חברות (להלן: המניות), והמערערת מכרה את מניות כ.א.ל., והתמורה שימשה לכיסוי החובות לשני הבנקים.
- בדיווח שהגישו המערערים לשנת המס 2006 הצהירו על רווח הון שצמח להם ממכירת המניות, ומולו ביקשו לקזז הפסד הון בגין מחיקת חובן של החברות החייבות כלפיהם: המערער דיווח על רווח הון בסך כ-309 מלש"ח וביקש לקזזו עם הפסד הון בסך כ-304 מלש"ח, והמערערת דיווחה על רווח הון בסך כ-211 מלש"ח וביקשה לקזזו עם הפסד הון בסך כ-250 מלש"ח. המשיב לא התיר את הקיזוז כאמור. כן לא התיר ניכוי הוצאות מימון הנהלה וכלליות בשנות המס 2008-2006 בנימוק שהחברה לא ייחסה אותן להכנסות כהלכה.
- המערערים הגישו ערעורים על השומות, ואלה נידונו במאוחד. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' אלטוביה) אישר את החלטת המשיב לפיה אין להתיר קיזוז חובות החברות החייבות למערערים.
בית המשפט קבע, כי מקום שבעל חברה מממש את ערבותו לחברה, בא הוא בנעלי הנושה של החברה, וזכותו של הנושה כלפי החברה היא "נכס" בידו כאמור בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). מחילת בעל החברה הערב על החוב תבוא בגדר "מכירה" כהגדרתה בסעיף 88 לפקודה ותוכר כהפסד הון רק מקום שיוכח שהחברה אינה מסוגלת לפרוע את החוב. לשם כך, ומשהצדדים לא חלקו על כך, ניתן להסתייע בכללים לקביעת חוב המותר בניכוי בהתאם לסעיף 17(4) לפקודה. לפי הפסיקה בענין הזה, הנטל על הנישום להוכיח כי "החוב רע" ושאפסו הסיכויים לגבותו, ולשם כך עליו להראות שנקט אמצעי גבייה סבירים ללא הועיל, או שאין הצדקה כלכלית לנקוט נגד החייב הליכי גבייה, או שהחייב נכנס להליכי פירוק או פשיטת רגל, או שבידו מידע מבוסס לפיו ברור שהחייב אינו מסוגל לפרוע את חובו. כן הצביע בית המשפט על כך, שמקום שאין וודאות בדבר היות "החוב אבוד" לא ניתן להכיר בו ככזה מיד בסמוך למועד היווצרותו.
בית המשפט בחן את נתוניהן של החברות החייבות, על פי דו"חות שהגישו המערערים עצמם, חברה אחר חברה, וקבע כי החובות דנן אינם עומדים במבחנים (האובייקטיביים) האמורים, שכן לא ניתן לומר כי אפסו הסיכויים לגבות מהן את החובות, או את חלקם. זאת, בשים לב לנתוני נכסיהן וחובותיהן של החברות; זאת, בצד ראיות שהובאו לפניו לערבות ההדדית הנוהגת בין החברות בקבוצה, והעובדה שהמערער עצמו מסייע לחברות מקום שהן נקלעות לקשיים, וכן בשים לב לכך שהחברות החייבות המשיכו לפעול לאחר שנת 2006, למעט אחת שפורקה (וזאת רק בשנת 2012), ואף החזירו לבנקים חובות, גם אם חלקית, ואף לכך שחובות פנימיים אחרים שחבו לחברות בקבוצה לא הוכרזו כחוב אבוד באופן דומה לחובות דנן. בית המשפט אף הוסיף, כי משקבוצת החברות נשלטת על-ידי בעל מניות אחד, ובשים לב ליחסים המיוחדים ביניהם, אין לאפשר ביזור החובות, באופן שאך החובות כלפי בעל השליטה - אלה שהקופה הציבורית תפגע מן המחילה עליהם - יוכרו כהפסד, ויתר החובות יעמדו בעינם ונושיהם אולי יזכו בפירעונם בהמשך.
כן אישר בית המשפט את החלטת המשיב שלא להתיר את ניכוי הוצאות המימון בכפוף לשני שינויים נקודתיים. הערעור שלפנינו כלל לכתחילה טענות אף ביחס לקביעות בית המשפט בסוגיה זו, אולם משנזנחו הטענות הללו בסיכומי המערערים לא נעסוק בכך.
- הערעור שלפנינו עניינו כאמור בשאלת ההכרה במחילת החובות כהפסדי הון המותרים בקיזוז עם רווחי ההון שצמחו למערערים.
- המערערים טענו בסיכומיהם ובדיון לפנינו, כי היה על בית המשפט לבחון את מחילת החוב בהתאם להגדרות סעיף 88 לפקודה, אשר עניינו ברווחי הון, ולא לפי סעיף 17(4) לפקודה, אשר עניינו בחובות פירותיים עסקיים. לטענת המערערים ההבדל הוא בכך, שלענין הפסד הון השאלה אינה האם יש להכיר בחוב כחוב אבוד אם לאו, כפי הבחינה בסעיף 17(4) לפקודה, אלא מהי התמורה שהיה אדם סביר נכון לשלם עבור רכישת נכס החוב. מקום שתמורה זו אפסית נוכח מצבת החובות של החברה בהשוואה לסך נכסיה, כפי מצב הדברים דנן לשיטת המערערים, הרי לפנינו הפסד הון בגובה החוב והוא מותר בקיזוז.
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד
יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת