פלונים נ' מועצה מקומית מג'דל שמס ואח'

עסקינן בתביעתם של יורשי המנוח מ.ע. ז"ל (להלן: המנוח), אשר הוגשה נגד הנתבעת 1, שלפי הנטען אחראית ברשלנותה לקרות התאונה במסגרתה נפצע המנוח; ונגד הנתבעת 2, אשר לפי הנטען התרשלה במתן הטיפול הרפואי למנוח.

רקע וטענות הצדדים

1. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 22.8.2017, עת שהמנוח החנה את רכבו בכביש וניגש לפתוח את ארגז הרכב שבבעלותו, הוא נפל מגובה של שלושה מטרים. המנוח הובהל לבית חולים רמב"ם ואושפז שם עד ליום 28.7.2017, בעקבות חבלת ראש. בהמשך, ביום 29.8.2017 פנה המנוח לנתבעת 2, ומשם הוא הועבר ביום 30.8.2017 לבית חולים רמב"ם, שם אושפז עד ליום 3.9.2018. נטען כי לאחר שחרורו של המנוח מבית חולים רמב"ם הוא שב לתפקד באופן רגיל, וביום 16.10.2017 חש ברע ופנה לנתבעת 2, וכעבור מספר שעות שוחרר לביתו ללא כל טיפול. למחרת, ביום 17.10.2017, חש המנוח ברע, הוזמן אמבולנס לביתו, ושם נקבע מותו. על פי הנטען, הנתבעת 2 התרשלה בטיפול הרפואי שהעניקה למנוח, מה שגרם לפטירתו.

    

2. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' יחיאל מ' בר אילן, מומחה לרפואה פנימית, אשר קבע בחוות הדעת כי המנוח נפטר כתוצאה מאוטם שריר הלב, שלא אובחן עת הגיע לנתבעת 2, יום לפני פטירתו, וזאת בשל אי עריכת בדיקות רפואיות מאבחנות. זאת ועוד, נטען כי מי שטיפל במנוח מטעם הנתבעת 2 היה מתלמד ברפואה, שלא היה מוסמך לשחרר את המנוח מבית החולים ללא אישור של רופא בכיר.

    

3. הנתבעת 2 הגישה מצדה את חוות דעתו של פרופ' פנחס הלפרן, בה נקבע כי סיבת המוות כלל אינה ידועה, שכן לא נערכה נתיחה לאחר המוות. זאת ועוד, נטען כי בהגיעו של המנוח לנתבעת 2, יום לפני פטירתו, התמונה הקלינית לא הצביעה על מצב של אוטם שריר הלב, ועל כן הנתבעת 2 לא התרשלה באבחון ובטיפול הרפואי שהעניקה למנוח.

    

4. בקדם המשפט שנערך ביום 18.11.2019, הודיעה הנתבעת 2 כי היא מתנגדת למינוי מומחה מטעם בית המשפט. נתבעת 1 ציינה כי היא לא הגישה חוות דעת משום שאין היא צד רלוונטי למחלוקת בדבר הטיפול הרפואי שניתן למנוח. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע כי הנתבעת 2 תמסור עמדתה לגבי הפניית התיק לגישור. משלא מסרה עמדה כלשהיא, נקבע קדם משפט נוסף, בו שבה הנתבעת 2 על עמדתה לפיה היא מתנגדת למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

    

   דיון והכרעה

    

5. לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת ובכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה מן הראוי למנות מומחה מטעם בית המשפט ויש לעשות כן, כבר בשלב זה. אפרט.

    

6. ניתן לזהות בפסיקת בית המשפט העליון שתי גישות עיקריות בכל הקשור לאפשרות מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתיקים שעניינם רשלנות רפואית, בשאלת ההתרשלות, להבדיל משאלת הנזק.

    

7. בע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.3.2009) (להלן: עניין מוזס)) צידד כב' השופט רובינשטיין בעמדה לפיה יש לנהוג בגמישות בשאלת מינוי מומחה מטעם בית המשפט גם בתביעות שעניינן רשלנות רפואית, והדיון נסב בעיקר על שאלת עיתוי המינוי. בעניין מוזס ציין השופט רובינשטיין כי מבלי לטעת מסמרות, הגישה המקובלת היא כי מומחה מטעם בית המשפט ימונה רק מקום בו קיים פער של ממש בין חוות דעת מבוססות ומנומקות מטעם מומחי הצדדים, וכל מקרה ייבחן לגופו. עוד ציין השופט רובינשטיין כי האופציה במצב הקיים היא מינוי מומחה או מומחים מטעם בית המשפט, ולטעמו צריך שיתמנו לעניין זה אך מומחים שאינם נותנים חוות דעת פרטיות. השופט רובינשטיין הוסיף כי במבט כולל יותר אכן שאלה מורכבת היא איזה הסדר למינוי מומחים רפואיים ראוי שיוחל בתביעות בגין רשלנות רפואית מלכתחילה, לא רק בדיעבד – בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי. צוין על ידו כי המתווה היעיל שנחקק בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הותאם למשטר האחריות המוחלטת שנקבע בחוק, וכי ראוי לשוב ולעיין בו גם לעניין רשלנות רפואית כדי להפיג את "חשש האסכולות".

