פלונית נ' חטיב ראתב ואח'

לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן – פקודת הנזיקין).

רקע וטענות הצדדים בקצרה

1. התובעת, יחד עם משפחתה, משפחת גיסתה, חברות וחברים (להלן – הקבוצה) ביקרו ביום 24.4.2016 בחוף מגדלא רסטל בטבריה (להלן – החוף).

    

2. הנתבע 1 הוא בעל השליטה בחוף. הנתבעת 2 ביטחה את חבותו הנזיקית של הנתבע 1 כלפי צדדים שלישיים והתובעת בכללם וזאת, על פי פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד ג'.

    

3. מדובר בחוף מוסדר והכניסה אליו מותנית בתשלום.

    

4. לטענת התובעת, במהלך שהות הקבוצה בחוף, היא מעדה עת צעדה דרך המשחקייה של החוף, וזאת בשל אבני שפה בולטים שתחמו את המשחקייה וכתוצאה מכך היא נפלה ארצה ושברה את עצם הפטישון החיצוני בקרסול ימין (להלן – התאונה או האירוע). התובעת טוענת כי במקום לא הייתה תאורה מספקת והנתבע 1 הפר את הוראות התקן הישראלי 1948, הקובע כי מפלס המשחקייה צריך להיות ישר, ללא אבנים ועם גישה נוחה וחופשית. עוד לטענתה, אם המקום היה מגודר כהלכה, הדבר היה מונע ממנה לחצות את המשחקייה ולהיתקל במפגע.

    

5. עוד טענה התובעת, כי אין להשית עליה אשם תורם. לטענתה, אין לצפות מהולך רגל להביט כל הזמן היכן הוא דורך.

    

6. הנתבעים טענו מנגד, כי דין התביעה להידחות. לטענתם, המקום היה מואר על ידי גנרטור. התובעת צילמה את מקום קרות התאונה באור יום ולא בחושך ואילו הייתה מצלמת את אזור התאונה בשעות החשכה, היא הייתה מגלה כי אכן קיימת תאורה במקום. בהקשר זה הוסיפו הנתבעים וטענו, כי בין יתר התנאים לעריכת פוליסת הביטוח ומתן כיסוי ביטוחי לנתבע 1, נדרש כי המבוטח יעמוד בתקני הבטיחות הנדרשים. לשם כך, ביום 5.2.2016, כחודשיים לפני התאונה, נערכה ביקורת בטיחותית מטעם הנתבעת 2 ובדו"ח שנערך באותו ביקור צוין במפורש, כי קיימים עמודי חשמל וגנרטור למקרה חירום. גם בתמונות שהוצגו מטעם התובעת ניתן לראות, כי בסמוך למשחקייה קיים עמוד חשמל, כבל חשמל ומנורות שמאירות את השטח.

    

7. לשיטת הנתבעים, עדות התובעת באשר לנסיבות פגיעתה היא עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן – פקודת הראיות), ושלא נתמכה בכל ראיה חיצונית אחרת. עוד לטענתם, אין לתת אימון בגרסת התובעת. בהקשר זה, הנתבעים מפנים לסתירה בין עדות התובעת לעדות אימה, בכל הנוגע לשעת הגעת הקבוצה לחוף. עוד לטענתם, התובעת נמנעה מלזמן עדים רלבנטיים שיכלו לתמוך בעדותה ומשלא עשתה כן, פשיטא כי הדבר פועל לרעתה. הנתבעים אף ביקשו לזקוף לחובת התובעת את העובדה כי היא לא הגישה חוות דעת בטיחותית שתתמוך בטענותיה לעניין הפרת הוראות הבטיחות הנטענות על ידה.

    

8. לחילופין, וככל שבית המשפט יחייב את הנתבע 1 בנזיקין, הנתבעים טענו כי יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 80%. לטענתם, על פי עדות התובעת עצמה, היא עברה במקום שלוש פעמים עובר התאונה ומצופה מהולך רגל לשים לב היכן הוא דורך.

    

9. מלבד המחלוקת בשאלת החבות, הצדדים חלוקים גם בשאלת הנזק.

    

   ראיות הצדדים

    

10. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ואמה. התובעת תכננה להעיד את גיסתה (ארוסתו של אחיה) שהייתה עדה לאירוע. אך, לטענתה, בשל לחץ מצד אבי גיסתה היא נמנעה מלהזמין אותה למתן עדות (ראו: עמ' 4 לפרוט' ש' 8-10).

