פלונית נ׳ פלונית

ההליכים

בפניי שתי תביעות שניטושו בין הצדדים.

אקדים ואציין כי מאחר והמתנגד לצוואה מוגדר כ- "נתבע" בהתאם להוראות תקנות הירושה, הרי שלהלן יקרא, מר פלוני (להלן גם: "הנתבע" או "המתנגד"), ואילו אחיותיו הגב' פלונית והגב' אלמונית ייקראו (להלן גם: "התובעות" או "המבקשות") וזאת כדלקמן:

ת"ע 52830-01-20– בקשה לקיום צוואת המנוחה XXX ז"ל שהוגשה ביום 14.11.19;

ת"ע 52794-01-20-התנגדות לקיום צוואת המנוחה שהוגשה ביום 8.12.19.

הרקע העובדתי

1. הנתבע והתובעות הינם ילדיהם של ההורים המנוחים XXX ז"ל ו- XXX ז"ל (להלן יחדיו: "ההורים המנוחים" וכל אחד לחוד: "המנוחה" ו"המנוח").

    

2. ביום 1.11.11 חתמה המנוחה על צוואה בעדים (להלן: "הצוואה המוקדמת"). צוואה זו נערכה ע"י עו"ד XXX, ונחתמה בפניו ובפני הגב' x. בצוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לנתבעות בשיעור של שני שליש לגב' פלונית ושליש לגב' אלמונית.

    

3. ביום 7.5.13 חתמה האם על צוואה נוספת - זהה בתוכנה לצוואה מיום 1.11.11, למעט התוספת שקבעה כי כל אדם שיוכרז כיורש ע"פ דין יזכה בסך של 10 ₪ כחלקו בעיזבון המנוחה. צוואה זו נערכה ע"י עו"ד XXX, ונחתמה בפניה ובפני מר אדוארד גאנם (להלן: "הצוואה").

    

4. האם המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 22.8.19.

    

5. ביום 14.11.19 הגישה הגב' פלונית בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 7.5.13.

    

6. ביום 8.12.19 הגיש הנתבע התנגדות לקיום צוואת האם המנוחה.

    

    

   תמצית טענות הצדדים

    

7. הנתבע טען בהתנגדותו, כי יש לדחות את הבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 7.5.13 מהנימוקים כדלקמן.

    

8. לטענת הנתבע, אימו המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה שכן, לדבריו, היא חתמה על הצוואה מבלי שהייתה מודעת לכך שהיא כותבת צוואה ולהשפעת צוואתה על ילדיה, ומבלי שידעה כלל את היקף רכושה.

    

9. בנוסף טען הנתבע כי האם המנוחה סבלה מדמנציה מתקדמת כבר משנת 2010, לרבות דיכאון וחרדות שגרמו לה לפתח תלות בביתה הגב' פלונית XXX. מכאן שעריכת הצוואות לאחר מועד נעשתה תוך כדי השפעה בלתי הוגנת מצידה של הבת גב' פלונית ולכן גם מטעם זה יש לבטלה. עוד הוסיף וטען הנתבע כי קיים חשש של ממש, שהמבקשת 1 נטלה חלק פעיל בעריכת הצוואה.

    

10. מהצד האחר של המתרס התובעות כפרו מכל וכל בטענות הנתבע בהתנגדותו. התובעות טענו לשיטתם, כי הצוואה שהוגשה לקיום היא צוואה בעדים משקפת נכונה ונכוחה את רצון המנוחה שביקשה להסדיר את אשר נתנה למתנגד בחייו.

     

11. עוד טענו התובעות כי היחסים בין המנוחה לבנותיה היו יחסים נפלאים וטובים, אולם לא כך היה עם אחיהם הנתבע. לדבריהן, במהלך השנים סירבה אימם המנוחה להיות בקשר עם הנתבע אשר נהג לעשוק אותה ולהוציא ממנה כספים רבים.

     

12. לטענת התובעות האם חתמה על הצוואה בה הדירה את הנתבע מעיזבונה כבר ביום 1.11.11. ואולם, בשל חשש למשוא פנים בשל הכרותה עם עוה"ד שערך את הצוואה המוקדמת, חתמה האם ביום 7.5.13 על צוואה זהה בפני עוה"ד XXX.

     

13. לטענת התובעות האם המנוחה הייתה כשירה בעת שחתמה על הצוואה ומחלתה לא השפיעה על רצונה, שיקול דעתה והבנתה את המתרחש.

     

14. בנוסף טענו התובעות כי יש לדחות את טענות הנתבע לעניין השפעה בלתי הוגנת, שכן האם המנוחה הייתה עצמאית, פעילה בבית האבות בו שהתה, וכי לא נוצרה כל תלות בינה לבין התובעות.

     

15. בנסיבות אלה, ביקשו התובעות לדחות התנגדות הנתבע ולקיים את צוואת המנוחה.

     

    דיון והכרעה

     

16. הביטוי התלמודי "מצווה לקיים דברי המת", מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי משמו של רבי מאיר (במסכת גיטין דף יד ע"ב) והוא המקור למדיניות הכללית של הפסיקה בדיני הצוואות. חלק אינטגראלי מעצם הצורך "לכבד את המת" נובע מהרצון לשמור על כבודם של הבריות, בין אם הם בחיים ובין אם לאו.

     

17. עוד יוער כי למעשה ההגנה על כבודו של המת זוכה להתייחסות של מספר דברי חקיקה כגון ס' 5 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 הקובע כי "לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אודות אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או קובלנה. . . " (וראו גם ס' 2א' (א) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981 שעניינו תצלום גופת אדם).

     

18. הכלל לפיו "מצווה לקיים דברי המת" מופיע כמובן גם בספרות מלומדים ובפסיקה. כך לדוגמא כב' השופט מ' אלון, פותח דבריו בחלק המשפטי של ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701, בעמ' 730 במילים הנוקבות :

     

    "מצווים ועומדים אנו לקיים דברי המת, ומכוחה של מצווה זו ביקשו בית המשפט המחוזי וחבריי בבית משפט זה לקיים את צוואתה של המנוחה..".

     

19. כב' הנשיא א' ברק מציין אף הוא בספרו פרשנות במשפט לעניין הכלל "לקיים דבר המת":

     

    "זהו עיקרון ידוע של המשפט העברי, ולפיו 'מצווה לקיים דברי המת'. הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית. הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה חלק מהזכות החוקתית בדבר כבוד האדם. הוא מתבקש מזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בישראל. על הפרשן לשקף חשיבות חוקתית זו של הצוואה. עליו לעשות כל מאמץ לקיים את הוראות הצוואה ולא להביא לביטולן; עליו לנקוט את כל האמצעים כדי להביא הגשמת רצונו ה'אמיתי' של המצווה".

     

    ראו לעניין זה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ה', (ירושלים, תשס"א), בעמודים 58-59. וראו עוד חומר רקע בספרו של כב' השופט ש' שוחט פגמים בצוואות, מהדורה שנייה, עמ' 24, ובע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 ,בעמ' 827-828), וכן גם בספרות עניפה במשפט העברי. ראו לדוגמא, י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי (תשנ"ט), בעמ' , וכן מאמרו של כב' השופט בן ציון גרינברגר, " 'מצווה לקיים דברי המת' - הכלל והשלכותיו", גיליון 151, פרשת ויחי, תשס"ד (בהוצאת משרד המשפטים והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו).

     

20. יוצא אפוא לענייננו כי כאשר בית המשפט ניגש לבדוק צוואתו של מנוח, עליו ליתן ליבו ולבחון צעדיו לבל יפגע חלילה בחופש הצוואה.

     

    בחינת כושרו של המצווה

     

21. נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה היא "שעת עשייתה של הצוואה".

