פארס נ' המשרד לביטחון פנים -ועדת הערר לפי חוק כלי ירייה ואח'

פסק דין

עתירה המכוונת כנגד החלטת הממונה לפי סעיף 12(ג)(1) לחוק כלי הירייה, תש"ט–1949 (בהתאמה, "הממונה" ו-"החוק") מיום 19.11.12 שבה נדחה ערר שהגיש על סירובה של הרשות המוסמכת לחדש את רישיונו לרובה זעיר מתוצרת "הקלר קוך" מספר 4133 קוטר L22 (בהתאמה, "ההחלטה" ו-"הרובה הזעיר").

רקע

העותר רכש את הרובה הזעיר בשנת 1989, ומאז החזיק בו בהתאם לרישיון שניתן לו ואשר תוקפו חודש מעת לעת. ביום 31.10.10 פג תוקפו של הרישיון. באותה עת החזיק העותר גם ברובה אוויר שאף אותו החזיק ברישיון ושתוקפו פג במועד האמור. הרישיון להחזקת רובה אוויר ניתן לעותר על יסוד כך שנוכח עמידתו בתבחין "עבר בטחוני" (סעיף 5 לרשימת התבחינים, נספח יג' לכתב התשובה) היה בידו רישיון להחזקת אקדח. כעולה מתשובת המשיבים, בחודש יולי 2010 נשלחה לעותר הודעה שעניינה חידוש רישיון החזקת הרובה הזעיר (נספח 5 לכתב העתירה ונספח א' לתשובת המשיבים). על פי אותה הודעה היה על העותר להמציא לרשות המוסמכת אסמכתא והוכחה לעמידתו בתבחין מאושר המזכה אותו להחזיק ברובה הזעיר. עוד נאמר כי אי המצאת האסמכתא תביא לכך שרישיון החזקת כלי הירייה לא יחודש ויהיה עליו להפקיד את הרובה הזעיר במשטרה. במענה להודעה שנשלחה אליו פנה העותר לאגף לרישוי כלי ירייה במשרד הפנים (שהיה באותה עת הרשות המוסמכת) וביקש לאשר לו להמשיך ולהחזיק ברובה הזעיר (נספח ב' לכתב התשובה). העותר ציין בפנייתו כי הרובה הזעיר משמש אותו לשימור כושר ירי, והוא הוסיף כי במהלך שירותו הצבאי (העותר הוא תת אלוף בדימוס, ששירת שנים רבות ביחידות קרביות) הוא עבר, כלשונו, "הרבה מלחמות ופעולות" ולא ברור לו מה הם הקריטריונים לעמידה בתבחין מאושר. פנייתו של העותר נענתה במכתב מיום 15.9.10 (נספח ג' לתשובה) שעיקרו הוא הסבר לגבי מדיניות מתן רישיונות להחזקת נשק הננקטת על ידי משרד הפנים ואכיפתה. בהמשך לכך, פנה העותר לרשות המוסמכת ביום 26.10.10 באמצעות בא כוחו וצירף לפנייתו טופס ערר בחתימתו שבו צוין כי הוא עומד בדרישות הסף ועונה לתבחין של "שירות בכוחות הביטחון" או "בעל עבר והווה ביטחוני" (פריטים 5 ו-6 ברשימת התבחינים) (נספח 8 לכתב העתירה). פניית בא כוחו של העותר נענתה במכתב מיום 30.11.10 ממנהל אגף רישוי כלי ירייה במשרד הפנים, אשר בעיקרו של דבר חזר על העמדה שלפיה חידוש רישיון החזקת נשק מצריך הוכחת עמידה בתבחין, ובצד זאת הוא הפנה את העותר אל פקידת רישוי כלי ירייה בחיפה, הגב' ד' שגיא ("שגיא"), שהיא הרשות המוסמכת לטיפול בחידוש הרישיון. בא כוחו של העותר פנה פעמים נוספות אל שגיא אשר הודיעה ביום 15.2.11 כי הערר שהגיש העותר הועבר לוועדה בירושלים (נספח 14 לכתב העתירה) וביום 1.3.11 נדחה הערר (נספח 15 לכתב העתירה ונספח ו' לכתב התשובה) ("ההחלטה הראשונה"). בהחלטה הראשונה חזרה ועדת הערר על המדיניות הננקטת שתכליתה צמצום החזקת נשק בידי הציבור, ועל הצורך באכיפה של מדיניות זו. נאמר עוד כי משמעותה של המדיניות היא אי חידוש רישיון למי שמחזיק בכלי הירייה ואינו עומד בתבחינים המעודכנים מעת לעת. צוין עוד כי בשעתו נשלחה הודעה לעותר בדבר הצורך להוכיח עמידה בתבחין ומשלא נעשה כן, לא ניתן לחדש את הרישיון.

