פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

תביעה זו עניינה בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת x/x/1977, נפגעה בתאונת דרכים אשר ארעה בתאריך 17/12/2015. בשל נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, הגישה התובעת תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2. במסגרת ההליך, מונו לבדיקת התובעת שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. מומחה בתחום האורתופדיה, קבע, שלתובעת נותרה נכות בגין פגיעה ביד שמאל שהינה ידה הדומיננטית, בשיעור 12% בגין קשיון לא נוח באצבע 2, 5% בגין הגבלות תנועה באצבע 3 ו- 10% בגין צלקות בגב כף היד. מומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע, שלתובעת נותרה נכות בשיעור 15% ואם תתמיד בטיפול מצבה ישתפר ל- 10%.

3. הנתבעת אינה כופרת בהתרחשות התאונה ובקיום כיסוי הביטוחי ואולם הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית והשפעתה התפקודית וכן חלוקים מחלוקת רחבה ועמוקה בשיעור הנזק.

4. בישיבת ההוכחות שנשמעה בתיק העידו התובעת, בעלה, וכן העיד המומחה בתחום האורתופדיה. הנתבעת הגישה תיק מוצגים ודו"ח חקירה פרטית המתעד את התובעת והעיד החוקר מטעמה.

5. בשים לב לגדר המחלוקת בין הצדדים, אדון תחילה במצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ולאחר מכן אאמוד את הנזקים שנגרמו.

   הפגיעה והנכות הרפואית

6. התובעת נפגעה בתאונת הדרכים כאשר הייתה נהגת ברכב. התובעת מתארת בתצהירה שרכב צד שלישי סטה מנתיבו לתוך נתיב נסיעתה ופגע ברכבה. למומחה בתחום הפסיכיאטריה תארה התובעת שמכונית פגעה במכוניתה מאחור, דחפה אותה לתוך נחל, היה לילה חשוך וגשום והיא חששה שהיא עומדת למות.

7. התובעת פונתה באמצעות אמבולנס לבית החולים, שם התלוננה על כאבים בצוואר ובגב תחתון, וכן נמצא שהיא סובלת משברים במסרקים 2-4 בכף יד שמאל. התובעת עברה רדוקציה סגורה, וידה קובעה בגבס. בבדיקת מעקב הוחלט שעמדת השברים אינה משביעת רצון והוחלט על טיפול ניתוחי. בתאריך 24/12/15 נותחה התובעת. בניתוח בוצע קיבוע של השבר במסרק 2 באמצעות לוחית מתכת וברגים ושבר במסרק 3 קובע באמצעות בורג בודד. השבר במסרק 4 לא קובע.

   לאחר הניתוח קובעה ידה של התובעת במשך כחודש וחצי בסד גבס התובעת המשיכה במעקב במסגרת מרפאות החוץ ובקופת החולים וטופלה ממושכות במסגרת פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. התובעת התלוננה על הגבלה בתנועות היד וקושי בתפיסה ואחיזה של חפצים.

   בביקורת בתאריך 27/3/16 במרפאת כף היד, נמצאה נפיחות בדרגה I של כל כף היד קשיון ניכר של אצבעות 2-5, מגיעה עם קצה אצבעות עד 4-5 ס"מ מקפל היד הדיסטאלי, עם כאב במעלות הסופיות של הטווחים, צוין עוד אוסאופורוזיס באצבעות, CRPS מדרגה ראשונה. התובעת הופנתה למרפאת כאב.

   בתאריך 4/8/16 עברה התובעת ניתוח נוסף להוצאת המתכות מכף היד. גם לאחר ניתוח זה טופלה התובעת במסגרת פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. התובעת המשיכה בטיפולי פיזיותרפיה לפחות עד 12/2/17.

   בתאריך 19/2/17, הסתיים המעקב אחר מצבה של התובעת במרפאת החוץ בבית החולים, צוין שעדיין קיימת הגבלה קלה בכיפוף ויישור אצבע, אך אינה מפריעה תפקודית. התובעת הסבירה שבמועד זה הודע לה שהסתיים השיקום ולא אושרו לה עוד טיפולי פיזיותרפיה.

   באשר לפן הנפשי, עולה מהמסמכים הרפואיים שלאחר התאונה החלה התובעת לסבול ממצב רוח ירוד, חשה מתוסכלת מהקושי להזיז את היד והקושי בביצוע פעולות היום יום. התובעת הופנתה לטיפול נפשי, אובחנה כסובלת מ- PTSD והומלץ לה על טיפול תרופתי. התובעת הפסיקה את הטיפול התרופתי לאחר פרק זמן קצר.

   התובעת טופלה אצל פסיכיאטר במרכז בריאות הנפש, קיימה שיחות עם עו"ס וגם עם פסיכולוגית קלינית ואולם החליטה להפסיק את הטיפול. בטיפוליה של התובעת עלו תכנים שליליים, חוסר בטחון, תסכול מהפגיעה התפקודית שנגרמה לה, מחשבות פסימיות על המצב והגורל, חוסר תקווה, יאוש, חלומות מפחידים בלילות, חוסר שינה ופלשבקים מהתאונה.

8. אבחן את נכויות התובעת בתחומים השונים.

   נכותה הרפואית של התובעת בתחום האורתופדיה

9. המומחה בתחום האורתופדיה ד"ר ליאור פז, סקר בחוות דעתו את מצבה של התובעת בהתאם למסמכים הרפואיים לאחר התאונה. בפני המומחה התלוננה התובעת על כך שיד שמאל כואבת ורגישה, שהיא לא מצליחה להתלבש, להתקלח, לבצע תפקודי יום יום בביתה והיא נזקקת לעזרה קבועה. התובעת התלוננה עוד שבגב יד שמאל קיימת תחושת רדימות וכל מגע ביד גורם לכאב.

   בבדיקתה הגופנית מצא המומחה צלקת רגישה ומכערת באורך 8 ס"מ בגב יד שמאל באזור הנראה לעיין ברוב תנוחות היד. נמצאה הגבלה משמעותית בכיפוף אצבע 2 הכוללת אי יכולת לסגור אגרוף ורכיבה על אצבע הסמוכה לה. אצבע 3 עם הגבלה חלקית בסגירת האגרוף וללא הפרעה לאצבעות הסמוכות. תנועות שאר האצבעות כולל סגירת האגרוף תקינות. בצילום הרנטגן נראה שהשברים התחברו בעמדה תקינה ואין עדות לארטריטיס. המומחה פרט שהשיעור בשתי הידיים זהה, ללא דלדול שרירים אינטרינסיים בכף היד או שרירים באמה דו- צדדי, ללא הזעה מוגברת בשתי הידיים. המומחה התייחס לכך שהגבלות התנועה, נובעות ככל הנראה מהידבקות הגידים המיישרים של האצבעות לרקמות הרכות וקיצור שלהן. לאור הזמן המשמעותי שחלף מהפגיעה, העריך המומחה שמצבה של התובעת בהקשר זה סופי ולא צפוי שינוי עתידי או טיפולים רפואיים נוספים.

   המומחה קבע את נכותה של התובעת כדלקמן: 100% נכות זמנית עד לתאריך 31/8/16 ולאחר מכן 20% ל- 6 שבועות נוספים – לאחר מכן נכות צמיתה בגובה 12% לפי סעיף 44(1) לתקנות המפנה לסעיף 43 (2) (ב) בגין קשיון לא נוח באצבע 2 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); נכות בגובה 5% לפי סעיף 44 (4) בגין הגבלות תנועה באצבע 3; נכות בגובה 10% לפי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי בגין הצלקת בכף היד.

10. המומחה זומן להיחקר על חוות דעתו על ידי הנתבעת והסביר שהתובעת סובלת מחוסר יכולת ליישר את האצבעות שנפגעו יישור יתר, מה שפוגע ביכולת לעשות פעולה של להישען על האצבעות או להרים את עצמך, מפחית מהכוח של היד ומפריע בהחזקת חפצים גדולים. המומחה הסביר שיישור יתר חיוני לתפקוד היד. המומחה הוסיף והסביר שיש לתובעת הגבלה אקטיבית בכיפוף ופסיבית ניתן לכופף את היד עד הסוף. בכיפוף אצבע 2 בבדיקה האקטיבית התובעת עצרה ב- 5 ס"מ ואצבע 3 ב- 2.5 ס"מ. המומחה השיב, שאפשר להסתדר בנהיגה, תוך העזרות בכף היד.

    המומחה נשאל על בדיקה שנערכה במרפאת החוץ בסמוך לאחר הניתוח שבה נמצא כיפוף עד ל- 2 ס"מ והסביר שזה אולי שלב מוקדם יותר, 3 חודשים לאחר ניתוח ויכולות להיווצר הידבקויות גם לאחר מכן. מכל מקום המומחה השיב שהוא בטוח במה שמדד. המומחה הסביר שזה מהלך שכיח וקורה יותר ב- 50 אחוז מהמקרים שהמצב מחמיר לאחר ניתוח. המומחה אף השיב שעדותה של התובעת שנאמר לה שהיא לא זכאית יותר לטיפולי פיזיותרפיה עם סיום השיקום, הגיונית מאוד, כי מגיע שלב שאי אפשר לסייע יותר.