     

    ראו לעניין זה ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח (3) 705.

     

22. על כן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, וזאת אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. מכאן שגם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם בית המשפט ימצא כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה אזי הצוואה תקוים.

     

    האם ידעה המנוחה להבחין "בטיבה של צוואה"

     

23. מן המצווה "היודע להבחין בטיבה של צוואה'" נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

     

24. עוד נקבע, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש ומחשבות שווא. בנוסף על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי.

     

    ראו לעניין זה: ע"א 1212/01 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מ"ח(3) 723; ע"א 5185/99 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1)38; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב(2)831.

     

25. הפסיקה גם הוסיפה וקבעה, על המתנגד לקיום צוואה, להוכיח שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" או שחתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת.

     

26. לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד ולכן נטל השכנוע על הצד המתנגד להוכיח כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה כאשר נטל זה יורם באמצעות עדות רפואית כלשהי.

     

    ראו לעניין זה ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נ"ד (2) 215.

     

27. לאחר שבחנתי היטב את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר גיורא הידש, סבורני כי יש לאמץ באופן מלא את מסקנותיו, אסביר ואנמק עמדתי להלן.

     

    כשירות המנוח בעת עריכת הצוואה

     

28. סעיף 26 לחוק הירושה קובע שצוואה שנעשתה על ידי קטין, פסול דין או "שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה – בטלה".

     

29. יושם-אל-לב כי בסיפא של סעיף 26 לחוק הירושה ישנה התייחסות מפורשת למצבו הקוגניטיבי של המצווה במועד הספציפי שבו חתם על הצוואה.

     

30. מכאן שצוואה תהיה בתוקף רק במידה ובשעה שנחתמה על ידי המצווה, הוא ידע להבחין בטיבה, וזאת מבלי כל קשר למצבו הקוגניטיבי בטרם נערכה הצוואה או גם אם במידה ולאחר החתימה השתנה מצבו לרעה.

     

31. בכל מקרה, נטל ההוכחה לדבר קיומה של המגבלה על המצווה רובץ על מי שטוען לקיומה.

     

    ראו לעניין זה: ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (הוצאת סדן, תשס"ה – 2005), עמ' 98);ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785.

     

32. יוער כי בעניין כמות ההוכחות הנדרשות כדי לקבוע כי המצווה היה מוגבל מבחינה קוגניטיבית באופן שבו לא יכול היה להבחין בטיבה של הצוואה בעת שחתם עליה, דורשת הוכחות מוצקות ומגובות באסמכתאות וראיות כדין, ואין די בהפרחת "סימני שאלה" בלבד.

     

    ראו לעניין זה: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל לה (3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג (1) 760.

     

    מן הכללים לענייננו

     

33. במקרה דנן הנתבע כאמור מתנגד לצוואה וטוען שאין להקנות לצוואה כל תוקף, והוא מבסס טענה זו לחוסר כשרותה של המנוחה לערוך צוואה בהתבסס, בין השאר, למצבה של המנוחה בתקופה שקדמה למועד החתימה על הצוואה.

     

34. עם זאת, כפי שנפסק בשורה ארוכה של פסקי דין, גם כאשר אדם סובל מבעיה קוגניטיבית, הרי שיש עדיין להבחין בין דרגות שונות של הבעיה ובקצב התפתחותה, היות ועצם העובדה שאדם לוקה בבעיה קוגניטיבית בטרם חתם על הצוואה, אין הדבר כשלעצמו שולל בהכרח את כושרו של אדם לצוות.

     

    ראו לעניין זה: ת"ע (ירושלים) 514/79 עיזבון הירש, פ"מ תשמ"א (1) 419.

     

    חוות דעת המומחה ד"ר הידש

     

35. ביום 19.1.21 מונה ד"ר גיורא הידש כמומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו בשאלה, האם המנוחה ידעה להבחין בטיבה של הצוואה אם לאו.

     

36. המומחה סקר בחוות הדעת, דבר דבור על אופניו, את ההיסטוריה הרפואית של המנוחה כאשר מסקירה זו עולה כי המנוחה סבלה כבר משנת 2010 מיתר לחץ דם, ירידה במצבה הקוגניטיבי וממחלת אלצהיימר .

     

    וכך ציין המומחה לענייננו:

     

    "תחילת הרישומים באפריל 2010. על רקע יתר לחץ דם חלה ירידה במצבה הקוגניטיבי ואובחנה כסובלת ממחלת אלצהיימר. ברקע היתה ירידה בשמיעה, התפתחה מחלת פרקינסון וירידה בתפקוד. עם התדרדרות במצבה, ביום 20.9.14 עברה להתגורר בבית אבות."

     

37. המומחה המשיך ותיאר את מצבה הנפשי והקוגניטיבי של המנוחה בסמוך למועד החתימה על הצוואה כך:

     

    "מצבה הנפשי והקוגניטיבי מתוארים בהרחבה ברישומים של רופאי המשפחה בקופת החולים.

     

    רישום ראשון 22.04.10- "לאחרונה ישנן בעיות עם ריכוז, מאבדת לכמה זמן עד שעה" התחילו בבדיקות גופניות, CT מוחה ובדיקת MRI היו תקינות. בדיקת EEG לא הייתה תקינה (רישום 13.5.10). בדיקה נוירולוגית הייתה תקינה.

     

    31.8.11- "ירידה בזיכרון מזה מספר חודשים".

    13.5.12 - "ירידה בזיכרון כפי שגם הבת מציינת והייתה בטיפול פסיכיאטרי".

     

    נבדקה אצל הפסיכיאטר בתאריכים 19.2.12, 18.3.12, 06.05.12. גב' XXX ז"ל פנתה לבדיקה אצל הפסיכיאטר ד"ר כיאל במחשבה שהיא סובלת מדיכאון. ד"ר כיאל, בדק את המנוחה והתרשם מתגובה חרדתית דיכאונית לניתוח הבקע שעברה. היא נטלה את התרופה נוגדת דיכאון- וייפקס לזמן קצר. בביקורת האחרונה ביום 6.5.12 "ישנם ביטויים חרדתיים דיכאוניים מעורבים עם מרכיב סומטי". אין אבחנה של דיכאון מג'ורי. הוא הפנה את המנוחה לבדיקה קוגניטיבית מורחבת שכנראה לא בוצעה.

     

    ד"ר דרנקר- מומחית לפסיכיאטריה בדקה את המנוחה אחרי החתימה על הצוואה. במכתב מיום 28.09.14 – מוכרת לרופאה מביקור קודם, כבר קיימת אבחנה של דמנציה אין אבחנה של דיכאון. (לא קיבלתי את המכתב הקודם אם היה).

     

    המסמך המשמעותי ביותר הוא של רופא המשפחה שגם ביצע בדיקה קוגניטיבית MMSE.

     

    23.05.13- "מתלוננת על שכחה מזה כשלוש שנים עם החמרה הדרגתית. חוזרת על אותם שאלות, מספר פעמים שכחה כלים על הגז והם נשרפו, השאירה גז פתוח, שוכחת לקחת תרופות. מצב רוח ירוד, לציין שלא בקשר עם בנה ומאוד מוטרדת מזה, מרבה לבכות, מפחדת לצאת מהבית כי פוחדת ליפול, ירידה של 10 ק"ג בשנים האחרונות. בירור שנעשה לא גילה סיבה".

