פדידא נ' מדינת ישראל

פסק דין

ביום 29.5.10, היה העורר מעורב בתאונת דרכים שבמסגרתה נחבל חבלה קשה נוסע שהיה ברכבו. ביום 11.8.10 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש ועבירות שונות אחרות. כ-10 ימים לאחר מכן נפסל רישיון הנהיגה של העורר מנהלית על ידי קצין משטרה למשך 60 ימים.

ביום 30.7.10 תם תוקף הפסילה המנהלית והעורר נטל את רישיונו וחזר לנהוג. קצת יותר מחודש ימים אחר כך התבררה הבקשה לפני בית משפט השלום לתעבורה לפסול את העורר מלנהוג עד תום ההליכים במשפט. בית המשפט (כב' השופט עופר נהרי) שקל את הבקשה והחליט לפסול את העורר מלנהוג לתקופה מוגבלת (עד 28.2.11). כנגד החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בא כח העורר טוען, הלכה למעשה, טענה אחת ויחידה. הטענה היא שהמשטרה השתהתה זמן ניכר עד להגשת כתב האישום נגד העורר ושהיא השהתה לפרק זמן מסוים את ההחלטה בדבר הפסילה המנהלית וגם אחרה בהגשת הבקשה לפסילת הרישיון מעבר לתקופת הפסילה המנהלית. כך יוצא שמשך תקופות שונות נמצא העורר נוהג, בהיתר, לאחר התרחשות תאונת הדרכים. הווה אומר שגם לשיטת המשטרה והפרקליטות עבירותיו ודרך התנהגותו אינן נתפסות בחומרה. יתר על כן המציאות שבמסגרתה חזר העורר לנהוג מחלישה את עוצמת המסוכנות הטבועה בנהיגתו. בנסיבות כאלה בתי המשפט אינם נוטים להיעתר לבקשת פסילה מאוחרת (ראו ב"ש 7726/02 חסיין נ' מ"י; ע"ח 8322-02-10 בן בסט נ' משטרת ישראל; ב"ש 92031/08 גולדמן נ' מ"י).

ב"כ המשטרה טוענת שאין הלכה פסוקה האומרת שבנסיבות של השתהות בהגשת כתב אישום או במצבים שבהם הוחזר רישיון הנהיגה לידי הנהג לאחר פסילה מנהלית נסתרת חזקת המסוכנות המתקיימת כנגד הנהג ובכך יש כדי למנוע את פסילתו מחדש (למשל בש"פ 8645/07 חדש נ' מ"י; בש"פ 3345/09 גבן נ' מ"י; בש"פ 2653/99 זיאד נ' מ"י). בעניין דנן שקל השופט קמא היטב את הנסיבות ומצא כי חרף ההשתהות של המשטרה בפנייה אל בית המשפט מתקיימת באופן אובייקטיבי מסוכנות רבה בעורר ועל כן מוצדק לפסול את רישיונו.

עיון בנסיבות וברקעו התעבורתי המכביד מאוד של העורר מעלה שמבחינה אובייקטיבית אכן מתקיים חשש כבד למסוכנות רבה העולה מן האפשרות שהעורר יחזור לנהוג ברכב לפני שמשפטו יוכרע.

אכן, כמה וכמה פעמים פסקו בתי משפט בערכאות שונות ש"ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג שהיה מעורב בתאונה" (בש"פ 7726/02). אולם נפסק פעמים הרבה שהשיהוי כשלעצמו אין בו כדי להכריע בשאלת הפסילה (בש"פ 2653/99 ובש"פ 8645/07).

בעיני מוקשית הגישה הרואה בחלוף הזמן ראיה לכך שהמשטרה והפרקליטות אינן צופות סיכון העולה מנהיגתו של נהג מסוים. שהרי מסוכנותו של נהג אינה מתחזקת או נחלשת כתוצאה ממחדל פעולה זה או אחר של גורמי אכיפת החוק. לדעתי שאלת המסוכנות צריכה להיבדק באורח אובייקטיבי ובהתייחס לטיבה של העבירה נושא האישום ולרקעו ונסיבותיו של הנהג.

נהג שנתפס כשהוא נוהג בשכרות ושכתוצאה מנהיגתו התרחשה תאונה שבה נחבל חבלה של ממש אדם מעיד על עצמו שבנהיגתו כרוכה מסוכנות רבה. במקרה הקונקרטי המסוכנות הזו מתחזקת נוכח עבר תעבורתי עשיר של העורר. השבועות הבודדים שחלפו בין התאונה לבין הגשת כתב האישום או בין תום תקופת הפסילה המנהלית לבין הגשת הבקשה הנוכחית לא החלישו את עוצמת המסוכנות.

נוכח האמור לעיל לא מצאתי שנפלה שגגה מתחת ידי השופט קמא ואני דוחה את הערר.

ניתן היום, ג' חשון תשע"א, 11 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.