ע"פ 9633/16

1. בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ט' חיימוביץ) בת"פ 43942-01-13 מיום 30.10.2016, בגדרו נגזר על המבקש לרצות עשרים ושבעה חודשי מאסר בפועל וששה חודשי מאסר על-תנאי.

עיקרי כתב האישום

2. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המבקש יחס לו ביצוע מספר עבירות, במספר רב של הזדמנויות ובמועדים שונים, בהן הכה את אשתו (להלן: המתלוננת) וילדיו. במסגרת האישום הראשון נטען כי בעט בידה השמאלית של המתלוננת באופן שגרם לה חבלה חמורה בשורש כף היד. בגין מעשה זה הואשם המבקש בביצוע עבירת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו355(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת האישום השני נטען כי תקף את המתלוננת, בעט ברגלה, בצלעותיה ובכתפה, וכי איים עליה באומרו: "יאללה תזמיני לי משטרה בואי נראה מה תעשי ותראי מה יקרה לך"; "הסוף שלך קרוב, סך הכל כדור בראש". בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בביצוע עבירה תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, בביצוע עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובביצוע עבירת הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. במסגרת האישום השלישי נטען כי במהלך שנת 2013, במספר מועדים שאינם ידועים במדויק, הכה המבקש בידיו ובאמצעות חגורה את בתו, ילידת שנת 1998, בידיה וברגליה, ואיים עליה ועל אחיה. בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בביצוע עבירה תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, ובביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. במסגרת האישום הרביעי נטען כי במהלך שנת 2013 תקף המבקש במספר מועדים שאינם ידועים במדויק, את בתו, ילידת שנת 2000, בעט בחוזקה בבטנה ובגבה וסטר לה על פניה. בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בביצוע מספר עבירות תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, ובביצוע עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין. במסגרת האישום החמישי נטען כי המבקש הכה את בנו, יליד שנת 2005, בידו, באמצעות צינור, ובמספר מועדים שאינם ידועים במדויק, הכה אותו באמצעות חגורה. בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בביצוע מספר עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק, ובביצוע עבירת תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין.

עיקרי הכרעת הדין

3. הכרעת הדין מתבססת על עדותה של המתלוננת, בצירוף עדויות אמה וילדיה. בית המשפט ביכר את הודעותיהם במשטרה על פני עדויותיהם בבית המשפט המחוזי, את עדויות חוקרי הילדים, וראיות נוספות כמסמכים רפואיים. בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת אמינה ומהימנה, ומנגד קבע כי אין ליתן אמון בעדותו של המבקש, ודחה את גרסתו, לפיה המתלוננת מעלילה עליו עלילת שווא מחמת קנאה.

4. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי החליט להרשיע את המבקש באישום הראשון באופן מלא; באישום השני, הוחלט להרשיעו בעבירות שיוחסו לו, פרט לביצוע עבירת ההדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; באישום השלישי, הוחלט להרשיעו בעבירות שיוחסו לו, לבד מביצוע עבירת האיומים כלפי ילדיו, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; באישומים הרביעי והחמישי, הוחלט להרשיעו בחלק מהעבירות שיוחסו לו, בביצוע מספר עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, ובביצוע עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין.

עיקרי גזר הדין

5. בית המשפט המחוזי קבע, כי הערכים החברתיים שנפגעו מחמת ביצוע העבירות בהן הורשע הם תחושת הבטחון, שלמות גופם ונפשם של בני משפחתו, והפגיעה בהם היא ברמה בינונית-גבוהה. בית המשפט עמד על הענישה המחמירה שבה יש לנקוט נגד מעשי אלימות במשפחה, כפי שזו הותוותה בפסיקה, וקבע כי בנסיבות הענין, יש לקבוע שני מתחמי ענישה נפרדים לעבירות בהן הורשע המבקש: האישום הראשון לבדו – בו נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין שנים עשר לעשרים וארבעה חודשי מאסר; ויתר האישומים – בהם נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין עשרה לבין עשרים חודשי מאסר.

6. מכאן, פנה בית המשפט לגזור את עונשו של המבקש בתוך המתחמים, ובהתאם להוראת סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, קבע כי בנסיבות הענין יש לגזור על המבקש עונש כולל לשני מתחמי הענישה הנפרדים. בית המשפט ייחס משקל לעברו הפלילי של המבקש, אשר הורשע פעמיים בעבירות אלימות נגד המתלוננת, תקיפה 'סתם' של בן זוג ותקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, כאשר אחת מהעבירות בוצעה במהלך ניהול ההליך המשפטי נושא הערעור. בית המשפט עמד על המתואר בתסקיר שירות המבחן, בגדרו נאמר כי קיימת מסוכנות מפני המבקש. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית כלשהי, אלא העריך כי יש להשית על המבקש "עונש מוחשי שיציב גבולות להתנהגותו, לצד מאסר מותנה מרתיע". בית המשפט המחוזי הביא במסגרת שיקוליו לקולא את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה מושא האישום הראשון; את אשר תארה המתלוננת, כי לאחר שהורחק מביתם, החל לנהוג במשפחה באופן ראוי והוא משתדל לכלכלם; וכן את בקשתה של המתלוננת שלא יושת על המבקש עונש מאסר בפועל, כדי להמשיך לאפשר לו לפרנס את המשפחה. נוכח מכלול השיקולים ובעקבות איזונם, בית המשפט המחוזי השית על המבקש כאמור עשרים ושבעה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו – מיום 2.1.2013 ועד ליום 2.7.2013; וששה חודשי מאסר על-תנאי.

7. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע עונשו של המבקש עד ליום 13.12.2016. ערב המועד להתייצבותו בבית הסוהר, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מבלי לצרף את נימוקי הערעור, וכרך עמו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר – היא הבקשה שלפני. בהחלטתי מיום 12.12.2016 הערתי את שהערתי, וקבעתי כי המבקש יתייצב במועד הקבוע לריצוי עונשו. המבקש הגיש בקשת דחייה נוספת לאחר המועד שבו היה צריך להתייצב. בו ביום ניתנה החלטה נוספת בענין, ולבסוף התייצב המבקש בשב"ס.

טענות הצדדים בבקשה