ע"פ 3585/13מדינת ישראל נ' רועי הררי

השופט צ' זילברטל:

                    ערעור המדינה על גזר דינו מיום 7.4.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 5664-11-11 (כב' השופט א' אליקים), בגדרו נגזרו על המשיב – אשר הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה – 48 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע; וחיוב בפיצוי בסך 70,000 ש"ח למשפחת קורבן העבירה.

רקע

1. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 25.6.2011 התפתח עימות בין בר שבת (להלן: בר) לבין רמי סולימאן (להלן: רמי) בקיוסק נייד שהיה ממוקם בסמוך לחנייה של חוף הים "שונית" בשדות ים. המשיב, אשר הגיע למקום בניסיון להרגיע את הרוחות, הצטרף לעימות, תוך שהוא ורמי הרחיקו את בר מהקיוסק אל החנייה הסמוכה, שם נמשך העימות ביניהם. באותה עת, הגיעו אל החנייה בנציון אברמוב ז"ל (להלן: המנוח) ואחרים, והבחינו בעימות המתרחש. המנוח התערב בעימות ובין הנוכחים הוחלפו האשמות וקללות. או אז הכה המנוח את המשיב והשניים החלו דוחפים זה את זה, כשתוך כדי כך דקר המשיב את המנוח בבטנו באמצעות סכין שהגיעה לידו במהלך הקטטה, דקירה אחת בעומק של כ-7 ס"מ. מיד לאחר הדקירה ברח המנוח מהמקום ובהמשך הובהל לבית החולים, שם נפטר ביום 12.7.2011, כשלושה שבועות לאחר אירוע הדקירה. בכתב האישום צוין, כי: "מותו של המנוח נגרם מכשל רב מערכתי בעקבות הלם תת נפחי שנגרם מפצע הדקירה, עם נזק לעורק ולווריד ראשיים בחלל הבטן וזיהום שהתפתח בבית החולים ככל הנראה במהלך אשפוזו של המנוח". כאמור, המשיב הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום ובהתאם לכך ניתנה ביום 27.12.2012 הכרעת דין שהרשיעה אותו בביצוע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). יצוין, כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, והצדדים טענו לכך באופן חופשי.

2. עובר למתן גזר הדין הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המשיב. מהתסקיר עלה, כי המשיב, בן 21, שירת בצה"ל במשך כשנה וחצי טרם מעצרו וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו. עוד צוין, כי אביו של המשיב ניהל בעבר אורח חיים עברייני וריצה במצטבר 12 שנות מאסר. שירות המבחן התרשם, כי המשיב גדל במציאות משפחתית מורכבת עת נאלץ להתעמת עם הדימוי השלילי שדבק בו נוכח מעורבות אביו בפלילים. יחד עם זאת, עלה בידי המשיב להתמודד עם קשייו, להצליח להסתגל למסגרת החינוכית ולמסגרת הצבאית ולתפקד באופן תקין. בהתייחסו לביצוע העבירה הנדונה, הביע המשיב בפני קצינת המבחן את צערו על תוצאות מעשיו, תוך שציין כי חש סכנה לחייו בעקבות התלהטות הרוחות, ולכן דקר את המנוח באמצעות סכין שניתנה לו במהלך הקטטה. עוד דווח, כי במסגרת צו פיקוח שהוטל עליו, השתתף המשיב באופן קבוע בקבוצת תמיכה לעצורי בית, אך במסגרתה לא התחבר לאחריותו לעבירה ותוצאותיה, ונמנע מהתבוננות עצמית במעשיו. שירות המבחן העריך, כי חומרת העבירה ותוצאותיה, שלילת הכוונה של מעשיו והטלת חלק מהאחריות לתוצאות האירוע על המנוח, מהווים גורמי סיכון להישנות מעורבות פלילית בעתיד. על-כן, המליץ שירות המבחן על הטלת ענישה מוחשית, כמאסר, במסגרתו ישולב המשיב במסגרת טיפולית. להשלמת התמונה יצוין, כי על רקע המשתמע מן התסקיר הבהיר המשיב ביום 7.3.2013, במהלך שמיעת הטיעונים לעונש, כי הוא מביע חרטה על מעשיו ונוטל אחריות עליהם, אינו טוען להגנה עצמית ומודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

