פסק דין
לפני תובענה שעניינה נזקים שנגרמו עקב גניבת מכשיר טלפון נייד.
רקע כללי -
התובעת מס' 1, בת אל פיירמן (להלן: "בת אל") היתה במועדים הרלבנטיים הבעלים של מכשיר טלפון נייד מסוג IPHONE 4 (להלן: "הטלפון").
ביום 20.6.12 בשעות הבוקר הגיעה בת אל לסניף של הנתבעת מס' 1, חברת wow cosmetics בע"מ (להלן: "החברה"), שנמצא בגרנד קניון בחיפה (להלן: "החנות").
באותה עת, עבדו בחנות הנתבעות 2 ו-3, הגב' דורון אילונה (להלן: "אילונה") והגב' שוורצמן אלינה (להלן: "אלינה").
התובעת מס' 2, הגב' רחל פיירמן הינה אימה של בת אל (להלן: "רחל").
טענות הצדדים –
התובעות, בת אל ורחל, טוענות השתלשלות האירועים היתה הבאה: בת אל הגיעה לחנות, וביקשה לרכוש כמה מוצרים. היא נטלה סלסלה שקיימת בחנות לרשות הלקוחות לצורך איסוף המוצרים (להלן: "הסלסלה"), והניחה בסלסלה את המוצרים שבחרה ואת הטלפון. כאשר הגיעה בת אל לקופה, גילתה כי אין לה כסף במזומן לצורך ביצוע התשלום. היא השאירה את הסלסלה על דלפק הקופה ויצאה מהחנות על מנת למשוך מזומנים מכספומט שנמצא בסמוך. הטלפון נשאר יחד עם המוצרים בסלסלה. כאשר שבה בת אל לחנות, שילמה ויצאה – אך והטלפון נותר בסלסלה, עקב שכחה. לאחר כמה דקות, שבה בת אל לחנות וחיפשה את הטלפון, אך לשווא. לטענת התביעה, אילונה ואלינה גנבו את הטלפון בזמן שבת אל שהתה מחוץ לחנות.
ממשיכה בת אל וטוענת (בכתב התביעה ובתצהירה), כי היא זוכרת בוודאות שהטלפון הושאר בסלסלה, כי היא התעמתה עם הנתבעות, שאלה אותן אם הן ראו את הטלפון, אך הן ענו בשלילה ובלית ברירה, ולאחר חיפוש נוסף בחנות, היא נאלצה לעזוב את החנות ללא הטלפון. בשלב זה, עלתה בת אל למחלקת הביטחון של הקניון והתלוננה על הגניבה ולבקשתה, ניתן לה לצפות בסרטים שצולמו על ידי מצלמות האבטחה שהותקנו בחנות. לטענתה, לאחר צפייה בסרטים עולה חד משמעית שהנתבעות 2 ו-3 עשו יד אחת וגנבו את מכשיר הטלפון. לטענתה, בהמשך היא פנתה אל מנהל החנות ודיווחה על הממצאים, אך המנהל הודיע לה כי הוא לא מתכוון לעשות דבר בנוגע לתלונתה, ללא פניית המשטרה אליו.
שתי התובעות עותרות לפיצוי בסך של כ-15,000 ₪ בכל הנוגע למתואר מעלה, בגין שווי הטלפון עצמו, המוערך בסך של כ- 4,000 ₪, בגין עוגמת הנפש שכרוכה באובדן הטלפון וכל התמונות ופרטי המידע האישי שהיו שמורים בזיכרון שלו, והן בגין הפסד שכר עבודה של שתי התובעות, בכל הנוגע לטיפול בפרשה.
החברה, בכתב הגנתה, מכחישה כל חבות וטוענת שאף אם יתברר שצודקות התובעות בטענותיהן ביחס לשתי העובדות, הנתבעות, אזי שעל החברה אין כל אחריות לגבי המעשים של העובדות. בנוסף, מוכחש עצם האירוע ומוכחש גובה הנזק. בהתאם, אף שלחה החברה הודעת צד ג' כלפי אילונה ואלינה.
אילונה, הנתבעת 2, לא התייצבה לדיונים ולא הגישה כתבי הגנה.
אלינה, הנתבעת 3, הכחישה בכתב הגנתה את מעורבותה במעשים המיוחסים לה וטענה בנוסף כי ככל שבוצעה גניבה, הרי שהיא בוצעה על ידי אילונה, אשר היתה אחראית המשמרת והאחראית על הסניף במועד הרלבנטי.