     

    "מצב נפשי ושכלי- התמצאות זמן 3/5, מקום 2/5, זיכרון מיידי 1/3, ריכוז וחישוב 1/5, זיכרון 1/3, שפה שיום 2/2 חזרה 0/1, הוראות ב-3 שלבים 3/3, קריאה 1/1, כתיבה 1/1 העתקה 0/1. ציון סופי 17/30, הפרעה בהתמצאות, בזמן, במקום, סיטואציה, זיכרון לקוי בכל הטווחים, לתאריכים או אירועים, אנמיה קלה עד בינונית, ריכוז ירוד בחיסור 7, לא הצליחה לצייר שעון, לא הצליחה להעתיק ציור, עונה במשפטים קצרים, חסרת יוזמה, לא בטוחה בעצמה, כל הזמן מחפשת תמיכה אצל הבת. עקב חשד לדיכאון טופלה תרופתית אך ללא תגובה והטיפול הופסק".

     

    בהמשך "בדיקה כללית- זקוקה לעזרה ברחצה, השגחה, בלקיחת תרופות, השגחה בניידות למניעת נפילות, עזרה במשק בית". הומלץ על טיפול בממוריט שהוא תכשיר לטיפול בדמנציה. בגלל טונוס שרירים גבוה הומלץ על בירור נוירולוגי ובדיקת CT".

     

38. המומחה ציין בחוות הדעת כי הוא נותן משקל רב לבדיקה של רופא המשפחה שהתקיימה שבועיים לאחר המועד בו חתמה המנוחה על הצוואה. לדבריו, הבדיקה יסודית ומפורטת ומבססת מצב של דמנציה שהחלה לפחות שלוש שנים בטרם הבדיקה.

     

39. בהמשך דן המומחה בשאלה, האם על אף העובדה שהמנוחה סבלה מדמנציה בחומרה בינונית הייתה מסוגלת להבין ולחתום על צוואה? והאם על אף הירידה הקוגניטיבית היא עדיין הייתה במצב בו היא מסוגלת להבין את עקרונות עריכת צוואה ולכתוב צוואה?

     

40. וכך ציין המומחה:

     

    "רופא המשפחה ממשיך ומפרט את מצבה "הפרעה בהתמצאות, בזמן, במקום, סיטואציה, זיכרון לקוי בכל הטווחים, לתאריכים או אירועים, אנמיה קלה עד בינונית, ריכוז ירוד בחיסור 7, לא הצליחה לצייר שעון, לא הצליחה להעתיק ציור, עונה במשפטים קצרים, חסרת יוזמה, לא בטוחה בעצמה, כל הזמן מחפשת תמיכה אצל הבת" בדיקה CT  הייתה תקינה ובדיקת EEG לא הייתה תקינה.

     

    בהמשך – "בדיקה כללית- זקוקה לעזרה ברחצה, השגחה, בלקיחת תרופות, השגחה בניידות למניעת נפילות, עזרה במשק בית".

     

    בבדיקה המפורטת של רופא המשפחה, כשבועיים אחרי החתימה על הצוואה נרשמו הפרעות קשות בהתמצאות עם תחושה ניכרת של חוסר ביטחון.

     

    במקרה של ירידה קוגניטיבית, האדם שומר באופן יחסי על ההכרות עם קרובי משפחתו ובעיקר ילדיו. במקרה זה מניסיוני המקצועי, אני מעריך שהיא הכירה את ילדיה והייתה איתם בקשר".

     

41. בפרק הסיכום והמסקנות לחוות הדעת, קבע המומחה כך:

     

    "גב' XXX ז"ל הייתה כבת 71 כאשר ערכה את צוואתה. עד שנת 2010 לא סבלה מבעיות נפשיות. בסביבות שנת 2010 התחילה לסבול מירידה בזיכרון ובריכוז ואובחנה כסובלת מדמנציה מסוג אלצהיימר. דמנציה היא מחלה פרוגרסיבית- מתקדמת, ההפרעות בזיכרון ובריכוז החמירו במשך השנים. בשנת 2015 היא נפלה וסבלה מדימום תוך גולגולתי ונותחה. מאז, יכולותיה הקוגניטיביות היו ירודות מאוד.

     

    בשנת 2012 היה חשד לדיכאון והיא טופלה באופן חלקי. הטיפול בדיכאון לא שיפר את היכולות הקוגניטיביות. בשנת 2013 לא היו רישומים שהיא סובלת מדיכאון. אני מעריך שהמרכיב של הדיכאון לא היה משמעותי במועד של עריכת הצוואה.

     

    במקרה זה קיימים מסמכים רבים המבססים את החומרה של הדמנציה וישנם מסמכים ובדיקות בסמוך לחתימה על הצוואה. הצוואה נחתמה ביום 7.5.13 וביום 23.5.13 היא נבדקה בדיקה מקיפה אצל רופא המשפחה.

     

    הבדיקה של רופא המשפחה הצביעה על דמנציה בחומרה בינונית, ערך mmse היה 17/30. ערך זה מתאים לתיאור של התפקוד באותה תקופה. רופא המשפחה מפרט את הבדיקה ומציין שההתמצאות בזמן ובמקום הייתה חלקית, זיכרון לקוי לטווח הקצר ולטווח הארוך ולא הצליחה בציור של השעון. אני מעריך שבמצבה באותו יום היא הכירה את בני משפחתה וידעה את הקשרים המשפחתיים.

     

    לפיכך, מתקבל על הדעת שביום 7.5.13 גב' XXX ז"ל סבלה מירידה קוגניטיבית בחומרה בינונית עם קשיים בהבנת המציאות. מתקבל על הדעת שהמנוחה לא הייתה מודעת שהיא עורכת צוואה ולא הייתה יכולה להתמצא ברכושה.

     

    מסקנה: גב' XXX ז"ל סבלה מירידה קוגניטיבית בחומרה בינונית בעת כתיבת צוואתה. על פי המסמכים ניתן לקבוע שהפגיעה ביכולותיה הקוגניטיביות הייתה ברמה שהיו קשיים בהבנת המציאות.

     

    לפיכך, מתקבל על הדעת שביום כתיבת הצוואה היא לא הייתה מודעת לכך שהיא כותבת את צוואתה, ולא הייתה יכולה לזכור ולדעת את היקף רכושה, לא היה ביכולתה להעריך את ההשפעות של הצוואה על בני משפחתה.

     

    הפסיכיאטר שבדק את המנוחה בשנת 2012 התרשם מירידה קוגניטיבית והפנה לבדיקה מקיפה שלא בוצעה.

     

    כיוון שגב' XXX ז"ל נבדקה ע"י רופא משפחה ולא על ידי רופא מקצועי כגריאטר, נוירולוג או פסיכיאטר יש ספק מסוים במסקנותיי. לא ניתן לשלול באופן מוחלט שהיכולות הקוגניטיביות היו גבוליות והיא כן הייתה מסוגלת להבין ולכתוב צוואה".

     

42. עינינו הרואות כי מומחה ד"ר הידש הסביר היטב בחוות הדעת את העובדות עליהן התבסס לצורך הגעה למסקנותיו, לפיהן, בעת שהמנוחה חתמה על הצוואה היא הייתה נעדרת לחלוטין את היכולת הקוגניטיבית להבין וליתן הסכמתה לצוואה עליה הוחתמה.

     

43. במענה לשאלות ההבהרה אותן שלח הנתבע למומחה, שב וציין המומחה כי הוא התרשם מהיסודיות והמקצועיות של רופא המשפחה שבדק את המנוחה כשבועיים לאחר חתימתה על הצוואה (ראו מענה לשאלה 1).

     

44. לא נעלמה מעיניי העובדה כי המומחה ציין במענה לשאלת ההבהרה מספר 2, כי במבחן ההסתברות לא מדובר ב-100% וזאת מהנימוקים שפירט בחוות דעתו. ברם, כפי שעולה ממסקנותיו של המומחה, לאחר בחינת מכלול המסמכים הרפואיים, מסקנת המומחה על-פי הערכתו המקצועית הינה שהסבירות שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לצוות גבוהה יותר מהסבירות שהמנוחה הייתה מסוגלת לצוות. מכאן ומאחר שמדובר בנטל הוכחה עפ"י מאזן הסתברויות, מסקנת המומחה הינה כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה.