בעקבות החלטת ועדת הערר התנהלה התכתבות בין באי כוחו של העותר לבין הרשות המוסמכת, ובמכתב מיום 14.9.11 (נספח ח-2 לכתב התשובה) הוזמן העותר להגיש ערר נוסף על רקע כניסתו לתוקף של תבחין חדש הרלוונטי לעותר. עם זאת צוין באותו מכתב, כי אף שהעותר עומד לכאורה בתבחין החדש, הוא הפקיד את נשקו רק באותה עת ולכן לא ניתן לאשר את בקשתו. על כל פנים, הערר הנוסף שהגיש העותר נדחה בהחלטה מיום 19.12.11 (נספח ט' לכתב התשובה) ("ההחלטה השנייה"), והנימוק העיקרי שניתן לדחייה היה שהעותר החזיק ברובה הזעיר ללא רישיון בר תוקף מאז חודש נובמבר 2010 ועד חודש ספטמבר 2011, עת הפקיד אותו במשטרה. נקבע כי העותר הפר את הוראת סעיף 14 לחוק בכך שלא הפקיד את הרובה הזעיר מיד עם פקיעת תוקף הרישיון והחזקתו, ולכן לא מתקיים לגביו התבחין המשמר.

ההחלטה השנייה עמדה לדיון בבית משפט זה בתיק עת"מ 58666-01-12, ובפסק דין שניתן ביום 6.8.12 התקבלה העתירה בחלקה ועניינו של העותר הוחזר לדיון בפני הרשות המוסמכת והממונה ("העתירה הקודמת"). בית המשפט (כב' השופט ר' שפירא) מצא שטענות מסוימות שהעלה העותר בעתירתו לא נשקלו על ידי ועדת הערר, ומכאן הצורך להחזיר אליה את העניין. ליתר דיוק, והדבר רלוונטי גם לעתירה זו, העותר טען שם כי "פקידת הרישוי (שגיא, א"ק) הודיעה לנציגיו בתאריך 16.11.10 כי 'אין על העותר לדאוג ושהם יודעים שלא הפקיד את נשקו'" ובית המשפט מצא שטענה זו, כמו גם הטענה שכלי הנשק דרוש לעותר להגנה עצמית, לא נטענו בפני הממונה בערר, ולכן כאמור הוחזר העניין לשיקול נוסף.

בהחלטה סקר הממונה את השתלשלות העניינים שקדמה לערר שבפניו, וכן את עיקרי המדיניות שתכליתה צמצום מספר רישיונות הנשק שבידי הציבור ואכיפתה. בהמשך הוסבר הרקע להוספתו של תבחין "משמר", וצוין כי מטרתו היא לאפשר לאלו המחזיקים כלי ירייה מזה שנים רבות לחדש את רישיונם גם ללא עילה מוכרת אחרת. עוד צוין כי מי שפעל בהתאם להנחיות הרשות המוסמכת, הפקיד את נשקו ועמד בתנאים הדרושים לחידוש הרישיון על בסיס עמידה בתבחין משמר – רישיונו חודש, ואילו מי שעשה דין לעצמו והמשיך להחזיק בכלי הירייה מעבר למועד שבו נדרשה הפקדתו לפי החוק – נדחתה בקשתו לחידוש הרישיון. טענתו של העותר כי שגיא יצרה מצג שווא נדחתה מפני שלא נמצאה כל אינדיקציה לכך שדברים ברוח זו נאמרו לעותר, ומכל מקום אין בסמכותו של פקיד כלשהו לאפשר התנהלות העומדת בניגוד לסעיף 14 לחוק. בנוסף, צוינה גם העובדה שהעותר היה מיוצג על ידי עורך דין ולא ניתן לייחס לו אי ידיעה או אי הבנה של הוראות החוק בעניין זה. בסיכומה של ההחלטה נקבע כי העותר לא הוכיח עמידה בתבחין מאושר ולכן נדחה הערר, ומכאן העתירה שבפניי.