     

11. בנוסף לכך, התובעת הגישה את המוצגים הבאים: שני כרטיסי כניסה לחוף (להלן – מוצג ת/1); תמונות ממקום הנפילה (להלן – מוצג ת/2); תיעוד רפואי (להלן – מוצג ת/3); תלושי שכר (להלן – מוצג ת/4) וקבלה בגין תשלום חלקה בשכר טרחתו של פרופ' וולפין (להלן – מוצג ת/5).

     

12. מטעם הנתבעים לא הובאו עדים והם הסתפקו בהגשת פוליסת הביטוח (להלן – מוצג נ/1).

     

    דיון והכרעה

     

13. המחלוקות העובדתיות המרכזיות סבות חגות סביב השאלות הבאות: האם המשחקייה הייתה מוארת דיה; האם האבנים שתחמו את המשחקייה מהוות מפגע בטיחותי והאם התובעת נפגעה מאותן אבנים. למותר לציין, כי הנתבעים לא כפרו בעצם הימצאות התובעת בחוף ביום התאונה. אלא, שלטענתם, התובעת לא הצליחה להוכיח כי היא מעדה על האבנים התוחמות את המשחקייה.

     

14. אדון תחילה בגרסה העובדתית לגבי נסיבות התאונה. ככל שתתקבל גרסת התובעת אדון בשאלת החבות. ככל שתיקבע חבות הנתבעים, אעבור לשאלת הנזק.

     

    נסיבות האירוע:

     

15. בבסיס הראיות עומדת עדותה של התובעת. עדותה יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. התובעת העידה על הדברים כהווייתם, ללא מגמתיות וללא התחמקות. עדותה הייתה עקבית ובעלת רצף הגיוני. כפי שיפורט בהמשך, בין עדות התובעת לבין עדות אמה לא נתגלו סתירות מהותיות וככל שנפלו אי דיוקים או סתירות בין העדויות, אלה היו שוליים ולא הפחיתו מאמינות התובעת.

     

16. אכן, התובעת לא זימנה את גיסתה למתן עדות, אך סבורני כי הדבר אינו עומד בעוכריה בנסיבות הנדונות. שכן, כפי שניווכח לראות בהמשך הדברים, התובעת עמדה בנטל הבאת הראיות, והנתבעים כשלו בסתירתן.

     

17. כאמור לעיל, מטעם התובעת צורפו תמונות המשקפות את מקום אירוע התאונה. תמונות אלו משקפות את המקום משלוש זוויות שונות (ראו: מוצג ת/2) וניתן להתרשם מהגידור הלא מקצועי שנועד לתחם את גבולות המשחקייה. מדובר באבנים בגדלים שאינם זהים, שהונחו על פני החול/הקרקע ותחמו את גבולות המשחקייה. האבנים בלטו מפני הקרקע אמנם, אך קשה מאוד להבחין בהן בפרט, בחשכה או בתנאי תאורה עמומה, וכל אדם סביר שיצעד במקום, יסבור כי מדובר בקרקע ישרה ומשטח יחיד.

     

18. ממכלול הראיות אשר הוצגו בפני, אלה הם פרטי האירוע:

     

    • ביום 24.4.2016, בשעות אחה"צ, הקבוצה נכנסה למתחם החוף (ראו: עדות התובעת עמ' 4 לפרוט' ש' 19-20 ו- מוצג ת/1). הקבוצה התמקמה על שפת הים (ראו: עדות התובעת עמ' 8 לפרוט' ש' 20-23 ועדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 15) ועד לזמן קצר לפני קרות האירוע, הקבוצה ישבה בחברותא (ראו: עדות התובעת עמ' 8 לפרוט' ש' 16-19 ועדות אם התובעת עמ' 14 לפרוט' ש' 29-30). לאחר כמה שעות, בשעה 23:00 לערך, התובעת יצאה להליכה קצרה ביחד עם חברותיה מו' (ארוסתו של אחיה) ומר' אחותה של מו' (ראו: עדות התובעת עמ' 5 לפרוט' ש' 6 ועדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 15). בדרכן חזרה, הן חזרו דרך החניון וחצו את המשחקייה, שם לטענת התובעת, נתקלה היא באחת מהאבנים המשמשות לתיחום המשחקייה.