    המומחה הסכים שבדיקה אקטיבית כמו שביצע היא תלוית שיתוף הפעולה של הנבדק, ואולם ציין שהתרשם ששיתוף הפעולה של התובעת היה בסדר, לא התרשם שיש בעיה. המומחה הסביר שהוא לא עושה את הבדיקות של ה"אחיזה" וה"צביטה" שכן הן תלויות שיתוף פעולה של המטופל. לדבריו, הוא לא מוצא שהבדיקות האלו אמינות ויש להן יתרון על פני בדיקות שהוא עושה והן תלויות בו. המומחה הסביר עוד שיש הבדל בין הבדיקה האקטיבית והפסיבית כפי שתוארו בחוות הדעת מסיבות רפואיות ולא משום שהתובעת ניסתה "לתחמן" אותו. לדבריו, הוא לא התרשם שהתובעת ניסתה להונות. המומחה הוסיף שיש לו את המזוודה עם המכשירים האלה תמיד איתו אך הוא אף פעם לא משתמש בזה שכן הוא לא רואה בזה משהו אמין שיכול לשפוך אור על המצב לעומת בדיקות שהוא עושה בדרך כלל.

    המומחה השיב שמצא באצבע 2 קשיון לא נוח שנובע מהגבלת בתנועות המפרק והרכיבה של אצבע-2, על אצבע 3, המפריעה לאצבע הסמוכה וההגבלה זו יכולה להיות גם ביישור וגם בכיפוף, השאלה איזה אצבע מכופפים קודם. המומחה השיב עוד שביישור אין בעיה של רכיבה, ואם התובעת אמרה שהיא לא יכולה להחזיק פלאפון, זה פחות סביר.

    אשר לעדות התובעת שהיא סובלת מכאבים בגב כף היד, השיב המומחה "הצלקת באזור הגבי של כף היד היא יכולה בהחלט לכאוב היא עברה בסך הכל פציעה רוחבית שפגעה בשלושה מסרקים, כדי להגיע למסרקים צריך לעבור דרך העצבים התחושתיים, אין דרך אחרת. הגיוני שיהיה לה כאב ורגישות, זה אזור שהוא רגיל, לא כמו הגבי אבל עדין רגיש" (פרוטוקול מתאריך 13/7/20, עמ' 98 שורות 21 ואילך) ואולם המומחה הסביר שזה לא רגיש עד כדי כך שהיא לא יכולה לבצע פעולות.

    המומחה צפה בסרט המתעד את התובעת והשיב שאין בו דבר שסותר את הבדיקה, הוא די חופף את הבדיקה. המומחה שב והסביר שהקושי ביישור מפריע לתפוס חפצים גדולים, פחות מוטוריקה עדינה יותר מוטוריקה גסה, כמו כדורסל. המומחה שב והסביר שהתובעת מוגבלת בתפיסה אבל יכולה לתפוס חפצים. המומחה הסביר שהפעיל את כל התקנה שכן נראה לו שההגבלה האקטיבית של התובעת בכיפוף יש לה משמעות רפואית, בנוסף לזה שיש רכיבה על האצבע השניה, זה מתאים להפעלת התקנה במלואה. זה קשיון לא נוח.

    בחקירה לב"כ התובעת השיב המומחה, שסביר שהמצב לא יחמיר, התובעת די חזרה למצב שהיה לאחר הניתוח השני, לא תהיה החמרה או שיפור. המומחה השיב שככל שמדובר ביד דוממיננטית, הרי שסביר שזה מפריע בכתיבה, רכיסת חזיה, הקלדה במחשב, סחיבה של מטען, הגבלה בעבודות בית, בהחזקה של כלי נקיון מגב, דלי מים, סגירת כפתורים בחולצה, הזזת רהיטים, חיתוך ירקות, עבודות מטבח בכל אלה היד מתפקדת פחות טוב. המומחה השיב עוד, שמבחינת ספורט, התובעת לא יכולה להחזיק כדורסל ויהיה לה קשה מאוד לעשות פוש אפ.

    אשר לצלקת השיב המומחה שהוא חושב שההגבלה התפקודית באה לידי ביטוי בזה שהאצבעות לא מתכופפות עד הסוף, זה חלק מהנכות, והוא אינו חושב שיש לצלקת השפעה נוספת על התפקוד מעבר לכאב.

    המומחה הסביר שברגע שמצב היד מתייצב אין טעם בטיפולים נוספים, יכולה אולי להיות הטבה זמנית אבל זה יחזור משכך ניתן להבין מדוע התובעת לא הולכת לטיפולים נוספים.

11. התובעת טוענת שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה, שהשיב על כל השאלות בחקירה הנגדית והסביר את קביעותיו. הנתבעת חולקת וטוענת שנתגלו בקיעים בקביעות המומחה, המומחה ציין שבתלונות התובעת לפניו יש הגזמה ולמרות זאת המומחה בחר שלא לעשות שימוש בבדיקות שמומחים אחרים עושים, שעה שמדובר בבדיקת הכוח בה בודקים את כוח הצביטה וכוח האחיזה. לטענת הנתבעת המומחה טען שהוא התרשם שהבדיקה האקטיבית מהימנה אבל התרשמות זו יכולה להיות מוטעית לחלוטין, במיוחד כך שכאשר התובעת הציגה למומחה מצג לפיו היא מגיעה בכוח האגרוף 5 ס"מ מהיד, בעוד בבית החולים הלל יפה נמדד מרחק של 2 ס"מ ובטיפולי הפיזיותרפיה נרשם שיש כמעט אגרוף מלא. הנתבעת טוענת עוד, שיש חוסר קורלציה בין הבדיקה האקטיבית לפסיבית כאשר ד"ר פז ייחס זאת להידבקויות שאין תיעוד שהן קיימות. כמו כן, טוענת הנתבעת שהתקנה בה עשה המומחה שימוש מתארת מצב חמור יותר מזה של התובעת והיה צורך להפעיל אותה רק בחלקה.

12. נפסק לא פעם, שככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, (4/2/02); ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88) ואולם בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות בהתאם למכלול הנתונים המונחים לפניו.

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את תוצאות בדיקות התובעת, ואת מכלול נסיבות העניין, באתי לכדי מסקנה, שאין להתערב בקביעות המומחה בתחום האורתופדיה לעניין שיעור הנכות הרפואית שניתנה לתובעת. הנכות שניתנה בהתאם להוראות התקנות משקפת מבחינה רפואית את מצבה הכולל של התובעת בתחום האורתופדיה.

    המומחה נחקר ארוכות והסביר בעדותו את תוצאות בדיקת התובעת, ואף האופן בו מצבה הרפואי עשוי להשפיע על יכולת האחיזה. הסבריו של המומחה מעלים, שהתובעת סובלת ממגבלה בתפקוד היד, מגבלה שמתיישבת עם השבר המרוסק שנגרם לה ועם שלושת הניתוחים שעברה. הטענה שהתובעת מגזימה בתלונותיה, תבחן בפן התפקודי. המומחה לא קבע את הנכות לפי תלונות התובעת אלא לפי הממצאים שמצא ואין סיבה לפקפק בכך שבדיקתה הסובייקטיבית של התובעת הייתה אמינה. המומחה הסביר היטב מדוע יכול ומצבה הורע מאז הניתוחים, כאשר כיום אין לתובעת אפשרות להגיע לאותו טווח תנועה כפי שנמצא בבית חולים הלל יפה. אני מסכימה עם המומחה שהמונח "כמעט אגרוף מלא" שננקט בעת טיפולי הפיזיותרפיה, איננו מונח רפואי או מדויק ולא ניתן ללמוד ממנו על מצב טוב יותר של התובעת ממה שמצא המומחה. אשר לבדיקות הנוספות שנטען שהמומחה לא ערך, הרי שהמומחה הסביר שדי היה לו בבדיקות שעשה כדי להגיע למסקנה רפואית ושבדיקות האחיזה והתפיסה לא היו מוסיפות להערכת הנכות. ניתן היה להתרשם מעדות המומחה, שמדובר במומחה בעל ידע מקצועי ומיומנות, והעובדה שלא ביצע בדיקה מסויימת שכן סבר שאין בה כדי לתרום, אין בה כדי לאיין את חוות דעתו.

    אשר לטענה שהמומחה היה אמור להפעיל את התקנה רק בחלקה, הרי שהמומחה עשה שימוש בתקנה 44 (1) המפנה לסעיף 43 (2) (ב) בגין קשיון לא נוח של אצבע 2. סעיף 44 (1) קובע שכאשר המדובר ב"קשיון לא נוח של האצבעות - ייקבעו אחוזי הנכות כפי שנקבע לגבי קטיעה בלי ראש עצם המסרק" סעיף 43 (2) (ב) קובע שכאשר מדובר באצבע 2 ובקטיעה של לפחות 2 וחצי גלילים ביד שמאל הנכות היא 12%. המומחה הסביר שהפעיל את התקנה במלואה, בהתאם להוראת המחוקק:

    "ת:היה נראה לי שההגבלה האקטיבית שלה בכיפוף יש לה משמעות רפואית כלומר די משמעותית בנוסף לזה שיש רכיבה על האצבע השנייה ואני חושב שזה כן מתאים להפעיל את התקנה הזאת,

    ש:במלואה?

    ת:כי זה קישיון לא נוח. כן, כן, כן.

    ש:במלואה?

    ת:כן. קישיון לא נוח.

    ש:זאת אומרת ממש מתאים לקטיעה של 2 וחצי גלילים?

    ת:לא, זאת כבר השלכה שכותבי התקנות עשו,

    ש:אבל,

    ת:לקישיון לא נוח.

    ש:כן אבל,

    ת:מעבר לפה זה לא אני.

    ש:אוקיי אבל אתה אומר אוקיי אני לא אומר שיש פה קטיעה של 2 וחצי גלילים וגם אני לא אומר שהיא לא יכולה לגמרי לתפוס או לפתוח את היד,

    ת:נכון.

    ש:אז עדין במצב הזה יש מנעד של טווח של הפעלה של התקנה באופן חלקי, מלא, כמה חלקי?

    ת:רשום.

    ש:ופה בעצם,

    ת:גם אם היה לה, סליחה שאני קוטע, גם אם היה לה קטיעה של 2 וחצי גלילים היא עדין הייתה יכולה לתפוס ולפתוח.