הטענות

העותר טוען כי הממונה, וכמותו גם פקיד הרישוי, לא הפעילו את שיקול דעתם כנדרש וכמתחייב על פי הדין, שכן הם התעלמו מנסיבותיו המיוחדות של המקרה ומן העובדה שהעותר הסתמך על דברים שנאמרו לו, לטענתו, על ידי שגיא. עוד טוען העותר כי ההחלטה מנומקת באופן שהוא "תרתי דסתרי", שכן מצד אחד נקבע כי בעניינו של העותר חלות "עילות עבר" ומן העבר האחר הוחל לגביו התבחין המשמר שהונהג רק בחודש ספטמבר 2011 ואשר בו נקבע התנאי של רצף החזקה (של כלי הנשק). מכל מקום, לטענת העותר קטיעת הרצף נבעה מרשלנות המשיבים. עוד נטען כי אין מחלוקת שבעבר החזיק העותר את הרובה הזעיר מכוח רישיון שניתן לו כדין ואף מבלי שהיה קיים תבחין הרלוונטי לעותר, וכי גם התבחין "המשמר" שאליו התייחס הממונה בהחלטה מאפשר הפעלת שיקול דעת בנוגע לקטיעת הרצף ושיקול דעת זה לא הופעל בצורה עניינית לגבי העותר. נטען גם כי ההחלטה אינה מיוסדת על שיקולים עניינים ויש בה הפרה של חובת ההגינות המוגברת החלה על הממונה, כעל כל רשות מנהלית. עוד נטען כי אין לקבל את טענת המשיבים שיסודם של נימוקי ההחלטה בעקרון השוויון שמכוחו יש להחיל דין אחד לגבי העותר ולגבי כלל הציבור, מפני שהחובה המוטלת על המשיבים היא לשקול כל מקרה המובא בפניהם על פי נסיבותיו המיוחדות. בעניינו של העותר נטען כי מחדלו להפקיד את הנשק הוא תוצאה של היותו טרוד ועסוק בענייניו הצבאיים על רקע סיום שירותו, והתעלמות הממונה מנסיבות אלה היא בבחינת הפרת החובה לנהוג בהגינות ובתום לב. בנוסף נטען כי עניינו של העותר לא נשקל בלב פתוח ובנפש חפצה, וכי למעשה ההחלטה אינה אלא תוצאה של הגשמת המטרה שהמשיבים שמו להם מראש והיא שלילת רישיונו של העותר להחזיק את הרובה הזעיר.

המשיבים טענו כי על פי הדין אין לאזרח זכות קנויה לקבל רישיון להחזקת כלי ירייה, וכי מתן רישיון מסור לשיקול דעתו של מי שהוסמך לכך על פי החוק. נטען כי מטעמים של שמירה על שלום הציבור מונהגת בשנים האחרונות מדיניות שתכליתה צמצום מספר הרישיונות להחזקת נשק בידי הציבור. בגדר מדיניות זו ובתוקף הסמכות הנתונה לשר הממונה על ביצועו של החוק (שר הפנים עד 17.3.11 ומאותו מועד השר לביטחון פנים), נקבעו תבחינים שעמידה בהם היא תנאי למתן רישיון, ותבחינים אלה מתעדכנים מעת לעת. עוד נטען כי בשנת 2008 שונו התבחינים למתן רישיון להחזקת כלי ירייה פרטי, והוחלט על מדיניות של אכיפת תבחינים המתמקדת בעיקר במחזיקי כלי ירייה הנחשבים קטלניים במיוחד (רובה ציד ורובה זעיר), וכי במסגרת אכיפה זו נדרשו מחזיקי רישיונות לרובים אלה להוכיח עמידה בתבחינים. נטען גם כי בדיון שהתקיים ביום 23.2.10 בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, הוחלט שעל בעלי רישיונות שרישיונם לא חודש בגלל אי עמידה בתבחין תקף להפקיד את כלי הירייה שברשותם, ובתוך כך ייבחן עניינם מחדש. עוד נטען כי בחודש אוגוסט 2011 עודכנו התבחינים ובגדרם נקבע "תבחין משמר" שלפיו יינתן רישיון ל"מי שמחזיק כדין ברישיון תקף... לרובה זעיר... במשך 15 שנים או יותר ברצף." בנוסף, המשיבים הפנו גם להנחיות לחידוש רישיון המהוות חלק ממסמך התבחינים, אשר לפיהן על בעל רישיון שמסיבה כלשהי לא חידש את רישיונו להפקיד במשטרה מיד את כלי הירייה שברשותו.