     

45. זאת ועוד, יש לדחות את טענות התובעות לפיהן בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט מעולם לא בדק באופן אישי את המנוחה, הרי שמנגד המנוחה נבדקה ביום 18.3.12 אצל ד"ר כיאל, מומחה לפסיכאטריה. ד"ר כיאל ציין אומנם כי המנוחה סובלת מדיכאון וכי לא קיימת עדות לירידה קוגנטיבית. אפס, סיכום הביקור אצל ד"ר כיאל אינו בגדר חוות דעת רפואית ובוודאי שאין בו כדי לערער כהוא זה את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט.

     

46. אדרבה, חוות הדעת של ד"ר הידש נסמכת על מכלול רב של נתונים רפואיים, בעוד שמנגד לא ברור על אילו נתונים הסתמך אותו ד"ר כיאל כאשר עמד לצד מיטת חוליה של המנוחה, וגם לא ברורה מומחיותו בתחום הפסיכוגריאטריה.

     

47. עוד ובנוסף אציין כי התובעות כלל לא טרחו להביא לעדות את אותו רופא – גם אם לא כמומחה הנותן חוות דעת, עדיין ניתן היה להביא עדותו כמי שמתאר התרשמותו מהמנוחה.

     

48. כידוע, הימנעות מהבאת עד רלוונטי, מקימה חזקה, לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע. הפסיקה קבעה כי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראו לעניין זה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו).

     

49. יתרה מזאת, אין לקבל את טענות התובעות לדחיית מסקנות המומחה מאחר ותביעת המנוחה לגמלת סיעוד בפני הביטוח לאומי נדחתה.

     

50. עצם העובדה שהתביעה לגמלת סיעוד נדחתה אין בה כדי להעיד על כשירותה של המנוחה בעת חתימתה על גבי הצוואה והבנתה את טיב הצוואה. תחת זאת, המדובר הוא, כפי שצוין במכתב המוסד לביטוח לאומי, בהערכה של מידת התלות והעזרה בזולת בביצוע פעולות היום יום (לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה, ניידות עצמית בבית) והצורך בהשגחה נמוכים מהמידה המזכה בגמלת הסיעוד (ראו נספח 5 לת.ע.ר מטעם התובעות).

     

51. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות התובעות בכל הנוגע למצבה של המנוחה עובר לחתימה על הצוואה מיום 7.5.13 וקובע כי המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית להבין בטיב הצוואה.

     

    השפעה בלתי הוגנת 

     

52. כאמור, לטענת הנתבע, יש לפסול את צוואת המנוחה, בין השאר מפאת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליה ע"י הגב' פלונית XXX.

     

53. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע את הנסיבות בהן צוואה שנערכה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח ועל כן היא בטלה:

     

    "(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה."

     

54. כפי שנפסק לעניין זה ב- ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר השפעה בלתי הוגנת יכול ותתקיים:

     

    "בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה, או שההשפעה מופעלת כדי להשיג יתרון על חשבון הצד הסומך על האמון, האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה."

     

55. בע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 (להלן : "הלכת מרום") הוסיף בית המשפט באומרו לענייננו:

     

    "החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת לאמור בהשפעה שאינה השפעת שיגרה – מעשה שבכל יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי."

     

56. מכאן שעצם קיומה של השפעה בלתי הוגנת תקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר הנסיבות המצביעות על קיומו של רצון חופשי ועצמאי אינן ניתנות להגדרה ממצה, והן שונות ומגוונות, וכפי שצוין בע"א 6198/95 שולמית יעקב נ' שרה בראשי, (פורסם במאגרים):

     

    "על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיסי של המצווה, מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות ואובדן השליטה בו, או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".

     

    ראו לעניין זה גם ע"א 2500/93 אלמונית שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון ומרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, בעמ' 343 ואילך.

     

57. לצורך בחינת קיומה של תלות בין המצווה לנהנה שהינה כה מקיפה ויסודית עד כדי הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, נקבעו בפסיקה מספר מבחנים שאותם מפרט כב' השופט שוחט בפסק דינו ב- ת"ע (ת"א) 6920/99 ערוב נ' ערוב (פורסם במאגרים) תוך שהוא מתבסס על פסק הדין בהלכת מרום שהן כדלהלן:

     

    מבחן התלות והעצמאות 

     

58. זהו מבחן של מידה המבוסס על שני מושגים הפוכים, כשהמבחן הבסיסי להשפעה בדבר קיומה של תלות הוא מבחן העצמאות.

     

59. השאלה שבית המשפט צריך ליתן עליה תשובה היא: האם המצווה, בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. ככל שהיה המצווה עצמאי יותר באותה תקופה, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה, וההיפך.

     

60. את התשובה לשאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה. כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. יתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתי תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה, כי חוסר העצמאות/ התלות הפיזית לא גרעה כלל מעצמאותו.

     

    מבחן התלות והסיוע

     

61. מקום בו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו.

     

    אם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.

     

62. בהקשר זה יש לבחון אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת.

     

    מבחן הקשרים של המצווה עם אחרים

     

63. מבחן משנה העשוי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר מידת התלות של המצווה בנהנה.

     

64. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה. עצם בידודו של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה.

     

65. מכאן שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה ואין זה מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, אם זה הנהנה בהתנהגותו או אפילו הנהנה עצמו משום מצבו האובייקטיבי.

     

    מבחן נסיבות עריכת הצוואה 

     

66. מבחן זה ענין לו בפסלות צוואה מחמת מעורבותו של הנהנה בעריכתה: סעיף 35 לחוק הירושה (להלן: "החוק").

     

67. עם זאת, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי המעורבות הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק, יהיה באותה מעורבות כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

     

68. יושם אל לב כי בשימוש במבחני עזר אלו יש לתת את הדעת כי לא תוכן הצוואה הוא שקובע את דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא נסיבות עריכתה כאשר החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של המצווה, וזאת כמובן ככל שהם נעשים בדרכי נועם וללא לחץ כלשהו.

     

    ראו לעניין זה ת"ע (ח"י) 639/90 סטיינבוק נ' מזרחי פ"מ תשנ"א (ג) 407.

     

69. זאת ועוד, בית המשפט רשאי להיעזר במבחנים נוספים שכן רשימת המבחנים אותם ציין כב' השופט מצא בפרשת מרום, אינה רשימה סגורה.

     

70. כידוע, המציאות עולה לעתים על הדמיון ולעתים נסיבות החיים אינן מאפשרות קביעת כללים גורפים ובלעדיים. מכאן שבסופו של דבר על בית המשפט התרשם ממכלול הנסיבות ולהסיק את מסקנותיו בכל מקרה לגופו וזאת בהסתמך על אחד או יותר מהמבחנים כאמור לעיל.

     

    המבחנים לסתירת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת

     

71. ככל שתקום החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אזי עובר נטל הבאת הראיות למבקש הקיום, ועליו ליישב את קיומן של אותן נסיבות שהוכחו עם היעדרה של השפעה בלתי הוגנת (ראו לעניין זה: שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, התשע"ו-2016, הוצ' סדן).

     

72. בעמ"ש 55098-12-11 א.נ. עו"ד נ' א.ר. (לא פורסם, 24.10.2013) נקבע כדלקמן:

     

    "מבקש הקיום יכול לעמוד בנטל זה באמצעות הבאת ראיות לסתירת החזקה, ולחלופין באמצעות שלילת קיומו של אלמנט חוסר ההגינות בנסיבות הנטענות, דבר שיש בו כדי לנטרל את "העוקץ"- "ארס" המלווה את "ההשפעה", שלכשעצמה יכולה להיות גם לגיטימית".

