השופט רון סוקול
1. שוב אנו נדרשים לשאלת הגדרת "תאונת דרכים" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), והפעם המחלוקת נעוצה בפרשנות החזקה המרבה - "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב".
2. הערעור נסב על פסק דינו של כב' הנשיא בדימוס, השופט א' קיטאי שניתן ביום 15.8.2005 (ת"א 4928/03), ועל החלטתו באותו תיק מיום 24.1.2005 (להלן: "ההחלטה").
3. לבית משפט קמא הוגשה תביעה לפיצויים על-ידי עיזבונו ויורשיו של המנוח נסים כהן ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר מצא את מותו ביום 29.12.1999 במהלך עבודתו אצל המשיבה 7 (להלן: "המעבידה"). בכתב התביעה נטען כי ביום התאונה עבד המנוח כמנהל עבודה אצל המעבידה, שעסקה בביצוע עבודות פיתוח בבית הספר "בית יעקב" שבראשון-לציון. המעבידה הזמינה מהמשיבה 8 (להלן: "הספק") חומרי ריצוף. אלו הובלו לאתר העבודה על-ידי משאית בבעלות המשיב 9, שהייתה נהוגה על-ידי המשיב 10 (להלן: "הנהג"). המערערות ביטחו את השימוש ברכב במועד התאונה. מדובר במשאית שעליה מותקן מנוף כאשר בקצה המנוף היה מורכב מתקן הרמה קבוע לנשיאת משטחי ריצוף.
4. משהגיעה המשאית לאתר העבודה, ביקש המנוח מהנהג לעשות שימוש במנוף ולהעביר מבנה נייד עשוי בטון המשמש את השומר במקום (להלן: "המבנה"). פועלים של המעבידה חיברו למבנה שני מוטות פלדה בתחתית המבנה. למוטות אלו נקשרה רצועת בד שחוברה למנוף. החגורה נקשרה למתקן ההרמה, והנהג החל להרים את המבנה ולהעבירו ממקומו. לאחר ניסיון הרמה ראשון, שלא צלח, נעשה ניסיון שני. תוך כדי הרמה, כאשר המבנה הורם כבר לגובה של כ-1 מ', התהפך המבנה ונפל על המנוח. המנוח נמחץ בין המבנה לקיר הגדר, ונפצע קשה. הוא הובהל לבית החולים, אך כעבור זמן קצר ובמהלך ניתוח נפטר.
5. בתביעה שהוגשה לבית משפט קמא טענו התובעים, עיזבון המנוח ויורשיו, כי נסיבות התאונה מצביעות על התרשלות של המעורבים, ולחלופין טענו כי המאורע שבו נגרם מותו של המנוח נופל לגדרה של "תאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים.
6. בבית משפט קמא הסכימו הצדדים כי המנוח נפגע ונהרג כתוצאה מהחבלה שנחבל בעת שהמבנה פגע בו, אך חלקו בשאלה האם המאורע בו נפגע מהווה "תאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים ובהתאם האם מוטלת החבות לפצות את התובעים, על המערערות. לפיכך קבע בית המשפט דיון לשמיעת טיעוני הצדדים בעניין זה.
הצדדים הגישו לבית משפט קמא מסמכים שונים, לרבות מסמכים מתיק החקירה של משרד העבודה, והסכימו לטעון בסוגיית החבות על-פי החוק, ללא צורך בחקירת עדים.
ביום 24.1.2005 ניתנה החלטת בית המשפט ובה נקבע כי האירוע הינו תאונת דרכים. בית משפט קבע כי ייעודו של המנוף הינו בין היתר העמסה עצמית, ועל כן העמסת המבנה על המנוף נופלת לגדרה של "תאונת דרכים". בעקבות ההחלטה טענו הצדדים לעניין שיעור הפיצויים המגיעים לעיזבון, וביום 15.8.2005 ניתן פסק הדין ולפיו חויבו המערערות לשלם לעיזבון פיצוי בסך של 150,000 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות (סכום זה נקבע לאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי).
7. הערעור שבפנינו הוגש על החלטת בית המשפט לעניין החבות, ואין כל מחלוקת לעניין שיעור הפיצוי שנפסק.
8. בטרם אתייחס לטענות לגופן, יש לסלק מן הדרך את הטענה שהועלתה בפנינו ולפיה החלטת בית המשפט ניתנה על דרך הפשרה.