    ש:לא, אבל בקטיעה אין לנו שאלה כי בקטיעה התקנות אומרות קטיעה תני לה את מלוא הנכות.

    ת:לפי מה שאת אומרת לפי הלוגיקה שלך אף פעם לא ניתן להפעיל את התקנה הזאת.

    ש:לא, אמרתי הפעלה חלקית.

    ת:אז אני אומר אף פעם לא ניתן להפעיל את התקנה הזאת במלואה כי אין, אני לא רואה שום מצב גם אם האצבע תקועה לגמרי שבן אדם לא יכול לאחוז בכלל חפצים, אין מצב כזה.

    ש:אבל פה אנחנו רואים שאתה אומר בוודאות שהיא חלקית.

    ת:כן. יש הפרעה ויש הפרעה לפעולת אצבע הסמוכה ויש הגבלת תנועה באחד לפחות ממפרקי האצבע אז כן. חשבתי שהיא זכאית לתקנה במלואה". (שם, עמ' 102 שורה 1 ואילך)  

     

    תשובתו של המומחה סבירה ומתיישבת עם נוסח התקנות ואני רואה לקבלה במלואה.

    אשר לטענה בנוגע להבדל בין הבדיקה האקטיבית לפסיבית, המומחה הסביר שכאשר כתב בחוות הדעת "אגרוף מלא", ברור שמדובר בבדיקה הפסיבית וכי צפוי להיות הבדל בין הבדיקה האקטיבית לפסיבית ובלשונו "....כדי שאצבע תתכופף צריכים להיות כמה תנאים ואחד מהם זה שהמפרקים והגידים יהיו ניתנים למתיחה כדי להגיע לכיפוף אוקיי? דבר שני כדי להגיע לתנועה אקטיבית צריך שהמנוע שהשריר והגיד יהיו בכוח מספיק טוב כדי להגיע לאותו טווח שאני יכול בכוח להגיע עם פיסי כלומר אם אני לוקח למטופלת את האצבע ומכופף לה אותה עד הסוף, לי יש כוח זה אומר שהמפרקים והגידים ניתנים למתיחה ולסגירה אבל אם היא צריכה לעשות את זה באמצעות הגידים שלה ויש פה סוג מסוים של הדבקויות יכול להיות שהכוח לא מספיק לה כדי להגיע לאותו טווח פסיבי אז יש הבדל בין פסיבי לאקטיבי לכן אנחנו מודדים גם וגם" (שם, עמ' 94, שורה 16 ואילך). המומחה הסכים שהבדיקה האקטיבית מותנית בשיתוף פעולה ואולם הסביר שיש לו את הדרך לדעת מתי שיתוף הפעולה הוא טוב ומתי לא, וכאן התרשם משיתוף פעולה של התובעת.

    גם בהקשר זה תשובות המומחה מקובלות, ברור מקריאת חוות הדעת שנפלה טעות סופר, שעה שהמומחה לא ציין ש"אגרוף מלא" מתייחס לבדיקה פסיבית, הנתבעת לא יכולה להבנות מטעות זו. ההסבר של המומחה להבדל בין הבדיקות הפסיבית והאקטיבית מתקבל על הדעת, וטענת הנתבעת שלא נמצאו הדבקויות, אינה יכולה להתקבל, שעה שלא הצביעה בחומר הרפואי על מסמך המלמד שחיפשו הידבקויות כאלה, חשדו בקיומן ואלו לא נמצאו. התובעת עברה שני ניתוחים ולאחר ניתוחים כאלה עלולות להיווצר הידבקויות, הכל כפי שקבע המומחה.

    כמפורט כבר לעיל, עדות המומחה הייתה ברורה, מקצועית ומהימנה ואין עילה להתערב במסקנותיו ולפיכך נכותה האורתופדית של התובעת, כפי שקבע המומחה עומדת על 24.760 אחוזי נכות רפואית לצמיתות.

    מצבה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי

13. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה בתחום הפסיכיאטרי ואולם הם עדיין חלוקים בנוגע לקביעותיו.

14. בחוות דעתו, סקר פרופ' וייזר את המסמכים הרפואיים ואת בדיקת התובעת וציין שלא היה לתובעת רקע פסיכיאטרי קודם. התובעת סיפרה למומחה שפחדה שהיא עומדת למות בתאונה, היא לא מסוגלת לסגור את היד, מה שפוגע לה בתפקוד והיא סובלת מכאבים תמידיים. המומחה ציין שמבחינה נפשית, פנתה התובעת לטיפול פסיכיאטרי מיד לאחר התאונה ואובחנה כסובלת מתסמונת בתר חבלתית, קיבלה טיפול תרופתי וטיפול בשיחות אך לא התמידה והיום אינה מקבלת טיפול נפשי כלשהו. התובעת התלוננה בפני המומחה על חלומות וזיכרונות מהתאונה, סיפרה על מצב רוח ירוד ועל תסכול עקב הקושי לעשות שימוש ביד שמאל. התובעת ציינה שהיא מבודדת מבחינה חברתית ודווחה על פגיעה ביחסים עם בעלה וילדיה. למרות התיאורים על קשייה, התובעת הבהירה שאינה רוצה לקחת כדורים.

    המומחה הסכים עם הרופאים שטיפלו בתובעת שהאבחנה היא PTSD וציין שבקביעת הנכות יש לקחת בחשבון שחלק מהתסכול על חוסר יכולתה להשתמש ביד כלולה בנכות האורתופדית. המומחה קבע שהנכות הנפשית מאז התאונה ועד למועד בדיקתו הינה 15% לפי סעיף 34 (ב) (2) – (3) לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה הציע לקבוע נכות זו באופן זמני במשך שנה. בתקופה זו עליה לפנות לפסיכיאטר ולהתמיד בטיפול, אם תעשה זאת מצבה הנפשי צפוי להשתפר באופן חלקי לפחות והנכות הנפשית הצמיתה תרד ל- 10%. אם תבחר שלא לפנות לטיפול, יש לראותה כאדם שאינו עושה למען השיקום של עצמו.

    התובעת שלחה למומחה שאלות הבהרה בגדרן נשאל, בין היתר, לאור העובדה שחלפו כשנתיים מאז הבדיקה, האם לא ניתן לומר שהנכות צמיתה. המומחה השיב לשאלה זו שכפי שקבע בחוות דעתו, הנכות אינה צמיתה שכן אם תקבל טיפול פסיכיאטרי מצבה צפוי להשתפר.

    המומחה נשאל, האם יש לזמן את התובעת לבדיקה חוזרת והשיב שכתב בחוות דעתו שאם תטופל מצבה צפוי להשתפר, וככל שבית המשפט ירצה ישמח לבדוק את התובעת שוב.

    המומחה נשאל האם ניתן לקבוע בוודאות שנכותה של התובעת תפחת והשיב שאכן כתב שמצבה צפוי להשתפר ואולם לא קבע זאת בוודאות. המומחה ציין שהערכה שמצבה צפוי להשתפר מתבססת הן על הספרות המקצועית והן על הניסיון הקליני שלו.

    המומחה נשאל האם יתכנו מקרים בהם חש המטופל שהטיפול אינו מועיל לו, אינו משפר את מצבו וגורם לו לחוש גרוע יותר והשיב שאכן יתכנו מקרים כאלה. באשר לתובעת עצמה השיב שהתובעת אכן טענה שהטיפול לא מסייע, אך יש לציין שנטלה רק סוג אחד של תרופה וסביר שעם תרופה או תרופות אחרות מצבה ישתפר. המומחה עוד הוסיף, כל בכל הנוגע לטיפול פסיכיאטרי, כל שעל התובעת לעשות זה לבלוע תרופות, לדווח על מצבה הנפשי, ותופעות לוואי.

    המומחה נשאל מה הטיפולים המומלצים על ידו ומה משכם ועלותם והשיב שתחילה מפגשים של כפעם בחודש עם פסיכיאטר, כאשר המצב יתייצב המעקב יכול להיות אחת ל- 3-6 חודשים. המומחה הוסיף שהטיפולים הפסיכיאטרים והתרופות במימון קופת חולים ולדעתו ניסיון עם תרופה אחת לא מהווה מיצוי של הטיפול.

    המומחה נשאל עוד, האם קיימת אפשרות שהתובעת תפנה לטיפול ולמרות האמור ואולי בשל אכזבה מחוסר שיפור שיהיה במצבה, עלול מצבה הנפשי להחמיר? או האם קיימת אפשרות שמצבה הנפשי יוותר בשיעור של 15% ואם לא מדוע – לשאלה זו השיב המומחה, שכמובן כל האפשרויות קיימות, אך על פי ניסיונו, הספרות והתרשמותו מהתובעת מצבה צפוי להחמיר אם לא תתמיד בטיפול.

15. התובעת טוענת שבשים לב לקביעותיו של המומחה והתשובות לשאלות ההבהרה יש לקבוע שנכותה הנפשית הצמיתה עומדת על 15%.

    התובעת טענה בתצהירה, שהטיפול הנפשי הזמין במקום מגוריה החמיר את מצבה הנפשי ורק המחשבה שעליה לפנות פעם נוספת לפסיכיאטר שטיפל בה מעוררת בה חרדה עמוקה ודכאון. התובעת הוסיפה שלאחר הטיפולים חשה שמצבה הנפשי נהיה גרוע יותר, וכי במקום מגוריה אין מבחר של רופאים בתחום הנפשי, הרגישה שהטיפול מחמיר את מצבה הנפשי ואין לה אפשרות לפנות לרופא אחר דרך הקופה באזור מגוריה. התובעת טענה עוד שמאחר ואיננה נוהגת מחוץ לסביבתה הקרובה, אין באפשרותה לקבל טיפול נפשי באזור מרוחק מביתה.

