פדובה נ' יקנעם

פסק דין

ב"כ הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בית המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, לאחר שנשמעו עדויות והוגשו מסמכים.

1.התובעת טוענת כי ביום 30.8.08 (בשעות הערב), מעדה ונפלה בחניון הנתבעת כתוצאה מהיתקלות בפס בלימה, שלא היה מסומן, ושנמצא בסמוך למקום שבו החנתה את רכבה במגרש החניה.

2.להוכחת גרסתה הציגה התובעת תמונות, שנטען כי צולמו מס' ימים לאחר האירוע על ידי בעלה, ובהם נראה כי פס הבלימה לא היה מואר. מטעם התובעת אף העיד בעלה שהיה עד לאירוע.

3.התובעת טוענת כי כתוצאה מנפילתה נשברו המשקפיים שהרכיבה, באופן שלא ניתן היה לתקנם, כך שהיא נאלצה להזמין משקפיים חדשים בעלות של 6,666 ₪. להוכחת טענה זו הוצגה על ידה קבלה מיום 1.9.08, וכן הוצג מכתב מיום 18.9.08 שנכתב על ידי מר גבעתי (מנהל חנות האופטיקה בו רכשה את המשקפיים), ובו נרשם כי בחודש יולי 2008 רכשה התובעת משקפי ראיה במחיר של 6,766 ₪, וכי לאחר כ-3 שבועות הגיעה התובעת לחנות כשהיא פצועה במצחה ומשקפיה החדשים שבורים.

4.מטעם הנתבעת העיד מנהלה.

מעדותו עלה כי המקום מואר בלילה ואף פסי הבלימה מוארים בפסים זוהרים שמודבקים עליהם. הוצגו בפניי תמונות של פסי הבלימה בחניון.

מנהל הנתבעת הוסיף וטען כי המקום בו צולמו שתי התמונות על ידי התובעת אינו המקום הנטען בכתב התביעה כמקום החניה שבו חנו התובעת ובעלה את רכבם (בכתב התביעה נטען כי הם חנו ליד הסופר פארם, בעוד שהתמונות צולמו במקום מרוחק משם).

5.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכל המסמכים שהוצגו בפניי, הנני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,500 ₪ בצירוף אגרת ביהמ"ש.

6.בקביעת סכום זה נתתי דעתי בין היתר לדברים הבאים:

א.הנני מקבלת את עדות התובעת ובעלה ביחס לאירוע הנפילה ולסיבה שבגללה נפלה התובעת.

ב.אין ספק כי פסי הבלימה (שנועדו למנוע ממכונית להתקרב למדרכה) עשויים להוות מכשול – מדובר בפס צר, נמוך, שצבעו כהה, ומכאן שברור כי עליו להיות מסומן בצבע זוהר.

מהתמונות שהציג בפני מנהל הנתבעת עולה כי בפסי הבלימה אכן הותקנו פסים זוהרים כנדרש. יחד עם זאת, משתי התמונות שהציגה התובעת עולה כי הפס הזוהר הקיצוני נפל מפס הבלימה, ומכאן שסביר לקבל את עדותה לפיה לא הבחינה בפס. יחד עם זאת גם בעלה של התובעת מסכים כי המקום בו צולמה התמונה (שהוא לטענתו המקום בו נגרמה הנפילה) אינו צמוד לחנות הסופר פארם, בעוד שבכתב התביעה נטען כי המכונית הוחנתה "בסמוך לסופר פארם" – דבר המעלה תמיהה.

ג.עוד עלה מעדויות כל הצדדים כי המקום היה מואר (לכל הפחות ברמת תאורת רחוב כאשר לתאורה זו הצטרפה תאורה שהגיעה מהחנויות שנמצאות בסמוך לחניה). התובעת אף העידה כי היא מכירה את המקום, היתה בו בעבר, ומכאן שנדרש ממנה לנהוג בזהירות, וראוי בנסיבות להטיל עליה אשם תורם מסויים.

ד.התובעת לא הציגה קבלה של המשקפיים שנרכשו, לטענתה, 3 שבועות לפני האירוע, ומכאן שאין בידי כל הוכחה (פרט למסמך שנכתב על ידי האופטיקאי שלא זומן לעדות) כי המשקפיים החדשים שנרכשו על ידי התובעת זהים למשקפיים שהיו לה בעת האירוע. לא סביר בעיני כי התובעת לא שמרה קבלה על סכום גבוה כל כך (מעל 6,500 ₪) כאשר מדובר במשקפיים שניקנו לטענתה בסמוך מאוד לאירוע. ואי הצגת הקבלה (שבוודאי ניתן היה לקבל העתק ממנה מהאופטיקאי) פועלת לחובתה.

ה.באשר לפרטי הנזק הנוספים שנתבעו - לא הוצגו קבלות, וממילא כל שהתובעת היתה צריכה לעשות זה להזמין משקפיים חדשים, דבר שנעשה על ידה, לטענתה, כבר באותו ערב כאשר הגיעה לקניון הנתבעת. כן אין מקום, בנסיבות הענין, לקבל את הדרישה לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.

7.סוף דבר – בשקלול האמור לעיל, ובצירוף שיקולים נוספים שמפאת מהות ההליך לא פורטו, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,500 ₪ בצירוף אגרת ביהמ"ש ששולמה על ידה.

הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.