3. כמו כן, הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר נפגעי עבירה אודות בני משפחת המנוח. התסקיר מתאר כי מותו הפתאומי של המנוח, בהיותו בן 22, הותיר את בני המשפחה במצב של שכול ואובדן אשר משפיע על מצבם הרגשי ברמה הפרטנית והמשפחתית. בני המשפחה הביעו את הכאב והצער שמלווים אותם מאז פטירת המנוח, ודיווחו גם על קשיים כלכליים אליהם נקלעו עקב הלוואות שלקחו לצורך מימון טקסי האבלות. דווח, כי כל אחד מבני המשפחה חווה פגיעה רגשית משמעותית ומתמודד עם האובדן בדרכו שלו, הגם שחלק מהם חזרו לתפקוד חיצוני על רקע צרכי קיום והישרדות כלכלית. בנסיבות העניין הביעו בני המשפחה את צפייתם שתינתן הכרה לחומרת מעשיו של המשיב באמצעות ענישה הולמת ופיצוי כספי, שעשוי לסייע בתהליך שיקומם האישי והמשפחתי.

4. ביום 7.4.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המשיב. בית המשפט עמד על הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשיו של המשיב, ובכלל זה קדושת החיים, שלמות הגוף וההגנה על שלום הציבור. יחד עם זאת הודגש, כי קשת הענישה בעבירת ההריגה היא רחבה ביותר, וכי מתחם העונש ההולם לא נקבע אך בהתאם לערך החברתי שנפגע, ויש לייחס משקל משמעותי לנסיבות ביצוע העבירה. בהקשר זה צוין, כי נסיבות המקרה ייחודיות – הגעתו של המשיב למקום העימות נבעה במקורה מכוונה להרגיע את הרוחות; המשיב דקר את המנוח פעם אחת בלבד; המוות נגרם כשלושה שבועות לאחר המאורע ונבע הן מכשל מערכתי שהתרחש בעקבות הדקירה והן מזיהום שהתפתח בבית החולים; המעשה בוצע ללא תכנון מוקדם, כאשר המשיב לא נשא על גופו את הסכין מלכתחילה; המנוח בחר להתערב בעימות לא-לו והיה הראשון שפעל באלימות כלפי המשיב. יחד עם זאת, עמד בית המשפט על הנזק הקשה שנגרם ממעשיו של המשיב – אובדן חייו של המנוח ופגיעה קשה במשפחתו, כעולה מתסקיר נפגעי העבירה. נוכח האמור נקבע, כי מתחם הענישה בנסיבות המקרה דנא נע בין ארבע לתשע שנות מאסר בפועל. בבואו לגזור את העונש ההולם בתוככי המתחם, ציין בית המשפט כי המשיב הוא צעיר ללא עבר פלילי, נכה מילדות, אשר נישא לאחרונה לבחירת ליבו שנמצאת בהריון, כאשר המעשה שביצע מהווה מעידה חד-פעמית, וזאת לאחר עשרים שנה בהן עשה ככל יכולתו על-מנת לקיים חיים נורמטיביים על-אף נסיבות חייו ורקעו המשפחתי המכביד. בית המשפט התרשם, כי חרטת המשיב כנה, כמו גם נטילת האחריות על מעשיו, וכי המשיב "רחוק מעולם הפשע כמרחק מזרח ממערב". כל זאת, בין היתר, בהתבסס על חוות הדעת שהוגשו בעניינו מטעם מנהל בית ספר התיכון בו למד ומטעם מפקדו בצבא. עוד צוין, כי המשיב אמנם הודה לאחר שמיעת עדים רבים, אך עובדה זו לא נזקפה לחובתו, שכן הלה הסכים למסור הודאתו רק לאחר תיקון כתב האישום והבהרה כי הזיהום שהתפתח אצל המנוח מהווה אף הוא סיבת מוות אפשרית.