    • האירוע האמור נגרם מאחר ובקרות האירוע המשחקייה לא הייתה מוארת בצורה מספקת, מה שמנע מהתובעת לשים לב לאבנים (ראו: עדות התובעת עמ' 5 לפרוט' ש' 6-9 ועמ' 9 לפרוט' ש' 10-11). כתוצאה מכך, היא נתקלה באחת האבנים, נפלה ונפגעה בקרסול ימין (ראו: עדות התובעת עמ' 5 לפרוט' ש' 15-18 וכן את מוצג ת/2).

    • עדותה של התובעת נתמכה בעדותה של האם, אשר מסרה כי היא ישבה בחוף והתובעת שבה אליה, בעזרת חברותיה, בוכה וכאובה (ראו: עדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 15-17). התובעת סיפרה לאמה, כי נפלה ליד המשחקייה והראתה לה את מקום הנפילה (ראו: עדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 26-27). כשנשאלה שמא התמונות משקפות את מקום פציעתה, היא השיבה בחיוב (ראו: עדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 28-29). עדותה של אם התובעת יצרה עלי אף היא רושם אמין ומהימן. עדותה גם לא נסתרה לאורך חקירתה הנגדית.

    • טענת הנתבעים כי המשחקייה הייתה מוארת דיה התבססה על לא כלום, ונטענה על דרך הסתם, הגם שבידי הנתבע 1 מלוא השליטה במקום וניתן היה, על נקל, להפריך את טענת התובעת, אילו היה בטענת הנתבעים מן האמת. משלא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעים דומה, כי יש דברים בגו. חזקה היא כי בעל דין לא ימנע מבית המשפט ראיה המקדמת את עניינו. משלא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעים, שתלמד על מצב התאורה בחוף ובאזור המשחקייה כנטען על ידם, הרי שניתן להניח כי אילו הובאו ראיות כאמור, הן היו פועלות לרעתם.

    • בשעה 00:00 עד 00:15 לערך, הגיעה התובעת למיון עם הוריה (ראו: שעת קליטה במסמך סיכום הביקור במיון במוצג ת/2), אך בשל עומס רב במחלקה, תורה התעכב עד מאוד והמשפחה נאלצה לעזוב את בית החולים, משלא חפצו להמתין עוד (ראו: עדות התובעת עמ' 5 לפרוט' ש' 29-31 ושעת יציאה ממסמך סיכום ביקור במחלקה דחופה מוצג ת/2). התובעת והוריה חזרו לחוף, אספו את חפציהם ואת יתר בני המשפחה ונסעו הביתה. למחרת יום התאונה, התובעת פנתה לרופא בקופת החולים ומשם הופנתה לקבלת טיפול רפואי במרכז רפואי זיו בצפת (ראו: עדות התובעת עמ' 6 לפרוט' ש' 5-7 ועדות אם התובעת עמ' 14 לפרוט' ש' 12).

       

19. הנתבעים לא הגישו את סקר הבטיחות שלטענתם נערך לצורכי עריכת הביטוח לנתבע 1 והאמור ללמד על תנאי התאורה במקום. מועד תחילת תקופת הביטוח על פי הפוליסה הוא מיום 1.2.2016. הנתבעים טענו כי סקר הבטיחות האמור נערך ביום 5.2.2016, כחודשיים עובר התאונה (ראו: סיכומי הנתבעים עמ' 18 לפרוט' ש' 15-18). אלא מאי, מעיון בפוליסה עולה כי "הפוליסה כפופה לסקר: רובי יגודה מיום: 5.2.2014 ..." (ההדגשות של הח"מ) עוד צוין כי "מיום 2.3.2014 קיימים המיגונים הבאים" (ההדגשות של הח"מ) (ראו: מוצג נ/1). משמע, ככל שנערך סקר בטיחות, הדבר נעשה כשנתיים עובר התאונה. לא זו אף זו, הנתבעים לא צירפו סקר הבטיחות עצמו, לא זה שמשנת 2014 ולא הסקר הנטען משנת 2016.