    

8. מן העבר השני ניתן למצוא גישה מסויגת יותר בשאלת מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתיקי רשלנות רפואית. דומה כי הביטוי המובהק של גישה זו ניתן למצוא ברע"א 2104/12 פלונית נ' ד"ר וינברגר (פורסם בנבו, 1.5.2012) (להלן: עניין פלונית)). אם כי מן הראוי לשים את הדגש לנסיבותיו המיוחדות של עניין פלונית, בו הערכאה הדיונית הורתה על מינוי מומחה לשאלת ההתרשלות, ללא שמיעת טענות הצדדים ותוך הרחבת המנדט שניתן למומחה שמונה מלכתחילה לשאלת הנזק. בעניין פלונית ציין כב' השופט זילברטל דברים אלו: "בשאלה, האם מינוי מומחה כאמור לעיל הוא פרקטיקה ראויה, חלוקות הדעות. יש הסבורים שלמינוי כאמור יתרונות רבים, ובמקרים המתאימים הוא כמעט בבחינת הכרח. לעניין זה ראו עמדתו של כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.3.2009). בפסק דינו הרחיב השופט רובינשטיין בסוגיה האמורה והציג, לצד עמדתו שלו, גם את העמדות האחרות והטעמים שביסודן (ראו עוד: י' שפירא, ד' נהיר, "שיקולים במינוי מומחה מטעם בית המשפט", רפואה ומשפט, 38, 28 (2008)). תהא הגישה העקרונית לסוגיה אשר תהא, לצורך ענייננו די אם נעמוד על מקצת הקשיים שמהלך זה, של מינוי מומחה בשאלת האחריות בתביעות רשלנות רפואית, עלול לעורר. זאת, על מנת להצביע על כך שהמינוי, ככל שייעשה, חייב בשיקול דעת מעמיק מצד בית המשפט ובמתן הזדמנות נאותה לבעלי הדין לפרט את טענותיהם בטרם קבלת ההחלטה".

    

9. עם זאת, כב' השופט זילברטל מדגיש כי אין לפסול את האפשרות למינוי מומחה רפואי בתביעות רשלנות רפואית ואולם "מינוי כאמור צריך להיעשות רק לאחר דיון, שמיעת הצדדים והפעלת שיקול דעת". כב' השופט זילברטל מונה קשיים אחדים שעל בית המשפט לשים לנגד עיניו בבוא לדון באפשרות מינוי מומחה בנסיבות אלו – "כשמדובר במינוי בנסיבות המתוארות לעיל (במובחן, למשל, ממינוי מומחה מטעם בית המשפט להערכת הנזק או ממינוי מומחה בתחומים אחרים), אין להתעלם מהבעייתיות שיכולה להיווצר ומחששם של בעלי-הדין, ובעיקר של התובעים. להלן מקצת מהגורמים המקימים חשש מפני תוצאות מינוי מומחה בשאלת האחריות בתיקי רשלנות רפואית, שעל בית המשפט להיות מודע להם (אף אם בסופו של יום הם לא ימנעו בעדו למנות מומחה במקרה המתאים):

    

   - החשש שהמומחה לא יהיה נטול פניות בהיותו שייך בעצמו  לממסד הרפואי שעמיתיו הנתבעים אף הם משתייכים אליו. חשש זה גובר כאשר הרופא הנתבע הוא בעל מעמד בקהילה הרפואית או שהמוסד הנתבע הוא מוסד בבעלות גוף חזק ובעל השפעה, המעסיק רופאים רבים, כגון קופות החולים, המדינה וכו'.

    

   - החשש שהמומחה יתקשה או לא ירצה להתעמת עם המומחים מטעם הצדדים, או מי מהם, במיוחד אם מדובר ברופאים בעלי שם, מעמד או השפעה.

    

   - החשש שהמומחה משתייך לאסכולה רפואית מסוימת ויתקשה לקבל עמדה שאינה מתיישבת עם זו המקובלת עליו ושעליה התחנך.

    

   - החשש, שהלכה למעשה, ההכרעה מועברת מבית המשפט למומחה. על אף שלעולם "המילה האחרונה" היא של בית המשפט, הרי שבפועל לעיתים קיים קושי לסטות מעמדת המומחה שבית המשפט מינה.

    

   - החשש שיתמנה מי שאינו בעל מירב הכישורים והידע, שכן לא תמיד יהיו לבית המשפט הכלים או המידע הנחוץ כדי לבחור את המומחה המתאים והראוי ביותר. לעיתים הבחירה אקראית במידה

   מסוימת, שכן בתי המשפט עדיין לא פתחו שיטה משוכללת לזיהוי המומחה המתאים ביותר בנסיבות".

