פלונית ואח' נ' נציגות ועד הבית בנעמי שמר 10 חולון

הצד השלישי:

1. "יובל" שירותי ניקיון ואחזקה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד יעקב לאור

פסק דין

א.המחלוקת וטענות הצדדים

הסוגיות המרכזיות

1. בענייננו נפילה שגרמה לנזק גוף לאשה כבת 78 בחדר האשפה, שהוא חלק מהרכוש המשותף בבניין מגורים בו היא מתגוררת. אירוע הנפילה צולם במצלמת אבטחה שהותקנה בתוך חדר האשפה על ידי ועד הבית. המורכבות הראייתית והמשפטית בתיק זה, עולה מעצם העובדה שהנפגעת שהגישה תביעה זו במקור - נפטרה טרם מתן עדות בבית המשפט בנדון, ושמנגד - מתוך סרט הצילום שבו תועדה הנפילה, שלא הוצג לתובעים - למרות בקשה שהיפנו לוועד בסמוך לאחר הנפילה, נמסרה לתובעים מאת ועד הבית תמונת סטילס אחת בלבד, שגם היא - לא באיכות משופרת.

2. כפי שיגולל בפסק דין זה, בהסתמך על המראה שבתמונה, המידע שבכיתוב שהוועד הוסיף בתחתיתה וראיות נוספות - התובעים הרימו את הנטל להוכיח שארעה נפילה של המנוחה - בתוך חדר האשפה, על גבי רצפה רטובה. המחלוקת העובדתית שקיימת מורכבות בהכרעתה היא רק לגבי אופן ופרטי הנפילה. האם כטענת התובעים - הנפילה היא תוצאה של החלקה של המנוחה? האם מה שגרם להחלקה היו מים על רצפת חדר האשפה? נוזל אחר? או כטענת הנתבעות – המנוחה נפלה - כך סתם, בגין מצבה הבריאותי (כמי שסובלת מסחרחורות ונפלה מספר פעמים בעבר)? או – שאירע שילוב של השניים?

3. כידוע, הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" שקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הוא כלל של העברת נטל במצב של אי-ודאות עובדתית, כך שבהתקיים תנאים מסוימים – הכלל יוצר מעין חזקת התרשלות הניתנת לסתירה (להלן: "חזקת "הדבר מעיד על עצמו"").

4. לשונו של התנאי הראשון משלושת התנאים להתקיימות חזקת "הדבר מעיד על עצמו", היא: "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק" (להלן: "התנאי הראשון").

5. לפי הדין, כפי שהובהר בפסיקת בית משפט העליון בהקשר של המבחן להתקיימות התנאי הראשון במקרה של תביעת יורשים בשם עזבונו של ניזוק: "... בהתקיים עמימות עובדתית בתום ההתדיינות המשפטית לגבי האירוע הנזיקי, אין נפקא מינה אם הגורם המביא את התביעה לפתחו של בית המשפט הוא הניזוק עצמו או התובע שבא מכוחו" [רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (פורסם; 21.5.18) (להלן: "עניין רע"א 7002/17"), בסעיף 23].

6. סוגיה אחת, משפטית בלבד, מקופלת בשאלה שנשאלת במועד חתימת ההתדיינות המשפטית בענייננו, והיא: האם יורשיה של ניזוקה (התובעים בענייננו), שנפטרת כשנתיים וחצי לאחר שהוגשה מטעמה תביעה נזיקית בטענה לתאונה שבה ניזוקה נזק גוף - בנסיבות שלא נמצא שהן קשורות לתאונה, זכאים להסתמך על התקיימותה של חזקת "הדבר מעיד על עצמו"? או - בהקשר לדין שהותווה לעיל: האם דין יורשים כאלה הוא כדין יורשים של ניזוק שנפטר בגין אותה תאונה בה ניזוק (ושבגינה הגיש הניזוק את התביעה – טרם מותו)?

7. כפי שאצביע בפסק דין זה, אני מוצא כי הדין בהקשר של התקיימות חזקת ההתרשלות, כאמור, איננו שונה במקרה בו העמימות העובדתית היא תוצר של פטירתו של הניזוק - שלא בגין התאונה מושא התביעה.

8. סוגיה נוספת, שהיא עובדתית-משפטית, היא שאלת ההשלכות היישומיות של הקביעה של התקיימות חזקת "הדבר מעיד על עצמו" בהקשר של חלוקת האחריות בין המעוולים/המזיקים בענייננו. כך, גם לאחר קביעה שהנתבעות אחראיות במעשה או מחדל לאירוע התאונה, וגם אם נמצא למנוחה אשם התורם במעשה או במחדל, נשאלת השאלה כיצד תחולק האחריות - בנסיבות המיוחדות של ענייננו, בו נתבעים גם מחזיק ומנהל המקרקעין, ועד הבית, וגם חברת הניקיון שמספקת שירותי אחזקה וניקיון לוועד הבית על פי הסכם. זאת, כאשר לפי ההסכם הקבלני ביניהם, בכל יום, כולל ביום בו ארעה הנפילה, חברת הניקיון מחויבת לכך שהעובד מטעמה ייבצע, בין יתר פעולות הניקיון היומיות, גם - "שטיפת חדר אשפה באקונומיקה ומים"; ולאחר שמהראיות עולה, שבעת שארעה הנפילה (שהנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שלא היתה החלקה), עבד/עבדה בפועל בבניין עובד/עובדת מטעם חברת הניקיון בביצוע הניקיונות היומיים בבניין.

9. למען הבהירות, אקדים ואומר, כי כפי שיפורט בפסק דין זה, אני מוצא שלנתבעות בענייננו היה קיים יתרון מבחינת היכולת להוכיח את עניינן במהלך התנהלות המשפט, שאך התחזק בגין פטירתה של הניזוקה בתאונה מושא התביעה; ומכאן עומדת לתובעים היורשים של הניזוקה, חזקת ההתרשלות שמעבירה את נטל השכנוע לכתפי הנתבעות. בנסיבות ענייננו, הנתבעות לא הרימו את הנטל לסתור חזקה זו, ועל כן כולן נוטלות חלק באחריות לתאונה ונזקה.

10. יובהר כי ההדגשות בקו בציטוטי פסיקה, לעיל ולהלן – הוספו.

    השתלשלות ההליכים וגרסאות 

11. במרץ 2016 הוגשה תביעה זו נגד נציגות ועד הבית שפרטיו בכותרת (לעיל ולהלן: "ועד הבית" או "הוועד") והמבטחת שלו (הנתבעות 1 ו-2) על ידי דיירת בבניין. לפי הנטען בכתב התביעה נגרם לה נזק גוף כשנה ורבע קודם לכן, בשלהי שנת 2014, ביום 18.11.14, בשל החלקה בחדר האשפה שבבית מגוריה - בהיותה בת כ-78 וחצי שנים (לעיל ולהלן: "חדר האשפה", "הבניין" ו-"התאונה", בהתאמה).

12. לאחר כשנה ורבע נוספות, בתחילת יולי 2017, במהלך קדם המשפט הראשון בתיק (לאחר עיון בתחשיבי נזק מטעם הצדדים שהוגשו בעקבות חוות דעת מומחה שמינה בית המשפט, ולאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים), ניתנה הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה בנדון. כחודש וחצי לאחר מכן הודיע ב"כ התובעת על פטירתה של התובעת (להלן: "המנוחה").

13. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן (שהוגש מטעם עזבונה של המנוחה באמצעות ילדיה, יורשיה) הפטירה ארעה בשלהי יולי 2017 - בגין נפילה שגרמה לחבלה קטלנית בראשה. אבהיר כבר עתה, כי אף שמטעם התובעים נטען לקשר סיבתי בין תוצאות התאונה בענייננו (זאת בחדר האשפה, משלהי 2014) – גם לנפילה מאוחרת יותר שגרמה למותה (ביולי 2017), לא מצאתי כי התובעים הרימו ברמה הנדרשת בדין את הנטל להוכיח קשר סיבתי נטען זה. אציין כי לבד ממסמכי מד"א לגבי התאונה המאוחרת, שאינם מציינים חבלות נראות לעין, ותמליל המודיע באותה תאונה, לא הובאה עדות מספקת לעצם קיומה של הנפילה הנטענת ביולי 2017 ולא לפרטיה, וגם לא הובאו מסמכים מבית החולים מארבעת הימים שחלפו בין מועד הפינוי על ידי מד"א לבין פטירתה; ומעל לכל – לא הובאה חוות דעת רפואית שקושרת עובדתית-רפואית בין התאונה מושא התביעה המקורית לבין הנפילה ב-2017 ותוצאותיה הטרגיות.

14. כך שמבחינת הנזק הנטען, בעקבות פטירת המנוחה, כאמור, הדיון בתיק זה הצטמצם לתקופה של כשנתיים ושמונה חודשים, מאז התאונה. בתקופה זו, במהלך של השנה הראשונה לאחר התאונה, החלימה המנוחה מניתוח להחלפה מליאה של מפרק ירך ימין, לאחר שבבית חולים אליו פונתה לאחר התאונה אובחן שבר תת-ראשי ראש עצם הירך הימנית שיוחס לתאונה. בגין שבר זה קבע לה המומחה שמונה מטעם בית המשפט נכויות זמניות לאותה שנה, כדלקמן: ארבעה חודשים - אי-כושר מלא, ארבעה חודשים נוספים - 40%, וארבעה חודשים נוספים – 30%. ביתרת התקופה, משך כשנה ושמונה חודשים נוספים – המנוחה "מתהלכת בצליעה קלה ביותר" ו"תתקשה במאמץ פיסי. קושי בהליכה מרובה ועלייה במדרגות. זאת בשים לב לגילה" (קביעות המומחה מטעם בית המשפט) כשהנכות הצמיתה המיוחסת לה בתחום האורתופדיה הינה בשיעור של 25%. אוסיף, כי אף שמיוחס לתאונה שבר באמת יד שמאל, שאובחן מעט באיחור (שבר ללא תזוזה בעצם האולנה) שאף הוא גובס, לא מצא המומחה מטעם בית המשפט לייחס בגינו נכות נוספת.

15. לאחר הצעה נוספת שנתן בית המשפט לסילוק התביעה הנדונה בפשרה (שניתנה בעקבות פטירתה של המנוחה) שלא הניבה פשרה, כאמור, תוקנה התביעה ביולי 2018 להיות תביעת עזבון (באמצעות יורשיה), והחברה שנתנה שירותי ניקיון ואחזקה לבניין במועדים הרלוונטיים והיתה עד אז - הצד השלישי בלבד, הוספה גם כנתבעת ישירה, הנתבעת 3 (להלן גם: "חברת הניקיון").

16. בתיק נוהלו שלושה קדמי משפט נוספים, ודיון ההוכחות נערך בסמיכות לתחילת תקופת הקורונה. מסיכומי הצדדים עולה כי התובעים מצביעים על נזק ראייתי שנגרם להם בכל הקשור לאי-הצגת סרט הצילום ממצלמות האבטחה בבניין מ"זמן אמת" של המנוחה, על התנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעות, ועל הימנעות הנתבעות מהבאת עדים רלוונטיים; ואילו הנתבעות תולות יהבן בכך שמשנפטרה המנוחה טרם שנתנה תצהיר עדות ראשית וטרם שנחקרה בנדון, לשיטתן - אין, בפועל, עדות ישירה לעצם קרות התאונה או לפרטיה, באשר גם לפי כתב התביעה, עולה שהמנקה אשר לטענת התובעים הרים את המנוחה מהרצפה עליה שכבה לאחר התאונה - לא היה נוכח בעת הנפילה עצמה (להבדיל – מהגעתו לאחר אירוע התאונה, כשהוא מוצא אותה שכובה על הרצפה הקרה והרטובה; סעיף 5 לכתב התביעה).

17. כנספח א' לכתב התביעה צורף "העתק צילום ממצלמות האבטחה של חדר האשפה בבנין... ובו נראה מנקה מנסה להרים את התובעת לאחר החלקתה". אני מוצא כי מהראיות שהוגשו בנדון עולה, חד-משמעית, שאירוע התאונה צולם במצלמות האבטחה שהותקו בבניין על ידי הוועד (רלוונטית במיוחד – המצלמה שבתוך חדר האשפה; מצלמה מספר 10), אך בנסיבות שיפורטו להלן, ובשל פטירתה של המנוחה, כל שהוגש מטעם התובעים לגבי נסיבות אירוע הנפילה עצמו (היינו - מרגע שהמנוחה נכנסה לחדר האשפה עד שפונתה ממנו) הוא תמונת סטילס אחת, שהוועד בחר מתוך הסרט וסימן אותה בכיתוב שממנו עולה שהוא רואה בתמונה, כתמונה שמתארת את אירוע נפילת המנוחה בחדר האשפה.

18. בתמונה זו, שאני מוצא כי היא הראיה המרכזית בתיק זה, נראה אדם הלבוש בחולצה כחולה שעליה לוגו מסוים (התמונה באיכות ירודה יחסית) גוחן להקים דמות ששכובה על הרצפה של חדר האשפה [סומנה נ/1; להלן: "התמונה"]. התמונה נמסרה לתובעים על ידי מי שהיה במועדים הרלוונטיים ראש הוועד (להלן: "ראש הוועד"; עמ' 46 לפרו' הדיון), בתגובה לדרישה שהציגו לו מטעם המנוחה לראות ולקבל את סרט הצילום של נפילת המנוחה בחדר האשפה. מתברר כי בדירת ראש הוועד היה באותם זמנים מחשב שבו נאגרו צילומי מצלמות האבטחה שמותקנות בבניין (להלן: "המחשב").

19. מדובר, אם כן, בתמונה אחת (פריים אחד) מתוך סרט הצילום של הנפילה ממצלמה הממוקמת בחדר האשפה. העד שבחר הוועד להביא מטעמו לא ידע להשיב לשאלתי כיצד הופקה התמונה ומי הפיק אותה; כך שבעצם לא הובאה עדות לגבי שיטת הפקת התמונה; היינו - האם זה "הדפסת מסך", או צילום של המסך שהודפס. מכל מקום, התמונה נמסרה כאשר בתחתיתה הכיתוב, בכתב יד: "18.11.2014 11:04 נפילה בחדר האשפה [ושם המנוחה]".

20. לפי הוראתי, בשל איכותה הירודה יחסית, הוגשה התמונה המקורית לתיק הנייר של בית המשפט. אקדים ואבהיר, כי מעיון בה, בשילוב עם הנסיבות ומכלול העדויות, אני מוצא כי סביר יותר שהלוגו שמופיע על חולצת האדם שנראה גוחן לעזור לאדם שמצוי על רצפת חדר האשפה, כאמור, הוא הלוגו של הנתבעת 3. מדובר בחולצה (או חלוק) הנחזית בעיצובה להיות חלק ממדים שנוהגים עובדיה של חברת הניקיון, הנתבעת 3 – ללבוש בעת עבודתם בבניינים השונים, לרבות בבניין בענייננו, כשהתובעים הציגו תמונה ברורה נוספת של חולצה ולוגו של הנתבעת 3 בגבה ("יובל" - בגדול, ותחתיו - "שירותי ניקיון ואחזקה") - במסגרת ראיותיהם [נספח ב' לתצהיר בעלה של התובעת – שלעדותו, צולמה מחדר הניקיון בבניין]. גם בסרטי הצילום ממצלמות האבטחה בבניין - שהוצגו מטעם התובעים בנדון במועדים שונים מאוחרים לתאונה הנדונה, מופיעה המנקה תמיד כשהיא לבושה בחולצה כחולה כזאת עם הלוגו של חברת הניקיון, הנתבעת 3.

21. מכל מקום, בכתב התביעה נטען מטעם המנוחה, שהיה זה עובד הניקיון של חברת הניקיון שהקים אותה מהרצפה, ובתצהירי התובעים מוצהר כי אף ליווה אותה עד לדירתה. כאמור, וועד הבית מאשר בכתב ההגנה מטעמו, שמעיון בתמונה עולה "כי הנפילה הנטענת התרחשה בעת, או מייד בסמוך לאחר, שחדר האשפה נוקה על ידי עובד מטעם חברת הניקיון". מאידך, חברת הניקיון מכחישה את הנטען בכתב התביעה, והעד מטעמה גורס שבבניין ככלל – עבדה באותה תקופה עובדת ולא עובד.

22. אקדים להצביע על כך שלמרות פטירתם של המנוחה ושל ראש הוועד שמסר את התמונה (בשלבים מוקדמים בניהול תיק זה), ניתן היה להביא את מי מחברי הוועד שכן ראה את סרט הצילום, ככל שהיה כזה (למשל, מר א.ב. או גב' ג.פ.). מכל מקום, לגבי הנסיבות סביב התאונה עצמה (להבדיל – מעדות ראיה לפרטי ואופן נפילת המנוחה לרצפת חדר האשפה), סביר להניח שניתן היה להביא את עדותו של אותו אדם שמצולם בתמונה [נ/1] לבוש – בסבירות גבוהה – בחולצה של חברת הניקיון (בין האם הוא אכן עובד חברת הניקיון, ובין אם - לאו). בהתאם – סביר שניתן היה לשמוע ממנו גרסה לגבי נסיבות, כמו: המים שנטען כי היו אותה שעה על רצפת חדר האשפה, האם ומתי נשטפה רצפת חדר האשפה אותו בוקר; ואולי גם עדות שמיעה לגבי – תוכנן של צעקות המנוחה ודבריה בעת שמצא אותה על רצפת חדר האשפה; בוודאי - ככל שהיה מתברר כי העדות תואמת את דרישות הרס גסטה.