     

20. פרט לפוליסת הביטוח, הנתבעים לא העידו איש ולא הציגו אף ראיה מטעמם. לשיטתם, הם לא צריכים להביא כל ראיה, מאחר והתובעת עצמה לא עמדה בנטל השכנוע. כפי שצוין מעלה, דעתי שונה. אמנם, המוציא מחברו עליו הראיה. היינו, נטל השכנוע, בכפוף לחריגים שאינם מענייננו, מוטל על התובעת. ברם, לחובה זו מלווה חובת הבאת הראיות, קרי, התובעת צריכה להביא ראיות התומכות בטענותיה ועל הנתבעים להביא ראיות לסתור את טענות התובעת, וזאת כאשר אין ביכולתם לעשות זאת על בסיס ראיות התובעת. בענייננו, משבחרו הנתבעים להימנע להביא ראיות לסתור את גרסת התובעת, לא יוכלו להסתמך הם על הכחשותיהם להחלשת גרסת התובעת [ראו: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, (9.5.2011) פסקה 23]. יתרה מכך, שמו של "אבו עלי" עלה כבר בכתב התביעה. הוא היה האדם היחיד מטעם החוף, שניגש אל המשפחה מיד לאחר האירוע ומסר להם כי עליהם לפנות לבית החולים פוריה מכיוון שבחוף אין חובש (ראו: סעיף 7 לכתב התביעה, עדות התובעת עמ' 5 לפרוט' ש' 21-25 ועדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 17-18). חרף האמור, הנתבעים בחרו שלא לנקוף אצבע ולא להביא כל ראיה שתסתור את טענות התובעת. עוד עלה מעדות אמה של התובעת, כי אבו עלי הציע לשלם פיצוי בין 3,000-6,000 ₪ וסיפר כי החוף לא מבוטח (ראו: עדות אם התובעת עמ' 12 לפרוט' ש' 22-24). הורי התובעת שבו והגיעו לחוף לאחר יום התאונה וביקשו לשוחח עם הנתבע 1, אך זה האחרון לא היה במקום והם פגשו את אבו עלי, שסירב לתת להם פרטים על הנתבע 1 או על המקרה (ראו: עדות התובעת עמ' 10 לפרוט' ש' 19-20 ועמ' 9 לפרוט' ש' 26-27 ועדות אם התובעת עמ' 13 לפרוט' ש' 24-26).

     

21. הנתבעים לא סתרו את עדויות התובעת ואמה גם בכל הנוגע לחילופי הדברים בין משפחת התובעת לבין אבו עלי. הנתבעים לא ביקשו לזמן את אבו עלי לדיון. הנתבעים הסתפקו בהכחשה כללית וסתמית בכתב ההגנה לכל האמור בסעיף 7 לכתב התביעה, מבלי להעלות כל גרסה נגדית ומבלי לכפור, במפורש, בהימצאותו של עובד בשם "אבו עלי" שהתנהל מול המשפחה מיד לאחר האירוע.

     

22. בהינתן כי התובעת עמדה בנטל הבאת הראיות והעברתו אל כתפי הנתבעים, סבורני כי יש לזקוף את אי זימונו של אבו עלי לעדות, דווקא לחובת הנתבעים [ראו: ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, (2.9.2010) פסקה 32].

     

23. מהקובץ לעיל אני מאמצת את גרסת התובעת כי נפלה עקב היתקלותה באבנים המתחמות את המשחקייה.

     

    שאלת האחריות:

     

24. כאמור לעיל, לאחר בחינת הראיות ושקילתן ובחינת טענות הצדדים, מצאתי כי הנתבעים אחראים בנזיקין כלפי התובעת.

     

25. לית מאן דפליג, כי מוטלת חובת זהירות מושגית על בעל עסק השולט במקרקעין לדאוג לבטיחות המקרקעין לרבות מניעת מכשולים שעלולים לסכן את עוברי האורח בו. בבסיס ההלכה עומדת ההנחה כי מחזיק במקרקעין מצוי בעמדה הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין בחזקתו. חובה זו מעוגנת בפסיקה ענפה [מבלי למצות ולצורכי ההמחשה בלבד ראו: ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, (‏18.2.2016) פסקה 15].

     

26. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו תיבחן לגופו של עניין, בהתאם למקרה, נסיבותיו ועל-פי התרשמות כוללת המביאה בחשבון, בין היתר, את טיב המפגע, תוחלת הסיכון ואפשרויות מניעתו.