           בנסיבות העניין נקבע, כי העונש אותו גזר בית המשפט המחוזי בת"פ (מחוזי-ת"א) 40155/05 מדינת ישראל נ' דדון (1.2.2007) (להלן: ענין דדון) – ארבע וחצי שנות מאסר בפועל – מהווה עונש הולם גם במקרה דנא; כאשר בעניין דדון דובר במקרה בו התפתחה קטטה במהלכה דקר הנאשם את המנוח בבטנו ונמלט, והמנוח נפטר בחלוף 9 ימים עקב זיהום. כל זאת לאחר שבית המשפט עמד על השוני הקיים בין שני המקרים, בציינו כי הנאשם בעניין דדון נשא סכין על גופו, וכי המנוח באותו מקרה לא היה יוזם המריבה. כמו כן, לחובתו של הנאשם בעניין דדון עמדה שורה ארוכה של הרשעות קודמות, בעוד שהמשיב נעדר עבר פלילי. לעומת זאת, הנאשם בעניין דדון היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, בעוד שמצבו הנפשי של המשיב היה תקין והוא היה מודע היטב למעשיו. בשקלול הדומה והשונה בין המקרים, נגזרו על המשיב העונשים המפורטים לעיל, בדומה לעונש שהושת על הנאשם בעניין דדון.

           להשלמת התמונה יצוין, אף כי הדבר לא נזכר בגזר הדין, כי שני הצדדים ערערו לבית משפט זה על העונש שהוטל בעניין דדון (ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (3.7.2008)). בית המשפט העליון לא התערב בתקופת המאסר שהושתה על הנאשם באותה פרשה, ושינה רק את ההוראה בדבר ניכוי ימי המעצר נוכח התקיימות נסיבות ייחודיות בעניין זה.

טענות הצדדים

5. לטענת המערערת שגה בית המשפט עת הטיל על המשיב עונש שאינו הולם את חומרת מעשיו ותוצאותיהם. נטען, כי אמנם קשת הענישה בעבירת ההריגה היא רחבה, אך הענישה המקובלת בעבירת הריגה שנגרמה כתוצאה מתקיפה חמורה של הזולת, מחמירה לאין-שיעור מהעונש שהוטל על המשיב. לגישתה, המשיב אמנם הגיע לזירהבתחילה על-מנת להרגיע את הרוחות, אולם בעימות שפרץ בינו לבין המנוח נהג בדרך שונה לגמרי, ועל-כן ייחוס "כוונות טובות" על-ידי בית המשפט לאדם הבוחר לפתור סכסוך בדקירת סכין איננו ראוי. עוד נטען, כי לא ניתן לתלות את סיבת מותו של המנוח בזיהום שהתפתח במהלך אשפוזו, שכן הזיהום התווסף לכשל הרב-מערכתי שנגרם עקב הדקירה ועל-כן מותו של המנוח לא נגרם מסיבוך חריג ובלתי צפוי, כי אם במישרין מן הדקירה שהביאה לקריסה מערכתית של איברים חיוניים. לגישת המערערת, ייחוס מותו של המנוח לזיהום שהתפתח בגופו, והסתכלות על כך כהתפתחות חריגה או יוצאת דופן למעשה הדקירה, מהווה סטייה מן המסגרת העובדתית בה הודה המשיב במסגרת כתב האישום. בהקשר זה נטען, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין המקרה דנא לבין עניין דדון, שכן במקרה האחרון פציעתו של המנוח לא הייתה קשה והוא התהלך ימים מספר עד שחלה התדרדרות רפואית במצבו בעקבות התפתחות זיהום. לעומת זאת, במקרה דנא, מצבו של המנוח היה קשה מאוד למן הרגע הראשון. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט משייחס משקל רב לדברי המשיב בעניין נטילת אחריות מלאה על מעשיו במסגרת הטיעונים לעונש, ומנגד לא אימץ את התרשמותו של שירות המבחן מן המשיב כמי שהתקשה להתחבר לעבירה ולתוצאותיה, ותופס עצמו כקורבן העבירה. על רקע האמור נטען, כי יש לקבל את הערעור ולהחמיר במידה ניכרת בעונשו של המשיב.

6. בדיון בערעור סמך בא-כוח המשיב ידו על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שציין כי המדינה הסכימה לנוסחו המתוקן של כתב האישום, אשר במפורש כלל את העובדה בדבר הזיהום שהתפתח בגופו של המנוח כאחד מהגורמים לפטירתו, ועל-כן אין באפשרותה לטעון בערעור תוך חריגה משהוסכם בהסדר הטיעון. נטען, כי מכתב האישום לא עולה שישנו גורם משני וגורם עיקרי למות המנוח, כי אם מדובר בשני גורמים זהים במשקלם. עוד נטען, כי מי שיזם את האלימות היה המנוח שהיכה את המשיב, וזאת כאשר לחובתו של המנוח עבר פלילי שבגינו אף ריצה מאסר. כמו כן, הודגש, כי בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן המשיב במספר הזדמנויות, הן מנטילת האחריות על-ידו, והן מהבעת החרטה, ועל-כן אין כל יתרון לקצינת המבחן אשר פגשה את המשיב פעם אחת בלבד. לבסוף הדגיש בא-כוח המשיב את נסיבותיו האישיות של המשיב, בין היתר, היותו אב ובעל טרי, ואת הצעתו לעזור למשפחת המנוח אף מעבר לסכומי הפיצוי שנקבעו בבית המשפט המחוזי.