    מתוך החומר הרפואי עולה שהחל מ- 17/3/16 התובעת ביקרה מספר פעמים במרפאה לבריאות הנפש וככל הנראה מספר פעמים נוספות אחר כך. לתובעת נרשם טיפול תרופתי. בביקורים לא תועד שהיה שיפור במצבה.

    כמו כן, בין - 25/1/16 ועד ל- 20/6/16 התובעת טופלה על ידי עובדת סוציאלית במרפאה נוספת. התובעת ציינה במהלך הטיפולים שהתרופות שרשמו לה לא עזרו ולא המשיכה לקחת אותן. עם סיום הטיפול הומלץ לתובעת לחזור לטיפול במרפאה לבריאות הנפש ואכן היה לתובעת מפגש אדמיניסטרטיבי נוסף בתאריך 6/12/16, ואולם לא הוצגו כל מסמכים רפואיים נוספים המלמדים על המשכיות כלשהי בטיפול.

    מחוות הדעת הפסיכיאטרית עולה שקיים תיעוד של שני מפגשים עם פסיכולוגית קלינית בתאריך 3/6/16 ו- 22/5/16 ובתאריך 10/7/16 הודיעה התובעת שהחליטה להפסיק את הטיפול בניגוד להמלצה.

    בסיכומיה טענה התובעת שקביעת המומחה שהנכות תהא זמנית עד 3 שנים מהתאונה, הינה תחזית עתידית, ולא ניתן לקבל תשובה ספקולטיבית מסוג זה. התובעת מפנה לתשובות לשאלות ההבהרה, שם השיב המומחה שלא קבע בוודאות שהנכות תשתפר ומשעה שגם המומחה עצמו לא בטוח אם יהיה שיפור ואיזה שיפור, הרי שיש לקבוע שהנכות הצמיתה היא בשיעור של 15%. התובעת טענה שמצבה הולך ומתדרדר, היא פנתה לטיפול לאחר התאונה, הטיפול לא הואיל לה, במקום מגוריה יש בעיה של נגישות לקבלת טיפולים בתחום הרפואי והיא חשה שהיא לא מפיקה תועלת מהמפגשים שתואמו לה עם הרופא. התובעת, חזרה על הטענה שלא היה באפשרותה לפנות לרופא אחרי מחוץ למקום מגוריה, מאחר והיא לא נוהגת מחוץ לבית. התובעת טוענת שמיצתה את אפשרויות הטיפול.

16. הנתבעת טוענת לעומת זאת, שהתובעת לא טרחה לזמן את המומחה לחקירה נגדית וכי גם לאחר שאלות ההבהרה המומחה לא חזר בו מקביעתו. הנתבעת מפנה לתשובת המומחה שטיפול בתרופה אחת לא מהווה מיצוי של הטיפול ובסך הכל מדובר בטיפול פסיכיאטרי בתדירות נמוכה יחסית, שלאחריו הנכות תופחת. הנתבעת מדגישה, שכפי שבעלה של התובעת הסיע אותה ללימודים, יכל להסיע אותה לטיפול פסיכיאטרי. הנתבעת מדגישה עוד שלאחר התאונה התובעת המשיכה את לימודיה בהצטיינות ואף השתלבה בעבודה, מה שמלמד על מצב נפשי תקין.

17. הלכה היא שעל ניזוק מוטל הנטל "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עבור נזק שיכול היה למנוע על - ידי נקיטת אמצעים כאלה" (ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, 1648 (2003)). עם זאת אין להטיל על הניזוק נטל נוקשה ורחב, אין לחייבו לנסות כל טיפול רפואי אפשרי ואין לצפות שתובע יצא מגדרו על מנת להקטין את נזקיו (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (4/7/91) להלן: "ע"א 252/86"),

    כדי לקבוע שניזוק לא עמד בנטל המוטל עליו להקטנת הנזק יש תחילה לברר האם קיים טיפול שעשוי להיטיב את מצבו, שהסיכון בטיפול האמור וסיכויי ההצלחה של הטיפול מצדיקים את הטיפול, וכי סירובו של הניזוק לקבל את הטיפול אינו סביר (ע"א 120/00 משה נ. משה (20.5.2002); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013); ע"א 252/86 לעיל).

    כאשר בוחנים את סבירות סירובו של הניזוק לקבלת טיפול שהוצע לו, "יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה" (ע"א 252/86 הנ"ל). אמת המידה לבחינת סבירות התנהגותו של ניזוק וסבירות החלטתו שלא לקבל טיפול שהוצע לו, היא אמת מידה אובייקטיבית. קרי, בית המשפט שואל עצמו כיצד היה נוהג אדם סביר במצבו של הניזוק (שם).

    עם זאת בתי המשפט לא התעלמו גם מן הפן הסובייקטיבי ועל כן הוסיפו שהפעלת המבחן האובייקטיבי תעשה מנקודת מבטו של הניזוק, כלומר מתוך התחשבות בתכונותיו, בסביבתו וכדומה (ראו ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט(1)477, 495 (1985); ע"א 379/89 דוננפלד נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (18.1.1993)).

    הפסיקה עמדה על קושי מיוחד קיים בהפעלת אמת המידה האובייקטיבית לבחינת התנהגותו של ניזוק המסרב לאשפוז פסיכיאטרי, בין היתר בשל הסטיגמה הנלווית לאשפוז, ואולם גם אז נקבע, שהדבר עשוי בנסיבות מסויימות להשליך על עוצמת הראיות הנדרשות לצורך ביסוסו של המימד האובייקטיבי.

    בהקשר זה קבעה הפסיקה, יש גם להוסיף את הקושי בהערכת הצלחת הטיפול בנוגע למצבו של הניזוק. הצלחת טיפול פסיכיאטרי מותנית בגורמים שונים שלא תמיד ניתן לחזותם מראש וגם במקרה שלפנינו השיב המומחה שהצלחת הטיפול אינה וודאית ואולם לפני ניסיונו סביר שמצבה של התובעת ישתפר (ראו: ע"א 544/10 הנ"ל וכן תא (חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31/10/18)).

    בענייננו, מן המסמכים הרפואיים שצורפו עלה שהייתה נכונות לטפל בתובעת, באופנים שונים (פסיכיאטר, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית קלינית), ניכר שהתובעת התייחסה לטיפול בחשדנות רבה, ובאשר לטיפול התרופתי, ניכר שלא הייתה מעוניינת בנטילתו מלכתחילה. התובעת אמנם ניסתה לפרק זמן קצר, ואולם לאחר תקופה קצרה הפסיקה את כל הטיפולים.

    התובעת, טוענת שהטיפול החמיר את מצבה וכן טוענת לחוסר נגישות במקום מגוריה, מאידך כפי שציינה גם הנתבעת, דווקא בתקופת הטיפולים התובעת המשיכה את לימודיה אותם סיימה בהצטיינות ובאותה תקופה העידו הן התובעת והן בעלה שהבעל נהג לקחת את התובעת ללימודיה, לישון ברכב ולהמתין עד שתסיים את הלימודים. הבעל גם העיד שלקח את התובעת לכל הטיפולים והבדיקות להם נדרשה ולכן טענת הנגישות אינה רצינית. אם אכן, יש בטיפול נפשי להטיב את מצבה של התובעת הייתה צריכה למצוא את הדרך לקבלו. התובעת לא הציגה כל מסמך שמלמד שבמקום מגוריה ובקרבתו יש רק מטפל נפשי אחד, שביקשה מטפל אחר ולא קיבלה, התובעת לא פרטה מדוע המטפל הספציפי לא נשא חן בעיניה, אלא ניכר שהיא בחרה שלא למצות טיפולים בפן הנפשי על אף שהומלץ לה לעשות כן, ועל אף שהמומחה מטעם בית המשפט קבע שטיפול רציף יכול להטיב את מצבה בהתאם לספרות ולנסיונו המקצועי הגם שלא יכל להתחייב שזו אכן תהא התוצאה.

    לכל אלה, יש להוסיף, שאמנם בעת עדותה, התובעת נראתה שברירית, בוכיה, כשידה צמודה לגוף והיא לא מזיזה אותה, ואולם בסרט בו תועדה התובעת, בסביבתה הטבעית המוכרת לה, במקום עבודתה נראית התובעת חיונית, צוחקת, מתפקדת בחברת עמיתיה לעבודה ובכלל. אישיות שונה באופן מהותי מזו שנראתה במהלך עדותה או תוארה בעדות בעלה.

    בנסיבות העניין, קשה שלא להתרשם שהתובעת בחרה מסיבותיה להפסיק את הטיפולים הנפשיים. לאור חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כאשר ניכר מחוות הדעת כמו גם מהתשובות לשאלות ההבהרה, שסביר יותר לקבוע שהטיפול לו היה נעשה בנפש חפצה סביר שהיה נושא פרי ניתן לקבוע שהתובעת לא עשתה די. גם אם חלילה הניסיון לא היה מצליח, על התובעת היה לעשות את הניסיון, דבר שכלל לא נעשה. בנסיבות אלה, לא היה כל טעם בבדיקה נוספת על ידי המומחה מטעם בית המשפט וניתן לקבוע שהתובעת נמנעה מלעשות את הפעולות הנדרשות על מנת לנסות להקטין את הנזק. אכן המומחה קבע נכות זמנית לפרק זמן ארוך יחסית לאחר התאונה ואולם זאת לאחר שהתרשם שהתובעת לא מיצתה את הטיפול הנפשי האפשרי.

    בנסיבות העניין, סבורני שיש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בתחום הפסיכיאטרי על שיעור של 12%, מתוך שקילת האפשרות שיכול והטיפול לא היה משיג את מלוא השיפור אותו צפה המומחה, ועל מנת שהתובעת חלילה לא תקופח, וזאת שעה שגם המומחה עצמו אינו יכול להבטיח שיפור מירבי ושעה שהמומחה קבע שהתובעת סובלת מ- PTSD שילווה אותה לאורך כל חייה.