     

27. לאחר שבחנתי את עדויות התובעת ולאחר שעיינתי בתמונות (ראו: מוצג ת/2) שוכנעתי כי מדובר במפגע רשלני המקים אחריות על הנתבע 1. ניתן לראות בבירור כי מדובר במכשול שיצר סיכון בלתי סביר הניתן לצפייה. כאמור לעיל, מעיון במוצג ת/2, ניתן להתרשם מהגידור הלא מקצועי שנועד לתחם את גבולות המשחקייה. מדובר באבנים בגדלים שאינם זהים, שהונחו על פני החול/הקרקע ותחמו את גבולות המשחקייה. האבנים בלטו מפני הקרקע אמנם, אך קשה מאוד להבחין בהן, ובפרט בחשכה או בתנאי תאורה עמומה וכל אדם סביר שיצעד במקום, יסבור כי מדובר בקרקע ישרה ומשטח יחיד.

     

28. טענת הנתבעים כי הפוליסה מותנית בכך שמתקני המשחקים תקינים ובכך יצאו ידי חובתם, אין בה ממש. אסביר. בסעיף 3 תחת פרק "הרחבים ותוספות" מצוין "כל מתקני משחקים נדנדות תקינים וניתנים לשימוש הנופשים בכל עת קיים אישור" (ראו: מוצג נ/1), אין באמור דבר וחצי דבר בנוגע לאבנים שתחמו את המשחקייה.

     

29. על פניו, ברי כי עלות מניעת הנזק קטנה בהרבה מהנזק אשר התממש באירוע. הנתבעים יכלו לדוגמה לתלות שלט המתריע מפני ההיתקלות באבנים התוחמות את המשחקייה (ראו: עדות התובעת עמ' 8 לפרוט' ש' 8-9) או לדאוג לכך שהמשחקייה תהייה מוארת דיה (ראו: עדות התובעת עמ' 9 לפרוט' ש' 10-11) או לצבוע את האבנים בצבע מחזיר אור או כל אופציה ראויה אחרת, אך הנתבעים לא עשו דבר לשם מניעת הנזק.

     

30. מהמקובץ לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית. עוד שוכנעתי, כי נזקי התובעת נגרמו עקב הפרת חובת הזהירות כאמור.

     

    אשם תורם:

     

31. האשם התורם נועד לבחון את תרומת מעשיו של הנפגע לנזק בגינו הוא תובע. לצורך בחינת האמור, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהגות הנפגע לבין הנזק [ראו: ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, (19.3.2007) פסקה 46]. בנדון דנן, האירוע התרחש בשעת לילה, על גבול המשחקייה, שלא הייתה מוארת דיה. התובעת חצתה עם חברותיה את המשחקייה שנראתה כמשטח אחיד ללא שום מפגע, אלא שלפתע נתקלה היא באחת האבנים שתחמו את המשחקייה כאמור. התובעת לא יכלה להבחין באותן אבנים לא בשל התנהגותה היא והנתבעים לא הצליחו להוכיח כי נפל כל אשם בהתנהגותה. בשל האמור, לא מצאתי להשית על התובעת אשם תורם כלשהו.

     

    הנזק הגופני והנכות הרפואית:

     

32. עקב התאונה, התובעת סבלה משבר בפטישון החיצוני מסוג VEBER 1 בקרסול ימין, התובעת טופלה באופן שמרני על ידי קיבוע הרגל בגבס פתוח (ראו: דוחות סיכומי ביקור רפואה דחופה מיום 25.4.2016 ומיום 27.4.2016 במוצג ת/3). הגבס הורד ביום 14.7.2016.

     

33. ד"ר גנאיים מאג'ד, מומחה רפואי מטעת התובעת, מצא כי השבר התאחה לחלוטין, אך עם אסטיופיט בקצה הפטישון הפנימי, עוד הוא סבר כי ככל הנראה קיימת פגיעה ב- DELTOID LIG מה שגורם לרגישות וכאבים בזמן פעילויות מסוימות. המומחה מטעם התובעת העמיד את נכותה האורתופדית על 10% לפי סעיף 35 (1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן – התקנות).

     

34. מנגד, ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה רפואי מטעם הנתבעים, סבר כי מדובר בשבר מינימלי שהתאחה באופן תקין, כמו גם ציין כי הממצאים הקליניים בבדיקת התובעת, לרבות טווח תנועה ויציבות נמצאו תקינים. על כן קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה.