7. להשלמת התמונה יצוין, כי עובר לדיון שנערך בפנינו, הוגש לבית משפט זה תסקיר משלים בעניינו של המשיב. בתסקיר נמסר, כי המשיב השתתף במהלך מאסרו בשתי קבוצות טיפוליות ראשוניות, במסגרתן היה קשוב לתכנים שהועלו, הפיק תועלת ותרם לחברי הקבוצה תוך שיתוף בחייו האישיים. כמו כן, השתלב המשיב בקבוצה מתקדמת ל"זיהוי דפוסים". מנחי הקבוצה התרשמו, כי המשיב התקשה לערוך התבוננות פנימית על עצמו והיה עסוק בריצוי והרשמה.

           עוד יצוין, כי במהלך הדיון בערעור פנתה אם המנוח לבית המשפט והדגישה את מצבה הקשה מאז פטירת בנה ואת רצונה כי ייעשה צדק עם המשיב.

דיון והכרעה

8. כלל ידוע הוא, כי התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה הראויה בנסיבות העניין או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ5564/12 מסארוה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.3.2015); ע"פ 4149/13 אוחיון נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (2.10.2013); ע"פ 407/12 ניסימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (24.1.2013), והאסמכתאות הנזכרות שם). לאחר עיון בחומר שהונח בפנינו ושמיעת טענות הצדדים, דומה כי המקרה דנא בא בקהלם של אותם מקרים חריגים והמסקנה היא כי דין ערעורה של המדינה להתקבל, שכן העונש שנגזר על המשיב אינו משקף כדבעי את חומרת מעשיו ותוצאותיהם, ובראש וראשונה את הפגיעה בקדושת החיים, ומהווה סטייה מן הענישה הראויה באופן המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור, זאת על-אף קיומם של טעמים כבדי משקל שבכוחם למתן את חומרת העונש ובהתחשב אף בכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין.

9. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה הרבה של שימוש בנשק קר במהלך תגרות אלימות ולמטרת פתרון סכסוכים – תופעה שזכתה לכינוי "תת-תרבות הסכין", ואשר נפוצה למרבה הצער במחוזותינו. בהתאם, ניתנה הדעת כי תופעה זו ראויה להוקעה ועליה לגרור תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול (ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, פסקה 11 (13.2.2014); ע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל, פסקה יא  (7.5.2014); ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (13.4.2010), והאסמכתאות המופיעות שם). בענייננו, אף אם היה זה המנוח שתקף את המשיב ויזם את האלימות בין השניים, אין להשלים עם בחירתו של המשיב לפתור את העימות שהתפתח ביניהם באמצעות שימוש בלהב הסכין. ברגע מר ונמהר גדע המשיב חייו של אדם צעיר וחרב עולמה של משפחת המנוח, אשר איבדה את היקר לה מכל. הפגיעה בקדושת החיים – אחד הערכים המוגנים ביותר בחברתנו, אם לא המוגן שבהם – מחייבת ענישה הולמת.

10. אכן, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, נסיבות המקרה ייחודיות, שכן אף אם אין בזיהום שנוצר בגופו של המנוח כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי המשיב לבין מותו של המנוח, יש מקום להתחשב בכך שהזיהום שהתפשט היווה את אחד הגורמים למוות כנסיבה שיש בה כדי להקל במידת מה בעונשו של המשיב. כמו כן, גם נסיבותיו האישיות של המשיב מהוות נסיבה לקולא, ובייחוד בהתחשב בגילו הצעיר ובנסיבות חייו המורכבות כפי שפורטו בתסקיר ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי. על-אף רקעו המשפחתי המורכב והמכביד של המשיב, עלה בידו לנהל אורח חיים נורמטיבי עובר למקרה דנא, ואף להתבלט לחיוב במסגרות בהן לקח חלק, כפי שעולה מחוות הדעת שהוגשו בעניינו. יחד עם זאת, גם אם יינתן משקל ממשי לשיקולים אלו, באופן שיהיה בהם כדי להציב את המשיב ברף התחתון של הענישה, דומה כי העונש שנגזר על המשיב בבית המשפט המחוזי סוטה ממדיניות הענישה הראויה, נוכח חומרת מעשיו ותוצאותיהם.