    נכות הרפואית של התובעת – סיכום ביניים

18. נכותה הרפואית של התובעת הינה כדלקמן -

    12% לפי סעיף 44(1) לתקנות המפנה לסעיף 43 (2) (ב) בגין קשיון לא נוח באצבע 2 לתקנות הביטוח הלאומי.

    5% לפי סעיף 44 (4) בגין הגבלות תנועה באצבע 3.

    10% לפי סעיף 75 (1) (ב) בגין הצלקת בכף היד.

    12% נכות פסיכיאטרית.

    סה"כ – 33.789% נכות רפואית צמיתה.

19. משנקבעה נכותה הרפואית של התובעת יש לעמוד על הפגיעה התפקודית. הצדדים חלוקים גם בהקשר זה.

    הפגיעה התפקודית בתובעת

20. קביעת המצב התפקודי של התובעת במקרה זה מורכבת, כאשר מדובר בתובעת שעד לתאונה טרם כתבה את סיפור חייה בשוק התעסוקה והייתה עדיין בשלבי לימודים שלא הושלמו באותה עת ובכלל. בנסיבות אלה, המחלוקת בין הצדדים תהומית.

21. התובעת טוענת לנכות תפקודית גבוהה מן הנכות הרפואית העומדת על כ- 50% נכות לצמיתות ולהפסדי שכר בסכום של למעלה ממליון ₪. הנתבעת טוענת, שהפגיעה התפקודית בתובעת לא קיימת שעה שהתובעת לא עבדה בעבר ולא התכוונה ממילא לעבוד ואין לה כלל פגיעה תפקודית או פגיעה בשכר.

22. בראיותיה הכבירה התובעת אודות הפגיעה התפקודית הרבה שנגרמה לה כתוצאה מן התאונה, כאשר לטענתה, במועד התאונה הייתה בלימודיה תואר ראשון בחינוך ולאחר מכן התכוונה להשלים לימודים במכללה האקדמית וינגייט למורה לחינוך גופני. התובעת פרטה בתצהירה שהיא אם לשלושה ילדים שהיו קטינים במועד התאונה, ילידי 1998, 2002 ו- 2003. כאשר ילדיה היו קטינים הייתה אם במשרה מלאה וגידלה את ילדיה, כאשר כל העת המתינה שיהיו גדולים מספיק על מנת שתוכל לצאת ללמוד ולעבוד במקצוע שמאז ומעולם רצתה, להיות מורה לחינוך גופני.

    לטענת התובעת, על מנת להגשים את החלום לקחה במהלך השנים קורסים שונים בחינוך וחינוך גופני, לאחר מכן נרשמה לתואר ראשון בחינוך במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה וסיימה את התואר בהצטיינות בשנת 2017, חרף התאונה. התובעת הוסיפה שלאחר סיום התואר התכוונה להמשיך ללימודי מורה לחינוך גופני במכון וינגייט, אך בשל התאונה וההגבלות מהן היא סובלת נמסר לה שלא תוכל להתקבל למסלול זה. התובעת הרבתה לתאר בתצהיר את הקשיים מהם היא סובלת כתוצאה מן התאונה, והוסיפה שרק ב- 10/18 החלה לעבוד כפקידה במשרד נסיעות והיא משתכרת שכר נמוך הרבה יותר מזה שיכלה להשתכר כמורה לחינוך גופני.

23. בהתאם לתעודות המתעדות את לימודיה של התובעת במהלך השנים עולה כדלקמן:

    בין 24/3/2007 לבין 15/12/2007 למדה במכללת בית ברל, קורס בהיקף 300 שעות סייעות גננות לעבודה במערכת החינוך.

    בין 2/5/2007 לבין 05/12/2007 – למדה במקביל קורס בהיקף 300 שעות לסייעות למורות בחינוך היסודי, בכיתות א'-ו' במכללת בית ברל.

    התובעת הציגה אישור וגליון ציונים לפיהם למדה בסמינר הקיבוצים קורס הכשרת מדריכים לתנועה לגיל הרך בין השנים 2009-2010, בהיקף של 4 שעות שבועיות – סה"כ 240 שעות. ממוצע ציוניה של התובעת בשתי שנות לימוד היה 97.4.

    התובעת הציגה תעודה B.A בוגרת בחינוך מהמרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, מתאריך 15/1/17 – התובעת סיימה את התואר בהצטיינות.

24. מטופס רציפות ביטוח שהציגה הנתבעת עלה שהתובעת עבדה למשך פרקי זמן קצרים ביותר במהלך חייה עד לתאונה.

    בין 10/95 – 12/95 – עבדה שלושה חודשים בשכר של 3,027 ₪

    בין 7/95 – 12/95 עבדה 6 חודשים בשכר של 12,000 ₪.

    בשנת 96 עבדה התובעת בחלק מן החודשים בשכר כולל של 20,012 ₪

    בשנת 2003 עבדה בין החודשים אפריל עד אוקטובר בשכר כולל של 21,990 ₪.

    בין החודשים 2/13 – 6/13 עבדה התובעת כשכירה במתנ"ס הקהילתי בשכר כולל של 9,023 ש"ח, מתוך המלצות שצרפה התובעת לתצהירה, עולה שהתובעת עבדה בבית הספר כמפעילת בתנועה וספורט לגיל הרך במסגרת הצהרון, וכי היו מרוצים מאוד מתפקודה.

    התובעת טענה עוד בעדותה שלאחר סיום הקורסים בשנת 2007 עבדה מספר חודשים כסייעת ואולם עזבה את העבודה, שעה שלא יכלה לסבול את הריחוק מילדיה.

    החל מ- 10/18 עובדת התובעת בחברת נסיעות בשכר עונתי שנושק לשכר מינימום. התובעת העידה שהיא חשה שעבודה זו ניתנה לה מרחמנות וכי היא לא מנצלת את כישוריה.

    התובעת הסבירה בעדותה שחלום חייה להיות מורה לחינוך גופני נגוז בשל התאונה שכן לא יכלה להתקבל למכללה האקדמית וינגייט, וכאשר נשאלה מדוע אינה עובדת כמורה, שהרי יש לה תואר ראשון בחינוך, השיבה שלא מדובר בתואר בהוראה ויש אצלם באזור המון מורים ולא מקבלים אותה רק עם תואר ראשון.

    התובעת השיבה שיש לה מגבלה רצינית ביד היא לא יכולה לכתוב והתרגלה לכתוב ביד ימין, לדבריה, היא נוהגת ביד אחת וכשצריכה את עזרת היד השנייה שמה את ההגה בתוך כף היד, כאשר היא משתמשת במטאטא, שמה את המקל ביד וזה קשה לה. התובעת נשאלה אם היא מדברת בפלאפון ביד ימין והשיבה בחיוב אבל אמרה שיכולה לשים את הפלאפון ביד שמאל לא להרבה זמן, כי זה כואב לה. התובעת השיבה שהיא צריכה עזרה בכל דבר, אבל זה לא אומר שהיא לא עובדת בבית.

    התובעת צפתה בסרט בו תועדה, והשיבה שרואים שהיא מקלידה ביד ימין, ואמנם החזיקה את הפלאפון ביד שמאל אבל לא בצורה טבעית. התובעת אישרה שסגרה את דלת הרכב ביד שמאל אבל השיבה שהדלת נסגרת באצבע. התובעת הסבירה שאינה יכולה לקפל את היד השמאלית ולהחזיק אותה כמו שצריך אבל היא מנסה.

25. בעלה של התובעת הכביר בעדותו ובתצהירו לעניין השינוי שחל בתובעת מאז התאונה, לדבריו "הקופסא התהפכה לה" (עמ' 13 לפרוטוקול מתאריך 29/1/2020, שורה 4).

    הבעל שב והדגיש שטרם התאונה התובעת הייתה בבית לכל דבר, אף שהתחילה ללמוד כשהילדים גדלו. הבעל סיפר שהתובעת הייתה לוקחת את הילדים למסגרות החינוך כשצריך, עד שלמדו לנסוע לבד, וגם לחוגים. לדבריו: "הייתה בבית, היא אישה, אישה מסורתית. היא בבית, היא חיכתה לגדל את הילדים" (שם, עמ' 15, שורה 30 ואילך) לדבריו: "... היא גם דתייה, אבל לא קשור לזה. אבל היא בבית. היא גידלה את הילדים. היא כל הזמן אמרה שהילדים יגדלו אלך ללמוד... אבל כל הזמן הייתה בבית. נקיונות, בישולים, ניקיון. היא הייתה בבית. היא, היא דאגה לכל, פשוט מאוד. ואחרי התאונה הכל מת" (שם עמ' 16, החל משורה 4).

    הבעל אף הכביר והתייחס ליתרונות שיש בכך שאשה נמצאת בבית: "אשתי בבית עם הילדים, לא צריך עוזרת, לא צריך ללכת לקנות אוכל. לא אכלנו בחוץ. קנינו, הייתי מביא ירקות מהשוק, אשתי מבשלת בבית, מכינה אוכל בבית, מנקה, מסדרת. ילדים היא לוקחת אותם. לא צריך, תאמיני לי, זה משכורת הכי גבוהה. זה עבודה הכי טובה שיש. זה נכס. כשהאישה בבית, זה נכס הכי טוב שיש. את לא מבינה כמה כסף את חוסכת כשהיא בבית. הייתי מביא ירקות מהבית, מהשוק. היא הייתה דואגת לכל. הייתי משלם רק רכב הלוואה. אבל אחרי זה, אחרי התאונה, נקלענו לקשיים" (שם, עמ' 34, החל משורה 21).