     

35. בית המשפט מינה מטעמו את פרופ' גרשון וולפין, שמצא כי לתובעת נותרה הגבלה בכיפוף גבי של קרסול ימין, המצדיק שימוש במחצית סעיף 48 (3)(א) לתקנות. המומחה קבע בגין האמור נכות צמיתה בשיעור 5% החל מיום 1.9.2016. בנוסף, המומחה קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% מיום האירוע ועד ליום 30.6.2016 ובשיעור 20% לחודשיים לאחר מכן.

     

36. הצדדים לא הפנו למומחה מטעם בית המשפט שאלות הבהרה כלשהן. כלל המומחים הרפואיים גם לא נחקרו על חוות דעתם. למעשה, הצדדים לא העלו כל טענה כנגד קביעתו של פרופ' וולפין. כשלעצמי, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת המומחה מטעם בית המשפט, ומאמצת אני את מסקנותיו במלואן.

     

    שיעור הגריעה מהשכר:

     

37. ברע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה ואח', (22.11.2018), בית המשפט העליון שב ונזקק לשאלת שיעור הגריעה מכושר השכר העתידי כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5% וקבע כי: "כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי" (ההדגשה היא של הח"מ ואינה במקור).

     

38. בעניינה של התובעת לא הוכח קיומם של נתונים העשויים להצדיק קביעת שיעור גבוה יותר בכל הנוגע לגריעה מהשכר, או העשויים ללמד על הצורך בביצוע חישוב אריתמטי. אף נהפוך הוא. ההגבלה שאובחנה אצל התובעת היא הגבלה קלה בכיפוף דורסלי (גבי) של קרסול ימין מלווה ברגישות מעל הפטישון החיצוני ועם נפיחות מקומית קלה. התובעת עצמה התלוננה בעיקר על מגבלה ספציפית מאוד; על קושי לעמוד לזמן ממשוך (ראו: תלונות התובעת בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובחוות הדעת מטעמה. כמו כן, ראו עדות התובעת בעמ' 7 לפרוט' ש' 13-17 ועמ' 11 לפרוט' ש' 11-13). התובעת מסרה כי בכוונתה ללמוד לימודים אקדמאיים (ראו: עדות התובעת עמ' 11 לפרוט' ש' 30-31) וכי טרם גיבשה את תכניות לימודיה ועבודתה לעתיד, אך היא ציינה כי בכוונתה לבחור מקצוע שיהיה יותר קל מעבודתה כמלצרית או כאחראית משמרת (ראו: עדות התובעת עמ' 7 לפרוט' ש' 23-24). נכון להיום התובעת עובדת כאחראית משמרת והיא הפסיקה את עבודתה כמלצרית. התובעת הודתה כי עבודתה כאחראית משמרת היא עבודה קלה יותר, היא לא נדרשת לעמידה ממושכת והיא אף מרוויחה יותר ממה שהרוויחה בעבודתה כמלצרית, אך "לא בהרבה" (ראו: עמ' 7 לפרוט' ש' 14-17 ועמ' 11 ש' 16-17).

     

39. לכל אלה, שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד. גם שוכנעתי כי שיעור הפגיעה בתפקודה היומיומי נופל במעט משיעור הנכות הרפואית.

     

40. לאחר שאמרתי כל אלה, אגש לחישוב הפיצויים לתובעת.

     

    הפסד שכר ופנסיה לעבר:

     

41. כעולה מעדות התובעת ומתלושי השכר שצורפו מטעמה, התובעת התחילה לעבוד בחודש אוגוסט 2016, וזאת כמלצרית בבית קפה. עוד מסרה התובעת, כי היא הייתה אמורה להתחיל לעבוד בתחילת חודש מאי 2016 ולהשתכר שכר מינימום, בסך של 5,300 ₪, אך, בשל פגיעתה בתאונה היא נאלצה לדחות את מועד תחילת עבודתה (ראו: עדות התובעת עמ' 7 לפרוט' ש' 3-5 ומוצג ת/4) ואף כשהתחילה לעבוד בחודש אוגוסט 2016, היא עבדה משרה חלקית בלבד, לנוכח כאביה והשתכרה אך כ- 2,000 ₪.

     

42. היעדרות התובעת מעבודתה למשך שלושה חודשים ועבודתה החלקית בחודש אוגוסט 2016 נתמכו בקביעתו של פרופ' וולפין, שאישר לה נכות זמנית בשיעור 100% למשך כחודשיים עד להתאחות השבר, ונכות זמנית בשיעור 20% למשך חודשיים נוספים לשיקום הרגל.