אשר לעניינו של העותר ולטענותיו בעתירה, נטען כי התנהלותו מהווה הפרת חוק אשר כשלעצמה היא בבחינת ראיה לכך שאינו ראוי לקבל רישיון להחזקת כלי ירייה. עוד נטען כי הסתמכות העותר על דברים שכביכול נאמרו לו על ידי שגיא היא חסרת יסוד, ומכל מקום איננה יכולה להועיל לו. בקשר לכך נטען שחילופי הדברים, בטלפון ובכתב, בין י' יעקובי, נציגו של העותר ("יעקובי") לבין שגיא התרחשו – על פי טענת יעקובי – בתקופה שמנובמבר 2010 ועד פברואר 2011, וממילא אין בהם הסבר למחדלו של העותר להפקיד את הרובה הזעיר בכל מועד קודם לחודש נובמבר 2010. בנוסף נטען בעניין זה שבהחלטה הראשונה נדחתה בקשתו של העותר לחדש את רישיונו וצוין בה במפורש שעל העותר לנהוג בהתאם להודעה שנשלחה אליו בחודש יולי 2010, היינו להפקיד את הרובה הזעיר במשטרה. על רקע זה נטען כי לטענות העותר, שעניינן הסתמכות על הבנתו את הדברים שנאמרו כביכול על ידי שגיא, לא ניתן לייחס את המשקל שהוא מבקש לייחס להן. עוד נטען בעניין זה כי לא ניתן לייחס לשגיא את הדברים שיוחסו לה, וכי מכל מקום אין בכוחה לומר דברים שמשמעם הפרת החוק או התעלמות ממנו, ועל אחת כמה וכמה כך כאשר בן שיחה הוא יועצו המשפטי של העותר, ולא ניתן לייחס גם לו הבנה של הדברים שמשמעותה היא מתן הכשר להפרת החוק.

המשיבים טוענים גם כי העותר אינו מצביע על תבחין מזכה המאפשר לו לקבל רישיון להחזקת הרובה הזעיר. על פי טענה זו התבחין המשמר שנכנס לתוקף בשנת 2011 מחייב החזקה כדין ברישיון תקף במשך 15 שנים או יותר ברצף, ובמקרה של העותר הרצף נקטע בחודש יולי 2010, עת פג תוקפו של הרישיון והוא לא חודש, ומאז ועד להפקדתו בחודש ספטמבר 2011 החזיק העותר ברובה הזעיר ללא רישיון. בצד זאת טוענים המשיבים כי בחודש יולי 2010, עת נשלחה לעותר ההודעה על פקיעתו הקרובה של הרישיון, וגם במועד הפקיעה, היינו 30.10.10, לא עמד העותר בכל תבחין אשר מכוחו ניתן היה לתת בידיו את הרישיון.

על רקע אלה טוענים המשיבים כי החלטתם התקבלה כדין, על יסוד כל הנתונים הרלוונטיים, ובהינתן אלה – אין מקום להתערב בהחלטה.

דיון

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות החלטתי לקבל את העתירה, אולם קודם שאנמק את מסקנתי אתייחס בקצרה לכמה עניינים המתעוררים למקרא ולמשמע טענותיהם של הצדדים.

ראשית, כפי שבצדק טוענים המשיבים, העתירה אינה תוקפת את סבירותם של התבחינים כי אם רק את ההחלטה. ואכן, אם השאלה שהייתה עומדת על הפרק היא התערבות בקביעתם של התבחינים או בסבירותם, היה מקום לדחות את העתירה מפני שהטעמים והתכליות של התבחינים הם ראויים, קביעתם נעשתה בסמכות ואין מקום להתערב בכך (בג"צ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה (2) 415 (1981); בג"צ 423/84 מחמד עבדל רחמן עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט (1) 337 (1985) ("עניין עזאם"); עע"מ 1444/07 אחמד אגבאריה נ' מדינת ישראל, משרד הפנים - רישוי ופיקוח (10.7.08)). בתוך כך, מקובלת עליי גם טענת המשיבים שלאזרח אין זכות קנויה לקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה (עניין עזאם), וכי קביעת מדיניות של צמצום מספר כלי הנשק שבידי הציבור ונקיטת צעדים ליישומה של מדיניות כזו הם עניינים המסורים לשיקול דעתה של הרשות המנהלית (בג"צ 1958/90 מאיר בן שטח נ' שר הפנים , פ"ד מה (1) 322 (1990)).