    

   נוסף על כך נקבע כי על בית המשפט לשקול קשיים נוספים כגון הרגישות "הרבה שמעורר מינוי כאמור אצל בעלי הדין החשים שגורל תביעתם נתון, במידה זו או אחרת, בידיו של מומחה שקביעת זהותו לא נעשית תמיד בצורה מושכלת ותוך התחשבות במכלול הנתונים (שרבים מהם כלל לא מצויים בידיעת בית המשפט)". כב' השופט זילברטל הוסיף וציין שיש "להבחין בין מצבים שונים שבגדרם נשקל מינוי מומחה מטעם בית המשפט בשאלת האחריות: כך, למשל, ככל שהמחלוקת מתמקדת בנושא שאופיו רפואי-מקצועי-טכני במובן הצר, או בשאלה שלכאורה אינה אמורה לעורר חילוקי דעות נורמטיביים ויש לה פתרון "מדעי" (כגון שאלות של קשר סיבתי עובדתי), ופחות בעניין אופן הפעלת שיקול דעת רפואי או אימוצה של אסכולה, החשש מפני מינויו של מומחה יקטן והנטייה למנותו תגבר, וההפך".

    

10. לעמדתי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות מינוי מומחה מטעם בית המשפט כבר בראשיתו של ההליך ואף עוד לפני חקירת המומחים מטעם הצדדים.

     

11. שיקול עיקרי שהביא אותי להורות על מינוי מומחה נעוץ במאפייני המחלוקת בין הצדדים. עיון בחוות הדעת ובכתבי הטענות מלמד כי המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים אינן בהיקף נרחב, שראוי לבררן בטרם שקילת מינוי מומחה מטעם בית המשפט. זאת ועוד, בזהירות הראויה ייאמר כי המחלקות העובדתיות לא מצויות בליבת המחלוקת. ניכר כי עיקר המחלוקת היא רפואית-עובדתית שנוגעת לשאלות כגון: סיבת פטירתו של המנוח; מה הבדיקות שהיה צריך לערוך למנוח; והאם אי אבחון אוטם שריר הלב לנוכח מצב המנוח מהווה התרשלות (מובן כי המדובר ברשימה חלקית ואין הדברים באים למצות את טענות הצדדים). אמנם, קביעת סטנדרט הזהירות גם בשלב האבחון הוא עניין לבית המשפט, אך ראוי כי תעמוד לפני בית המשפט חוות דעת ניטרלית בשאלה, כיצד היה צריך להתייחס לממצאים שהתגלו אצל המנוח ואילו בדיקות היה צריך וניתן לבצע על רקע מצאי הבדיקות והפרוצדורות הרפואיות הקיימות. זאת ועוד, חוות הדעת הרפואיות התבססו בעיקר על רשומות רפואיות אשר תיעדו את הבדיקות שהמנוח ביצע וכן על ממצאי ותוצאות הבדיקות. על בסיס חומרים אלו התפצלו קביעות המומחים. מומחה התובעים טוענים כי הנתבעת 2 לא נהגה כראוי, בעוד שהנתבעת 2 טוענת כי היא לא חרגה מסטנדרט זהירות ראוי ומנוח ניתן הטיפול המיטבי. מצב דברים זה, מביאני למסקנה כי ראוי שכבר מלכתחילה תונח בפני בית המשפט חוות דעת שתעמוד על הפרקטיקה הרפואית ועל המסקנות המתבקשות מהמצב העובדתי הנתון.

     

12. אינני מתעלם מההנחיות והאזהרות שציין כב' השופט זילברטל בעניין פלונית. תמרורי האזהרה שהוצבו בעניין פלונית עמדו לנגד עיני בתורי אחר מומחה רפואי מתאים, שזהותו עשויה להפחית לבלי היכר את החששות שיכולים להתעורר. אשר לחשש, שאיני מזלזל בו, כי גורלו של התיק עשוי להיות מוכרע על ידי מוצא פיו של המומחה – אין צורך לומר כי חוות הדעת שתוגש תהיה בגדר דעה רפואית שמשקלה (העקרוני) אמנם משמעותי, אך בוודאי לא תהיה ראיה שתחרוץ את גורל התיק ובית המשפט ימשיך לשקול את טענות הצדדים והדעות הרפואיות שיובאו לפניו, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי.

     

13. סיכומם של דברים שאני מוצא למנות מומחה מטעם בית המשפט, שבהוצאותיו יישאו התובעים ונתבעת 2 בחלקים שווים. החלטה נפרדת לגבי המינוי, שתכלול את זהות המומחה, תינתן ותשלח לצדדים.

     

    המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

     

    ניתנה היום, כ"ד שבט תש"פ, 19 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.