     

73. בהלכת מרום הציע ביהמ"ש העליון מס' מבחנים שיישומם שונה ממקרה למקרה, ויש בהם כדי לסייע בידו של מבקש הקיום לעמוד בנטל הבאת הראיות שהועבר אליו, כדלקמן:

     

    מבחן הקרבה הרגשית 

     

74. יש לבחון מה היה יחסו הרגשי של המצווה כלפי הנהנה, כשקיומו של יחס רגשי חיובי מחליש את האפשרות לתלות והשפעה בלתי הוגנת. הקרבה הרגשית יכולה להיבחן על סמך מהות היחסים שבין המוריש לנהנה וכן גורמים נוספים כגון אורך תקופת הקשר או קירבה משפחתית.

     

    מבחן הנישול

     

75. נישול של יורש או גריעה מחלקו אינה ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אולם לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות:

     

    "קיומו של מניע שלא לתת (הרצון לנשל את הקרובים) עשוי להתיישב עם קיומו של מניע לתת (הרצון לזכות את הנהנה) ולתמוך בהערכה שהצוואה משקפת את רצון המצווה... עם זאת, שלילת קיומו של מניע נראה לעין לנישול היורשים החוקיים עשוי לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה עקב השפעה בלתי הוגנת" [פרשת מרום, עמ' 842].

     

    מבחן השימוש לרעה בתלות

     

76. יש לבחון אם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה.

     

    מבחן ההשפעה המותרת

     

77. יש להבחין בין הנסיבות החיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה או על התנהגות של הנהנה שגרמה להכרת טובה של המצווה כלפיו, ובין נסיבות שיש בהן כדי לעורר חשש להשפעה בלתי הוגנת אשר יש בה כדי לפגוע ברצונו החופשי של המצווה והוכחתה תביא לביטול הצוואה (שוחט, עמ' 216).

     

    מבחן הגיונה של הצוואה

     

78. יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה:

     

    "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ואלמוניתה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (הלכת מרום, עמ' 844).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

     

    האם הופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת הגב' פלונית XXX 

     

79. להלן אבחן את התשתית הראייתית שהונחה בפניי, בפריזמה של המבחנים שפורטו בהלכת מרום.

     

    מבחן התלות והעצמאות

     

80. בבחינת טענה של השפעה בלתי הוגנת, יש חשיבות רבה למצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה.

     

81. במענה המומחה לשאלות ההבהרה מס' 4 ו-5 ציין המומחה כדלקמן:

     

    "שאלה 4

    מתקבל על הדעת שבשנת 2013, המנוחה סבלה מירידה ביכולות הקוגניטיביות וממצב רגשי של חרדה ודיכאון, חכן היתה תלויה באנשים המטפלים בה CARE GIVERS. התלות אצל אדם הסובל מחרדות גבוה יותר מאשר אצל אדם עצמאי שאין לו בעיה רגשית.

     

    שאלה 5

     

    בגלל הפגיעה היכולות הקוגנטיביות ובגלל המצב הרגשי של חרדה ודיכאון. סביר שהמנוחה היתה נתונה להשפעת המטפלים בה.יכולת ההבנה שלה למהלכיהם ודרישותיהם הייתה לקויה. היא לא היתה מסוגלת להעריך ולבקר את מהלכיהם ודרישותיהם של הקרובים אליה.".

     

82. כאמור לעיל ובהתאם לחוות דעת המומחה בעת חתימתה על הצוואה היתה המנוחה בלתי כשירה, סובלת מחרדות ודיכאון ולכן יש בכך כדי לשמש תמרור אזהרה באשר לאפשרות היותה נתונה להשפעה בלתי הוגנת (ראו לעניין זה ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן מט(5)373, 381 (1996)).

     

    מבחן התלות והסיוע

     

83. מעיון במסמכים ובראיות שהוצגו בפניי עולה כי הגב' פלונית XXX היא זו שפעלה וטיפלה ביד רמה בכל ענייניה של המנוחה, לרבות ענייניה הרפואיים, הכספיים והרכושיים, עוד בחייה. יוער, כי הרושם המתקבל הוא של עשייה ומעורבות עמוקה של התובעת בחיי המנוחה.

     

84. וראו עדותה של הגב' פלונית XXX בעמ' 34 ש' 9-21 לפרו' מיום 9.3.23):

     

    "ש.מפנה לסעיף 27 לתצהירך. את מינית את עצמך באופן עצמאי לנהל את העיזבון של אמא שלך, את הדירה, נכון?

    ת.לא.

    ש.אז באיזה זכות את משכירה את הדירה לאחרים?

    ת.אמא שלי ביקשה ממני לעשות את זה. גם בבנק שלה הייתי מורשית חתימה, אפוטרופוס.

    ש.את מינית את עצמך כמנהל העיזבון.

    ת.אני לא מיניתי. אמא שלי ביקשה.

    ש.תראי לי בצוואה שזה מה שהיא מבקשת.

    ת.אני לא צריכה צוואה בשביל זה. אמא שלי הייתה לבד, אני עזרתי לה, היא ביקשה ממני כי היא רצתה לעבור לבית אבות. אנחנו שילמנו עבור בית אבות 14,000 ₪ כל חודש. לא היה כסף. פשוט לא היה כסף. ואני רוצה לומר שאח שלי היקר לא התעניין לא איך אנחנו משלמים את הבית אבות, לא איך קונים לה בגדים, איך היא מסתדרת כל השנים, איך היא מטופלת כל השנים."

     

85. זאת ועוד בחוות דעת המומחה ציין המומחה כי בהתאם למסמכים שהוצגו בפניו עולה כי האם המנוחה ז"ל היתה זקוקה לעזרה ברחצה, השגחה, לקיחת תרופות, השגחה בניידות למניעת נפילות, עזרה במשק בית.

     

86. מכלול הנסיבות שהובאו לעיל, מצביעות על כך שהמנוחה לא הייתה עצמאית מבחינה פיזית או מבחינה כלכלית ולכן היתה חשופה יותר להשפעה בלתי הוגנת.

     

    מבחן קשרי המצווה עם אחרים

     

87. לטענת התובעות, מאז האירוע שארע בין הגב' פלונית XXX, המנוחה והנתבע ,במסגרתו הזמין הנתבע משטרה, הלה גם ניתק את הקשר עם אימו המנוחה.

     

88. מנגד, לטענת הנתבע, הוא לא ניתק קשר עם אימו, אלא הקשר התרופף מאחר ואשתו חלתה בסרטן אלים אשר איים על חייה ובשל הצורך להתמודד עם החלמתה (ראו עדותו בעמ' 17 ש' 11-13 לפרוט').

     

89. זאת ועוד, לדברי הנתבע, הוא לא הגיע לבקר את אימו המנוחה בבית האבות ואף לא הגיע ללוויה מאחר ורצה לזכור אותה כפי שהייתה לפני שעברה להתגורר בבית האבות (ראו עדותו בעמ' 14 ש' 27-32 לפרוט').

     

90. אין חולק כי מדברי הנתבע עולה כי בשנים האחרונות לחיי האם המנוחה הקשר של הנתבע עם האם התנתק, אם בשל מצבה הרפואי של האם המנוחה, אם בשל רצונו לזכור את אימו כפי שהייתה ואם בשל מצבה הרפואי של אשתו. מכל מקום, לצד התרופפות הקשר בין המנוחה לתובע, התחזק הקשר עם התובעות, ובפרט עם הגב' פלונית XXX אשר פרשה עליה את חסותה ודאגה לכל ענייניה כאמור לעיל.