23. אך בסופו של דבר, כתוצאה מהבחירות שעשו הצדדים בתיק זה, לא הגיע לאולם בית המשפט למתן עדות האדם המצולם בתמונה, וגם לא - עובד ניקיון או עובדת ניקיון שעבד או עבדה בבניין באותו יום או באותה עת או באותה תקופה, אף שבתצהיר הסמנכ"ל של חברת הניקיון מצוין שמה של העובדת שככלל עבדה בבניין; שם שמצוין גם בנספח להסכם הקבלני משנת 2011 בין ועד הבית לבין חברת הניקיון (להלן: "ההסכם"). אין מחלוקת שלפי ההסכם, העובדת היתה אמורה לעבוד בבניין גם בבוקר התאונה, יום שלישי בשבוע, באשר על פי שירותי הניקיון היומיומיים כוללים "שטיפת חדר אשפה באקונומיקה ומים" - שישה ימים בשבוע).

24. בכתב התביעה הצהירה המנוחה כי מלוא העובדות לא ידועות לה כהוויתן, ועל כן טענותיה נטענות גם כהשלמה, וגם - לחילופין [ס' 59], וטענה כי לנתבעת 1 היתה שליטה מליאה במקום כבעלים או מחזיקים או האחראיים או המפקחים על המקרקעין בהם התרחשה התאונה [ס' 31], וכי החזקה של "הדבר מדבר בעד עצמו", שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין חלה בענייננו, על כל תנאיה [ס' 34].

25. במקביל לטענה בדבר התקיימות החזקה של "הדבר מדבר בעד עצמו", כאמור, טענה המנוחה בכתב התביעה כי נפגעה בתאונה כאשר החליקה על מים שהיו בחדר האשפה בעת שהגיעה לשם על מנת לזרוק אשפה.

26. כאמור, בעקבות פטירתה הפתאומית, תוקן כתב התביעה, כשגם הוספה לו - נתבעת שלישית, חברת הניקיון, ומעתה נטענת טענת קיומה של החזקה של "הדבר מדבר בעד עצמו" נגד שתי הנתבעות, הנתבעת 1 והנתבעת 3; שככל שמתקבלת - מעבירה את נטל ההוכחה (השכנוע) אל כתפי הנתבעות.

27. אם כן, עסקינן בתביעת פיצויים בגין נזק גוף שנטען כי נגרם למנוחה, ילידת 1936, בטענת התרשלות והפרת חובות חקוקות המיוחסות לנתבעות 1 ו-3 - בגין אחזקה ושיטת עבודה לקויה, והיעדר שילוט ופיקוח - שגרמו להחלקתה כתוצאה ממים שהיו בחדר האשפה בבניין מגוריה של המנוחה, עת ביקשה לזרוק שם אשפה.

28. בכתב התביעה המתוקן, כמו - בכתב התביעה המקורי, נטען כי המנוחה הלכה לזרוק אשפה בחדר האשפה שבבניין והחליקה כתוצאה ממים אשר הושארו על ידי המנקה מטעם ועד הבית, וכתוצאה מכך החליקה ונגרמו לה שבר בירך ושבר בשורש כף יד שמאל. כנספח א' לכתב התביעה צורפה "התמונה", כהגדרתה לעיל.

29. לפי עדות התובעים, כתשעה ימים לאחר התאונה, לבקשת חתנה של המנוחה, הוא בעלה של התובעת (בתה של המנוחה), לקבל את סרט הצילום של התאונה, נמסרה התמונה ממי שבמועד האירוע היה ראש הוועד, כאשר היא מטושטשת, מודפסת בנייר מדפסת רגיל, שעליו, מתחת לתמונה, ובכתב יד - הוסף כי מדובר בנפילה בחדר אשפה של המנוחה, כאשר צוינו במידע זה גם המועד והדקה המדויקת של צילום הפריים הזה בסרט הצילום.

30. השוואת ההעמדה של התמונה שהוועד מסר, מול ההעמדה של הפריים שבסרטי צילום שצולמו באותה מצלמת אבטחה שמותקנת בתוך חדר האשפה (מצלמה 10) והוצגו כראיה מטעם התובעים, מלמדת כי אכן התמונה היא חלק מסרט צילום שצולם במצלמה זו. עם זאת, ראוי לציין כי בהכנת "התמונה" או בהעברתה להדפסה, איבדה התמונה חלקים ממנה, שהם: רצועה תחתונה - שבסרטי הצילום מופיע על גביה הכיתוב "מצלמה 10", ורצועה עליונה - שבסרטי הצילום מופיע על גביה הכיתוב הנושא את התאריך, מה שיכול שבענייננו היה נרשם כ-"2014-11-18".

31. בהיעדר עדים מטעם הוועד שמכירים את הכנת התמונה, אני מוצא לקבוע כי מדובר בכתב יד של מי מאנשי הוועד בזמנו, אולי - ראש הוועד (שנפטר עוד טרם מתן העדויות בתיק זה, ז"ל), מישהו שצפה בסרט, באשר – כאמור, ידע לציין את המועד והשעה המדויקת של צילום התמונה, 11:04 – כאמור (שמופיעים באותן רצועות של הפריים – שלא נכנסו לתמונה, כאמור.

32. כאמור, בחודש יולי 2017, וללא קשר לתאונה מושא תביעה זו, נפטרה המנוחה טרם נשמעה עדות מסודרת מפיה בנדון. יובהר כבר עתה, כי לא נטען ולא הוכח בענייננו כי פטירתה של המנוחה במועד בו ארעה בפועל - היתה צפויה, ולכן אינני מקבל בענייננו טענה הנטענת נגד התובעים (היורשים) של הימנעות המנוחה ממתן עדות מוקדמת.

33. בדומה לנטען בכתב התביעה המקורי, בכתב התביעה המתוקן נטען כי "ביום 18.11.14 בשעה 11:00 לערך ו/או בסמוך לכך החליקה המנוחה ז"ל, ילידת 1936, בחדר האשפה בבית שב[כתובת] כתוצאה ממים אשר הושארו בחדר האשפה ע"י המנקה מטעם הנתבעת 3 אשר נשכר ע"י הנתבעת 1 קרי – נציגות הבית ברחוב [הכתובת]. עקב פגיעותיה החמורות המנוחה לא יכלה להזיז את גופה ונשארה שוכבת על הרצפה הקרה והרטובה באזור האירוע עד אשר המנקה מטעם הנתבעת 3 אשר ניקה את הבית ברחוב [הכתובת], הרים את המנוחה ז"ל" (להלן: "התאונה")". שיוך המנקה להיות "מטעם הנתבעת 3" החליף בכתב התביעה המתוקן את שיוכו – כמנקה מטעם ועד הבית, שהיא היתה הטענה בכתב התביעה המקורי.

34. יובהר עוד, כי מהעדויות עולה שהמנוחה עברה כשש שנים טרם התאונה (בשנת 2008) להתגורר בדירה בבניין מושא התביעה, כשהיא בעצם מצטרפת אל משפחת בתה שהתגוררו בדירה עוד קודם לכן. לפי העדויות, בשנים שקדמו לתאונה היתה המנוחה עסוקה בניהול משק ביתה ובטיפול בילדיה של בתה, התובעת 1 (להלן: "התובעת").

35. לפי עדותו, בשעה 11:10 לערך שמע בעלה של התובעת דפיקות בדלת ביתם והמנוחה הייתה מחוץ לפתח הדלת. בעלה של התובעת עזר למנוחה, לקח אותה לחדרה ושאל אותה מה קרה. הוא מצהיר: "חמתי אמרה שהיא החליקה בחדר אשפה והיא צרחה מכאבים עד שהמנקה של חברת יובל הקים אותה מהרצפה וליווה אותה במעלית עד לדלת והלך". באותה העת, חשב בעל התובעת כי מדובר במכה יבשה שקיבלה המנוחה ונתן לה כדור להרגעת הכאבים.

36. כשעתיים לאחר מכן, בשעה 13:00, חזרה נכדתה של המנוחה, בתה של התובעת (להלן: "הנכדה"), מבית הספר וניגשה למנוחה ועזרה לה להחליף בגדים ולהתקלח על מנת שתרגיש טוב יותר. הנכדה הצהירה: "אני הגעתי הביתה מבית ספר ניגשתי לסבתא והיא סיפרה לי מה שקרה, הודעתי לאמא שלי שסבתא ז"ל החליקה בחדר האשפה והיא סובלת מכאבים חזקים ברגל".

37. אחרי כשעתיים וחצי נוספות, בסמוך לשעה 15:30, חזרה התובעת מעבודתה לאחר שהנכדה הודיעה לה אודות התאונה. התובעת הצהירה: "כאשר הגעתי הביתה אימי סיפרה לי שהחליקה בחדר האשפה כי הרצפה הייתה רטובה והיא זעקה לעזרה ולא יכלה לקום מעוצמת הפגיעה והמנקה שניקה את חדר האשפה היה אבא של מרינה המנקה שהחליף אותה לאחר שנעדרה לצורך לימודי אחיות, היה ממש מחוץ לחדר האשפה הגיע לעזרתה והרים אותה מהרצפה כאשר כל המכנס שלבשה היה ספוג במים ועזר לה להגיע למעלית וליווה אותה עד לדירה".

38. בעקבות האמור, הזמינה התובעת אמבולנס וצוות של מגן דוד אדום פינה את המנוחה למיון בבית החולים. בבית החולים התברר "שבר סבקאפיטל מימין", ולמחרת עברה המנוחה ניתוח להחלפת מפרק ירך ימין בעקבות שבר פמור ימין. לאחר כשבוע ימים, שוחררה המנוחה מאשפוז במחלקה האורתופדית שבבית החולים ועברה לשיקום במרכז רפואי אחר. לאחר כחודשיים ימים נוספים שוחררה המנוחה מבית החולים השיקומי.

39. כשבוע לאחר התאונה (הוועד כותב במכתב, שצילם את התמונה כבר שלושה ימים אחרי התאונה), פנה בעלה של התובעת לראש הוועד בבקשה לקבל סרט של התאונה כפי שצולם במצלמות האבטחה של הבניין. כאמור, נמסר מטעם הנתבעות 1 ו-2, כי מי ששימש כראש ועד הבית באותה התקופה נפטר טרם שעלה שזומן למתן הסברים כלשהם.

40. בתצהירה העידה התובעת כי לאחר פניה זו לראש הוועד, "...[שמו הפרטי] ז"ל הגיע לדירתי והביא לי תמונה מודפסת צבעונית ע"י נייר מדפסת מתוך סרטון של מצלמות האבטחה של הבניין, עליה ציין [ראש הוועד] ז"ל בכתב ידו: נפילה בחדר אשפה [שם המנוחה] יום האירוע (18.11.14) ושעת האירוע (11.04) בה נראה המנקה, אבא של מרינה מטעם יובל חברת ניקיון, מרים את אימי ז"ל בתוך חדר האשפה כאשר הינו לבוש בחלוק של חברת הניקיון יובל". גם בעלה של התובעת אישר גרסה זו בתצהירו.

41. ביום 10.2.15, כארבעה חודשים לאחר התאונה, פנו התובעים שוב (הפעם במכתב מטעמם שניסח בא-כוחם) אל מי ששימש ראש הוועד ואל א.ב. אשר במועד התאונה היה גם הוא מאנשי ועד הבית - בדרישה לקבל צילום מיום התאונה כפי שנקלטו במצלמות האבטחה שנמצאות בבניין.

42. ביום 16.2.15 השיבו נציגי ועד הבית לבקשת התובעים, לקבלת הסרט ממצלמות האבטחה, ושלחו מכתב בו נכתב, בין היתר: "לפי בקשתכם לתמונות האירוע ממצלמת התיעוד על נפילתה של הגברת [שם המנוחה] התמונה צולמה שלשה ימים אחרי המקרה ונמסרה למשפחתה אתי זן ולא היו להם דרישות יותר. היום בתאריך 16.2.15 נדרשתי להביא תמונה מוסרטת לעורך דין אביב. אחרי שדרוג המחשב מ XP window 7 נעלמו התמונות שצולמו במצלמות הבניין...". אציין כי בשולי המכתב מצוינים ככותבי המכתב - שלושה, שהם מי שהיו בזמנו נציגי ועד הבניין: ראש הוועד, א.ב. ו- ג.פ.

43. הנתבעות לא הציגו בראיותיהן גרסה לאירוע התאונה, והסתפקו בעדויות עדים "רחוקים" מאלו שיכולות היו להביא מטעמן, תוך שהם מבקשים להטיל ספק במעורבותן העובדתית והמשפטית בנפילת המנוחה. שתיהן טוענות לאשם תורם מצד המנוחה. בנוסף טוען ועד הבית כי ככל שתוטל אחריות, עומד לזכותו ההסכם שיש לו מול קבלן הניקיון – הוא הנתבעת 3 והצד השלישי.

    טענות הצדדים

44. התובעים טוענים בסיכומיהם, כי לאחר עיון בפרשת הראיות בענייננו יש לייחס לנתבעות התרשלות והפרת חובות חקוקות – בכמה וכמה מעשים ומחדלים - שגרמו לתאונה ולנזק הנטען. התובעים טוענים כי יש להעביר את נטל הראייה לכתפי הנתבעות בשל התנהלות הוועד בהקשר של הצגת סרט הצילום שהתובעים ביקשו לעיין בו ולקבל עותק ממנו בסמוך לתאונה, ובשל הימנעות הנתבעות מהבאת עדים רלוונטיים.

45. התובעים טוענים גם, שיש לחייב את וועד הבית בגרסה שטען בכתב ההגנה שעולה מעיון בתמונה: "כי הנפילה הנטענת התרחשה בעת, או מייד בסמוך לאחר, שחדר האשפה נוקה על ידי עובד מטעם חברת הניקיון".

46. התובעים טוענים שהנתבעות גרמו "נזק ראייתי" אשר יש בו כדי להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעות.

47. עוד, טוענים התובעים בסיכומים מטעמם כי בנסיבות של תובענה זו, משהוכחו תנאי קיומה של החזקה שבהוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שעניינו 'הדבר מדבר בעד עצמו', יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעות [ס' 10 לסיכומיהם].

48. הנתבעות 1-2 טוענות בסיכומיהן כי יש לדחות את התביעה. לטענתן, המנוחה נפטרה בלא שהעמידה גרסה עובדתית אחת סדורה בדבר אופן התרחשות התאונה, וגם התובעים לא הוכיחו את התביעה. לטענתן, התובעים והעדים מטעמם לא ראו את התאונה ולא נכחו בחדר האשפה בעת התרחשותה. בנוסף לכך, לתובעים הייתה הזדמנות לזמן לעדות את אביה של המנקה, אשר לגרסתם ליווה את המנוחה לדירה, אולם הם בחרו שלא לזמן אותו למתן עדות.

49. הנתבעות 1-2 טוענות גם כי התובעת השתתפה בישיבות ועד הבית ולא הלינה אודות עבודות הניקיון שמבצעת הנתבעת 3. בנוסף לכך, התובעת לא התלוננה במוקד חברת הניקיון אודות התאונה, וגם – בגרסתה של התובעת בפני מד"א אין אזכור למיקום – חדר האשפה, אלא "בחניית ביתה".

50. הנתבעות 1-2 טוענות עוד שבתיעוד הרפואי ממועד התאונה ועד לפטירתה של המנוחה לא מוזכרת המילה "החלקה" (להבדיל מסיפור של "נפילה"). כמו כן, טוענות הנתבעות הכיצד התובעים מכנים את התאונה כ"נפילה" או "החלקה", כאשר לא צפו בסרטון ובו אירוע התאונה.

51. לחילופין, טוענות הנתבעות 1-2 כי אם התביעה תתקבל יש להטיל את האחריות על הנתבעת 3. לטענתן, בעצם ההתקשרות עם הנתבעת 3 העבירו התובעים את העבודה והאחריות לעניין ליקויים הנוגעים לאשפה, ניקיון, אחזקה וגינון לידיה. ועוד לחילופין, טוענות הנתבעות 1-2 כי יש להטיל רשלנות תורמת על המנוחה בשיעור 100%.

52. הנתבעת 3 טוענת בסיכומיה כי יש לדחות את התביעה נגדה. לטענתה, התובעים לא הביאו עדות מוקדמת של המנוחה אשר הייתה יכולה לשפוך אור על העובדות, וכן טרם מותה של המנוחה היא לא העבירה תצהיר תשובות לשאלון אשר שלחה לה מבעוד מועד, כאשר המנוחה עוד הייתה בחיים. בנוסף לכך, התובעים לא העלו כל טענה בדבר אחריותה של הנתבעת 3, ואף מעדותה של התובעת בפרוטוקול עולה כי אין לה טרוניות נגד הנתבעות 1-2 והנתבעת 3.

53. הנתבעת 3 טוענת גם כי העדים מטעם התביעה לא נכחו במקום האירוע בזמן התרחשות התאונה, ולפיכך מדובר בעדות שמיעה שאין לקבלה כראייה.

54. בנוסף לכך, טוענת הנתבעת 3 כי עוד עובר לתאונה סבלה המנוחה מסחרחורות, חוסר יציבות, לחץ דם ונפילות ובמידה שאכן המנוחה נפלה בחדר האשפה אז הדבר נגרם בשל מצבה הרפואי. ועוד, טוענת הנתבעת 3 כי בתיעוד הרפואי ממועד התאונה ולאחריה לא מוזכרות המילים "החלקתי" או "החליקה", ואף בגרסת התובעת בפני מד"א היא מוסרת כי המנוחה נפלה בחניית הבית. הנתבעת 3 טוענת כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי המנוחה החליקה.