שנית, בפסק הדין בעתירה הקודמת, שכוונה כנגד ההחלטה השנייה, נמנע כב' השופט שפירא מלנקוט עמדה לגופן של טענות העותר והורה להחזיר את העניין לממונה על מנת שישקול טענות מסוימות שלא ניתן להן ביטוי בהחלטה הקודמת. במצב דברים זה, ועל רקע העובדה ששני הצדדים התייחסו להשתלשלות האירועים כאל מכלול אחד, אני רואה עצמי חופשי לבחון את טענות הצדדים הן על רקע ההחלטה והן על רקע ההחלטות שקדמו לה, היינו ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה.

שלישית, טענת העותר שמחדלו להפקיד את הרובה הזעיר הוא פועל יוצא של הסתמכות על דברים שנאמרו לו מפי שגיא אינה מקובלת עליי, אולם נוכח הנימוקים העומדים ביסוד התוצאה שהגעתי אליה, ואשר אותם אפרט להלן, אסתפק בהתייחסות קצרה לעניין זה. עיינתי בתצהירו של יעקובי (נספח 27 לכתב העתירה) והתקשיתי להגיע למסקנה שאותה מבקש העותר שאסיק. לדברי יעקובי (בסעיף 4 של תצהירו), בכל השיחות שהתנהלו עם שגיא נאמר לו "אל תדאג, אנחנו יודעים שהוא (העותר, א"ק) עדיין לא הפקיד את הנשק". גם אם דברים אלה לא הועמדו במבחן של חקירה נגדית, ולכן לכאורה יש לקרוא אותם כפשוטם, לא ניתן להסיק מהם אמירה ברורה היכולה לשמש לעותר צידוק למחדלו להפקיד את הרובה הזעיר. העותר הועמד על חובתו לעשות כן כבר בחודש יולי 2010, עת נשלחה אליו ההודעה (נספח א' לכתב התשובה), ופעם נוספת (ולא אחרונה) ביום 15.9.10, שבו כתבה לו שגיא במענה לפנייתו סמוך לפני המועד שבו הוא ביקש את חידוש הרישיון. בסעיף 9 של תשובת שגיא נאמר במפורש שעל מנת שהוא לא ייחשב למפר חוק, עליו להפקיד את הרובה הזעיר בתחנת משטרה או בידי סוחר מורשה. מעבר לכך, הרושם המתקבל למקרא הטענה, והנסיבות שעליהן היא הושתתה, הוא שהטענה "נולדה" על רקע ההנמקה שניתנה בהחלטה השנייה, שבה נקבע שהעותר פעל בניגוד לחוק בכך שלא הפקיד את הנשק. לכן, אם היה צורך להכריע בעתירה נוכח טענה זו, כי אז מן הסתם דינה של העתירה היה להידחות.

משנאמרו דברים אלה, אסביר עתה את נימוקיי לקבלת העתירה.

אכן, העתירה מכוונת כנגד ההחלטה, אולם לדעתי לא ניתן להתעלם משתי ההחלטות שקדמו לה, וכאשר קוראים את ההחלטות זו בצד זו ומשווים את ההנמקה שניתנה בכל אחת מהן לסירוב לחדש את רישיון החזקת הרובה הזעיר, מתעוררות שאלות, שלא לומר תמיהות, אשר לא ניתן להן הסבר מניח את הדעת בטענות המשיבים. בהחלטה הראשונה נומק הסירוב בכך שעל יסוד המדיניות של צמצום מספר כלי הירייה שבידי הציבור נוקטת הרשות המוסמכת בפעילות אכיפה ש"משמעותה בפועל הינה אי הנפקת או חידוש רישיון לכלי ירייה אלו, למי שמבקש או מחזיק בפועל בכלי הירייה מהסוגים הנ"ל ואינו עומד בתבחינים המעודכנים שנקבעו. לאלו המחזיקים בכלי ירייה מהסוגים הנ"ל נשלחו הודאות (הטעות במקור, א"ק) מבעוד מועד - הודעה כזו נשלחה גם לעורר, אין בפנייה שהוגשה, הוכחה על עמידת העורר בתבחין לפיו ניתן לחדש את רישיונו ומשכך יש לפעול בהתאם למפורט במכתב ההודעה". לעומת זאת, ההנמקה שניתנה בהחלטה השנייה הייתה כי "העורר עבר על סעיף 14 לחוק כלי הירייה, תש"ט – 1949 ואיננו עונה לתבחינים התקפים (תבחין "משמר" נקבע למי שמחזיק הנשק ללא רבב וברצף עד למועד הבקשה. במקרה דנן, נקטע הרצף כאשר העורר פעל בניגוד לחוק כאמור לעיל)".