    הבעל תאר שהעבודה שלו מתחילה ב- 12:00 בלילה ומסיים ב- 11:00, 12:00 בבוקר. לאחר התאונה היה לוקח את התובעת ללימודיה, ישן ברכב עד שהיא מסיימת ומסיע אותה הביתה. שכן לאחר התאונה היא נוהגת רק בתוך הכפר, כמו כן, היה לוקח את התובעת לטיפולים רפואיים.

    הבעל פרט שבעת הזו התובעת עובדת ליד הבית, 4 פעמים בשבוע ובעונה כל יום והיא חוזרת יותר מאוחר.

    הבעל תאר את הקשיים של התובעת באחיזת דברים והוסיף שהבת עוזרת לה להתלבש.

26. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

27. כפי שפתחתי וכתבתי, ההכרעה בנוגע למצבה התפקודי של התובעת אינה קלה. הדבר נובע בין היתר משילוב נכויותיה של התובעת, טענותיה בנוגע למגבלותיה, קורותיה עד לתאונה ומכלול הנסיבות שהוכחו.

    אמנם ניכר שהתובעת נטתה בתצהירה להאדיר את מצבה, עד כדי טענה בנוגע לחוסר יכולת לאחוז בחפצים ולתפקד וכך גם בנוגע למצב הנפשי. לעומת זאת, בסרט בו תועדה, ניכר שהתובעת מסוגלת לתפקד בסביבת עבודה, לדבר בפלאפון, להקליד ולשהות בחברה. אין משמעות הדברים שעדותה של התובעת בלתי מהימנה, אלא שהייתה מגמת האדרה בתצהיר ובהצגת מצבה בבית המשפט. על אף האמור, ניתן להתרשם שאכן התאונה הותירה בתובעת את אותותיה, גם במישור של תפקוד היד וגם במישור הנפשי.

    התרשמתי ממכלול העדויות, כמו גם מצפייה בסרט בו תועדה התובעת, שאכן התובעת סובלת ממגבלות בידה השמאלית, שהיא ידה הדומיננטית. הנתבעת העלתה ספקות בנוגע לטענה שמדובר ביד דומיננטית, המומחה השיב שהוא יכול לסמוך אך על מה שאומרים לו ואולם די לצפות בסרט ולהתרשם שהתובעת מבצעת את עיקר הפעולות ביד זאת, כמו לדבר בפלאפון ולסגור את הדלת של הרכב. ביד הדומיננטית הזו יש לה מגבלה בשתי אצבעות והיא סובלת מכאבים כתוצאה מהצלקת, שהמומחה הגדיר כצלקת בעלת פן תפקודי שבהחלט יכולה לכאוב, נוכח העובדה שכל העצבים במקום נחתכו.

    התובעת הכבירה בתצהיר ובעדות טענות בעניין כאבים שהיא סובלת ביד, ניתן לקבל שהתובעת אכן סובלת כאבים, גם המומחה קבע שהטענה סבירה, ואולם צפייה בהתנהלות התובעת בסביבתה הטבעית, להבדיל מן האופן בו התנהגה באולם, מעלה, שהתובעת בהחלט מסוגלת לתפקד עם היד. המסקנה המתקבלת היא לא מדובר בכאבים בלתי נסבלים, התובעת משתמשת ביד באופן שוטף, אפילו לסגור את דלת הרכב, דבר שדורש מן הסתם כוח מסוים. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שלא נמצא אצל התובעת דלדול שרירים ביד או סימנים כלשהם לתסמונת הכאב הכרונית, מה שמצביע על שימוש שוטף ביד בכפוף למגבלות התנועה כמובן.

    אכן התובעת לא עבדה באופן מסודר במהלך השנים ואולם ניכר שמדובר במי שהיא בעלת יכולות, ויעידו על כך הציונים הטובים מאוד שקיבלה בלימודיה, יכולת ההתמדה בלימודים והעובדה שעובדת החל מ- 10/18 ועד לעת הזו.

    התובעת טענה שהתאונה קטעה את חלומה להיות מורה לחינוך גופני, ואולם התובעת לא הוכיחה שניסתה להתקבל למכללה האקדמית וינגייט ולא התקבלה, וגם אם אניח שהמקצוע של מורה להתעלמות עתיד להערים עליה קשיים נוכח הצורך המוגבר להרים דברים, ולהשתמש בשתי הידיים, אני מתקשה לקבל את הטענה שמקצוע ההוראה בכללותו נחסם בפני התובעת. התובעת עצמה העידה שלא מקבלים אותה להיות מורה שכן אין לה תואר בהוראה עקב כך שיש הרבה מורות ומורים באזור, היא לא טענה למגבלה תפקודית או נפשית ביכולת להיות מורה. הטענה שנטענה בסיכומי התובעת שלא יקבלו מורה עם 15% אחוזי נכות נפשית, אינה מקובלת. ניכר מן הסרט בו תועדה התובעת כמו גם מהעובדה שהתובעת עובדת ברציפות מעת שהתחילה בעבודה, שהיא אכן מסוגלת לעבוד ולתפקד מחוץ לבית ואין סיבה שלא תוכל לתפקד כמורה. באשר לנושא החינוך הגופני, התובעת אכן למדה בשנים 2010-2009 קורס הכשרת מדריכי תנועה לגיל הרך, ואולם יישמה את הלימודים בעבודה רק לפרק זמן קצר לאחר כשלוש שנים מסיום הלימודים ומלימודים אלו עד כדי מעמד של מורה לחינוך גופני, הדרך ארוכה.

    ניכר מעדותה של התובעת ואופן תפקודה שהתובעת ללא ספק בעלת כישורים, יכולות ורצון לעבוד, וסביר גם שתממש יכולות אלה ותמצא עבודה שתספק אותה יותר, גם לנוכח מגבלותיה.

    טענת הנתבעת שהתובעת הייתה מאז ומעולם עקרת בית ולא מימשה אפשרויות לעבוד לאחר סיום לימודיה אינה יכולה להתקבל כפשוטה. אכן התובעת התרכזה בגידול הילדים ואולם במקביל גם למדה במהלך השנים, עד כדי סיום תואר ראשון לאחר התאונה, שהוא ללא ספק נדבך חשוב בדרך להתמקצעות. אכן עולה מעדות בעלה של התובעת שהוא לא מתלהב מכך שהתובעת תזנח את מקומה בבית ותשתלב בעבודה ואולם ניכר שהבעל לא עמד בדרכה ואף סייע לה להשלים את הלימודים. עתה שהילדים גדולים ועצמאיים וזמנה של התובעת פנוי יותר, סביר שהייתה מבקשת להתמקצע בעבודה שתתאים לה.

    את ההכרעה במצבה התפקודי של התובעת יש לעשות בהתאם למכלול הנתונים שהובאו, גם בשים לב לעבר תעסוקתי חלקי ביותר, גילה של התובעת, העדר ניסיון בעבודה משמעותית עד כה, ומכלול הנסיבות, תוך העמדת פגיעתה התפקודית על שיעור סביר שישקף את מצבה.

    אכן התובעת סובלת ממגבלות תנועה בשתי אצבעות, סובלת מכאבים מתקשה מבחינה נפשית להשלים עם מגבלותיה והיא מתוסכלת תסכול רב ממצבה אולם בד בבד היא דוחה קבלת טיפול נפשי משמעותי, ומצליחה להתמודד בלימודים ובעבודה עם מצבה. חשוב להזכיר שחלק מן הנכות שנקבעה היא גם בשל קיומה של צלקת שיש לה משמעות תפקודית כמו גם אסטתית, אין מקום ליתן לנכות זו בגין הצלקת משמעות תפקודית מלאה, שעה שהמומחה העריך בצורה הוגנת לחלוטין את המגבלות התפקודיות של התובעת ושעה שניכר מתפקודה כפי שתועד בסרט שהיא מבצעת פעולות רבות מפעולות היומיום באמצעות היד.

    להערכתי, בנסיבות העניין ובהתחשב בכל הנסיבות נכון להעמיד את פגיעתה התפקודית של התובעת על שיעור של 30%, מתוך הנחה שנגרע מן התובעת כ- 30% מכושר עבודתה. אינני רואה לקבוע נכות תפקודית גבוהה יותר מן הנכות הרפואית, התובעת מתפקדת ויכולה לתפקד הן בעבודה הנוכחית והן בעבודות אחרות כמו הוראה, ככל שתשלים את לימודיה ותבחר בכך.

    קביעת שיעור נכות נמוך יותר, תחטא לתובעת ויכול שתגרום לפיצוי בחסר מאידך האמרת הפגיעה התפקודית בשים לב לעדות המומחה ולסרט בו תועדה התובעת, אינה מוצדקת בנסיבות שהוכחו.

    משנקבע שיעור הגריעה התפקודית, יש לקבוע את שיעור הנזק.

    שיעור הנזק

28. לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –

    התובעת ילידת: 30/9/1977

    תאריך התאונה: 17/12/15

    גילה של התובעת בעת התאונות: 38 וחודשיים וחצי לערך

    גילה של התובעת כיום: 42 ו- 11 חודשים.

    הנכות הרפואית בגין התאונה: 33.789%.

    הפגיעה התפקודית: 30%.

29. הצדדים חלוקים בנוגע להפסדיה של התובעת, בכל אחד מראשי הנזק הרלוונטיים, עד כדי פער של למעלה ממיליון שקלים בסכום הפיצוי הנטען. אדון בטענות הצדדים.