55. בסיכומי התשובה מטעם התובעים, נטען, בין היתר, כי התובעת מסרה למד"א כי המנוחה החליקה בחדר האשפה וכי היא אינה אחראית על אופן כתיבת התיעוד הרפואי במד"א. בנוסף לכך, טוענים התובעים כי הנתבעות 1-2 נהגו בטקטיקה שבמסגרתה סירבו לבקשת התפיסה של המחשב של ראש ועד הבית, סירוב העברת ראיות לבית המשפט והימנעות מלהעיד עדים מזמן אמת. בנוסף לכך, גם התמונה אשר התובעים קיבלו לידיהם היתה באיכות ירודה ונערכה ללא מספר מצלמת האבטחה באופן שמקשה על התובעים להוכיח את תביעתם.

56. התובעים טוענים עוד כי כל העדים שבשליטתם "מזמן אמת" העידו בתובענה זו, וכי גרסת המנוחה לאירוע התאונה נרשמה על ידי שלושת המומחים הרפואיים שמונו בתיק זה - באופן זהה.

57. בשולי פרק זה, אעיר בהתייחס לטענת הדיונית של הנתבעות לגבי היעדרו של התובע, אחיה של התובעת, מהדיון, כי אינני רואה באי-התייצבות התובע לדיון כדי לשנות מתוצאות פסק דין זה. התובעת נשאלה לגבי אחיה בחקירתה, והבהירה כי מדובר בקרע משפחתי, שהוא הסיבה לכך שהאח איננו מעורב יחד איתה בניהול תביעה זו [פרו' עמ' 75-76]. אזכיר, כי בעקבות פטירת המנוחה הפכה התביעה לתביעת עזבון, והיורשים תובעים עתה בשם העזבון. לפי הנחזה, התובעת מסרה עדות בנדון - לא משום שהיא בעלת דין, אלא משום שלתפיסתה היא עדה רלוונטית מכמה וכמה סיבות. לא נטען ולא עולה מהדברים, שבידי התובע, שלא התייצב כאמור, היה מידע שלא היה בידי התובעת, וגם לא – שהתנגד במפורש להגשת התביעה. מכל מקום, הטענה של הנתבעות בענין זה היא פורמלית, במיוחד כשמדובר בתביעה שהמנוחה הגישה בחייה, וההליכים בה הם הליכי המשך - שיכול שניתן להגדיר כ"אינם סובלים דיחוי" - של תביעה קיימת (של המנוחה); וממילא, לפי הדין - בית המשפט המוסמך יכול לאשר פעולה של אחד היורשים בניהול העיזבון – גם למפרע [הוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה, 1965 – תשכ"ה].

    ב. הדין לגבי הפעלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו"

    1. כאמור, התובעים טוענים להתקיימות שלושת התנאים להחלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין בענייננו.

    2. כאמור, התנאי הראשון להחלת הכלל בתביעה נזיקית הוא: "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק".

    3. יובהר כבר עתה, כי אין בכך שהמנוחה מסרה בענייננו גרסה לתאונה [בכתב התביעה (המקורי) או באנמנזה לשלושת המומחים], כדי להפקיע - על פניו - את זכותה או את זכות התובעים לטעון להתקיימות תנאי חזקת "הדבר מעיד על עצמו", באשר כבר נקבע בפסיקה [ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק פ"ד נח(2) 673 (פורסם; 12.11.2003; כב' השופט א' מצא) (להלן: "ענין בדר")]:

       "בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית על אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע, ולא יכול לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע".

    4. בענין רע"א 7002/17 הנ"ל, מפנה כבוד השופט עמית בהקשר להלכה זו, לאמור בענין בדר [בעמ' 675-676 לענין בדר], וכן לאמור בענין ע"א 101/81 דג נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 32, 37-36 (1984); ומבהיר [בסעיף 21]: "מכאן הדעה, כי אי-הידיעה היא אובייקטיבית, במובן זה שסיבת התאונה תיחשב כבלתי ידועה כל עוד נסיבותיה לא הוכחו, ו"ידוע הוא מה שידוע לבית המשפט!" (אנגלרד – הדבר מדבר בעדו, בעמ' 23)".

    5. בסעיפים 24 ו-25 לענין רע"א 7002/17 מסכם כבוד השופט עמית לאחר סקירת העבר את המבחן לתנאי הראשון - בחדותו, כך:

       "איני סבור כי יש לשלול את תחולתו של הכלל אך ורק מן הטעם שהניזוק עצמו ידע או יכול היה לדעת את נסיבות האירוע.

       קריאה זו של תנאי אי-הידיעה מתיישבת עם ההלכה העדכנית לגבי מועד אי-הידיעה. כאמור לעיל, בעניין שטרנברג ובפסיקה שלאחריה, נקבע כי תנאי אי-הידיעה מתקיים מקום בו נותרו פרטי ההתרחשות המזיקה עלומים גם במהלך המשפט. קביעה זו מלמדת שידיעתו של הניזוק, שנכח בעת קרות הנזק, אינה עומדת במוקד הכלל, אלא מכלול הראיות המובאות בפני בית המשפט על ידי "הצד התובע", שעליו מוטל נטל איסוף והבאת הראיות בשלב ניהול המשפט לשם עמידה בנטל ההוכחה. משכך, יהיה זה אך הגיוני לכלול במסגרת התנאי את אי-ידיעתו של התובע, אף אם אינו הניזוק עצמו, שכן אלה משתקפות בכלל הראיות שברשות התובע או שיכולות להיות ברשותו על אודות נסיבות המקרה".

    6. לשאלת מהותו של התנאי הראשון להתקיימות החזקה, נדרשות לענייננו בעצם תשובות לשתי שאלות: הראשונה - מהו העיתוי שלגביו נבחנת חוסר הידיעה הנטענת (מועד התאונה, מועד הגשת כתבי הטענות או מועד תום ההליך)? והשניה - אם לא ידיעתו האובייקטיבית של התובע היא המדד הסופי, אז מה המדד/המבחן לקביעת אותה אי-ידיעה או ש"לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק"?

    7. כפי שעולה מהמפורט להלן, העיתוי לבחינת אי-הידיעה הוא – "בתום ההתדיינות המשפטית לגבי האירוע הנזיקי". בענין רע"א 7002/17 מפנה בית המשפט לכך שכבר ממה שנקבע בעניין ע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (פורסם; 23.11.17) (להלן: "ענין צלאח"), עולה לכאורה שהעיתוי איננו המועד שבו ארעה התאונה (שם נדונה תביעתו של פועל בנין שנפל ואיבד את זכרונו לגבי מה אירע בסמוך לתאונה), אך מצביע על כך כי הצדדים בענין צלאח קיבלו כמובן מאליו, שהתנאי הראשון מתקיים.

    8. בשורה תחתונה, מפנה בית המשפט בענין רע"א 7002/17 לכך, כי הלכת פריצקר, שהיא הלכה ישנה ששלטה בעבר ביישום התנאי הראשון לחזקת "הדבר מעיד על עצמו" [ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן פ"ד ז 674 (1953)] – כבר, בפועל, לא חלה; זאת - באשר:

       "...פסיקה מאוחרת העמידה את ההלכה על מכונה. נקבע כי המועד הראוי לבחינת התנאי הראשון הוא המועד בו התובע נדרש להוכיח את יסודות תביעתו, והכלל יופעל "מקום בו נותרו פרטי ההתרחשות המזיקה עלומים גם במהלך המשפט" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 558 (2001) (להלן: עניין שטרנברג). כדברי השופט א' ריבלין בע"א 1071/96 עזבון נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 367 (2006):

       "תנאי זה – תנאי אי-הידיעה – גם הוא פשט ולבש צורה במרוצת השנים. הדגש החשוב ביותר, שאף קיבל ביטוי מפורש בהצעת הקודיפיקציה, הוא כי המוקד של תנאי זה אינו גלום בשאלת ידיעתו של התובע (בפועל או בכוח) בעת התרחשות התאונה, אלא בשאלה אם נתבררו נסיבות המקרה לאשורן עד תום המשפט (ראו פרשת שטרנברג והשוו למשל לדברי הנשיא אגרנט בפרשת נוימן, בעמ' 257)".

    9. אם כן, בפסיקה החדשה יותר נקבע המועד הנכון לבחינת התנאי הראשון, תנאי אי-הידיעה, כמועד בו נדרש התובע להוכיח את יסוד תביעתו; וליתר דיוק – תום המשפט.

    10. בעניין רע"א 7002/17 נדון מקרה בו פועל נופל מגובה אל מותו בתאונת עבודה, מבלי שניתן להתחקות אחר נסיבות נפילתו. יורשיו מביאים תביעתם לבית המשפט וטוענים כי בנסיבות חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בפרשה זו קובע כב' השופט עמית, בין היתר [ס' 23 לפסק הדין]:

        "...מבחינת הניזוק המת, לא הייתה עמימות עובדתית לגבי האופן בו ארעה התאונה. אך בהתקיים עמימות עובדתית בתום ההתדיינות המשפטית לגבי האירוע הנזיקי, אין נפקא מינה אם הגורם המביא את התביעה לפתחו של בית המשפט הוא הניזוק עצמו או התובע שבא מכוחו. כמו כן, את התנאי הראשון יש לקרוא בהקשר של התנאים המצטברים הבאים אחריו. תנאי אי-הידיעה של התובע מצביע על חולשתו היחסית בקשר לאפשרות להביא ראיות, והתנאי השני הנוגע לשליטתו המלאה של הנתבע בנכס, מצביע על כך שסביר כי יש לו יתרון בהתחקות אחר נסיבות התגבשות הנזק... מבחינה מהותית, הכלל נועד לסייע לתובע במצבים בהם הוא נקלע לחיסרון ראייתי מובהק ואילו לנתבע יש יתרון ראייתי אפריורי. מצבים כאלה, בצירוף התנאי השלישי העוסק בהסתברות לקיומה של רשלנות לפי ראיות סטטיסטיות או לפי השכל הישר וניסיון החיים – יכולים להתקיים גם כאשר התובע אינו הניזוק הישיר...

        קיצורו של דבר, מקום בו בעת ניהול המשפט הניזוק עצמו נעדר ואינו מסוגל להעיד (ניזוק שנפטר, נמצא במצב וגטטיבי וכדומה), וקיימת עמימות עובדתית לגבי נסיבות היווצרות הנזק, איני סבור כי יש לשלול את תחולתו של הכלל אך ורק מן הטעם שהניזוק עצמו ידע או יכול היה לדעת את נסיבות האירוע".

    11. ומכאן, לשאלה העקרונית שהעליתי בפתחו של פסק הדין; היינו – האם לעניין הטענה להקמת חזקת "הדבר מעיד על עצמו" - דין יורשים במקרה בו הנפגע נפטר בנסיבות שלא קשורות לתאונה מושא התביעה, הוא כדין יורשים של ניזוק שנפטר בגין אותה תאונה בה ניזוק (ושבגינה הגיש הניזוק את התביעה – טרם מותו)?

    12. בהתבסס על העולה מהדין שסקרתי לעיל, ועל תפיסת המחוקק כפי שהיא משתקפת ב"קודקס האזרחי" להלן (ככל שהוא משקף מיצוי של דין שהתגבש כבר כיום), אני מוצא כי הדין בהקשר של התקיימות חזקת ההתרשלות, כאמור, איננו שונה במקרה בו הניזוק נפטר שלא בגין התאונה מושא התביעה; זאת, בעיקר - באשר כלל "הדבר מעיד על עצמו" מקים חזקה ראייתית על פי תוצאת ההתנהלות הדיונית בניהול ההליכים, וגם פטירה לא מכוונת ולא צפויה – שלא בגין התאונה הנדונה – עדיין, איננה קשורה להתנהלות המכוונת בתיק.

    13. כחיזוק להשקפתו לענין התפיסה של תנאי אי-הידיעה כאי-ידיעה שמיוחסת למסת הראיות שלפני בית המשפט (אי-ידיעה שנותרת - למרות שפרשת הראיות הסתיימה) – ולא - אי-ידיעת התובע, מפנה כבוד השופט עמית בעניין רע"א 7002/17 לעולה מניסוח חזקת "הדבר מיעד על עצמו" שבהצעת הקודקס האזרחי [ס' 26 לפסק הדין]:

        "26.הצעת חוק דיני ממונות, שנזכרה לעיל, והידועה במקומותינו כ"קודקס האזרחי", מאמצת את התפתחות הפסיקה לגבי תנאי אי-הידיעה. כלל "הדבר מעיד על עצמו" מופיע בסעיף 408 להצעת החוק, ומנוסח באופן הבא:

        "נגרם נזק על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ולא התבררו דיין נסיבות המקרה, ואולם נראה כי הנסיבות הכלליות של המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנזק נגרם על ידי הנכס בשל סיכון שיצר הנתבע בהתרשלותו, מאשר עם המסקנה כי לא התרשל, על הנתבע הראיה כי לא גרם לנזק בהתרשלותו; [...]".

        התנאי הראשון מקבל בהצעת החוק ביטוי מעט שונה, שאינו מתמקד עוד בידיעותיו של מי מהצדדים. בנוסח זה, שלטעמי משקף את הפסיקה הקיימת כיום, כבר לא מתעוררת השאלה שהצבנו בפתח דיוננו לגבי זהותו של "התובע", ואף לא היחס בין "ידיעתו" לבין "קיומם של אמצעים בידיו לדעת". הוראת הסעיף מופנית אל בית המשפט, מקום בו בתום הבאת הראיות נותרת עמימות עובדתית. כפי שציינתי לעיל, שינוי זה קשור בטבורו להלכה הנוגעת למועד בחינת התנאי הראשון, והדברים מבוארים בדברי ההסבר להצעת החוק:

        "התנאי הראשון [...] שונה בכך שהביטוי 'לתובע לא היתה ידיעה' הוחלף בביטוי 'ולא התבררו נסיבות המקרה', ובכך מובהר כי תנאי זה לתחולת הכלל נבחן לפי הראיות שהובאו לפני בית המשפט במועד הדיון המשפטי ולא לפי ידיעת התובע במועד האירוע, וכי המועד שבו עדיין לא ברורות הנסיבות, המצדיק את הפעלת הסייג, הוא מועד הדיון המשפטי, ולא מועד האירוע"".

        ג.ממצאים, נטלים ואחריות

        ממצאים

        1. אם כן, ביישומו של הדין, ככל שיימצא כי מתקיימים בענייננו שלושת התנאים המצטברים ליצירת החזקה שמקים הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", יעבור נטל השכנוע בענייננו לכתפי הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו במקרה שבפנינו.

        2. כפי שאציג להלן, חיתוך מכלול הראיות ממקם נפילה של המנוחה בתוך חדר האשפה באופן שבו גם נרטבה. בנוסף לכך עולה מהראיות כי מי שסייע למנוחה לקום ולהביאה לדירתה היה מישהו שלבוש בחולצה או חלוק שעליו לוגו - שאין לשלול שהוא של חברת הניקיון ("יובל"); וכן - שבאותו בוקר של אירוע הנפילה עבד/ה בבניין עובד/ת מטעם חברת הניקיון; זאת - כאשר הנתבעת 3 טוענת שמטעמה היה באותו יום בבניין עובדת, ולא – עובד. מדובר בעובדת, שהנתבעת 3, שעדיין מעסיקה אותה - בחרה לא להביאה לעדות מטעמה.

        3. ועוד ניתן ללמוד ממכלול הראיות - שהמנוחה נרטבה בנפילתה בחדר האשפה, ושבמועד הנפילה לא היה שילוט אזהרה "זהירות החלקה" על דלת חדר האשפה; שילוט שהוסף - לאחר התאונה.

        4. עוד כפי שאציג להלן, בשל חסר ראייתי שגרם ועד הבית – באי-מתן עיון בסרט הצילום ומתן תחליף חלקי ביותר שמספק מידע מאוד חסר (התמונה), נמנע מהתובעים – בנסיבות של פטירתה של המנוחה - להביא ראיות ישירות לגבי אופן ופרטי הנפילה (לפי הנטען מטעם המנוחה - החלקה על גבי ריצפה רטובה של חדר האשפה, שהורטבה על ידי המנקה); היינו – נמנע מהתובעים להביא ראיות טובות יותר מאשר גרסאות שהמנוחה מסרה לכאורה לבא-כוחה לצורך כתיבת כתב התביעה ולשלושת הרופאים שנתנו חוות דעת בנדון או ראיות נסיבתיות, כמפורט להלן.

        5. ענייננו שונה ממקרה בו נפטר התובע בטרם מסר כל גרסה שהיא לתאונה. בענייננו גרסה ברורה לגבי התאונה, שלכאורה המנוחה כן מסרה (מעבר למה שמעידים התובעים שסיפרה להם); אך מדובר בגרסה שנמסרה - לא בעדות מול בית המשפט; לא - בנסיבות שמאפשרות חקירתה מטעם הנתבעות. כך, לכאורה מסרה המנוחה גרסה שלה לגבי התאונה לבא-כוחה כפי שנטענת בכתב התביעה (אותה ציטטתי לעיל); וכן – הספיקה המנוחה גם להיבדק על ידי שלושה מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה – האחד - מטעם המנוחה, השני - מטעם הנתבעות והשלישי - מומחה מטעם בית המשפט, ולמסור להם – לכאורה - שוב ושוב את גרסתה להתרחשות התאונה. וזה התיעוד:

           • ביום 5.2.16 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר תומר קרבאל מומחה מטעם המנוחה. בחוות דעתו תחת תת-הכותרת 'פרטי המקרה' נרשם, בין היתר: "בת 78. ביום 18.11.14 החליקה בחדר האשפה של הבית המשותף ב..., עקב מים על הרצפה...".