מסכת הראיות –
הראיה המרכזית, המכרעת והחד משמעית בתיק זה היתה הסרטונים של מערכת האבטחה שבהם צפינו כולנו באולם ביהמ"ש. מהצפייה בסרטונים עולה בבירור שהגניבה אכן בוצעה כפי שטוענות התובעות. מעבר לסרטונים, אשר מדברים בעד עצמם, הוגש תצהירה של בת אל (ת/1), אשר בו מפורטים הנתונים דלמעלה. באי כוחם של הנתבעות ויתרו על זכותם לחקור את בת אל לגבי תצהירה (ככל הנראה לאור הדברים שנחזו בסרטונים), ולכן – כבר עתה יש לקבוע כי הוכחו הנתונים אשר לגביהם מצהירה בת אל. בנוסף, בת אל אף מסרה הסברים בעל פה במהלך הצפייה בסרטונים לגבי השיחות בינה לבין הנתבעות – שכן הסרטונים "אילמים", ואף לגבי הסברים אלו – היא לא נחקרה. לאחר מכן, נשמעה עדותו של מר אייל שוורץ, מנהל החברה (להלן: "אייל", לגבי תצהירו נ/1) ועדותה של אלינה (לגבי תצהירה נ/2). עוד אזכיר כי אילונה לא התייצבה לדיונים, ולכן אין לפנינו את גרסתה (ככל שיש צורך לשמוע גרסה זו לאחר הצפייה בסרטונים).
דיון והכרעה –
כפי שכבר ציינתי, הצפיה בסרטונים לא הותירה הרבה מקום לספק באשר להשתלשלות העניינים. בסרטונים רואים בבירור כיצד בת אל מניחה את הסלסלה ובה כמה מוצרים ומכשיר הטלפון על הדלפק, כיצד אלינה מדפיסה בקופה את המחירים של המוצרים, כיצד בת אל פותחת את ארנקה, מחפשת בארנק כסף, משוחחת עם אלינה ויוצאת מהחנות. במהלך הדיון הסבירה בת אל שבשלב הזה היא אמרה לאלינה שהיא הולכת לכספומט על מנת למשוך מזומנים. לאחר שיצאה, רואים שאלינה מזהה בתחתית הסלסלה את הטלפון, מניחה עליו שני פריטים של מוצר מסוים, כך שהם "מכסים" את הטלפון - ומניחה את הסלסלה על מדף המצוי מאחורי דלפק הקופה. פרק זמן קצר לאחר מכן נראית בת אל חוזרת לחנות, משלמת בעבור המוצרים ויוצאת מהחנות. בכל אותה העת הסלסלה עם הטלפון ועליו שני פריטים נוספים מונחת במדף המצוי מאחורי הגב של אלינה, כך שבת אל לא רואה את הסלסלה ואלינה לא אומרת לה שהטלפון שלה נמצא בסלסלה, למרות שלא יכול להיות ספק שאלינה יודעת שהטלפון נמצא שם, שהרי היא שמה את הסלסלה ובה הטלפון מאחורי הדלפק כמה שניות קודם לכן.
בשלב זה נראית בת אל יוצאת מהחנות ואז נכנסת הנתבעת 2, אילונה. בין אילונה לבין אלינה מתפתחת שיחה שלא ניתן לשמוע את תוכנה, אך ניתן לראות בבירור כי אלינה מראה לאילונה את הסלסלה ואת הטלפון, ואז אילונה מתכופפת ומניחה את הטלפון בתיק האישי שלה, וזאת לאחר שהיא מכבה את המכשיר (וניתן לראות בסרטון את אלינה מקישה על כמה מקשים ומכבה את המכשיר כך שהמסך שלו "כבה" והופך לשחור).
כמה דקות לאחר מכן נראית שוב בת אל חוזרת לחנות. בדברים שהיא מסרה בעל פה במהלך הדיון, היא הסבירה שמיד לאחר שהיא יצאה מהחנות היא נזכרה שהיא שכחה את הטלפון שלה בסלסלה ולכן חזרה לחנות כדי לחפש אותו. כאמור, בשלב זה היו בחנות גם אלינה וגם אילונה. בסרטון נראית בת אל כשהיא מנהלת שיחה עם שתיהן וניתן להבין מתנועות הידיים שהיא מלינה על כך שהיא לא מוצאת את מכשיר הטלפון שלשיטתה נשאר בחנות, אך השתיים לא משיבות לה את הטלפון. יתרה מכך, בסרטון רואים שאחת משתי הנתבעות מציעה לבת אל להתקשר ממכשיר טלפון אחר אל הטלפון, על מנת לשמוע את הצלצול, ואכן מתבצע חיוג שכזה, אך ללא הואיל (וזאת לאור העובדה שהטלפון כובה והושתק כמה דקות קודם לכן, כפי שתיארתי לעיל). עוד ניתן לראות מהסרטון כי בת אל כועסת מאוד ואינה מקבלת את הסבריהן של שתי הנתבעות, אך לאחר כמה דקות היא יוצאת בפעם האחרונה מהחנות. בביהמ"ש הסבירה בת אל שהיא טענה באוזני שתי הנתבעות חד משמעית שהיא זוכרת שהטלפון הושאר בסלסלה בחנות ושהיא הטיחה בפניהן את הטענה לפיה הן לקחו את הטלפון, אך לאור ההכחשות הנמרצות של שתיהן לא היתה לה ברירה והיא עזבה את החנות ללא הטלפון.