           לפיכך, ובהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, החלטנו על קבלת הערעור במובן זה שעונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב יועמד על 56 חודשי מאסר, כאשר שאר רכיבי גזר דינו יעמדו בעינם.

11. בטרם סיום, אבקש להתייחס לטענות המדינה ביחס להתחשבות בזיהום שהתפתח בגוף המנוח כשיקול לקולא. כידוע, בגדרם של הסדרי טיעון הכוללים גם הסכמה על ניסוח כתב האישום, אין לבית המשפט אלא העובדות והנסיבות בהן הודה הנאשם במסגרת כתב האישום המתוקן, ואל לו לסטות מהתשתית העובדתית המפורטת בו לעניין גזירת הדין (ע"פ 4289/14 חנונה נ' מדינת ישראל, פסקה 48 (21.1.2015); ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקאות מז-מח (17.7.2014); ע"פ 1338/10 חפוטה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (7.2.2013)). על-כן, ככלל ובהתאם להוראת סעיף 40י(ד) לחוק, על כתב האישום המתוקן לכלול את כל העובדות והנסיבות הרלוונטיות לביצוע העבירה, בין היתר, כדי שהסדר הטיעון וכתב האישום שתוקן במסגרתו ישקפו את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים (ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (14.10.2014)).

           כתב האישום המתוקן, כפי שצוטט לעיל, קובע כי מותו של המנוח נגרם הן כתוצאה מכשל רב מערכתי שנגרם מפצע הדקירה והן כתוצאה מזיהום שככל הנראה התפתח בבית החולים. משכך, בשונה מטענות המערערת, לא ניתן לקבוע, כי הזיהום שהתפתח בגוף המנוח היווה אך גורם משני למותו, בעוד שתוצאות הדקירה הן הגורם העיקרי. על-כן, אין בידי לקבל את טענות המדינה ביחס להשוואה שערך בית המשפט המחוזי בין נסיבות מותו של המנוח במקרה דנא לבין נסיבות המוות של המנוח בעניין דדון. כאמור, המערערת טענה כי במקרה דנא פציעתו של המנוח מן הדקירה הייתה קשה מאוד למן הרגע הראשון, כאשר עם הגעתו לבית החולים איבד את הכרתו והיה נתון במצב זה עד למותו כשלושה שבועות לאחר מכן, וזאת בשונה מעובדות המקרה בענייןדדון. ואולם, דומה כי שלל טענותיה בנוגע לסיבת מותו של המנוח טעונות ביסוס ראייתי רפואי, ומשחפצה המערערת להעלותן, היה עליה להגיש בקשה להתיר להביא ראיות לעניין זה בשלב הטיעונים לעונש בהתאם להוראות סעיף 40י(ב) לחוק. משלא עשתה כן, אין באפשרותה להעלות טענות מעין אלו במסגרת ערעורה, באופן הסותר את הכתוב בכתב האישום או מוסיף לו. המערערת הסכימה ומצאה לנכון לכלול בכתב האישום המתוקן את הנתון לפיו הזיהום שהתפשט בגוף המנוח היווה אחד הגורמים למותו. על-כן, אין זה ראוי כי תתקוף עתה נתון עובדתי זה ותלין על כך שהדבר היווה שיקול בגזירת עונשו של המשיב. מכתב האישום עולה, כי מדובר בשני גורמים שהביאו למוות המצער, ולא ניתן על יסוד כך לקבוע מי מביניהם הוא גורם דומיננטי, או כי היה די באחד מהם לבדו כדי לגרום למוות. ניסוח זה של כתב האישום מאפשר למשיב לטעון כי מות המנוח לא נגרם רק כתוצאה מהדקירה, אלא גם מקיומו של גורם נוסף, ולבקש על יסוד זאת הקלה מסוימת בעונשו.

           סוף דבר, דין הערעור להתקבל, כמפורט לעיל בפסקה 10.

השופט ח' מלצר:

           אני מסכים.

השופטת ד' ברק-ארז:

           אני מסכימה.

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

           ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ה (‏26.4.2015).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13035850_L03.doc   סח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il