עיון בפרוטוקול אינו מלמד על הסכמה שכזו. להפך, בית משפט קמא קבע, בהחלטה מיום 22.9.2004, המשך דיון לשמיעת טיעוני הצדדים, ללא עדים. הכרעה בתיק ללא שמיעת עדים אינה הכרעה על דרך הפשרה. הצדדים רשאים להסכים לוותר על הגשת ראיות, או להגיש ראיות בכתב, ללא צורך בחקירת העדים, ובית המשפט פוסק על-פי הראיות שבפניו. כך נעשה גם בעניין שבפנינו. על כן אין מקום לטענה שפסק דינו של בית משפט קמא ניתן על דרך הפשרה.
הערעור
9. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר מהי תאונת דרכים. הסעיף כולל הגדרה כללית - ההגדרה הבסיסית - וכן כולל חזקות מרבות מחד, וחזקה ממעטת מאידך. אחת החזקות המרבות הינה "יראו כתאונת דרכים גם מאורע [...] שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב,
ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". הגדרה זו עומדת במוקד הערעור שבפנינו.
10. כפי שניתן לראות, החזקה המרבה כוללת הגדרה בסיסית וכן כוללת בסיפא סייג לתחולת החזקה. ההגדרה עצמה קובעת מספר תנאים, אשר אין מחלוקת כי התקיימו בעניין שבפנינו. המחלוקת משתרעת לעניין תחולת הסייג, דהיינו האם בעת האירוע נשוא התביעה נעשה שימוש החורג מהייעוד המקורי של הרכב.
11. בא כוח המערערות טען בפנינו כי ניתן לבחון את הסייג האמור בשני מישורים. המישור האחד הינו ייעודו של הרכב כמופיע במסמכי רישום הרכב, כלומר "רכב משא עם מנוף אחורי" שנועד להעמסה ופריקה של מטען על הרכב בלבד. המישור האחר הינו הייעוד המיוחד של הרכב שהוא העמסת משטחי אבן בלבד.
בא כוח המערערות טען באריכות, תוך הפניה לפסקי דין רבים, כי כאשר עוסקים אנו ברכב דו-ייעודי, כמו המשאית נשוא התיק שבפנינו, יש לילך למסמכי רישום הרכב, ומהם לדלות מהו ייעודו המקורי של הרכב. המנוף שהותקן על המשאית, כך טען, אינו בעל ייעוד עצמאי אלא נועד לשרת אך ורק את ייעודה של המשאית כולה. עיון ברישיון הרכב מלמד כי מדובר ברכב משא עם מנוף אחורי. משמעות הדבר כי הייעוד הלא-תעבורתי של הרכב נועד אך ורק לשרת את הייעוד התעבורתי של הרכב, דהיינו את היותו של הרכב רכב-משא. כל שימוש ברכב ובמנוף לייעוד אחר שאינו העמסה או פריקת סחורה למשאית עצמה, חורג מהייעוד המקורי של הרכב. הואיל ובמקרה שבפנינו המנוף שימש להעברת מטען ממקום אחד לאחר, ללא כל קשר להובלתו במשאית, הרי ששימוש זה, שהוא שימוש לא-תעבורתי, הינו שימוש החורג מהייעוד המקורי של המשאית. בא כוח המערערות מדגיש כי על-פי תקנות התעבורה ניתן לציין כי רכב מיועד לעבודה, ובמקרה שכזה הייעוד הלא-תעבורתי שלו עשוי לכלול גם שימוש במנוף, להעברת מטענים ממקום למקום. הואיל וברישיון הרכב נשוא הדיון לא נרשם שמדובר ברכב עבודה, הרי שעשיית שימוש במנוף לצורכי עבודה נופלת לסייג האמור.
12. לחלופין טען בא כוח המערערות כי המשאית נועדה לשמש אך ורק להובלת משטחי אבן. לשם כך הותקן בקצהו של המנוף "חופן הידראולי" שמהווה מתקן מיוחד להעמסת משטחי האבן. כל שימוש במנוף שלא לייעוד ספציפי זה, מהווה על כן, לטענתו, שימוש ברכב שלא לייעודו המקורי, ולכן אינו מהווה תאונת דרכים.
13. בא כוח המערערות, בטיעוניו, הוסיף וטען גם כי לא התקיים קשר סיבתי בין השימוש במנוף לבין התאונה. לדבריו, לא די שהכוח המכני של הרכב הינו אחד הגורמים שהביאו לתאונה, אלא צריך להיות הגורם הממשי לה. במקרה הנוכחי הגורם העיקרי לקרות התאונה אינו השימוש בכוח המכני, אלא הקשירה הלקויה של מבנה הבטון למנוף.