             • ביום 23.11.16 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר ליאור דיין המומחה הרפואי מטעם הנתבעות. בחוות דעתו תחת תת-הכותרת 'תולדות המקרה' נרשם בין היתר: "ילידת 1936. ידה הימנית דומיננטית. לדבריה ביום 18.11.14 החליקה בחדר אשפה של בית משותף על שלולית מים...".

             • ביום 27.3.17 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר קורן יצחק מומחה שמונה בנדון מטעם בית המשפט. בחוות דעתו תחת תת-הכותרת 'תיאור הפגיעה הנדונה 18.11.14, והמהלך הרפואי אחריה לפי [המנוחה]: נרשם בין היתר: "גב' [שם המנוחה] בת 80 עקרת בית. לפני כשנתיים (במסמכים 18.11.14), החליקה במתקן האשפה על גבי רצפה רטובה בבניין מגוריה חשה כאבים ברגל ימין. שבה לביתה..."

        6. בנוסף לגרסתה הלכאורית של המנוחה כפי שעולה לעיל (שבשל פטירתה - לא אושרה בחקירתה מול בית המשפט), נשמעו בפני בית המשפט גרסאותיהם של העדים מטעם התובעים, שאמנם לא היו נוכחים בחדר האשפה בתאונה עצמה, אך פגשו במנוחה בסמיכות זמנים לתאונה, כשהיא חבולה ורטובה.

        7. אכן, הגרסה של התובעים לגבי החלקת המנוחה (להבדיל מאך – "נפילה"; גרסה שעולה בעליל מעיון בתמונה שוועד הבית כותב בשוליה: "נפילה בחדר האשפה" של המנוחה) היא עדות שמיעה; הם מעידים ששמעו אותה ישירות מהמנוחה. אפנה בהקשר זה להערתי בהחלטה בהתייחס לטענת הנתבעות לעדויות שמיעה בתצהיר בעלה של התובעת: "בשלב זה הואיל ומדובר בעד שלפי גרסתו היה בדירה בעת שהאירוע אירע למטה, אינני מוחק את זה. אני רושם לעצמי שיש התנגדות לעדויות שמיעה. עם זאת, אני מפנה את ב"כ הנתבעת שזה נחזה להיות שזה דברים שהוא שמע אישית מחמותו" [בעמ' 84 לפרו'].

        8. אם כן, לא ארחיק לכת לקבוע כי, בנסיבות - אמרות בעלה של התובעת (שפתח את הדלת לקבל את המנוחה בסמיכות זמנים לנפילה) כפי שהן מובאות בעדותו כמי ששמע אותן - הן בבחינת רס-גסטה; אך אני כן מקבל – (למרות שמי מהעדים לא ידע לחזור "במדויק" על המלים שאמרה המנוחה באותו יום), שיש בעדות התובעים והנכדה לאשש שמדובר בדברים שהם שמעו את המנוחה אומרת בסמיכות זמנים לאירוע הנפילה; הדברים שמוסרת התובעת ועדי התובעים, לאור גרסה דומה מאוד שעליה חזרה המנוחה לכאורה מספר פעמים, ומהתרשמותי מחקירת העדים - הם עדות לקיום האמרות המיוחסות למנוחה, להבדיל – מעדות לאמיתותן.

        9. התובעת מעידה בחקירתה כי לא הייתה נוכחת במקום התרחשות התאונה, וכי היא שמעה אודותיה מהמנוחה כאשר חזרה הביתה מהעבודה [עמ' 43 לפרו']. התובעת נחקרת בענין האמרות המיוחסות על ידה למנוחה לגבי "החלקה" (לעומת "נפילה") ומשיבה פעמיים: "היא אמרה לי" [עמ' 55 לפרו'], וכן - שהיא בטוחה "לגמרי" ש"היא אמרה שהיא החליקה כי היה רטוב" [עמ' 60 לפרו']. בעלה של התובעת, אמנם מעיד בתחילה "אמרה שהיא נפלה" [עמ' 85 לפרו'], אך כשנשאל במפורש "החליקה או נפלה"? הוא משיב "החליקה", וכשנשאל "היא אמרה שהיא החליקה?" הוא משיב "כן" [עמ' 86-87 לרפו'] ושוב חוזר "נפלה החליקה בחדר האשפה" [עמ' 95 לפרו'].

        10. יש לזכור גם, שבהתבסס על אמרות המנוחה הללו - שהתובעים מעידים ששמעו ממנה, פנו התובעים מספר ימים לאחר הנפילה לראש הוועד (לפי גרסתם - כשבוע לאחר התאונה, ולפי גרסת הוועד במכתב התשובה, התמונה הוכנה – כבר שלושה ימים לאחר אירוע התאונה) בבקשה לראות ולקבל את סרט הצילום. ודוק. הוועד, מן הסתם - על בסיס הגרסה שהתובעים מסרו לראש הוועד - ידע לאתר תמונה שמצא או בחר להציג אותה מטעמו, כפי שנרשם בכתב יד: "18.11.2014 11:04 נפילה בחדר האשפה [שם המנוחה]". כתב יד, שאת תוכנו אני מקבל כראיה לאמיתותו, באשר לוועד לא היתה התנגדות להגשת התמונה כראיה, ואף ללא הסתייגות [גם כשסומן כ-נ/1, במקום - ת/1; עמ' 76-77 לפרו'].

        11. הנתבעות מפנות לכך, שבדו"ח מד"א מאותו יום של התאונה נרשם: "נפלה בחניית ביתה". ובכן, בנסיבות, אינני רואה בכיתוב "בחניית ביתה" כמפקיעה את הממצא העולה ממסירת התמונה על ידי ועד הבית, שממקם את נפילת המנוחה בתוך חדר האשפה, שלפי צילומי הסרטים שהוצגו מטעם התובעים כנספח לתצהיר בעלה של התובעת, נמצא במפלס הקרקע של הבנין, כשדלתותיו - בסמיכות נחזית לחנייה. התובעת נחקרה לגבי הודעתה למד"א, והעידה, שהיא היתה זו אשר הזמינה את האמבולנס, "אבל בטח לא אמרתי חנייה" [עמ' 54-55]; אינני מוצא כי, בנסיבות, יש במסמך מד"א כדי לערער את "אלף המלים ששווה התמונה" שנמסרת מאת הוועד - בעצם כ"גרסה" שהוועד מקבל, לגבי עצם התרחשות נפילה, כאמור.

        12. עוד מפנות הנתבעות לכך שבמסמך בית החולים מיום התאונה נרשם "נפילה וחבלה". ובכן, אינני מוצא כי בגרסה העולה מכיתוב זה – יש כדי לסתור את הגרסה של "החלקה" כגורם לאותה "נפילה וחבלה". עיון בפסיקה מקבילה, מעלה כי ציון חבלה במסמך רפואי ראשוני ללא ציון סיבת החבלה - איננו מוחזק אוטומטית נגד התובע [ת"א (ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ (פורסם; 17.6.15)], ואף בחסר בפרטי נסיבות בעת מסירת אנמנזה ראשונית – אין כדי לסתור פרטים שנוספים בגרסה מלאה יותר, שניתנת בהמשך הדברים [ת"א 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 13.12.2014); והואיל ולא מצאתי בענייננו סתירה באנמנזה שלכאורה מסרה המנוחה (בין "נפילה" לבין "החלקה" – ראה גם את ההבדל בין "אנמנזה שותקת" ל"אנמנזה סותרת" בענין בל (חי') 4024/05 לויט גריגורי נ' המוסד לבטוח לאומי (פורסם; 16.9.2008)].

        13. כאמור, בנוסף לעצם קרות הנפילה בתוך חדר האשפה, מצאתי גם שהתובעים הרימו את הנטל להוכיח שהמנוחה נרטבה בנפילתה בחדר האשפה, כמפורט להלן.

        14. בחקירתה העידה התובעת ששמעה מהמנוחה כי החליקה בחדר האשפה, בעדותה העידה: "היא גם אמרה את זה. למרות שהיא היתה נורא, נורא מבוגרת... היא אמרה שהיא החליקה כי היה רטוב... והיא עמדה על זה" [עמ' 60 לפרו']. גם בהמשך עדותה העידה התובעת כי המנוחה "...הגיעה רטובה כולה... ולדבריה היא החליקה בחדר האשפה". עד כאן - עדות שמיעה.

        15. אמנם התובעת הסתפקה בתצהיר באמרה: "והרים אותה מהרצפה כאשר כל המכנס ספוג במים", ולא ידעה להסביר בחקירתה מדוע לא ציינה בתצהירה, מה שעלה בעדותה בחקירתה, שנגעה בבגדי המנוחה (לאחר שהוסרו) והם "היו רטובים עדיין" [עמ' 79-80 לפרו'], ויכול שיש לראות בכך "עדות כבושה", עדות ראייה ומישוש שמשקלה נמוך.

        16. אך, בכל הקשור לרטיבות מכנס המנוחה בעקבות התאונה – הרי שבעדות הנכדה – אני מוצא כי מדובר בעדות ראיה לענין הרטיבות שפשתה בבגדי המנוחה, כמפורט להלן. ממכלול העדויות עולה כי מי שטיפל ראשון בסבתא, במנוחה, באופן אקטיבי - לאחר שחזרה מהנפילה בחדר האשפה, היא – הנכדה (להוציא כדור נגד כאבים שנתן לה חתנה). בתצהירה מצהירה הנכדה שסבתא שלה סיפרה לה "מה שקרה". אכן בהחלטה שבעמ' 26 לפרו' פסלתי את סעיפים 1 ו-2 לתצהיר הנכדה כעדות שמיעה, על רקע העובדה שהנכדה כלל לא היתה בבית בעת הגעת סבתא מנפילתה, והגיעה רק מאוחר יותר. מכל מקום, הנכדה הצהירה בסעיף 3 לתצהיר: "ניגשתי לסבתי והיא ספרה לי מה שקרה"; ובעקבות מה ששמעה מהסבתא (גם אם איננו זהה למה שנכתב בסעיפים 1 ו-2 לתצהירה) - מה שהנכדה מוצאת להציע לסבתא כעזרה מידית הוא "להחליף בגדים ולהתקלח ואולי כך תרגיש טוב יותר" [סעיפים 1, 3 ו-4 לתצהירה].

        17. בחקירתה העידה הנכדה כי ביום התאונה, לאחר ששבה אל ביתה מבית הספר, ניגשה לסבתה, המנוחה, אשר סיפרה לה אודות התרחשות התאונה. הנכדה השיבה בחקירתה כי אינה זוכרת את המילים המדויקות בהן השתמשה המנוחה לתיאור התאונה מושא התביעה. בהקשר זה אעיר כי התרשמתי כי זהירותה וניסיונה של הנכדה לדייק - דווקא מחזקים רושם של אמינות לעדותה. לגבי פעולותיה בעזרה לסבתא הנכדה מעידה בביטחון, כי הבחינה כי בגדי המנוחה רטובים והחליטה לעזור לה ולקלחה. כדבריה: "...אני ראיתי שהיא רטובה, אז אמרתי אני אכניס אותה למקלחת. כאילו, זה היה גם חורף. אז אני אכניס אותה למקלחת שלא תתקרר. וזהו. כאילו, ואז אחר כך בדיוק אמא הגיעה" [עמ' 27-28 לפרו']. אין מדובר ב"עדות כבושה".

        18. גם בהמשך חקירתה העידה הנכדה כי ישבנה של המנוחה היה רטוב, ולכן עזרה לה להתקלח. בעדותה נשאלה מטעם הנתבעות גם האם הרטיבות בישבן המנוחה היתה ממיצי זבל ובחקירתה העידה: "לא חושבת ממיצי זבל. היא לא היתה מסריחה עד כמה שזכור לי" (עמ' 36 לפרו'); נשאל ונענה.

        19. בהערת ביניים, אפנה לכך, שהנתבעות מבקשות לסמוך הגנתן באמרת התובעת בחקירתה הנגדית, שאין לה טענה וטרוניה כלפי הנתבעות. כדי לבחון את המשקל שיהיה נכון ליתן לאמירה זו כראיה בקונטקסט הכולל, נביא את הציטוט במלואו:

            "עו"ד מאיר:שוועד בית, אם את היום ועד בית, או יותר נכון במועד האירוע, מה את חושבת, איזה פעולה את כוועד היית עודה, 

            העדה, גב' א. זן:אין לי לו טענה אחת וטרוניה אחת כנגד ועד הבית או כנגד יובל.

            עו"ד מאיר:תודה רבה.

            העדה, גב' א. זן:או. קיי? היה מקרה, יש ביטוח, פנינו לעניין של הביטוח".

        20. הנתבעות טוענות שיש לראות באמירה זו הודאת בעלת דין, שיש בה לחסום ולחתום את התביעה. מהנימוקים להלן, אינני מוצא שניתן לגזור מאמירה זו "הודאת בעל דין" שיש בה לאיין את התביעה. ראשית, כפי שעולה מהמצוטט לעיל התובעת איננה מוותרת על תביעתה ונזקה, היא רק נתלית בכך שתבעה את המבטחת, את הביטוח, ובהתאם - היא מצפה לתשלום ממנו. לתפיסתי, הדברים של התובעת מכוונים בעצם – לענין מי לתפיסתה אמור לשלם בפועל בגין נזקי המנוחה או התובעים; זאת – ככל הנראה, מתוך התפיסה שהיא ממשיכה לחיות לצד דיירי הבניין שאותם הוועד מייצג, ולקבל שירותים מחברת הניקיון; כאשר, מבחינתה היא - איננה רוצה לקבל כסף מהם, אלא מגורם מרוחק וחד-פעמי יותר, כמו - "ביטוח", שמבטח את אחריות הועד בגין נזק גוף.

        21. שנית, למול אמירה זו, ניתן לראות לאורך חקירת התובעת, שהיא חוזרת על כך שבכך שחדר האשפה היה רטוב - הוא היווה סיכון. בין היתר, העידה התובעת בתשובה לשאלה "תגידי, אם היה סרטון ובסרטון הזה היו רואים את אמא נופלת, למי זה היה מסייע לדעתך?", כך: "גם אם מישהו נפל ולא החליק, ברגע שיש מים אנחנו לא עושים מבחנים לאנשים בני 78, או. קיי?... אנחנו לא נותנים להם מים ואנחנו בודקים אם הם יחליקו או לא" [עמ' 81 לפרו'].

        22. בדומה לתובעת, כך גם בעלה של התובעת שהעיד מטעם התובעים, נשאל שאלה דומה, ומתשובתו עולה כי העילה לתביעה הנדונה היא הפרה של סטנדרט הזהירות; כך , כאשר נשאל מטעם חברת הניקיון מה הטענות שלו כלפיה השיב: "אי שמירה על סדר כמו שצריך, אי ניגוב אחריהם. היה יכול להימנע הסיפור הזה", ונשאל: "היה רטוב שם ברצפה?", והשיב: "כמו שהאישה אמרה, כן" [עמ' 107-108 לפרו'].

        23. שלישית, ככלל, לפי הדין התבטאות בעל דין בעת עדותו איננה נתפסת כהודאה "פורמאלית"; וכך מובהר בענין בדר: "הלוא הלכה מיוסדת היא כי התבטאות של בעל-דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל-הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות" (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר [1], בעמ' 572)".

        24. רביעית, טענות התובעת לענין אופן נפילת המנוחה ואשם הנתבעות - אינן נטענות מידיעתה היא ("מזמן אמת"), באשר, כאמור, לנוכח התנהלות הנתבעות נוצרה עמימות ראייתית ונמנעה מהתובעת היכולת לטעון נגד הנתבעות גרסה מגובשת וסגורה - בשל היעדרו של סרט הצילום. הואיל וטענות התובעת נגד הנתבעות מתבססות על עדויות חלקיות, כאמור, ולא - ידיעתה האישית מעדות ראייה שלה או של עד ראייה מטעמה, אזי גם - אין באמירתה אליה מכוונות הנתבעות - כדי לוותר על גרסה, שממילא היא למדה עליה אך מראיות חלקיות, משלימות ונסיבתיות.

        25. בשולי הדברים אני מוצא לציין עוד שני ממצאים שהתובעים הרימו את הנטל להוכיח; האחד - קיומו של ברז שהוא מקור מים שימושי ביומיום - בתוך חדר האשפה, והשני - היעדרו של שילוט אזהרה מתאים – במועד התאונה. התובעים הביאו בראיות מטעמם סרטי צילום ממצלמו האבטחה (ממועדים מאוחרים למועד התאונה), שכפי שעולה מפרוטוקול בית המשפט, מצביעים על כך שברז שבתוך חדר האשפה שימש כמקור למים לעובדת חברת הניקיון בעת שהיא נוטלת דלי מים לניקוי שטחים ברכוש המשותף, כמו המעלית או הלובי [חקירת עד הוועד - עמ' 146-148 לפרו']. ועוד, לאחר חקירה ארוכה של העד מטעם הוועד, הוא מאשר כי בהשוואה לתמונה מיום האירוע נ/1, לא הוצב שלט "זהירות החלקה" כפי שהוצב מחוץ לדלת הכניסה לחדר האשפה - לאחר התאונה (כפי הגרסה בתצהיר בעלה של התובעת) [עמ' 134-136 לפרו']. עיון בתמונה נ/1 מעלה שאכן מבין רפרפות הדלת של חדר האשפה רואים בעליל, ש"בזמן אמת" - נפקד מקומו של שלט כזה (שהוצגה תמונת סטילס שלו על הדלת – מבחוץ), שניתלה שם רק בזמנים מאוחרים לתאונה.