     

    מבחן נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות בהכנה

     

91. מכלול נסיבות עריכת הצוואה, מלמד על חשש למעורבות של התובעת בעריכת הצוואה וכן מעורר ספק בדבר השאלה אם הצוואה משקפת את רצונה, כפי שיפורט להלן.

     

     

    האירוע שקדם לעריכת הצוואה

     

92. כאמור בין הנתבע לבין האם המנוחה והגב' פלונית XXX אירע אירוע במסגרתו הזמין הנתבע לגב' פלונית משטרה.

     

93. הנתבע תיאר את האירוע שקרה כך (ראו עדותו בעמ' 15 ש' 18-29 לפרוט'):

     

    "ש. התעלמת מהטלפונים של אמא שלך ואז פלונית ואמא שלך הגיעו אליך הביתה והזמנת להן משטרה, למה?

    ת. הביתה? הן לא הגיעו אליי הביתה.

    ש. לעסק.

    ת.ממש לא. את טועה בגדול. האירוע שהיה שהזמנתי את המשטרה זה כשפלונית נכנסה אליי לעסק כשהעובדים שלי נמצאים אצלי בעסק, ובמקום לכבד את המקום ולשבת ולקחת אותי למשרד כשיש משרד מסודר ולהסביר מה יש לה להגיד לי, היא פשוט החליטה לצרוח ולעשות צעקות ולדבר בצורה נבזית. וזה לא נגמר, אחרי שניסינו לנהל שיחה מסודרת והגיונית הזה המשיך בצורה הזו, ואני כדי למנוע מעצמי להגיע למקומות לא נכונים, סך הכל היא אחותי, הדרך היחידה לקטוע את זה זה להזמין משטרה. אמא שלי לא הייתה בכלל באירוע. אמא שלי הייתה לידה אבל כל ההתנהלות הברוטלית הייתה על פלונית. כמובן שאת יכולה להסתכל בתלונה שאני התלוננתי על פלונית ולא על אמא שלי".

     

94. יובהר ויודגש כי עוד באותו היום, חתמה האם המנוחה על הצוואה בה הדירה את בנה מעזבונה (ראו עדותה של הגב' פלונית XXX בעמ' 32 ש' 29-35 לפרוט'):

     

    "ש. ב-1.11.11, אחרי שאת רבה עם פלוני והוא מזמין לך משטרה, באורח פלא את לוקחת את אמא שלך לאח של הבן זוג שלך ומחתימה אותה על צוואה, נכון?

    ת. אני לא לקחתי אותה.

    ש. אז איך היא הגיעה אליו?

    ת. אנחנו היינו באורחת שישי ביחד עם כל המשפחה, ובארוחת השישי אח שלו סיפר שהוא עו"ד והיא ביקשה ממנו, אמרה אני יכולה להיפגש איתך, אני רוצה לעשות צוואה. הם קבעו ונפגשו.

     

95. עצם סמיכות האירועים בין האירוע שארע במסגרתו הזמין הנתבע משטרה לבין עריכת הצוואה אצל אח של בן זוגה של הגב' פלונית XXX, מעידים, חרף התיאור הלקוני מאוד של האירועים הן בעדותה לפרוטוקול והן בסעיף 25 לת.ע.ר. מטעמה של העדה גב' פלונית XXX, על השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על האם המנוחה מטעם התובעת שעשתה שימוש באירוע כמנוף על מנת להניע את אימה להתייצב במשרדו של עו"ד XXX.

     

    היכרות מוקדמת בין עו"ד XXX, עורך

    הצוואה המוקדמת לבין התובעת הגב' פלונית XXX 

     

96. בתצהיר מטעמה טענה הגב' פלונית XXX כי אימה ניגשה למשרדו של עו"ד XXX וערכה צוואה על פי רצונה (ראו סעיף 25 לת.ע.ר).

     

97. בהמשך ציינה כי ברבות הימים נוצר קשר אישי בין האם המנוחה לבין משפחת עורך הדין והשניים העדיפו למניעת משוא פנים או כל טענה אחרת מטעם המתנגד כי טוב תעשה האם אם תערוך צוואה מחודשת ותקפה בפני עו"ד אחר.

     

98. אפס, בחקירה הנגדית לפרוטוקול, והגם שהדבר לא עלה מתצהיר העדות הראשית מטעמה, העידה התובעת כי היא בזוגיות עם XXX, אחיו של עו"ד XXX כבר משנת 2010 (ראו עדותה בעמ' 31 ש' 11-12 לפרוט').

     

99. מהנסיבות עולה כי בחירתו של עורך הדין XXX, אחיו של בן זוגה של הגב' פלונית XXX, כלל לא הייתה בחירה מקרית ואקראית.

     

100. היכרות המנוחה עם עו"ד XXX עורך הצוואה המוקדמת מעלה כי על אף שטענה הגב' פלונית XXX בתחילה כי המנוחה היא זו שביקשה לערוך צוואה, למעשה התובעת היא זו שהציעה למנוחה לערוך צוואה לאור הנסיבות המשפחתיות. רוצה לומר: לא מדובר היה ביוזמה עצמאית של המנוחה שחפצה הייתה לערוך צוואה.

      

101. מכל האמור לעיל ובפרט מחקירת התובעות עולה כי נסיבות חתימת המנוחה על הצוואה מצביעות על רמה רוממה של אקטיביות רבה מצידן של הבנות. הן פעלו לקידום עריכת הצוואה וביצירת מצג נייטרלי ורצוני מצידה של המנוחה, חרף מעורבותן.

      

102. יוצא אפוא לענייננו כי מעורבותן של הבנות בקידום עריכת הצוואה בידי אימן היתה חריגה באופן יוצא דופן לרבות בקשריהן עם הדמות המרכזית הקשורה בעריכת הצוואה המוקדמת- עו"ד XXX.

      

103. מכאן שנוכחותן המנטלית של הבנות, הגם שלא נכחו פיזית בשעת חתימת הצוואה מיום 7.5.13 ניכרת היטב הן לפני ואחרי עריכת הצוואה ולכן השפעתן על המנוחה מבחינה זו היתה משמעותית ביותר.

      

     מודעת התובעת לתוכן הצוואה

      

104. זאת ועוד מדברי התובעת הגב' פלונית XXX עולה כי התובעת היתה מודעת לתוכן הצוואה. כאמור לעיל התובעת השכירה את הדירה ואף שלשלה את כספי השכירות לידה (ראו עדותה בעמ' 34 ש' 9-15 לפרוט').

      

     היעדר חוות דעת רפואית המעידה על מצבה של המנוחה בעת חתימת הצוואה

      

105. על אף טענת התובעת כי בשנת 2013 הגישה אימה תביעה לביטוח הלאומי בגין החמרה במצבה, לא צוין בצוואה כי הונח בפני עורכת הצוואה עו"ד נטלי טמצין, אישור רפואי המלמד על מצבה של המנוחה ועל כשירותה לערוך צוואה.

      

106. זאת ועוד יש לציין כי התובעות לא טרחו לזמן לעדות את עורכת הצואה עו"ד XXX שתעיד על נסיבות עריכת הצוואה.

      

107. כאמור לעיל, הימנעות מהבאת עד רלוונטי, מקימה חזקה, לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע. הפסיקה קבעה כי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראו לעניין זה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו).

      

108. עוד יוער כי גם אם מכלול הפעולות הנ"ל כשלעצמו אינו מגיע, אולי, כדי מעורבות בעריכת צוואה המצדיקה את פסילת הצוואה, הרי שבהיקבצם יחדיו, יש בהם כדי לחזק את הרושם למעורבות התובעת ועודף מוטיבציה מצידה לקדם את הצוואה.