    הפסדי שכר לעבר

30. התובעת טוענת להפסד שכר בפועל החל מעת סיום לימודיה ב- 15/1/17, בשיעור של שכר מורה מתחילה בסך של 9,117 ₪ עד לתום הנכות הזמנית שקבע המומחה מטעם בית המשפט בתאריך 31/8/16. התובעת טוענת עוד שברור שבגין הפגיעה והנכויות היא התעכבה עם המשך הלימודים. לטענת התובעת, אם כן, יש לפסוק לה הפסד שכר מלא מיום סיום לימודי התואר הראשון ועד למועד פסק הדין בשיעור של 510,552 ₪ כאשר מסכום זה יש להפחית את שכרה של התובעת במהלך אותה תקופה כ- 87,000 ₪.

31. הנתבעת טוענת שהתובעת לא עבדה במהלך השנים, היא למדה שוב ושוב אולם לא עבדה לאחר סיום הלימודים, ולא עבדה גם בזמן התאונה. לאחר התאונה החלה לעבוד בהתאם ליכולותיה ולכן אין לקבל את טענותיה שנגרמו לה הפסדי שכר לעבר. הנתבעת הוסיפה שהתובעת גם לא הוכיחה שהיא עסקה בספורט ושמקצוע מורה לחינוך גופני תואם את יכולותיה.

32. הלכה למעשה, כל אחד מן הצדדים הקצין את טענותיו באופן בלתי מתקבל על הדעת. התובעת כלל לא הוכיחה שהתעכבה בסיום התואר עקב התאונה. מדובר בטענה שלא הייתה כל מניעה להוכיח אותה. הן מעדות התובעת והן מעדות בעלה עלה שהמשיכה ללמוד באופן רציף עד לסיום התואר עוד כשנה כאשר הבעל מסייע בהסעתה. התובעת גם לא טענה שהתכוונה להתחיל לעבוד לאחר סיום התואר הראשון, התובעת עצמה הסבירה שעם תואר ראשון היא לא יכולה לקבל משרת הוראה שכן לא למדה תואר בהוראה, משכך התובעת לא במעמד של מורה ואיך להתחשב בשכר הוראה. הטענה שעם סיום התואר התובעת הייתה מתקבלת לעבודה בשכר מורה, נסתרה בדברי התובעת עצמה.

    התובעת ובעלה חזרו וטענו, שהיא ביקשה להמשיך ללמוד לתואר בחינוך גופני במכללה האקדמית וינגייט. מקורותיה של התובעת ניתן ללמוד שכאשר היא לומדת היא לא עובדת, כך התובעת העידה שעזבה את עבודתה במתנ"ס כאשר התקבלה ללימודי תואר ראשון, בשל הקבלה ללימודים. לכן ככל שהתובעת הייתה מתקבלת ללימודים לא הייתה עובדת לפחות עוד מספר שנים. יתירה מזו, התובעת ללא כל ניסיון תעסוקתי משמעותי ולטענתה באזור שלה יש הרבה מורות ומורים, ומכאן שהתיאוריה שיום לאחר קבלת התואר הייתה מתקבלת למשרת הוראה במשרה מלאה, אינה סבירה וזאת בלשון המעטה.

    גם לא ניתן לקבל שהתובעת זכאית לפיצוי מלא כאילו הייתה עובדת עבודה רציפה. התובעת אכן נפגעה בתאונה ואולם יש לה מגבלה תפקודית בשתי אצבעות ביד דומיננטית ונכות נפשית מתונה. התובעת בהחלט מסוגלת לעבוד ולתפקד גם בהוראה לו הייתה רוצה בכך, ותעיד על כך העובדה שסיימה את לימודיה בהצטיינות. מכך ניתן ללמוד, שיש לה כושר ריכוז ולימוד ולו ראתה בהוראה את עתידה יכלה להמשיך ללימודי ההוראה הנדרשים, דבר שיאפשר לה להתקבל לעבודה.

33. מתלושי השכר שהציגה התובעת, עלה שהיא החלה לעבוד בחודש אוקטובר 2018, והרוויחה משכורות של אלפי שקלים ועד לשכר מינימום ולפעמים אף למעלה מכך. שכרה המצטבר של התובעת בחודש נובמבר 2019 עמד על 51,044 ₪ - דהיינו – 4,640 ₪ לחודש. כפי שפורט כבר לעיל, גם בעבר כאשר התובעת עבדה לא הגיעה לשיעורי שכר גבוהים ולא הראתה רצף תעסוקתי במשך תקופה משמעותית כלשהי למעט עבודה במתנ"ס במשך מספר חודשים בשכר של כ- 2,000 ₪ לחודש.

    לטעמי, בחישוב הפסדי השכר לעבר יש לקחת בחשבון את העובדה שהתובעת טרם החלה את דרכה התעסוקתית טרם התאונה, בלא שהוכיחה קודם לכן יכולת ממשית להשתכר ואף שלמדה לאורך השנים.

34. ההלכה היא, כי פיצוי בגין הפסד השתכרות בעקבות קביעת נכות, בא כדי לפצות על הפסד שנגרם לנפגע, במקרים בהם על הנפגע לממש את כושר עבודתו במומו וזאת גם מקום שיש קושי להעריך את ההפסד שנגרם. כפי שנפסק לא פעם, אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק גם בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי המסתמך על אחוזי הנכות שנקבעו. כך לדוגמא קורה שעה שהניזוק היה בהסתעפות מקצועית או בתחילת דרכו התעסוקתית, כאשר יכול וגורמים נוספים השפיעו על כושר ההשתכרות; כשברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין עשויה הייתה השתכרותו לגדול או שנגרמו לו הפסדים ואולם קיים קושי לאמדם משום שהסיבות שהביאו לפגיעה בשכרו מורכבות ואינן תלויות אך ורק בתאונה. כך לדוגמא פסק בית המשפט באחד המקרים -

    "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)." (ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009)).

    ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84).

    המקרה דנן, מתאים לפסיקת פיצוי גלובלי. ניתן לקבוע, שהתאונה פגעה ביכולת העבודה של התובעת ואולם לא ניתן לאמוד את הנזקים באופן מדוייק וזאת בין היתר בשים לב למצבה התעסוקתי וההסטוריה התעסוקתית של התובעת בעת התאונה.

    בנסיבות דנן, באתי לידי מסקנה, שגם אם לא ניתן לאמוד את ההפסד שנגרם לתובעת באופן מדויק, ניתן עדיין לאמוד הפסדים שנגרמו בשים לב לשיעור הנכות התפקודית הצמיתה וקורותיה של התובעת לאחר התאונה, בבחינת המינימום, שיש יסוד סביר לקבוע, במאזן ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי, שיש לו קשר סיבתי ברור לתאונה.

    להערכתי הוגן לחשב פיצוי המתיישב עם שיעור שכר מינימום עדכני בסך של 5,300 ₪, סכום שמתחשב בכל הנתונים, שכן ספק רב אם במהלך תקופה זו הייתה מגיעה התובעת לשכר גבוה יותר גם לולא התאונה ובד בבד ניכר שלולא התאונה יכלה למצוא עבודה בשכר זה.

    הסכום שיפסק ראוי שיהא גלובלי בשים לב שהתובעת עובדת במהלך התקופה, הגם בעבודה שהיא חשה שאינה תואמת את כישוריה, ומגיעה בחלק מן החודשים לרמות שכר הגבוהות משכר מינימום. החישוב יבוצע מעת שסיימה התובעת את לימודיה דהיינו החל מחודש 2/17. אינני עושה חישוב בנפרד לתקופת אי הכושר, שכן התובעת לא עבדה בעת התאונה וגם לשיטתה עם סיום לימודיה היה בכוונתה להמשיך וללמוד ולא נטען שהתכוונה לצאת ולעבוד.

    לאחר שקלול מכלול השיקולים אני פוסקת לתובעת לתקופת העבר סכום של 70,000 ₪. סכום זה כולל את הפנסיה.

    גריעה מכושר ההשתכרות

35. התובעת טענה שלולא התאונה הייתה ממשיכה ללמוד במכללה האקדמית וינגייט ועובדת כמורה לחינוך גופני, ומשכך עתרה לחשב את הפיצוי בהתאם לשכר של 13,223 ₪ שכר ממוצע של מורה, לפי נכות תפקודית של 50%, או לחלופין שכר ממוצע במשק בשיעור של 12,294 ₪ ובסך הכל עתרה לפיצוי בשיעור 1,178,847 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף פנסיה.

36. הנתבעת טענה שאין כלל פגיעה בכושר העבודה של התובעת והיא יכולה לעבוד כמורה.

37. גם בהקשר זה טענות שני הצדדים אינן יכולות להתקבל. התובעת לא הוכיחה לאורך השנים רצף תעסוקתי ויכולת השתכרות בשיעור שכר לו היא טוענת. שונה היכולת והרצון ללמוד מיכולת ההשתכרות וקבלת משרה מלאה כמורה. התובעת לא סיימה לימודי הוראה בזמן התאונה, ואף לא התחילה אותם. דרישות התובעת מופרזות ואינן מתיישבות עם אורח חייה במהלך השנים, כאשר העדיפה את הטיפול ואחזקת הבית על עבודה. יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שנפגע לתובעת אופק תעסוקתי, ואכן יש יסוד לחשוב שכיוון תעסוקתי אליו כיוונה במהלך השנים ככל הנראה אינו בר השגה עבורה בשל הצטברות הנכויות ביד, הכאבים ומצבה הנפשי, אף שלהערכתי מקצוע ההוראה כולו לא נחסם בפניה.

38. את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לחשב בהתאם לבסיס שכר נטו בשיעור של 6,300 ₪, שכן יש להניח שהתובעת יכלה להתקדם בעבודתה, מעבר לגבולות שכר מינימום, כאשר גם כיום במסגרת עבודתה במומחה היא מגיעה לעיתים לשכר של מעל 6,000 ש"ח. יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת סכום גלובלי נמוך מחישוב אקטוארי, בשים לב שההיסטוריה התעסוקתית של התובעת אינה מצביעה על רצף תעסוקתי ארוך שנים.