        26. אם כן, בנסיבות, אני מוצא כי הרטיבות שבבגדי המנוחה מלמדת על כך, שכאשר נפלה בחדר האשפה היו שם מים; ומים שמשולבת בהם גם אקונומיקה (כאמור בהסכם) –מהווים סיכון מוגבר להחלקת הדורך בהם. נראה כי סמנכ"ל חברת הניקיון מודע לכך כאשר הוא מעיד בחקירתו שכאשר שוטפים באזורים המשותפים בבניין - יש לעשות שימוש במשולש אזהרה "לשים את זה בקרבה שיש שם אזור של מים. אנחנו מדריכים את העובדים לעבוד עם משולש אזהרה"; הוא "המשולש הצהוב" שמקובל לראות כמכווינים ומזהירים את הציבור בשטחים הציבוריים של מבנים כשהם רטובים, גם בגין שטיפה וניקיון [עמ' 158 לפרו'].

        27. למול הסטנדרט שמוצא הסמנכ"ל כחיוני לפעילות עובדיו, יש לציין כי מעיון בסרטי מצלמות האבטחה ממועדים שנטועים בשנת 2019 - שצורפו כנספח לתצהיר בעלה של התובעת, עולה כי בכל המצלמות באזורים של הלובי, של המעליות, של החצר מחוץ לחדר האשפה, ובתוך חדר האשפה – לא נקלט במצלמה שימוש במשולש צהוב, אף לא - אחד. המנקה נראית בכל סרטי הצילום עובדת עם דלי מים שהיא נוטלת מחדר האשפה, שתלוי על עגלת שירות, בהם היא טובלת את סמרטוט הרצפה ומעבירה אותו לשטיפת המשטחים השונים בבניין; אך - משולשים צהובים – איין.

        28. באחד הסרטונים נראה סרט ממצלמה 10 (כאמור, המצלמה שמותקנת בתוך חדר האשפה), כשהתאריך שנרשם על הווידאו הרץ הוא 2019-09-02. בסרט זה נראית מנקה שלבושה בחולצה שעליה לוגו של "יובל" – חברת הניקיון. היא נראית מעבירה סמרטוט רצפה רטוב שהתקינה על גבי המגב שבידה - על רצפת חדר האשפה. בשנייה שהמנקה מסיימת את התנועה האחרונה של פעילות זו, נכנס אדם לחדר האשפה, שדלתו פתוחה. בעצם, נכנסים - אדם נושא שקיות זבל בידיו, וכלבו - שרץ לפניו; מן הסתם – דייר שנכנס כדי לזרוק זבל בחדר האשפה. הוא (וכלבו) עוברים ודורכים בתוך האזור הרטוב על מנת להגיע לעגלות האשפה ולהשליך לתוכן את שקיות האשפה שהביא עמו, ואז הוא נוטל את הכלב בידיו ויוצא (שוב דרך שטח שאך נשטף). אינדיקציה לרטיבות של השטח בעת הדריכה, היא העובדה שהמנקה מזדרזת מיד עם צאתו של הדייר, ומעבירה שוב את אותו סמרטוט רצפה על כל האזור שאליו הגיעו הדייר וכלבו במהלך הדברים [הוצג בבית המשפט לעד הוועד בעמ' 132-133]. בסרט נוסף ממצלמה 6 שבלובי מיום "2019-08-07", ניתן לראות צעיר שמגיע ללובי ועובר לתוך פרוזדור בהמשך – כשהוא דורך באזור ששניות קודם העבירה עליו המנקה סמרטוט רצפה רטוב; המנקה לא עוצרת אותו ולא ניתן לראות בתמונה, שמציגה חלק ניכר מהלובי, משולש צהוב.

        29. ודוק, מעיון בסרטים אלה, אינני יודע לומר שתמיד פתוחה הדרך לדיירים להיכנס לחדר האשפה ללא עצירה, גם - באמצע פעולות השטיפה, או - שבהכרח, ביום בו ארעה התאונה – לא היתה כל התראה שעצרה את המנוחה מלהיכנס באמצע פעולת השטיפה, אך אני מוצא כי יש בתמונות הללו ללמד על ההתנהלות הרגילה, ובכך - להעלות את הסבירות שביום התאונה נכנסה התובעת לחדר האשפה – כאשר רצפתו היתה רטובה, ללא כל עצירה או התראה; וככל שאכן כך אירע, היה זה בכל מקרה - ללא שלט מזהיר על הדלת, ובסבירות – גם ללא משולש צהוב; שאין מחלוקת שהם אמצעים שמקובל להזהיר באמצעותם מפני הסיכון של רצפה רטובה; אמצעים שסביר שהיה בהם להפנות את תשומת לב התובעת, להיזהר מלהכנס לחדר האשפה או להיזהר בעת דריכה על רצפת חדר האשפה.

            נזק ראייתי והעברת נטלים 

        30. אם כן, לאחר שקבעתי כי המנוחה נפלה על רצפה רטובה בתוך חדר האשפה, מתברר כי קיימת עמימות מסוימת לגבי אופן ונסיבות הנפילה, "ההחלקה" - כגרסת התובעים; כאשר, כפי שפורט לעיל, ראיות התובעים אינן סותרות, ואף - מחזקות (חלקן - באופן נסיבתי), את הגרסה שלכאורה מסרה המנוחה טרם פטירתה, כאמור.

        31. אני מוצא כי אין מדובר בענייננו - אלא בעמימות שנוצרה בנסיבות שלא נחזה שהמנוחה או התובעים גרמו להם; ומאידך, לעומתם – הנתבעת 1 תרמה להן משמעותית.

        32. כפי שיפורט להלן, למול הנתונים של הנפילה בנסיבות של רצפה רטובה בתוך חדר האשפה, לא מצאו הנתבעות להביא ראיות מספקות שיבהירו את העמימות של הנסיבות של הנפילה עצמה.

        33. תחילה - באשר לטענות הנתבעות לגבי ההתנהלות הדיונית של המנוחה, כפי שציינתי, אינני מקבל את טענת הנתבעת 3 שהיה על המנוחה לבקש ליתן עדות מוקדמת בנדון. בכל הקשור לטענות הנתבעות באשר להיעדר תשובות לשאלונים שהציגו למנוחה, אפנה לכך שטרם פטירתה של המנוחה, הנתבעות בחרו שלא להגיש בתיק בקשה מטעם מי מהן למתן צו למנוחה למענה לשאלונים, ונחזו כמי שמסכים להמתין (יכול שההמתנה היתה נוחה לצדדים - הדדית).

        34. לבד מזאת, גם בהיעדר תשובות לשאלונים, אפנה לכך שלנוכח גרסת התובעים בתצהיריהם, יכולה היתה חברת הניקיון מהיום בו קיבלה לידיה את ההודעה לצד השלישי - לפנות אל המנקה העובדת אצלה, שהיא – לגרסתה של הנתבעת 3 - בעצם השלוחה מטעמה לעבוד בבניין בבוקר התאונה, ולברר עמה מה אירע; ואולי, אפילו – לאור מה שנחזה מהתמונה ומגרסת התובעים – לפנות אל אביה של המנקה, ולגבות ממנו גרסה.

        35. מכל מקום, ההתנהלות של הוועד בענין סרט הצילום, לפני הדיונים, ובמהלכם – היא הגורם המרכזי לאותה עמימות. כאמור, בעל התובעת העיד כי חרף בקשותיו לקבל העתק מן הסרט - קיבל מראש הוועד רק תמונה אחת. בעדותו העיד כי ביקש מראש הוועד את הסרטון, ותשובת ראש הוועד היתה: "אני לא יכול כרגע, אחר כך. הוא יראה, הוא יסתכל, הוא זה" [עמ' 88 לפרו']. בהמשך עדותו הבהיר בעלה של התובעת, שאין מדובר בהתנהלות חד-פעמית מצד הוועד בהקשר של צילומים: "הייתה לי בעיה שרציתי לראות גישה למצלמות לפני שקרה כל המקרה הזה גם כן, וגם אז מנעו את זה ממני" [עמ' 88 לפרו']. אמנם תוספת זאת היא בבחינת – "עדות כבושה"; אך, מתיאור התנהלות הוועד, כאמור, נראה שקיימת הצדקה לתחושתו של בעלה של התובעת, בעניין האינטרס שהוביל התנהלות זו של ראש הוועד: "האינטרס שלו היה הוועד. הוועד היה אמור לשלם כסף, כך הבנתי, כסף" [עמ' 90 לפרו'], ובהמשך עדותו הבהיר: "הוועד ידע שהיא החליקה בתוך חדר האשפה, הוועד ידע שישנה תביעה. הכל הוועד ידע" [עמ' 97 לפרו'].

        36. ראוי גם להפנות להתעלמות הוועד למול הצו שביקשה המנוחה מבית המשפט בענין הצגת סרט הצילום או מסירת המחשב - כבר ביום 27.7.16, וגרירת רגליים מתמשכת מצדו בענין זה (שחזר ועלה מטעם התובעים ואף בהתייחסויות של בית המשפט), בטענות שונות - במשך שנים.

        37. כרקע להמשך ניתוח החסר הראייתי שגרם הוועד, אפנה לכך שאני מוצא כי, בנסיבות ענייננו לוועד הבית חובת נאמנות כלפי המנוחה והנתבעת, בעניין שמירת סרט הצילום לשימושה בתביעה נזיקית. לפי הוראת סעיף 69 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: "הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בענינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות". ועד הבית בענייננו נתבע כמי שמשמש המחזיק והאחראי על השטחים ברכוש המשותף בבית המשותף, מורשה של הדיירים; וככזאת – חבה עליו כלפיהם, גם במקרה של התרשלות או הפרת חובות חקוקות של הוועד או של קבלן ששכר לביצוע חובותיו - חובת נאמנות.

        38. לפי גרסתו של הוועד, לכל היותר - שלושה ימים לאחר אירוע התאונה הבין ועד הבית שיכול שיתבע בתביעה נזיקית על ידי המנוחה, דיירת בבניין (ובהתאם מצלם עבורה תמונת סטילס אחת מתוך סרט צילום, שבעליל - רק במלואו - יכול לשפוך אור לגבי אופן הנפילה ואולי אף גורמיה); אך, כעולה מהפרטים, הוועד גם מודע לכך שמדובר באירוע שמערב מנקה מטעם חברת הניקיון בחדר האשפה, והוא גם יודע שהתובעים, מטעם המנוחה, דורשים להסתכל בסרט הצילום ולקבל עותק ממנו, כאשר המנוחה והתובעת הן דיירות בבניין ומשלמות דמי ועד, כמו כל הדיירים; דמי ועד שבהם גם גלום תשלום הפרמיה של הביטוח, שמכוחו מתעתדת המנוחה לתבוע גם את המבטחת בתביעה. כנגד ניגוד אינטרסים זה, עומדת, בין היתר, חובת הנאמנות של הוועד, שבמהותו - הוא נציגות נבחרת של דיירי הבניין, שבין יתר סמכויותיה ואחריותה הוא אחזקת הרכוש המשותף, והבטחה של רמת בטיחות סבירה בפעילות שמתבצעת בו.

        39. אינני מקבל את עמדת הוועד כי מדובר בענייננו בסרט צילום ממצלמת אבטחה, וכי - בשל כך שמטרתה של התקנת המצלמות היתה הרתעה וביטחון, והרזולוציה שלהן - נמוכה, אין לוועד חובה מובהקת לשמור את סרט הצילום עבור הדייר שנפגע בשטח הציבורי, או שאין נזק ראייתי גדול בכך. אזכיר, כי המצלמות הינן חלק מהרכוש המשותף, הן מותקנות לטובת דיירי הבניין כולם, ותוכנן אמור להיות חשוף לכל הדיירים (ככל שאין בו לפגוע בפרטיות מי מהם - באופן הנוגד את החוק). כלל לא משנה מה המטרה הראשונית של הצבת והתקנת המצלמות. מעצם טיבן, המצלמות "מייצרות" ראיות, והדיירים ששילמו את קנייתן והקמתן רשאים להשתמש בראיות האלה - לא רק מכוח בעלותם המשותפת במצלמות, אלא גם - מכוח חובת תום הלב והצדק הטבעי, כפי זכותו של מי שהוא מספיק זהיר לפעול – באמצעות הוועד - לתיעוד הפעילות בשטח שבבעלותו. אם כן, בשורה תחתונה, הוועד הוא נאמן של דיירי הבניין בשמירה על סרט צילום, במיוחד כשהוא יודע שתוכנו יקר וחיוני עבורו.

        40. אזכיר, כי לאחר שכאמור הוועד לא נענה לדרישת התובעים (בזמנו הדרישה נמסרה – מטעם המנוחה) כשלושה ימים עד שבוע לאחר התאונה – לראות את סרט הצילום של התאונה, ולקבל העתק ממנו (להבדיל - ממסירת התמונה, כאמור), פנה בא-כוחה של המנוחה במכתב לשניים מחברי הוועד מיום 10.2.15, שבו דרש לקבל העתק צילום וידאו ממצלמות האבטחה של הבית מיום התאונה. השניים, ראש הוועד ז"ל ומר א.ב., ובנוסף - חברת וועד שלישית, הגב' ג.פ. – ענו במכתב מטעם הוועד מיום 16.2.15, לפיו - אחרי שדרוג המחשב, "נעלמו התמונות שצולמו במצלמות הבניין".

        41. המנוחה נאלצה להגיש ביום 27.7.16 בקשה למתן צו לוועד למסירת סרט הצילום של הנפילה כפי שנקלט ממצלמות האבטחה ו/או לתפיסת המחשב שבו אוחסן סרט הצילום, שתגובה כתובה לה מטעם הנתבעות 1 ו-2 - לא הוגשה; זאת - לאחר שהנתבעות ביקשו כבר ביום 9.8.16 מבית המשפט, בהסכמת המנוחה, להשעות את ההחלטה בבקשה למתן הצו כי "בין הצדדים מתנהל מו"מ לקידום התביעה".

        42. בקדם משפט הראשון העלה בית המשפט את נושא סרט ההקלטה, אך ב"כ הנתבעות 1 ו-2 הודיע כי נודע לו שראש הוועד נפטר, וכן הודיע: ראש הוועד "הסביר לי שכשניסו להעביר את הסרט לפורמט שיהיה שמור, הסרט נמחק. הסברתי לו שאם יש לו עדיין את אותו מחשב שעליו היה הסרט, צריך לשמור את המעבד ואם חברי יחליט לקחת את זה במעבדה ולנסות לשחזר, אני לא יודע כמה זה יצליח, אני לא איש מחשבים. רק היום נודע לי [שראש הוועד] נפטר ואני לא יודע מי אחראי על הבניין". לשון אחר הוועד מודע לאפשרות הטכנית של ביצוע ניסיון לשחזר את סרט הצילום מהמחשב, אך בוחר לטעון שנטל זה הוא על המנוחה.

        43. בהחלטה שניתנה בתום קדם המשפט השני, לבקשת התובע שהוגשה עוד בשנת 2016 - למתן צו לקבל סרט וידאו, הוריתי לנתבעות 1 ו-2, בין היתר: "למסור את סרט הוידאו ו/או למסור תצהיר שיבהיר מדוע סרט וידאו שתמונה אחת שצולמה, כפי הנראה, של מסך ממנו, הוצגה על ידי התובעת, לא נמצא. 5. באותו תצהיר שינתן, היה ולא קיים הסרט, יבהיר המצהיר היכן אוחסן הסרט בעת שניתנה התמונה לבתה של התובעת, והיכן מצוי מקום אחסון הסרט כיום, היינו, אם היה על מחשב היכן מצוי המחשב כיום. בהמשך לפי התשובה, אשקול מתן צוים נוספים. 6. הואיל וסרט הוידאו נחזה להיות ראיה מרכזית, ככל שהנתבעת תבחר שלא להשתמש במר א.ב. במצהיר, אני מורה שגם מר א.ב. במקביל למי שיצהיר, ימסור עמדתו לגבי מה שהוצהר".

        44. תצהיר כאמור - לא הוגש; כך שבקדם המשפט השלישי, הוריתי על הגשת ראיות בנדון, והבהרתי: "אני שומע את טענות ב"כ התובע שניהול התיק, כפי שנוהל עד עתה, בשל הסכמתו להתמשכות לצורך פשרה, פגע בתובעת ו/או ביורשיה, ואני מבהיר לו שטענות שיש לו הן כלפי חבריו והן כלפי ניהול ההליך שמורות לו".

        45. בקדם המשפט הרביעי שהתקיים בנדון, ציינתי כי "השאלה אם נגרם נזק ראייתי או לא צריכה להתברר בשלב הראיות והתובעים מוזמנים להביא ראיות גם לעניין גרימת הנזק הראייתי, היינו מה קרה אחרי אירוע התאונה", והבהרתי כי "אני מוצא לנכון להעיר לנתבעת שעל פניו לקראת הראיות, יכול שקיים לה קושי בעצם העובדה שיכול להיות שהיה סרט צילום כזה ואולי עצם קיומו יוכח ואז נשאלת השאלה מדוע הנתבעת לא מציגה אותו כראייה מטעמה, זאת לאחר שאני רושם את הצהרת בא כוחה שהסרט לא מצוי בידיה כי הצהרה מפי לקוח...".

        46. ובכן, מתברר בתום פרשת הראיות, כי - למרות כל ההשתלשלות כאמור לעיל, למרות הטענה לאובדן סרט במערכת מצלמות שאוספת סרטי צילום למחשב, שהיתה בהפעלתם ובשליטתם של אנשי הוועד [עדות התובעת בעמ' 80 לפרו'] - לא מצא הוועד להביא עד רלוונטי שהיה מצוי בסוד העניינים בעת התאונה, למשל - אחד משלושת אנשי הוועד "מזמן אמת" שכתבו את המכתב שבו טענה למחיקת הסרט. ודוק. עזיבתו של העד א.ב. את הבניין – איננה, לטעמי, סיבה מספיק טובה להימנעות הוועד מהעדתו. גם העדה ג.פ., שהיתה בוועד ההוא שכתב את המכתב, לא זומנה, ולא ניתן הסבר משכנע – מדוע.

