פסק דין בערעור המדינה על קולת עונשו של יניב נחמן - הורשע בעבירות של אינוס ומעשה מגונה בכוח

השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים מ' דיסקין, ר' בן-יוסף ו-צ' קאפח) בתפ"ח 39303-07-14 מיום 27.12.2015, במסגרתו הושת על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות; שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה מסוג פשע המנויה בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) או עבירה על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות); שנת מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה מסוג עוון המנויה בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, או עבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית); צו פיקוח למשך שנה; פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח; וקנס בסך 10,000 ש"ח.

רקע והליכים

2. ביום 21.7.2014 הוגש נגד המשיב כתב אישום שכלל ארבעה אישומים, בהם יוחסו לו שלושה מעשי אינוס; ניסיון למעשה אינוס; שני מעשים מגונים בנסיבות אינוס; הטרדה מינית; ועשרות מקרים של פגיעה בפרטיות. לאחר כפירת המשיב במיוחס לו ובטרם החלו בשמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר במסגרתו תוקן כתב האישום – כך שנמחקו ממנו כל האישומים מלבד אישום אחד, שייחס למשיב עבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין (להלן: עבירת מעשה מגונה בכוח); ועבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) (להלן: עבירת אינוס).

כתב האישום המתוקן

3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המשיב והמתלוננת נהגו להיפגש ולבלות יחדיו, ובמספר פעמים קיימו יחסי מין בהסכמה. ביום 12.8.2009 השניים קבעו להיפגש, וסמוך לשעה 21:00 הגיע המשיב לביתה של המתלוננת. השניים שתו משקאות אלכוהוליים, ובשלב מסוים נרדמו במיטתה כשהם עירומים. כשהקיצו משינתם, המתלוננת ביקשה להתרומם מהמיטה על מנת להתלבש, אך המשיב פישק את רגליה באמצעות רגליו ונצמד מעליה. המתלוננת צעקה לו שיקום ממנה וניסתה לדחוף אותו מעליה, אך המשיב מיאן לבקשותיה ואף החל למשש את גופה. לאחר מספר דקות המשיב קם מעל המתלוננת, והיא ברחה בוכייה אל חדר האמבטיה. המשיב עזב את ביתה של המתלוננת, אולם חזר לאחר מספר דקות ונכנס לחדר האמבטיה, אמר לה שהוא מצטער, הרים אותה בידיו והשכיבה בחדר השינה. בשלב זה, המשיב ניסה לפייס את המתלוננת, ואז החדיר את אצבעו לאיבר מינה, בניגוד להסכמתה. המתלוננת הרחיקה את ידו של המשיב, בעטה בו ואמרה לו כי "יעוף ממנה", והוא עזב את הבית. המשיב הודה בעובדות כתב אישום זה, וביום 15.12.2014 הורשע על פי הודאתו. 

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

4. ביום 27.12.2015 בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המשיב. בגזר דינו, בית המשפט עמד על הערכים המוגנים אשר נפגעו מביצוע העבירות ומידת הפגיעה בהם, על הנסיבות הקשורות בביצוען, ועל מדיניות הענישה הנהוגה בהן. אשר לערכים המוגנים שנפגעו, נמצא כי מעשיו של המערער פגעו בערכים החברתיים המוגנים של זכות המתלוננת לשלמות גופה, נפשה, כבודה, וזכותה לפרטיות ולחופש בחירה, וכן בערכים יסודיים בכך שניצל את האמון שרכשה לו כידידתו. עם זאת, בית המשפט ציין כי הפגיעה בערכים אלו אינה ברף הגבוה. ביחס לנסיבות ביצוע העבירות, בית המשפט המחוזי עמד על מספר נסיבות לקולה: א) מערכת היחסים החברית והמינית שהתקיימה בין המשיב למתלוננת, אשר נמשכה שנים עובר לאירוע כמו גם לאחריו – ובפרט כאשר נסיבות הגעתו של המשיב לדירה והימצאות השניים במיטה היו על רקע מערכת יחסים זו; ב) העובדה שמעבר לאלימות הכרוכה במעשים המיניים לא נגרמו למתלוננת נזקים גופניים, והעובדה שהפעלת הכוח לא הייתה ברמה גבוהה; ג) היות האירוע חד פעמי ולא מתוכנן; ו-ד) כבישת תלונתה של המתלוננת במשך שנים ופנייתה למשטרה רק לאחר שבאמצעי התקשורת התפרסמו ידיעות על אודות מעורבותו של המשיב בסדרה של עבירות מין. עוד צוין, כי לא התקבל תסקיר נפגעת עבירה ולא הוגשה כל ראיה שיש בה כדי להעיד על נזק מיוחד שנגרם למתלוננת כתוצאה ממעשי המשיב, למעט הנזק הטבוע בעבירות מין. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה הנהוגה בעבירות מין דומות בנסיבות דומות, וציין כי במקרה שלפנינו יש להתחשב לקולה בפער הניכר שבין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן בגינו הורשע המשיב. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, ובשים לב להוראות סעיף 355 לחוק העונשין הקובעות עונש מזערי בעבירות בהן הורשע המשיב, בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 4 ל-6 שנות מאסר. עם זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש כי מתחם זה נקבע לפי שנות "מאסר", להבדיל מ"מאסר בפועל", בהסתמך על ההלכה המתירה הטלת עונש מינימום גם על דרך של מאסר מותנה.

5. בקביעת העונש המתאים למשיב, בית המשפט המחוזי הצביע כי למשיב עומדות "נקודות זכות" רבות שיש בהן כדי להשפיע על מידת עונשו, וכי ככל שמדובר בעונש מאסר בפועל – נמצא כי יש בהצטברותן של נקודות אלה כדי להציב את העונש ב"דיוטה הנמוכה ביותר" בקשת האפשרויות שבתוך המתחם. כך, בית המשפט שקל לקולה מספר נסיבות, וביניהן: א) התרשמות שירות המבחן כי המשיב נוטל אחריות על מעשיו, פועל לשם תיקון דרכיו ועושה מאמצים רבים כדי להשתקם ולחזור למוטב; ב) דבריו של המשיב, מהם עולה כי הוא מביע רצון כן ואמיתי לפצות את המתלוננת על נזקיה, למצער בהיבט הכספי; ג) פרק הזמן הממושך – 6 שנים – שחלף מאז ביצוע העבירות; ד) הודאת המשיב במיוחס לו בכתב האישום המתוקן; ה) היעדר עבר פלילי; ו-ו) התקופה שבה שהה במעצר, כמו גם התקופה הממושכת שבה שהה בתנאים מגבילים. עוד התחשב בית המשפט המחוזי בטענת המשיב ל"הגנה מן הצדק", בקבעו כי אף שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית מספקת להוכחתה, אין להתעלם מהפגיעה שנוצרה כתוצאה מהפרסומים הנרחבים והמקיפים בתקשורת על פרטי חקירתו. על סמך שיקולים אלו, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער כמפורט בפסקה 1 לעיל. המערערת אינה משלימה עם העונש שנגזר ומכאן הערעור שלפנינו.