      

     מכאן שיש בנסיבות אלה כדי לחזק את המסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שלה בעשייתה, ובמיוחד נוכח יחסי התלות בין המנוחה לנתבעת.

      

109. בע"א 433/77 הררי נ' הררי פ"ד לד(1) 779 (1979) נקבע כי נטילת חלק בעריכת הצוואה אינה מתחילה רק בשלב בו מועלית הצוואה על הכתב. המדובר, כך נקבע, ב"ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה".

      

110. גם בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב פ"ד נט(3) 1 (2004) היפה בענייננו נקבע כי:

      

     "הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה... השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תוית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך הדין על ידי הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים".

      

111. סיכום ביניים: עניין לנו במצווה שלא הייתה עצמאית הן מבחינה הפיזית והן מבחינה כלכלית, והייתה תלותית ונזקקה לסיוע ברמה היומיומית.

      

     אדרבה, התובעת 1 קיימה עימה מערכת יחסים הדוקה, טיפלה בענייניה השונים, וסייעה לה. הקשר עם הנתבע התרופף והאפשרות שכתוצאה מכך הייתה לנתבעת השפעה בלתי הוגנת על רצון המנוחה יחד עם התמיהות הרבות העולות בנסיבות עריכת הצוואה, מקימה את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

      

112. לאור האמור לעיל, עבר נטל הבאת הראיות אל התובעת, ועליה לסתור את החזקה הנלמדת מתשתית עובדתית זו.

      

     סתירת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת

      

     מבחן הקרבה הרגשית

      

113. שאלה הטעונה בירור הינה – מה היה טיב יחסה הרגשי של המנוחה לנהנית העיקרית מהצוואה?

      

114. לטענת הנתבע המנוחה היתה תלויה באופן מוחלט בנהנית העיקרית מהצוואה.

      

115. במהלך השנים ומאז שהקשר התרופף עם הנתבע הלכה והתפתחה קירבה רגשית עמוקה יותר בין המנוחה לנתבעת ותלות מוחלטת מכאן, שמתקיים לכאורה מבחן הקרבה הרגשית.

      

     מבחן הנישול 

      

116. בצוואה לא צוינה הסיבה מאחורי ההחלטה להדיר את הנתבע מהעיזבון.

      

117. לטענת התובעת, האם המנוחה סירבה להיות בקשר עם הנתבע "לאור העושק שביצעו הוא ורעייתו בה והלך הרוח הטפילי בו נהג xxx כלפיה, שלא לומר סחיטה וניצול לרעה". התנהגותו של הנתבע ושל רעייתו פגעה במנוחה עד עמקי נשמתה, ועל כן החליטה לנשל אותו מעיזבונה (ראו סעיף 6 לת.ע.ר מטעם הגב' פלונית XXX).

      

118. עוד טענה התובעת כי נוכח הסתבכותו הכלכלית של הנתבע והחובות אותן צבר בסך 2,400,000 ₪ היא פתחה עבורו חשבון בנק פעיל על שמה, הנתבע התנהל בחשבון באופן שאינו ראוי, חתם על המחאות בשמה מבלי שקיבל את הסכמתה, עד שלבסוף נתבעה באופן אישי בגין חובותיו.

      

119. התובעת נשאלה לעניין החובות אותן שילמה בעבור הנתבע וההיא השיבה כדלקמן (ראו עדותה בעמ' 30 ש' 17-33 לפרוט'):

      

     "ש.אתן טוענות, את ואחותך, לכל אורך התצהיר שיש כספים שהלוויתם לו, שילמתן ועשיתן, כספים שהוא לקח ולא החזיר, הלוואות שתבעו אתכן. תראי לי. אני לא מאמין לך אני רוצה לראות ראיה.

     ת.אני רק יכולה לומר שאחי בשר מבשרי ביקש את עזרתי לתת לו חשבון בנק להיות פעיל בגלל שהוא נכנס לחובות.

     ש.איפה החובות?

     ת.אני יכולה לומר שאני שילמתי 70,000 ₪ עבור ספק של עופר שערים ששילמתי עבורו את כל החובות שלו.

     ש.איפה? תראי לנו, אני לא מאמין לך.

     ת.גם אם לא יהיה יש לי את זה להוציא את הכל.

     ש.תראי לי.

     ת.(מעיינת).

     ש.אני אעזור לך. אין.

     ת.אז אין לי בעיה להמציא את זה. יש לי את זה ורשום 70,000 ₪ עופר שערים אני שילמתי עבור חובות שלו. שילמתי עבור דפי זהב, שילמתי עבור הלוואה מבנק מזרחי.

     ש.איפה זה?

     ת.הכל יש לי. אני מוכנה להביא את הכל".

      

120. ואולם, התובעת לא צירפה לתצהירה אסמכתאות לתמיכה בטענותיה, על אף שיכלה בנקל לעשות כך. הדבר אך מחזק את החשד כי התובעת מסיבות השמורות עמה העדיפה שלא להמציא אסמכתאות לעניין זה. ראו לעניין זה תמ"ש 52480/99 פלונית ואח' נ' פלוני, (דינים משפחה, כרך א 414).

      

121. כפי שכבר צוין לעיל, הימנעות מהבאת ראייה רלוונטית, מקימה חזקה, לפיה הבאתו הייתה פועלת לחובת בעל הדין הנמנע. וכך קבע המלומד קדמי בספרו:

      

     "הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע".

      

122. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה ו"הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל דין. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו [וכאמור משקל זה מוגבר כאשר מדובר בבעל הדין עצמו]- 795/99" (יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי - מהדורה מורחבת ומתוקנת - 2003) 1650).

      

123. לעניין זה ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980), 760, שם קבעה כבוד השופטת בן-עתו, כדלהלן:

      

     "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."

      

124. מכאן שלא נותר אלא להסיק כי לא היו בידי התובעת מסמכים אלו.

      

125. מנגד טען הנתבע כי הוא הוא התנהל באמצעות חשבונה של הגב' פלונית, אולם החזיר לפלונית את כל הסכומים שנלקחו על ידו (ראו עדותו בעמ' 12 ש' 30-35 לפרוט' ובהמשך בעמ' 13 ש' 1-3 לפרוט'):

      

     "ש.גם ב-10 אצבעות של פלונית שנתנה לך כספים והשתמשת בחשבון הבנק שלה כדי להיעזר לה וגם במלגת הספורט שלה, אתה מודה בזה?

     ת.ממש לא, אני כספים מפלונית לא לקחתי. כל הטענה של הכספים שנלקחו מפלונית זה כספים שבעצם התנהלו דרך העסק שלי וכל הכספים שלקחנו גם הוחזרו לספקים. ואם היו איזשהם סכומים שלא חזרו זה בטח ובטח לא בסכומים שאתם מדברים.

     ש. זאת אומרת לפלונית לא היה שום קשר אליך מבחינת התנהלות כלכלית?

     ת.נכון. כל הסכומים שהתנהלו בתוך החשבון או כל הסכומים שנלקחו מתוך השיתוף פעולה עם פלונית, אז קודם כל היה בהסכמתה, ודבר שני לא מדובר בסכומים גדולים אלא סכומים שאם נלקחו גם הוחזרו".

      

126. עדותו של הנתבע לא נסתרה בעדותו של רעייתו הגב' XXX (ראו עדותה בעמ' 23 ש' 1-13 לפרוט'):

      

     "ש.התנהלת בהמחאות של פלונית?

     ת.בתקופה מסויימת.

     ש.בידיעתה?

     ת.בוודאי.

     ש.והאמא לא התערבה בזה?

     ת.לא, לעולם לא.

     ש.ואף פעם לא כאב לה שלקחתם כסף מפלונית....

     ת.לא לקחנו כסף.