        47. העד שהובא ב"עדות בעל דין יחידה", מטעם הנתבעות 1 ו-2, הוא עד שעדותו התבררה -כלא רלוונטית. מטעם הנתבעות העיד מר ד.ק., שגר בבניין מאז שנת 2001, ולמרות זאת - "לא הכרתי את האירוע" [עמ' 120 ושוב – בעמ' 155 לפרו']. לעדותו, במהלך השנה האחרונה שימש כוועד הבית בבניין [סעיף 3 לתצהירו], ונבחר לשמש כוועד הבניין – אך לפני חודשים בודדים [עמ' 114 לפרו']. בחקירתו נשאל מדוע חברי הוועד שכיהנו במועד התאונה לא הגיעו למתן עדות, והשיב, בין היתר: "זה תצטרך לשאול אותם, אני לא יודע" [עמ' 114 לפרו'].

        48. דומה כי לקראת עדותו - גם על המסמכים הרלוונטיים לא עבר העד באופן יסודי, כאשר לא זכר האם ג.פ. (שפרטיה מופיעים במכתב הוועד, כאמור) היתה חלק מהוועד ביום התאונה [עמ' 115 לפרו']. מחקירתו התברר כי למרות שאיננו מכיר את פרטי אירוע התאונה ואף הבהיר זאת לבא-כוח הנתבעות 1 ו-2, טרם חקירתו - לא מצא להתייעץ בדבר הפרטים - עם חברי הוועד אשר כיהנו במועד התאונה [עמ' 115-116 לפרו'].

        49. כך, למרות חוסר כל ידע "מזמן אמת" נבחר עד זה ליתן מטעם הוועד עדות שמיעה שהיא גם עדות שמועה, לפיה במועד התאונה מי שטיפל במצלמות האבטחה היה "... [ראש הוועד] ז"ל אשר אינו עוד בין החיים, אך מברור שערכתי עולה כי כשניסה להעביר את הסרט לדיסק, נמחק לו הקובץ" [סעיף 12 לתצהירו].

        50. סברתי לתומי, שלנוכח החלטות בית המשפט בקדמי המשפט כאמור יימצא הוועד לפעול להרמת הנטל, ולהביא ראיות שיש בהן להוכיח כי מחיקת הסרט אכן ארעה בפועל (ולא רק – צוינו בגדר גרסה במכתב, שמי שכתב אותו לא התייצב למתן עדות), ולהשיב לטענה שמדובר באקט שיש בו מעשה או מחדל מכוון או אינטרסנטי, ולהתגונן מפני הטענה של התובעים להתנהלות דיונית רשלנית שגרמה לנזק ראייתי; למשל, בהבאת עד מהמועד הרלוונטי שיודע במה מדובר או לכל הפחות למסור את המחשב המדובר, עם או בלי חוות דעת מומחה שמלמדת מה אירע לגבי החומר שאוכסן בו.

        51. במקום זאת, בחר הוועד למשוך בעקביות את המועד להצגת תצהיר או ראיות בהקשר זה, ואף להגיע לדיון ההוכחות כשהוא מצויד בעדות שמועה בלבד, כאמור, שנותן עד לא רלוונטי בעליל, שמצא להעיד "בעדות כבושה" את התרשמותו מראש הוועד ש"לא הבין כלום בטכנולוגיות..." ו"קשה לי נורא להסיק מסקנה שהיה פה איזה משהו תמוה או משהו בכוונה תחילה [שראש הוועד] לא רצה להראות" [עמ' 151-153 לפרו'].

        52. אמנם בתצהירו הצהיר העד גם לגבי האיכות וטיב הרזולוציה של מצלמות האבטחה שבבניין: "... המצלמות כיום הינן אותן מצלמות שהיו בעבר, ורזולציית הצילום אינה מאפשרת להבחין האם במקום הייתה שלולית או נוזל או כל דבר אחר" [סעיף 13 לתצהירו]; אך אעיר – כי, כאמור, בראיות התובעים הוצגו סרטי צילום ממצלמות האבטחה הללו, ומעיון בהם לא שוכנע בית המשפט כלל - בנכונות אמירה גורפת זו, שממילא היה על הנתבעות 1 ו-2 להוכיחה.

        53. לסיכום, מטעם הוועד נמסרה עדות, שאין בה לתקן או להצדיק את הנזק הראייתי הבסיסי שגרם הוועד באי-היענות לדרישת התובעים לראות ולקבל את סרט הצילום. הובא עד שאיננו מכיר את ההיסטוריה של ההתנהלות של התובעים מול הוועד, ומבקש בדיעבד ליתן תירוצים מדוע לראש הוועד לא היתה כל כוונה למנוע את נתינת הסרט. לא הורם הנטל להוכיח כי הסרט נמחק, ולא – שמחיקתו היתה בטעות, ולא – שהטעות הזאת איננה תוצר של עצימת עיניים או התרשלות.

        54. כעולה מהדיון המפורט לעיל, וכמפורט להלן, אני מוצא שבענייננו מתקיימים שלושת התנאים להתקיימות חזקת הרשלנות לפי כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שנועדה "לסייע לתובע במצבים בהם הוא נקלע לחיסרון ראייתי מובהק ואילו לנתבע יש יתרון ראייתי אפריורי". לגבי תנאי אי-הידיעה - הרחבתי לעיל לענין העמימות הראייתית שנותרה בנדון באשמו המרכזי של וועד הבית, ומבלי שהנתבעת 3 מצאה להפיג אותה. לענין התנאי השני – של השליטה בנכס, קבעתי כי אירוע התאונה אירע בחדר האשפה – כעולה מהתמונה והעדויות. מדובר ברכוש משותף בבית משותף. האחזקה והניהול של הרכוש המשותף הינה באחריות ועד הבית.

        55. חדר האשפה נשטף כל יום מימות השבוע, כשהתאונה ארעה ביום ג' בשבוע. כלומר, אף שהוכח כי המנוחה נהגה לרדת לפנות את הזבל לחדר האשפה באופן תדיר, היא בבחינת מי שעושה שימוש בנכס שבהחזקת ותפעול הוועד וחברת הניקיון מטעמו. הנכס מתוחזק על ידי וועד הבית ומי מטעמו -עבור כל דיירי הבנין, כך שבוודאי בשעות בהן מבוצע הניקיון של הבניין, לנתבעות 1 ו-3 בענייננו השליטה בנכס וגם בטיב ואופן ניקיונו של נכס זה. מטעמו של ועד הבית מחזיקה בשטחים המשותפים בעת ביצוע הניקיונות – חברת הניקיון, שאמורה אף להזהיר את המשתמש בנכס מפני סכנת החלקה, ולנתב את דרכו על ידי קונוסים צהובים ושילוט.

        56. בכל הקשור להתקיימות התנאי השלישי, אני מוצא כי בנסיבות בהן המנוחה משך שנים יורדת "כמעט כל יום" לזרוק זבל בחדר האשפה [עמ' 98 לפרו'], כאשר היא נועלת נעלי ספורט [עמ' 44 לפרו'], ודווקא באותו בוקר היא נופלת בחדר האשפה וחוזרת רטובה וחבולה, קיימת סבירות גבוהה יותר שמדובר בהחלקה בשל תנאי המקום באותן דקות, מאשר שהמנוחה התרשלה בפעולותיה בתוך חדר האשפה.

            האחריות

        57. כמפורט להלן הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שלא התרשלו כלפי המנוחה.

        58. בנסיבות ענייננו, מצאתי כי סביר שהאדם שצולם בתמונה לבש חולצה הנושאת לוגו של חברת הניקיון; זאת באשר ממכלול הראיות עולה שמי שסייע למנוחה לקום ולהגיע לדירתה היה מישהו שלבוש בחולצה או חלוק כחול שעליו לוגו לבן - שאין לשלול שהוא של חברת הניקיון ("יובל"); וכן - שבאותו בוקר של אירוע הנפילה עבד בבניין עובד מטעם חברת הניקיון. לא היה עד אחד בענייננו שנחקר לגבי התמונה ושלל את האפשרות הזאת.

        59. העד מטעם הוועד הצהיר לגבי התמונה ש"... בה ניתן לראות את נציג חברת יובל עוזר לתובעת" [סעיף 14 לתצהירו]. בחקירתו אישר כי הוא "רואה מישהו פה עם חולצה כחולה," [עמ' 118 לפרו'], ובהמשך: "אני רואה פה, אני מניח, התמונה היא לא כל כך ברורה. אני מניח שזה אחד עובדי הניקיון ואני רואה פה רגליים, כאילו," [עמ' 119 לפרו'], ואישר כי אכן התמונה צולמה בחדר האשפה של הבניין [עמ' 118-119 לפרו'].

        60. גם העד מטעם חברת הניקיון, הסמנכ"ל, מאשר בחקירתו שמדובר באדם עם חולצה כחולה בעלת לוגו לבן (מה שמתאים לעיצוב החולצות של חברת הניקיון), ומעדותו אני מוצא שעולה שאיננו יודע לשלול בוודאות את האפשרות שהאדם שבתמונה - אכן לובש חולצה של חברת הניקיון.

        61. העדים מטעם התובעים נחרצים יותר בזיהוי הלוגו. בחקירתו נשאל גם בעלה של התובעת האם אותו האדון אשר העלה את המנוחה לדירה מופיע גם בתמונה. בעל המנוחה לא ידע האם זה אותו האדון, אך ציין כי הכיתוב אשר מופיע על החולצה הוא שמה של חברת הניקיון, וכאשר נשאל באשר לרמת הוודאות בעניין העיד: "100%" [עמ' 105 לפרו']. ובהמשך חקירתו היה נחרץ יותר, והעיד כי המנוחה באה כאשר היא נתמכת עם אותו האדון אשר מופיע בתמונה: "היא באה עם אותו אדון" [עמ' 106 לפרו'].

        62. גם התובעת נחקרה לגבי תוכן התמונה, והעידה כי על גבי החולצה של האדם שבתמונה כתובה שמה של חברת הניקיון – הנתבעת 3. התובעת העידה, בין היתר: "אני מניחה שיש פה משהו לבן, שזה רשום שם. ליובל [שם חברת הניקיון] יש מדים." אציין, כי בהמשך החקירה, התובעת סימנה על גבי נ/1 בעיגול את המיקום של הכיתוב אשר לטענתה מופיע בגב החולצה [עמ' 76 לפרו']. התובעת לא הצליחה בחקירתה לומר מה רשום על גב החולצה, ובעניין זה הבהירה: "אני לא יכולה להגיד לך, כי אני לא רואה. אבל אני יודעת שלכל העובדים של יובל, מההיכרות שלי עם יובל, הם הולכים עם בגדים שמאחור כתוב יובל" [עמ' 77 לפרו'].

        63. התובעת העידה כי אבא של המנקה של הבניין, אשר היה מחליף אותה בעבודות הניקיון מדי פעם כאשר נעדרה לטובת לימודי קורס אחיות [עמ' 78 לפרו'], ליווה את המנוחה לדירה לאחר התאונה וכי גם לאחר מועד התרחשות התאונה הייתה התובעת פוגשת בבניין את המנקה ואביה מדי פעם. אולם, לא שאלה אותם בדבר התאונה [עמ' 44-45 לפרו'].

        64. בעלה של התובעת ראה את המנוחה בסמוך לאחר התאונה, בחקירתו הוא מעיד כי המנוחה הגיעה לדירה כאשר היא נתמכת על ידי האבא של המנקה [עמ' 85-86 לפרו']. בעל התובעת לא שאל את המנקה בדבר נסיבות התאונה, מאחר שהמנקה מדבר רק רוסית ובעל התובעת אינו דובר שפה זו; הוא גם לא מהסוג שמדבר הרבה [עמ' 85-86 לפרו']. הנתבעת 3 מפנה לסתירה לכאורית בעדות בעלה של התובעת בהקשר למפגש עם העובד שהביא את המנוחה – בין מה שהוצהר בתצהירו, כאמור, לבין עדותו בחקירתו: "היא באה נתמכת על ידי הבן אדם, שהוא הכניס אותה לתוך הדירה והוא הלך", ואז תיקן - שלא נכנס לדירה, והוסיף – שבכלל לא דיבר [עמ' 85-86 לפרו'].

        65. ובכן, אינני מוצא סתירה מהותית בין המוצהר בתצהיר עד זה לבין עדותו בחקירה, כאמור. בכלל, אינני מוצא בעדותו של בעלה של התובעת סתירות שיש בהן להצביע על היעדר אמינות של עד זה. את הסיוע לעדות זו לגבי העובדה שמדובר באביה של המנקה הקבועה בבניין, אני מוצא הן בעדותה של התובעת בהקשר לכך שאביה של המנקה הקבועה נהג באותה עת להחליף את בתו בעבודות הניקיון בבניין, ובסבירות שמצאתי לכך שמי שמצולם בתמונה מסייע למנוחה לקום, הוא אדם הלובש חולצה שעליה לוגו של חברת הניקיון.

        66. אם כן, מצאתי כי בנסיבות, בהן לתובעים גרסה קוהרנטית לגבי עובד שמחליף למשך תקופה את העובדת מטעם הנתבעת 3 בבניין ומביא את המנוחה חבולה ורטובה לדירתה, ובתמונה - מצולם אדם שסביר שלבש חולצה של חברת הניקיון, שפועל להקמתה מהרצפה, אין התובעים מחויבים באיתורו של עד זה או בהבאתו לעדות מטעמם. זהו עד שמטבעו יכול להיות מוזמן - אם מטעם הנתבעת 3 ואם – מטעם וועד הבית, וכאמור - התובעים כבר מצויים במקום בו נטל השכנוע עבר.

        67. בעקבות האמור, בנסיבות עניינו, הנטל איננו על התובעים - להוכיח שאכן אדם זה שצולם בתמונה הוא עובד של חברת הניקיון, אלא, על חברת הניקיון – להוכיח אחרת. בהימנעותה של הנתבעת 3 להביא לעדות את מי שצולם בתמונה כשהוא לובש חולצה שסביר שהיא של חברת הניקיון, או, לחילופין, את מי שלגרסתה עבד או עבדה בשליחותה באותו יום בבניין - לא רק שלא סייעה הנתבעת 3 בהפגת העמימות בענייננו, אלא - כשלה בהרמת הנטל שעבר אליה בהתקיימות חזקת הרשלנות – גם נגדה.

        68. כאמור, הנתבעת 3 טוענת שבאותו בוקר עבדה במקום בשליחותה - עובדת (שאף שהיא מועסקת על ידה – בחרה לא להביאה לעדות מטעמה), אך היא לא הרימה את הנטל להוכיח שלא היה זה אדם שפשוט החליף את אותה עובדת (לאותו יום? לאותה תקופה?) – כגרסת התובעים; למשל - אביה.

        69. אם יש מישהו, לבד מהנתבעת 3, שאפשר לתהות לגביו מדוע לא פעל לזימון העד, הרי זה ועד הבית, אשר חלים עליו חובות של מחזיק ומנהל של הרכוש המשותף, ומיקומו של עובד חברת הניקיון במרכז התמונה (תרתי משמע) – יכול לכאורה להוות בסיס איתן יותר לטענת ההגנה שמקנה לו הוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין.

        70. אינני מקבל שיש ליתן משקל לעדות הנתבעת 3 בהקשר של אי-סבירות של שטיפת חדר האשפה בסמיכות זמנים למועד בו ארעה התאונה בפועל. כאמור, בדומה לוועד הבית, למול ראיות התובעים, לא מצאה חברת הניקיון להביא עד או עדה ישירים שעבדו בבניין באותו יום. מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהירו של סמנכ"ל הנתבעת 3, שהוא גם אחד מהבעלים בחברה. בתצהירו הצהיר כי במקום התאונה עובדת מטעם הנתבעת 3 - אשה ולא גבר, ואף ציין את שמה בתצהירו. עוד הצהיר כי עד ליום הגשת כתב התביעה המתוקן (הכוונה כנראה - להודעה לצד השלישי), לא ידע אודות התרחשות התאונה מושא התביעה.

        71. מחקירתו עולה כי הנתבעת 3 היא חברה אשר מספקת שירותי אחזקה לכ-80 מבנים באזור המרכז ומעסיקה כ-70 עובדים [עמ' 187 לפרו'], ובבניין מושא התאונה עובדת מנקה קבועה [עמ' 190 לפרו'] אשר בדרך כלל הייתה עובדת בבניין בשעה 11 בבוקר [עמ' 191 לפרו'].

        72. אמנם בתצהירו טען ל"היעדר ייתכנות" שניקיון חדר האשפה שממתוכנן להתבצע לקראת סוף עבודות הניקיון היומיות, יתבצע בסביבות השעה 11:00 בבוקר (שעת אירוע הנפילה). אך בהסכם שמצורף לתצהיר לא מצוינות שעות העבודה או סדר העבודה, והעדה שלכאורה יודעת מה נהוג בבניין בענייננו בהקשר של דברים רבים, לרבות – השעות, התחלה וסוף וסדר העבודה, לא הובאה לעדות.

        73. קיימת גם סתירה, בין הנטען בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3, ש"יש קושי ליצור קשר עם העובדת שעבדה שאותה תקופה בבניין לקבלת התייחסותה ונשלח מייל בעניין זה באמצעות כתובת המייל האחרונה הידועה, שכן העובדת כבר מספר שנים לא נמצאת בגבולות של מדינת ישראל. ובשלב זה ללא הצלחה", לבין עדות הסמנכ"ל בחקירתו, לפיה דיבר עם העדה, שנמצאת בארץ ואף עובדת עבור הנתבעת 3. אין לקבל "עדות כבושה" שמבקשת להציג עדות שמיעה, לפיה מתברר כי דיבר עם העובדת, ו"כשאני שאלתי אותה היא לא הכירה שום מקרה כזה" [עמ' 168-169 לפרו']. אף שנשאל, העד לא נתן נימוק ברור לשאלה - מדוע העובדת לא הובאה לעדות מטעם הנתבעת 3, והסתפק באמירה: "כי היא לא נתבקשה להגיע" [עמ' 163 לפרו']. נראה שהסמנ"ל בחר להסתפק בכך ש"לא היה לנו עובד שם בוודאות", ושלא ידע כי אביה של אחת העובדות נהג להחליפה: "אני לא מכיר דבר כזה" [עמ' 161 לפרו'].

        74. במהלך דיון ההוכחות, לאחר שראה לראשונה את התמונה כאשר היא בצבע, העיד הסמנכ"ל: "רואה פה איזה שהוא דמות מטושטשת. ומעבר לזה אני לא רואה שום דבר". אך בהמשך חקירתו נשאל לגבי הביגוד אשר לובשת הדמות שבתמונה, והשיב: "אני רואה צבע כחול, אבל מעבר לזה, עוד פעם, אני לא רואה משהו שהוא ברור לגמרי... לפי מה שאני רואה בצבע לבן" (הלבן – לגבי הלוגו שעל החולצה) [עמ' 168 לפרו'].

        75. משראה שיכול שמדובר בחולצה כחולה עם לוגו לבן, פנה הסמנכ"ל, אולי - בצר לו, ל"עדות כבושה", לפיה - בגלל שהנתבעת 3 חברה גדולה, מסתובבים אנשים רבים עם החולצה של הנתבעת 3, שהם לא עובדים של הנתבעת 3 [עמ' 168 לפרו'] ,"ואני רואה הרבה פעמים אנשים ששמים את החולצות שלנו. אין לי מושג. לא ראיתי לא עגלת שירות שאנחנו עובדים איתה," [עמ' 183 לפרו']. ובכן, כאן המקום להפנות לכך שעיון בסרטים ממצלמה 10 מלמד שעגלת שירות לא רואים בכל יום אחר בכל הקשור לעבודה בחדר האשפה (להבדיל מעבודה בלובי, למשל). כך שהיעדר עגלת שירות (במקום בו קיים ברז וכיור) – אין בו ללמד דבר.

        76. את ההימנעות מלזמן לעדות עדים שבעליל עולה שהם רלוונטיים לענייננו, היינו – לכל הפחות, חברי ועד הבית "מזמן אמת" והעובדת שעבדה בבניין מטעם הנתבעת 3 (לגרסת הנתבעת 3) או אביה, כאמור, יש לזקוף בנסיבות של השאלות המתעוררות בענייננו - לחובת הנתבעות [ר' ע"א 620/74 מור נ. פלונית, פ"ד ל'(1), בעמ' 223; ע"א 240/77 כרמל נ. פרפורי, פ"ד לד'(1) 702, 705; ו-ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. מתתיהו ואח', פ"ד מה'(4) 651, 656].

        77. ברמה הראייתית, לבד מטענות בקדמי משפט על מחיקת סרט הצילום והאפשרות התיאורטית לקחת את מחשב לבדיקת מומחה שינסה לחץ את המידע, לא מצא הוועד להביא ראיות שמבססות את היעדר הראייה מהכרעת בכל הסיפור – סרט הצילום, וזה פועל לחובתו, "שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב" [ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם; 27.7.08); גם: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595 (1990)). וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736, 760 (1980); מצוטט ב- ע"א 2275/90 בנין דור בע"מ נ' רוזנברג פ"ד מז (2) 605, 614 (1993)). בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה [ראו: יעקוב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003)].

            אשם תורם

        78. הפסיקה משיבה בחיוב לגבי השאלה: האם קביעת התנהגות המזיק על בסיס סעיף 41 לפקודה וראיות כלליות, מאפשרת להתחשב בראיות כלליות וסטטיסטיות גם לגבי קביעת התנהגות הניזוק, בהינתן עמימות עובדתית גם במישור זה? [ע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (פורסם; 23.11.17).

        79. הגם שהתשתית העובדתית לגבי מה אירע בתוך חדר האשפה, הרי שקיימים נתונים המלמדים על אשם תורם שניתן לייחס באורח סביר למנוחה. בנסיבות בהן המנוחה משך שנים יורדת "כמעט כל יום" לזרוק זבל בחדר האשפה [עמ' 98 לפרו'], כאשר היא נועלת נעלי ספורט [עמ' 44 לפרו'] - בכל הקשור לסיכונים שבמציאות של רטיבות או מים על רצפת חדר האשפה (שנשטף כל יום מימות השבוע), יש להניח בסבירות גבוהה שהמנוחה מכירה אותם, ויכולה להיות ערה לקיומם.

        80. יש לייחס למנוחה גם מודעות "בזמן אמת" לכך, שהיא עצמה מרבה ליפול, ויש תקופות שהיא סובלת בהן מחוסר שיווי משקל. הנתבעות מפנות לכך, כי מעברה הרפואי של המנוחה עולה כי כבר משנות התשעים המאוחרות סבלה המנוחה מסחרחורות, כאבי ראש, סכרת ויתר לחץ דם. במסמך של ביקור רפואי מיום 5.3.02 תחת תת-הכותרת 'תלונות/ סיבת הפניה' נכתב, בין היתר: "לאחרונה עייפות מכל מאמץ קל. חוסר שיווי משקל השבוע תוך כדי הליכה תחושת עלפון...". במסמך רפואי נוסף מיום 16.7.06 נרשם, בין היתר, תחת תת-הכותרת 'סיבת הפניה: "... אתמול נפלה לדבריה, תחושת חוסר יציבות בהליכה כאשר מתעמלת ואז ללא כל בעיה."

        81. מהתיעוד הרפואי בעניינה של המנוחה עולה כי אושפזה יומיים בפברואר 2009. במסמך הרפואי מיום 4.2.09, כחמש שנים לפני התאונה מושא התביעה, תחת תת-הכותרת 'סיכום אשפוז/ ממצאים' נכתב בין היתר: "נפילה וחבלה בראש בבית סחרחורת חולשה והזעת יתר...".

        82. איננו מצויים במשטר של אחריות מוחלטת מצד מחזיק במקרקעין או מי מטעמו, במיוחד מקום בו המשתמש במקרקעין מכיר את התנהלות הדברים ואת הסיכונים החוזרים. מאידך, קבעתי שאין לייחס למנוחה כל אשם בעמימות הראייתית שנוצרה בענייננו. אשר על כן, אני מוצא לקבוע למנוחה בנסיבות ענייננו אשם תורם בשיעור של 15%.

            חלוקת האחריות בין הנתבעות 

        83. במקרה שבפנינו, במועדים הרלוונטיים מבוצעים בבניין על ידי הנתבעת 3 פעולות ניקיון קבועות במשך ששת ימי החול, אשר כוללות, בין היתר, גם שטיפת חדר האשפה.

        84. הוצג בענייננו מטעם המזמין, ועד הבית, "הסכם מתן שירותי ניקיון ואחזקה", שכולל בין השירותים להם מתחייבת הנתבעת 3, גם עבודות של ניקיון שוטף בבניין, שכוללים "ניקיון של חדר האשפה בחומר חיטוי+ חומר ריחני". הנתבעת 3 אף צירפה בין ראיותיה מסמך שעניינו "מטלות יומיומיות של עובדי הניקיון [בכתובת]", ובו, בין היתר, צוינה המטלה "שטיפת חדר אשפה באקונומיקה ומים".

        85. בענייננו מי שאחראי "להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף" הוא וועד הבית. וועד הבית מפנה להסכם בטענה, שחוזית הוא מחייב את הנתבעת 3 באחריות לתוצאות פעולותיה ומחדליה בבניין, וכן מפנה לחובתה הנזיקית של הנתבעת 3 כקבלן על פי חוזה הוראות סעיף 15 לפקודת הנזיקין שעניינו אחריותו של בעל חוזה, שככלל - פוטרת את המזמין. הנתבעת 1, ועד הבית, טוענת כי לא הוכח שהתקיימו בענייננו חריגים לפטור שמקופל בהוראת סעיף 15, כאמור.

        86. מחקירת סמנכ"ל הנתבעת 3 עולה כי לניקיון אשר מבוצע אין שעה קבועה, אולם הוא מבוצע בין שעות הצהריים המוקדמות לשעות הצהריים, שכוללות את השעה בה ירדה המנוחה לזרוק את האשפה ונפלה בחדר האשפה. הנתבעת 3 אחראית לסדר פעולות הניקיון, לאופן שבו תבוצענה ולשיטת הניקיון, ועל כן - בפועל - באותן השעות יש לה שליטה מסוימת באזורים שהיא פועלת לניקויים.

        87. האחריות של המחזיק של הבניין, איננה פוקעת בשל הסכם עם קבלן, אלא אותו מקום בו מוכיח המזמין שאכן האירוע הנזיקי היה תוצר של נסיבות שנכללות במסגרת הסיכונים שיוצרות הפעולות שהיה על הקבלן לבצע על פי ההסכם. כאמור, בענייננו, מצאתי שהיו מים על רצפת חדר האשפה בעת שבוצעו בפועל בבניין עבודות הניקיון השוטף; ומכאן שקיימת סבירות יחסית גבוהה, שקיומם של מים אלה היא תוצר של פעולות הניקיון שמבוצעות אותה שעה בבניין.

        88. כיצד מוערכת הסבירות הזאת בנסיבות בהן קיים חסר ראייתי, שכל אחד מהצדדים להסכם תרם לו בדרכו הוא? כאמור, לאחר שהתמונה מציגה אדם שבסבירות גבוהה לבוש בחולצת חברת הניקיון, כמי שהיה הראשון (ואולי – היחיד) למצוא את המנוחה על רצפת חדר האשפה, ולא הוצג מטעם חברת הניקיון סדר יום מחייב כתוב של פעולות ניקוי הבניין, ולא הובאה כל עדות של עובדת (או עובד) שהיה בבניין באותו בוקר, אינני מייחס משקל רב לגרסת חברת הניקיון כי שטיפת חדר האשפה לא נעשית, כשגרה, בשעה בה על פי התמונה נמצאה המנוחה על רצפת חדר האשפה, אלא רק בסיום העבודה. מדובר בגרסה שלא הועלתה בכתב ההגנה, ומופיעה לראשונה בתצהיר הסמנכ"ל, עד רחוק, כאמור, בבחינת "עדות בעל דין יחידה" שאין לה תמיכה.

        89. מאידך, אפנה את הנתבעת 1 לכך, שחלה עליה אחריות לפקח על פעולות ומחדלי הקבלן – במסגרת חובותיה בניהול הבית המשותף, באשר מדובר בפעולות שנעשות תוך התנהלות החיים השוטפת בבניין. כך היה עליה, כמי שיש לו עיניים ביומיום של הבניין, לברר מדוע מי שמתייצב לעבוד בפועל בבניין איננו העובדת שרשומה בנספח של המטלות היומיומיות, כאמור; וככל שאין שימוש במשולשי אזהרה צהובים ובשילוט, היה עליה להכווין בבניין התנהלות בטיחותית יותר.

        90. בשל האמור לעיל, ובהיעדר סרט הצילום - בשל הסיכוי הקטן יותר שהרטיבות בחדר האשפה לא היתה תוצר של פעולות עובדת/עובד הנתבעת 3 באותו בוקר, או שהאדם בתמונה איננו כלל עובד ניקיון, אלא רק לבוש ככזה, אייחס בענייננו אחריות מסוימת, קטנה יותר - לועד הבית.

        91. בנסיבות שהוכחו בענייננו יש לחלק את האחריות כך שעל הנתבעת 1, ועד הבית, מוטלת אחריות בשיעור של 20% ועל הנתבעת 3, חברת הניקיון, אחריות בשיעור של 80%; האחריות היא ביחד ולחוד.

            ד.סוגיית הנזק

            נזק הגוף שנגרם למנוחה בתאונה

            1. בעקבות התאונה, הזמינה בתה של המנוחה, התובעת, אמבולנס. צוות של מגן דוד אדום הגיע בכדי לפנות את המנוחה למיון בבית החולים.

            2. כפי שיפורט להלן, בגין התאונה סבלה המנוחה שבר פמור בירך ימין, שהצריך ניתוח להחלפת מפרק הירך, וכן - שבר באולנה, שהצריך גיבוס.

            3. בדו"ח הרפואי של מד"א מיום התאונה תחת תת-הכותרת 'אנמנזה' נרשם, בין היתר: "הגענו לפצועה כבת 78.6 במצב קל הסובלת מחשד לשבר בצוואר ירך ימין לאחר שבשעות הבוקר נפלה בחניית ביתה, עלתה לביתה וטופלה בכדור נגד כאבים, בשעה 15:30 לדברי ביתה הוזמן אמבולנס לאחר שהכאבים הפכו לבלתי נסבלים, בבדיקתה קיצור ורוטציה של רגל ימין. בעלת היסטוריה רפואית של יתר לחץ דם, סוכרת ואוסטאופורוזיס הנוטלת תרופות... ליתר לחץ דם ונוגדי חרדה...".

            4. במסמך רפואי של מחלקת מיון טראומה בבית החולים, שכותרתו 'קבלה רפואית' מיום 18.11.14 (זמן קבלה 17:31) נרשם תחת תת-הכותרת 'מחלה נוכחית', בין היתר: "בת 78 צלולה ועצמאי... ברקע – סכרת, ית"ד, אוסטיאופורוזיס. לדבריה היםו (השגיאה – במקור) נפלה ונחבלה בירך ימין. בבדיקתה במיון – רגל ימין בקיצור וסיבוב חיצוני, רגישות מעל מפרק ירך ימין... בצילום – שבר סבקאפיטל מימין... מתאשפזת להמשך טיפול ניתוחי".

            5. ביום המחרת, 19.11.14, עברה המנוחה ניתוח להחלפת מפרק ירך ימין בעקבות שבר פמור ימין. לאחר כשבוע ימים, ביום 25.11.14, שוחררה המנוחה מאשפוז במחלקה האורטופדית שבבית החולים ועברה לשיקום במרכז רפואי אחר. במסמך הרפואי מיום קבלתה שכותרתו 'קבלה סיעודית' נרשם בין היתר: "מדובר בחולה בת 78 שהיתקבלה אלינו מבית חולים... לאחר ניתוח פרק ירך ימין עקב שבר לאחר נפילה... עד לניתוח היתהלכה עצמאית ללא אביזרי עזר שליטה על סוגרים...בקבלתה חולה צלולה משתפת פעולה מיתמצאת רגועה... זקוקה לעזרה חלקית בכל הפונקציות היום יומיות זקוקה לעזרה במעברים...".

            6. לאחר כחודשיים ימים, ביום 27.1.15, שוחררה המנוחה מבית החולים השיקומי. במסמך רפואי שכותרתו 'סיכום אשפוז' נכתב, בין היתר: "במהלך האשפוז טופלה באנטיביוטיקה עקב עלית חום ותמונת קלינית של ברונכיטיס. נכון להיום יציבה המודינמית ונשימתית. ללא חום. ריאות כניסת אויר שווה, ללא קריפטציות ללא צפצופים או חירחורים. החולה זקוקה בעזרה בתפקוד יומיומים: הלבשה, רחצה. נכון להיום מתהלכת בעזרת הליכון גלגלים למרחקי מחלקה בהשגחה. עצמאית במיטה ומעברים. שולטת על סוגרים. משתחררת הביתה במצב משביע רצון." בהמשך מסמך זה תחת תת-הכותרת 'סיכום' נכתב, בין היתר, מה שמלמד על שבר נוסף שנגרם בתאונה, באמת ידה השמאלית: "מדובר בחולה בת 78+2 שהתקבלה במחלקתנו להמשך טיפול שיקומי. הוצא תפרים מצלקת ניתוחית. התלוננה לכאבים בירך ימין וביד שמאל. לדברי המטופלת בזמן אשפוזה עקב בילבול נקשרה ומאז סובלת מכאבים חזקים אמה שמאלית – בבדיקה טווחים תקינים במפרקים כתף, מרפק וכף היד, נפיחות אמה של יד שמאל. בחשד לשבר במחלקתנו בוצע צלום. מדובר בשבר ב ULNA של יד שמאל...".

            7. גם בהמשך המסמך הרפואי 'סיכום אשפוז' תחת תת-הכותרת 'מהלך רפואי' נכתב: "מדובר בחולה בת 78 עם מחלות רקע שבכותרת. התקבלה למחלקתנו לטיפול שיקומי אורטופדי לאחר נפלה ושבר בירך בירך (הטעות – במקור) ימין, מצב לאחר THR RT. בקבלתה משתפת פעולה, כאובה. רושם שמורה קוגניטיבית. צלקת ניתוחית בירך ימין עם סיכות ללא סימני דלקת... במחלקתמו (הטעות – במקור) החולה טופלה ע"י צוות רב מיקצועי עם שיפור הדרגתי במצב הכללי ותיפקודי. החולה טופלה ב S/C CLEXAN לצורך מניועת פקקט ורידים. הוצא תפרים מצלקת ניתוחית. התלוננה לכאבים בירך ימין וביד שמאל. לדברי המטופלת בזמן אישפוזה עקב בילבול נקשרה ומאז סובלת מכאבים חזקים אמה שמאלית – בבדיקה טווחים תקינים במפרקים כתף, מרפק וכף היד, נפיחות אמה של יד שמאל. בחשד לשבר במחלקתנו בוצע צלום. מדובר בשבר ב ULNA של יד שמאל... נבדקה ע"י אורטופד, בוצע גבס. החולה חזרה למחלקתנו להמשך טיפול שיקומי. המצבה הולך והשתפר. החולה היתה במעקב רופא אורטופד במחלקתנו. התהלכה בעזרת הליכון TAXI רוב הזמן, קיבלה אישור הפלת יד מלאה והליכה בעזרת הליכון גלגלים".

               הנכות הרפואית של המנוחה

            8. טרם פטירתה של המנוחה היא נבדקה על ידי שלושה מומחים בתחום האורטופדי.

            9. המומחה מטעם התובעים קבע למנוחה נכות צמיתה בשיעור 30% לפי הוראת סעיף 48 (1)ז לתקנות המל"ל עבור שבר מפרק ירך ימין שעבר THR עם הגבלה בינונית בתנועות, נכות בשיעור 15% לפי הוראת סעיף 41 (10)ב לתקנות המל"ל בגין שבר שורש כף יד שמאל והגבלת תנועה, ונכות אסטטית בשיעור 10% לפי הוראת סעיף 75(1)ב לתקנות המל"ל בגין צלקות ניתוח. סך הכל קבע המומחה בתחום האורתופדי מטעם התובעים 47% נכות צמיתה למנוחה בגין התאונה.

            10. המומחה מטעם הנתבעות קבע למנוחה נכות צמיתה בשיעור 20% לפי הוראת סעיף 48 (1)(ו) לתקנות המל"ל, בגין הגבלת תנועה קלה כולל הגבלת תנועות רוטציה של פרק ירך ימין בעקבות ניתוח החלפה מוצלח.

            11. לנוכח אי-הסכמה בין הצדדים לגבי שיעור הנכות בגין התאונה, מונה ד"ר יצחק קורן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. הוא קבע למנוחה נכות צמיתה בשיעור 25% לפי הוראת סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל - בגין הפגיעה במפרק ירך ימין. המומחה מטעם בית המשפט גם קבע למנוחה את הנכויות הזמניות הבאות:

                • אי-כושר מלא - מיום התאונה, 18.11.14, עד יום 17.3.15 (משך ארבעה חודשים).

                  • 40% נכות זמנית - מיום 18.3.15 עד יום 17.7.15 (משך ארבעה חודשים).

                  • 30% נכות זמנית - מיום 18.7.15 עד יום 17.11.15 (משך ארבעה חודשים).

            12. הצדדים לא עמדו על חקירת המומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות, אני מקבל את קביעת המומחה מטעם בית המשפט, וקובע כי נכותה הרפואית של המנוחה מיןם 18.11.15 ועד לפטירתה ביום 25.7.17 - היתה בשיעור 25% לפי הוראת סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל בגין פגיעה במפרק ירך ימין; גם הנכויות הזמניות – כפי קביעותיו של המומחה, כאמור.

                נכותה התפקודית של המנוחה

            13. בתצהירה, הצהירה התובעת אודות תפקודה של המנוחה עובר ולאחר התאונה: "אימי הייתה מלאת אנרגיה ופעילה ומדי יום מכינה אוכל לכל בני הבית, הייתה משקה את הפרחים במרפסות בבית, מדיחת כלים, תולה כביסה מורידה אותה מקפלת ומניחה בחדרים והילדים היו מסדרים בחדריהם את הבגדים. מיום האירוע אימי הפכה נכה ומוגבלת בצורה קשה עם הגבלת תנועה קשה מאוד ביד שמאל וברגל ימין עד יומה האחרון בו היא נפלה בכניסה לבניין בבת ים..." [סעיפים 26 ו- 27 לתצהירה].

            14. גם בעל התובעת העיד כי עובר לתאונה המנוחה הייתה אישה פעילה אשר עזרה בכל מטלות הבית ואף כיבסה לו את בגדי העבודה, ולאחר האירוע חמתי ז"ל הייתה מוגבלת בצורה קשה וכל בני המשפחה היינו סועדים אותה [סעיפים 16 ו-17 לתצהירו; עמ' 99-101 לפרו']. הנכדה העידה כי עובר לתאונה המנוחה לקחה חלק בחוג התעמלות המיועד למבוגרים ועזרה בפעולות רבות במשק הבית וביניהן קיפול כביסה, ולאחר התאונה המנוחה לא היתה יכולה להתנייד בצורה עצמאית ונעזרה בשירותי מוניות [סעיפים 14,16,17 לתצהירה; עמ' 33-34 לפרו'].

            15. בעדותם העידו התובעים גם אודות תפקודה של המנוחה עובר ולאחר התאונה. התובעת העידה כי למנוחה היו בעיות רפואיות אשר נפוצות בקרב אנשים מבוגרים, אך גרסה שהיא תפקדה באופן עצמאי: "...כמו כל בן אדם שמגיע בשיבה טובה לגיל 77 אז יש סכרת קצת ויש קצת לחץ דם. ויש עוד כל מיני דברים... היא תפקדה. היו לה גם סחרחורות... אבל היא הייתה אישה פעילה מאוד... היא הייתה אישה פעילה מאוד, חברתית, היא הייתה... השתתפה באירועים חברתיים" [עמ' 48 לפרו']. יחד עם היותה של המנוחה אישה פעילה עובר לתאונה העידה גם התובעת כי היו לה אירועי נפילה אחדים: "כאילו לא תדיר אחת ליומיים שלושה. היה לה פה ושם. אני מכירה גם אנשים בני 40 ו-50 שנופלים" [עמ' 49 לפרו'].

            16. לאחר התאונה העידה התובעת כי הפסיקה לעבוד, והיא ובני משפחתה עזרו למנוחה ביום יום: "אתה יודע, כשמדברים על אנשים מבוגרים, אז היא לא הייתה סיעודית. לא היה לה פיליפיני או הודי לצידה. אנחנו היינו לצידה, היא הפסיקה להתנייד באוטובוסים, כי היה לה קשה, אז היא נעזרה במוניות" [עמ' 70 לפרו']. עם זאת, בעקבות התאונה, התובעת לא התפטרה מעבודתה, אלא שהתה לצד אימה המנוחה בזמן הניתוח והשיקום [עמ' 75 לפרו'].

            17. התובעים טוענים כי בעקבות התאונה נפגעו יכולות התנועה של המנוחה והיא הייתה נוטלת משככי כאבים אשר החמירו את מצבה הרפואי והנפשי, וכן נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה. בנוסף לכך, בעקבות התאונה נפגע גם כושרה של המנוחה לביצוע עבודות משק הבית והיא נזקקה עד יום מותה לעזרה. התובעים טוענים לנכות תפקודית בגין התאונה בשיעור 100%.

            18. הנתבעות טוענות כי שלושה חודשים לאחר התאונה חדלה המנוחה לקבל טיפולים רפואיים והיא חזרה לשגרת חייה הרגילה, ולדוגמא בשנת 2017, לאחר התאונה מושא התביעה, הלכה המנוחה בעצמה, לבדה, לבקר חברה. בנוסף לכך, מפנות הנתבעות שהמנוחה ממילא התגוררה עם התובעים שנים רבות עובר לתאונה, וכי בעקבות התאונה לא מצאה המנוחה או התובעים לפנות למל"ל לקבלת סיעוד.

            19. הנתבעות מפנות לכך, שלמנוחה כבר משנות התשעים המאוחרות - עבר רפואי, הכולל תלונות על סחרחורות, חולשה, הזעת יתר, כאבי ראש, סכרת ויתר לחץ דם.

            20. טרם קביעת הנכות התפקודית בנדון, אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011), בפסקה 5].

            21. במקרה שבפנינו, עוד עובר לתאונה סבלה המנוחה, בין היתר, מיתר לחץ דם, אוסטאופורוזיס, כאבים באגן, סכרת ונפילות בודדות בגלל סחרחורות שאינן בתדירות גבוהה. הסחרחורות, לפי התיעוד הרפואי שצורף החלו כבר בשנות האלפיים המוקמות. יחד עם זאת, מהתיעוד הרפואי, עובר לתאונה, לא עולה כי המנוחה לא הייתה עצמאית או כי נזקקה לעזרה בפעולות היומיומיות. גם עדויות התובעים תומכות בממצא זה, ואף מתארות – עובר לתאונה - סבתא פעילה ועסוקה בסיוע לבני משפחת בתה, אצלם התגוררה. זאת, כאשר הנתבעות - לא מצאה להביא עדויות, למשל של הוועד או של שכנים לסתור ממצא זה.

            22. בנסיבות האינדיבידואליות לענייננו, אני מוצא כי קיימת פגיעה תפקודית אצל המנוחה בגין התאונה – בשנתיים והשמונה חודשים בהם חיה לאחר התאונה. אמנם המנוחה סובלת מ"מצב קודם", אך מאידך, התרשמתי כי מדובר באשה פעילה, שבצעה בעצמה את המטלה של עבודות הבית, כפי שעולה מעצם העבודה שהיא זאת שדאגה לזרוק את האשפה באופן תדיר. בהתחשב במכלול הממצאים והן בראיות שהובאו כפי שציינתי לעיל, אינני מוצא כי הוכח שהפגיעה התפקודית חורגת מהנכות הרפואית אשר נקבעה למנוחה על ידי מומחה בית המשפט. בנסיבותיו של תיק זה, בו המנוחה הייתה בת 78 במועד התאונה ונכותה האורתופדית הצמיתה היא 25%, אני מוצא להעמיד גם את נכותה התפקודית של המנוחה בגין התאונה בשיעור 25%.

                הנזק והפיצוי

            23. סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינה של המנוחה טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

                • ילידת: 1.5.1936;

                • מועד תאונה: 18.11.2014;

                • גיל במועד התאונה: 78.6;

                • שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה: 25%;

                • שיעור הנכות התפקודית במועד התאונה: 25%;

                • מועד הפטירה: 25.7.17 (בגיל 81.3).

            24. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצויים בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל ואובדן תוחלת חיים, עזרת הזולת הוצאות רפואיות ונסיעות.

                כאב וסבל ואובדן תוחלת חיים

            25. התובעים טוענים כי יש לפצותם בראש הנזק של כאב וסבל ואובדן תוחלת חיי המנוחה. לטענתם, בגלל התאונה המנוחה עברה ניתוח שהותיר אותה עם קיצור רגל וצליעה הניכרת לעין עם הגבלת תנועה ברגל ימין. בגלל הניתוח נותרו למנוחה מתכות בגופה אשר מקבעות את ירך ימין לרגל ימין. המנוחה אושפזה בבית החולים במשך שבעה ימים. במהלך אשפוזה עברה ניתוח להחלפת מפרק ירך ימין, אשר לאחריו עברה תקופת שיקום ארוכה ואושפזה בבית חולים במשך 64 ימים. בעקבות צליעתה בגלל קיצור רגלה הימנית נפלה המנוחה בביתה ביום 5.5.16 ופרקה את כתף ימין.

            26. כאמור, לא מצאתי קשר סיבתי בין התאונה מושא התביעה לבין נפילתה של המנוחה ביולי 2017 ומותה בעקבותיה. כך שאנו דנים עתה רק בכאב וסבל בגין התאונה מושא התביעה (לא- באובדן תוחלת חיים).

            27. הנתבעות טוענות כי הפיצוי היחיד שניתן לפצות בתובענה זו הוא בראש הנזק של כאב וסבל. לטענתן, בנסיבות מקרה זה - "...אין עתיד, אלא רק עבר מצומצם ביותר..."; ועל כן יש להעמיד את הפיצוי לכל היותר בסכום של 10,000 ₪.

            28. אפנה לכך שבנסיבות של תובענה זו שבו כתוצאה מהתאונה נאלצה המנוחה לעבור ניתוח להחלפת מפרק ירך ימין אשר לאחריו שהתה תקופה ארוכה בבית חולים שיקומי, משך סך כולל של 71 ימי אשפוז. בשל האמור, ובהתחשב בגילה במועד התאונה ובנכותה הרפואית כפי שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט סכום הפיצוי שאני מוצא שהיה ראוי לזכות בו את המנוחה - לו היתה נותרת בחיים הוא 140,000 ₪ [50,622 ₪ * 3 (פי שניים וחצי מהפיצוי בפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) = 151,866 ₪].

            29. תוחלת חייה של המנוחה במועד התאונה (בגיל 78.6) לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היתה כעשר שנים. בהתחשב במחלות הרקע של המנוחה ניתן לייחס לה 75% מתקופה זו, היינו כשבע וחצי שנים. מתוך המשך הזה בפועל חייתה המנוחה כשליש (שנתיים ושמונה חודשים) בלבד. אך יש לזכור, כי ניסיון החיים מלמד שהחלק הארי במסת הייסורים שמאפיינת כאב וסבל בעקבות תאונה נחווה דווקא בשנים הראשונות לאחר אירוע התאונה, בהן מתקיימים כאבי הפציעה בתאונה עצמה, הניתוחים ובעקבותיהם נכויות זמניות גבוהות ביותר, ומכאובי ההחלמה קשים; הכאב והסבל השגרתי שמלווה את הניזוק בשנים שלאחר מכן בגין ההשפעה התפקודית שנותרה – הוא פחות יחסית.

            30. על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובע למנוחה כפיצוי בגין כאב וסבל בנדון סך של 70,000 ₪ (מחצית מהסך הכללי שקבעתי).

                עזרת הזולת

            31. התובעים טוענים לפיצוי בגין עזרת הזולת. לטענתם, בעקבות התאונה המנוחה נאלצה לעבור שיקום אינטנסיבי ולאחריו טופלה על ידי בני משפחתה אשר טיפלו בה וסעדו אותה לטענתם במשך 24 שעות ביממה. הנתבעות לא מציעות פיצוי עבור ראש נזק זה.

            32. ההלכה היא כי הגם שמדובר בנזק מיוחד, תובע זכאי לפסיקת סכום גלובלי סביר בגין עזרת הזולת לה נדרש לאחר תאונה בשים לב להגיון ולשכל הישר.

            33. הגם שהמנוחה התגוררה יחד עם משפחת התובעת לפני ואחרי התאונה, אני מוצא כי יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)].

            34. אני מוצא כי בענייננו העזרה והתמיכה במנוחה בעקבות התאונה כפי שהוכחה בענייננו חורגת מזו שבשגרה מעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].

            35. בנסיבות, אני קובע בגין ראש נזק זה - פיצוי גלובאלי אשר מתחשב, בין היתר, בנכותה של המנוחה, בהשלכות התאונה על מצבה התפקודי דווקא בשנתיים הראשונות, בסך 30,000 ₪.

                הוצאות רפואיות ונסיעות

            36. התובעים טוענים שבעקבות התאונה נזקקה המנוחה לטיפולים רפואיים, ביקורות רפואיות, טיפולי פיזיותרפיה, טיפולי שיקום והללו הצריכו נסיעות מרובות. הנתבעות לא מציעות פיצוי בראש נזק זה.

            37. בתובענה זו, בהתאם לראיות שהוצגו, ולמשך התקופה שהיתה מלווה בניתוח ובנכויות זמניות גבוהות בשנה הראשונה, אני קובע פיצוי גלובאלי לתובעים בסך 10,000 ₪.

                סך הפיצויים

            38. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הנו 110,000 ₪, כמפורט להלן:

                • כאב וסבל 70,000 ₪.

                • עזרת הזולת 30,000 ₪.

                • הוצאות רפואיות ונסיעות 10,000 ₪.

            39. בגין אשם תורם שקבעתי, כאמור, יש להפחית מסך הפיצוי שנקבע 15%, כך שהעיזבון שהתובעים תובעים בשמו זכאי בענייננו לפיצוי בסך של 93,500 ₪. 

            40. הנתבעת 2 חייבת כמבטחת של ועד הבית. בגין התנהלות הנתבעות 1 ו-2 בניהול הגנתן בתיק זה, באופן שחרג מהמידתיות הראויה בנסיבות של נזק שנגרם לראייה המכרעת בתיק זה המצויה בידיהם בנאמנות, כשמתברר רק לאחר שנים של התנהלות, שבהם מביע בית המשפט את תמיהתו לנוכח היעדר תצהיר שמלמד לגבי הפרטים של מה אירע לגבי הראייה המכרעת בתיק – שבעצם לא מובאת בראיות המוגשות מטעמן כל הצדקה ראויה - למחדל זה, ישלמו הנתבעות 1 ו-2 (בנוסף למקובל) הוצאות משפט לתובעים בסך של 3,000 ₪.

                סוף דבר

                אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:

                • התובעים זכאים לפיצוי בסך של 93,500 ₪.

                • הסכום לעיל ישולם, כך שהנתבעות 1-2 תשלמנה 20% מתוך סכום זה, היינו - סך 18,700 ₪, והנתבעת 3 תשלם 80% מתוך סכום זה, היינו - סך 74,800 ₪.

                • עוד יישאו הנתבעות בתשלום, ביחד – בחלוקה בהתאם לאותו יחס שקבעתי לעיל – בהחזר שכר טרחת עורך דין לתובעים - בסך כולל של 21,879 ₪, בהחזר הוצאות מומחים (לפי חשבוניות) ובהחזר האגרה ששילמו התובעים בנדון. 

                • בנוסף, כאמור, תישאנה הנתבעות 1 ו-2 בהוצאות משפט של התובעים בסך של 3,000 ₪.

                • סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

                  זכות ערעור - כדין.

                   

                  המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

                   

                  ניתן היום, י"ח שבט תשפ"א, 31 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.