     

43. על כן, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 15,900 ₪, וזאת בגין הפסדי שכרה בחודשים מאי, יוני ויולי 2016 ופיצוי בסך של 3,300 ₪ עבור ההפסד בחודש אוגוסט 2016. לסכומים אלה יש לפסוק לתובעת הפסדי פנסיה בעבר, וזאת בסך של 2,400 ₪.

     

    הפסד שכר ופנסיה לעתיד:

     

44. לשיטת התובעת, בחישוב הפסדי שכרה העתידיים יש לקחת בחשבון כי שכרה העתידי הוא השכר הממוצע במשק. בעניין זה, התובעת הפנתה להלכה שנקבעה ב- ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, (27.9.2005) (להלן – פרשת אבו חנא).

     

45. מנגד, הנתבעים טענו כי בהינתן שיעור הנכות הרפואית, ובהעדר נכות תפקודית, יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי על הצד הנמוך.

     

46. על פי ההלכה הפסוקה, בהעדר טעמים מיוחדים שיצדיקו אחרת, בסיס השכר שישמש לחישוב הפסדי כושר השתכרותו של קטין או של בגיר צעיר, שטרם קיבע את מסלולו התעסוקתי (כדוגמת התובעת בענייננו, שבמועד התאונה הייתה כבת 18.5 שנים), הוא השכר הממוצע במשק (ראו: פרשת אבו חנא).

     

47. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע במשק לשנת 2020 עומד על סך של 10,501 ₪. התובעת ילידת 1997 ואמורה לצאת לגמלאות בעוד 528 חודשים (מקדם ההיוון המתאים = 292.9697). חישוב אריתמטי להפסדי כושר השתכרותה בעתיד לפי אחוזי הנכות הרפואית, נותן את הסך של כ- 154,000 ₪. אך לאור הדיון לעיל, אני פוסקת לתובעת, בראש נזק זה סכום גלובלי בסך של 80,000 ₪ בתוספת 12.5% בגין הפסדי פנסיה בעתיד. כך שסך הפיצוי בראשי נזק אלה עומד על סך של 90,000 ₪.

     

    כאב וסבל:

     

48. בגין כאב וסבל, בהתחשב בשיעור הנכות, מהותה, תקופת הטיפולים וההחלמה ובהתחשב בדרישת התובעת עצמה, אני פוסקת לה בראש נזק זה פיצוי בסך של 40,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות:

     

49. בגין הוצאותיה הרפואיות, בהתחשב במספר הביקורים הרפואיים הבודדים שהיו, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי המוערך בדרך אומדנא, וזאת בסך של 1,000 ₪.

     

    עזרה לעבר:

     

50. כעולה מעדויות התובעת ואמה, מיום הפציעה ועד ליום 14.7.2016, אמה ואחותה של התובעת עזרו לה להיכנס למקלחת ולשירותים. לאחר הורדת הגבס, לאחר כ- 6 שבועות מאז התאונה, הן המשיכו לעזור לה אך בהיקף מופחת (ראו: עדות התובעת עמ' 6 לפרוט' ש' 25-27 ועדות האם עמ' 13 לפרוט' ש' 8-11).

     

51. קל אכן לשער כי בתקופה הסמוכה לתאונה ובטרם הורדת הגבס, התובעת נזקקה לעזרת בני משפחתה ובהיקף שחרג מהעזרה המקובלת בין בני משפחה ואני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 3,000 ₪.

     

    עזרה לעתיד:

     

52. כעולה מעדות התובעת, היא אינה זקוקה כיום לעזרת זולתה. התובעת מסרה כי היא מתקשה בהרמת משקלים כבדים ובעבודות הבית. התובעת לא מסרה תלונתה זו בפני פרופ' וולפין. לא זו אף זו, שיעור הנכות הרפואית ומהותה, אינם מצדיקים פסיקת פיצוי בגין עזרה לעתיד.

     

    לסיכום

     

53. מהמקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 155,600 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ כחוק) ובצירוף סך של 3,400 ₪ בגין הוצאות משפט (עלות אגרת פתיחה ומחצית שכר טרחתו של פרופ' וולפין).

     

54. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

     

     

     

    ניתן היום, ד' אלול תש"פ, 24 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.