    לאחר שקילת מלוא השיקולים הרלוונטיים, אני מעמידה את אובדן כושר ההשתכרות של התובעת על סך של 350,000 ₪, סכום המתיישב עם פיצוי בערכים של 80% אקטוארי. הסכום כולל פנסיה.

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

39. התובעת טוענת, שמאז פגיעתה היא זקוקה לעזרת הזולת ותיזקק לעזרה כזו גם לאורך כל חייה. התובעת העידה שהיא עושה את הפעולות ואולם זקוקה לעזרה. גם בסרט בו תועדה התובעת נראה שהיא מתפקדת, יכולה להתנהל ביום-יום, לנסוע ברכב, לעבוד עבודה פקידותית, לשוחח בפלאפון ולהתנהל בחברה. התובעת ביקשה לפסוק לתקופת העבר סכום של 175,000 ₪ לעבר בהתאם לפיצוי של 200 ₪ ליום, למשך תקופת אי הכושר, זאת בשים לב לניתוחים שעברה ולתקופת אי הכושר הארוכה ומאז תום הניתוחים ועד לעת הזו עוד 100,000 ₪. באשר לעתיד, ביקשה התובעת לפסוק לה 250,000 ₪, בשים לב לעזרה לה תזקק כל חייה.

    התובעת ובעלה העידו שלאחר התאונה הגיעה עוזרת בית יום יום בעלות של 200 ₪ ליום לתקופת אי הכושר, ולאחר מכן פחתה תדירות הגעתה. בעלה של התובעת אישר בעדותו שכיום היא כמעט ולא מגיעה.

    התובעת העידה שהיא עושה את הפעולות אבל נדרשת לעזרה, לטענתה גם ברחצה ובתה עוזרת לה להתלבש ולהתקלח וגם בעבודות הבית.

    הבת שהיא בגירה לא הובאה להעיד, גם העוזרת לא הובאה להעיד, בטענה שהיא אישה מבוגרת שגרה בשטחים, גם אמה של התובעת שלפי הטענה סייעה לאחר התאונה לא זומנה להעיד, בטענה שמדובר באשה מבוגרת שלא תבוא לבית המשפט.

40. הנתבעת טוענת, שאין כל הוכחה לכך שהתובעת הוציאה סכום כלשהו לעזרת צד שלישי, התובעת נוהגת, עובדת מחוץ לבית, קיים לתובעת קושי אבל היא מסוגלת לבצע את הדברים.

41. כפי שהוכח ונקבע התובעת סובלת ממגבלות בשתי אצבעות, כאבים בגב היד, דבר שמקשה עליה לאחוז חפצים ביד הפגועה ומקשה עליה בעבודות הבית. אין משמעות הדבר שהתובעת לא מסוגלת לבצע את הדברים ומכאן ואילך אמורה לשבת בחוסר מעש. ניתן לראות היטב בסרט בו צולמה התובעת את מידת התפקוד, ניתן להסיק את הדברים גם מכך שבעת הנכויות הזמניות והניתוחים התובעת המשיכה את לימודיה וסיימה אותם בהצטיינות. אכן התובעת זקוקה לעזרה, ואולם מדובר בעזרה מוגבלת בהיקפה ולאו דווקא יומיומית כפי שנטען.

42. באשר לתקופת העבר, הרי שבתקופת הניתוחים והנכות הזמנית, סביר שהתובעת נזקקה לעזרה רציפה יותר. התובעת טענה ששילמה 200 ₪ ליום לעזרה שקיבלה ואולם הטענה לא הוכחה. אם מדובר במי שיכלה להגיע יום יום לביתה של התובעת ולעבוד במשך שעות, לא ברור מדוע אין היא יכולה להגיע לבית המשפט, גם אם מדובר באשה מבוגרת.

    על אף האמור, לא ניתן להתעלם מהנכות הזמנית הארוכה, ממצבה של התובעת באותה תקופה מהטיפולים הרבים שקיבלה, ממצבה הנפשי הסוער לאחר התאונה ומכך שסביר שנזקקה לעזרה משמעותית בין אם זאת מבני משפחה ובין עזרה בשכר. בנסיבות העניין, אני מעמידה את העזרה לתקופת העבר על סכום של 30,000 ₪.

    באשר לעתיד, התובעת תזקק לעזרה מסוימת בעבודות הבית ובפעולות מסוימות אחרות. לא התרשמתי שהיא זקוקה לעזרה אישית יומיומית ברחצה או בהלבשה, גם אם הפעולות קשות לה יותר וקיימת לה מגבלה.

    כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. גם אם אניח שהתובעת לא נזקקת לעזרה בשכר ונעזרת בבני המשפחה ובמיוחד בבתה, בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    להערכתי יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי לעתיד המתחשב בכל הנתונים, אותו אני מעמידה על סך של 50,000 ₪.

    סך הכל נפסק לתובעת בגין עזרת צד שלישי – 80,000 ₪.

    הוצאות רפואיות ואחרות

43. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא נזקקה להוצאות רפואיות, טיפולי פיזיותרפיה רבים, הוצאות בגין ניידות, התובעת הוסיפה שהיא תזקק גם לרופאים פרטיים שכן הרופאים באיזור מגוריה, מרעים את מצבה וביקשה לפסוק לה סכום גלובלי של 150,000 ₪.

44. הנתבעת טענה שהתובעת הציגה אך קבלות ספורות, ולא הוכיחה כלל הוצאות, שעה שכל ההוצאות הרפואיות מומנו על ידי הקופה הציבורית ופסיקת סכומים נוספים תהווה פיצוי כפול שהרי הנתבעת משיבה גם לקופת החולים.

45. התובעת ומשפחתה נקלעו למצוקה כלכלית ונאלצו לקחת הלוואות ואולם במהלך עדותו של הבעל הסתבר שההלוואות נדרשו לצורך רכישת רכב חדש בעקבות הפגיעה ברכב בתאונה שנרכש באמצעות חברת מימון כאשר היו גם הלוואות קודמות. מכל מקום, לא הוכחה כל סיבה למצוקה כלכלית, כאשר התובעת לא עבדה טרם התאונה, וכאשר לא הוכחו כל הפסדי השתכרות של הבעל ואף עלה מעדותו שהמשיך בעבודתו כרגיל וסייע בהסעת התובעת לאחר סיום העבודה. ניתן אולי להניח הוצאות מוגברות בגין עזרת צד שלישי ואולם בוודאי לא בהיקף הנטען.

46. מהחומר הרפואי כמו גם מעדותו של ד"ר פז, עלה שהתובעת סיימה את הליך השיקום ביד היא לא נזקקת לטיפולים רפואיים או פיזיותרפיים נוספים, כאשר לדאבון הלב לא ניתן לשפר עוד את המצב. התובעת העידה על עצמה, שאין בכוונתה לקבל טיפולים נפשיים והיא איננה מעוניינת בטיפול תרופתי ומכל מקום כל הטיפולים שקיבלה התובעת עד כה היו במערכת הציבורית ולא התרשמתי שיש מניעה שהתובעת תמשיך לקבל אותם במערכת זו. הלכה למעשה, לא הוצגו מסמכים רפואיים חדשים לאחר סיום הטיפולים בשנת 2016, ראשית שנת 2017. מכאן שגם בהקשר זה טענות התובעת מופרזות.

    על אף האמור, לא יכול להיות חולק שהתובעת טופלה ממושכות במרפאת החוץ בבית החולים, קיבלה טיפולי פיזיותרפיה ממושכים מאוד, הייתה בביקורות רפואיות, סביר שנזקקה לתרופות משככות כאבים, ואולי תזקק לכאלה גם בעתיד, ומכאן שיש לאמוד סכום סביר גלובלי להוצאות רפואיות.

47. בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

    אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

    בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, ובשים לב לגילה של התובעת והשנים הרבות שעליה להתמודד עם נכותה, ובהתחשב בתקופה הארוכה שנזקקה לסיוע בניידות כולל ללימודים, ולבטח נדרשה להוצאות סבירות ככל אדם אחר במצבה, אני אומדת את הוצאות התובעת בגין נסיעות והוצאות רפואיות אחרות עליהן לא תקבל החזר בגין התאונה בסך של 20,000 ₪ .

    נזק לא ממוני

48. כפי שקבעתי לעיל, נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 33.789% ובהתאם לשיעור זה יש לחשב את הפיצוי. בנוסף זכאית התובעת לפיצוי בגין חמישה ימי אשפוז. הפיצוי בגין נזק לא ממוני עומד איפוא על סך של – 58,869 ₪.

     

    סוף דבר

49. לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה:

    א. אבדן כושר השתכרות בעבר בתוספת פנסיה -70,000 ₪.

    ב.גריעה מכושר ההשתכרות בתוספת פנסיה – 350,000 ₪.

    ג.עזרת הזולת 80,000 ₪.

    ד.הוצאות רפואיות ואחרות -20,000 ₪.

    ה.נזק לא ממוני -58,869 ₪.

    סך הכל סכום של 578,869 ₪.

50. לפיצוי שנפסק יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21% מן הסכום שנפסק, כן תשא הנתבעת בתשלום שנשאה התובעת בגין אגרת בית המשפט.

51. מסך הפיצוי כולל שכר טרחה יש לנכות תשלום תכוף שקיבלה התובעת בתאריך 3/7/16 בסך של 20,000 ₪, הסכום בצירוף ריבית והצמדה נכון לעת הזו עומד על – 21,130 ש"ח (מתוך כתב הקבלה שצורף לראיות הנתבעת לא עולה ששולם שכר טרחה על התשלום התכוף, ולכן התשלום מופחת באופן האמור, ככל ששגיתי יעשו הצדדים את החישוב הנדרש).

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן, תצורף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, ו' אלול תש"פ, 26 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.