     ש.ולא החזרתם לה.

     ת.לא לקחנו לעולם כסף מפלונית. הכסף היה שלנו. נכון עשינו שימוש בחשבון הבנק שלה, לא שהיא מתנהלת בו וגם אנחנו, רק אנחנו התנהלנו בתוך החשבון.

     ש.וכשפנו אל פלונית עורכי דין בהוצל"פ מי טיפל בזה?

     ת.העו"ד שלי."

      

127. בנוסף, מהעדויות שהובאו בפניי התקבל הרושם, שלמרות טענות התובעת, המנוחה עדיין חשה קרבה לתובע ודאגה לו, וזאת כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים. על כך למדים אנו מחוות דעת המומחה במסגרתה ציין המומחה כי האם ציינה בפני רופא המשפחה ביום 23.5.13 כי היא אינה בקשר עם בנה והיא מאוד מוטרדת מזה (ראו עמ' 3 לחוות הדעת).

      

128. דומה שעל אף שהקשר בין האם המנוחה לתובע התרופף, הנתבע היה חשוב למנוחה והיא חשה אליו קרבה רגשית עמוקה.

      

     מבחן השימוש לרעה בתלות 

      

129. אמנם מבחן השימוש לרעה בתלות מתייחס לניצול התלות של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה. אולם, ניתן ללמוד על שימוש לרעה בתלות גם מפעולות שנעשו סובב לעריכת הצוואה, בבחינת אחריתו מלמד ומשליך גם על ראשיתו [ע"א 157/98 מנחם ששון נ' מרים מרזב, פ"ד מו(2) 209 (1992)].

      

130. בענייננו, אין ספק שהייתה לנתבעת שליטה מוחלטת בענייני הרכוש של המנוחה, ועפ"י העדויות והראיות שהובאו בפניי מתקבל הרושם שהתובעת ניצלה את האמון שהמנוחה נתנה בה, ועשתה שימוש לרעה בתלות שהייתה לה בה שכפי שפורט לעיל.

      

131. די להתרשם מחקירת התובעת והשימוש במילים הקשות של: "רק סכין בגב הרגשתי שהוא נותן לי"; "אני עוזרת לו כאחות קטנה ואז הוא תוקע חי סכין בגב" על מנת להבין את תחושותיה של הגב' פלונית XXX כלפי הנתבע באותה העת והמסרים ברוח הזו שעברו לאם (ראו עדותה בעמ' 33 ש' 25-28 לפרוט').

      

132. מעוצמות הסכסוך בין הצדדים ניתן היה להתרשם גם לכל אורך הדיונים בפניי.

      

     מבחן הגיונה של הצוואה

      

133. הגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונה האמיתי של המצווה בנסיבות אותו מקרה נתון - הגיון הנלמד מתמונת חייה של המנוחה, קשריה החברתיים, ערכיה והעדפותיה.

      

134. לטענת הנתבע, לא ייתכן שהמנוחה הדירה אותו מעיזבונה. זאת ועוד לטענת הנתבע עצם החלוקה אותה קבעה המנוחה: שני שליש לגברת פלונית XXX ושליש לגברת אלמונית XXX אינה הגיונית.

      

135. מנגד טוענות התובעות כי האם ביצעה חלוקה זו מאחר ורצתה להסדיר את אשר נתנה לתובע במהלך חייו ולאפשר לנתבעות לקבל את עזבונה בשקט ע"פ חלוקה הגיונית וזאת לאור ההסיטוריה המשפחתית.

      

136. בהלכת מרום, כב' השופט מצא מפנה למבחן הגיונה של הצוואה. מכאן שעל מנת לבחון האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, נבחן הגיונה של הצוואה.

      

137. השאלה על פי מבחן זה, אינה אם הצוואה סבירה על פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו:

      

     "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ואלמוניתה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה (פרשת צוריאנו [38], בעמ' 1075 ופרשת מירסקי [22], בעמ' 159). מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה.." (פרשת מרום, עמ' 844).

      

138. סבורני, כי ההוראה המופיעה בצוואה, לפיה המנוחה מצווה את זכויותיה בדירה לגב' אלמונית XXX בשיעור של שני שליש ולגב' אלמונית XXX בשיעור של שליש אינה עולה בקנה אחד עם הגיונה של המנוחה ומעידה על קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת.

      

139. בצוואה הורישה המנוחה את כל רכושה לנתבעות בחלקים של שני שליש לגב' פלונית XXX ושליש לגב' אלמונית XXX, אך לא מצאה לנכון לפרט כי היא מדירה את בנה מן הצוואה, אלא ציינה כדלקמן: "אני מצווה כי לכל אדם שיש ו/או תהיה לו ו/או יטען לזכות בעיזבוני ויוכרז כיורש ע"פ דין סך של 10 ₪ כחלקו בעיזבוננו, אשר יבוא במקום המגיע לאותו יורש ע"פ דין, אך לא בנוסף לכך".

      

140. לאור חומר הראיות שנפרש בפניי, סבורני כי הוראה זו אינה נובעת מרצונה החופשי של המנוחה אלא מרצונה של התובעת אשר נפגעה עמוקות מן האירוע שהתנהל ובסופו הזמין לה הנתבע משטרה. אף התנהגות התובעת לאחר מות המנוחה - אשר השכירה את הדירה ושלשלה את דמי השכירות לכיסה בלבד מעידה על כך.

      

141. יודגש כי בפועל הראיות שהוצגו לא הראו כי הנתבע היה חייב לאימו ו/או לגב' פלונית XXX כספים.

      

142. מצבה הנפשי של המנוחה גרם לכך שניכרת מגמה נמשכת של הדרת הנתבע מחייה ומחשבות פראנואידיות כלפי התנהגותם ואימוץ דעתן של הבנות נגד הנתבע וניכר כי היא הייתה תלויה בהן מאוד בכל היבטי חייה.

      

143. מן המקובץ עולה, כי עריכת הצוואה ביום האירוע ועריכת צוואה נוספת שנתיים לאחר מכן אצל עו"ד אחר, על רקע הנסיבות והעובדה שהמנוחה חילקה את עיזבונה באופן המפורט, לא מתיישב עם הגיונה של הצוואה ותומך בטענת הנתבע כי הצוואות נעשו תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת.

      

      

      

      

      

     סיכומו של דבר

      

144. בנסיבות שפורטו לעיל שוכנעתי כי הנתבע הוכיח את התקיימות כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת השפעה בלתי הוגנת. לאור כל זאת, התובעות לא הוכיחו כי רצונה של המנוחה היה חופשי.

      

     אשר על כן, אני קובע כי הצוואה מיום 7.5.13 הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת של התובעות כלפי המנוחה, ועל כן גם מן הטעם הזה, לרבות הקביעה (כאמור בסעיף 51 לעיל) כי המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית להבין בטיב הצוואה, הרי שדין הצוואה להתבטל.

      

     אחרית דבר

      

145. ת"ע 52830-01-20 - בקשה לצו קיום צוואה מיום 7.5.13 שהוגשה על ידי התובעות – נדחית.

      

146. ת"ע 52794-01-20- התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה שהוגשה על ידי הנתבע – מתקבלת.

      

147. בהתחשב בתוצאה, אני מחייב את התובעות לשלם לתובע סך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

      

     הנתבע יגיש פסיקתא לצו ירושה תוך 30 יום, שאם לא כן יידרש לנקוט בהליך עצמאי לעניין צו הירושה.

      

     המזכירות תסגור את כל התיקים התלויים ועומדים בין הצדדים.

      

     ניתן לפרסם פסק הדין ללא פרטים מזהים.

      

     ניתן היום, ט' חשוון תשפ"ד, 24 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים