פלונית נ' עיריית באר שבע ואח'

לפניי תביעת התובעת, ילידת 1971, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה שהתרחשה ביום 27/08/14 בעיר באר – שבע (להלן – התאונה).

התביעה הוגשה תחילה כנגד הנתבעות 1 ו – 2 ולאחר מכן היא תוקנה, והתווסף אליה גם הנתבע 3.

הנתבעת 1 הינה רשות מקומית שבתחום שיפוטה מצוי המפגע שעל פי הנטען גרם לתאונה.

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת אחריות לנזקי צד ג'.

הנתבע 3 הינו הבעלים ו/או המחזיק בפועל של המקרקעין בהם נמצא המפגע שעל פי הנטען גרם לתאונה.

הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

תמצית טיעוני הצדדים

התובעת טענה, כי ביום 27/08/14, בעת שפסעה על המדרכה ברחוב ביאליק 26/3 בבאר – שבע, היא החליקה כתוצאה ממפגע בדמות שיפוע הקיים במדרכה, נפלה ונחבלה קשות, בעיקר ברגלה ובקרסול ימין. בעקבות התאונה היא פונתה לבית החולים סורוקה לקבלת טיפול רפואי, ושם אובחנה כסובלת משבר בפטישון החיצוני. רגלה של התובעת גובסה. בהמשך, ביום 15/09/14, ובעקבות עמדה לא תקינה של השבר, היא עברה ניתוח לתיקון השבר. מומחה רפואי מטעמה קבע נכות רפואית בשיעור של 10% בגין מגבלה בהנעת הקרסול ובנוסף נכות רפואית בשיעור של 10% בגין צלקת.

לטענת התובעת, שלושת הנתבעים התרשלו ועל כן נושאים באחריות לקרות התאונה:

הנתבעות 1 ו – 2 התרשלו בכך שלא דאגו לתחזוקה נאותה של המדרכה ולביטחון השוהים במקרקעין, ולא העמידו לרשות הציבור דרכי מעבר חלופיות בטוחות יותר.

הנתבע 3 התרשל בכך שלא דאג לבטיחות השוהים במקרקעין המוחזקים על ידיו, לא מנע כניסת התובעת למקרקעין המסוכנים, לא פעל להסרת המפגע הבטיחותי הקיים במקרקעין, לא ביצע את השיפוע מחומר מונע החלקה, בנה את השיפוע מחומרים בניגוד לנהלים ולתקנים, ולא פעל כפי שמחזיק מקרקעין זהיר היה פועל בנסיבות העניין.

עוד טענה התובעת כי בעקבות התאונה נגרמו לה נזקים ועתרה לפצותה בשל כך.

לטענת הנתבעות 1 ו – 2, השיפוע שבעטיו נפלה התובעת אינו מהווה מפגע, ומכל מקום השיפוע נמצא בשטח שהוא בבעלות פרטית של הנתבע 3, כך שהוא זה שנושא באחריות לקרות התאונה. עוד טענו הנתבעות 1 – 2 כי יש לייחס אשם תורם משמעותי לתובעת, שעובר לאירוע הגיעה בריצה למקום, ואף כפרו בנזקים הנטענים.

לטענת הנתבע 3, השיפוע הזניח שבעטיו נפלה התובעת אינו מהווה מפגע, ומכל מקום השיפוע נמצא בשטח ציבורי שבבעלות הנתבעת 1 והצורך בו נוצר בשל כך שהנתבעת 1 ריצפה את המדרכה הציבורית שלא בקו אחיד עם רצפת החנות שבבעלות הנתבע 3 וחנויות נוספות הנמצאות במתחם, כך שהאחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבעת 1. הנתבע 3 הוסיף וטען, כי יש לייחס אשם תורם משמעותי לתובעת, שהגיע למקום בריצה , כשהיא נועלת נעלי עקב וביקשה לקצר את הגעתה למכולת דרך משטח המעבר. כן כפר הנתבע 3 בנזקים הנטענים ובשיעור הנכות שנקבעה על ידי מומחה התובעת.

הראיות

התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית שלה, של בעלה ושל מר יוסי ביטון, שהוא הספר שבמספרתו ביקרה התובעת עובר לאירוע. כן הגישה התובעת תיק מוצגים.

משלא התייצב הספר להעיד, הוצא תצהירו מתיק בית המשפט.

כמו כן, לסיכומי התובעת צורף דו"ח טיפול בנוגע לבנה. הדו"ח צורף ללא קבלת היתר מבית המשפט להגשתו בשלב זה של ההליך, והנתבעים התנגדו להגשתו. מטעמים אלו, המסמך אינו מהווה חלק ממארג הראיות בתיק זה.

בנוסף, התעלמתי גם מהתמונות שצורפו לסיכומי התובעת, והנני סבור כי זו המתעדת את השיפוע צולמה בזווית מטעה, באופן היוצר מצג כאילו השיפוע חד וגבוה יותר מאשר במציאות.

הנתבעות 1 ו - 2 הגישו תיק מוצגים וכן תצהיר עדות ראשית של הגב' אדית סגל, ששימשה בעת הרלוואנטית סגנית מנהל מחלקת אחזקת דרכים אצל הנתבעת 1. עקב פרישתה לגמלאות והיותה בקבוצת סיכון, הוחלף התצהיר בתצהירו של מר ניסים אביטן, שאף התייצב לחקירה על תצהירו.

מטעמו של צד ג' העיד צד ג' עצמו וכן הוגש תיק מוצגים.

בית המשפט ערך ביקור בזירת התאונה בנוכחות הצדדים.

המוסכמות והפלוגתאות בשאלת החבות

הצדדים אינם חלוקים על כך שביום 27/08/14 התובעת החליקה ונפלה בחזית חנות מכולת שבבעלות הנתבע 3.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה מי נושא, אם בכלל, באחריות לקרות התאונה.

מחלוקת זו מקפלת בחובה מחלוקות עובדתיות באשר למיקום ולנסיבות התרחשות התאונה, כמו גם לטיבו של המפגע בעטיו, על פי הנטען, אירעה התאונה.

ניתן לסכם את המחלוקות העובדתיות בשאלות הבאות הטעונות הכרעה:

• האם התובעת נפלה בשטח השייך למכולת שבבעלות הנתבע 3, או על המדרכה הנמצאת בחזית המכולת, שהיא שטח השייך לנתבעת 1?

   

• האם התובעת הגיעה למקום התאונה בריצה?

   

• האם בעת קרות התאונה נעלה התובעת נעלי עקב?

   

• האם המפגע שהוביל, על פי הנטען, לנפילת התובעת הוא מפגע המקים אחריות בנזיקין, או שמא הוא חלק מהסיכונים הטבעיים עבור משתמשי הדרך?

   

   

  נפנה לדון בשאלות אלו:

   

   

  דיון והכרעה בשאלת החבות

   

   

  זירת התאונה והמפגע הנטען

   

להבנת טיב המפגע הנטען ונסיבות התרחשות התאונה, יובא תחילה מראה זירת התאונה, כפי שזה משתקף מהראיות ומהתרשמותי במהלך הביקור בזירה.

המכולת, שבחזיתה התרחשה התאונה, ממוקמת בפינה הצפון – מזרחית של מרכז מסחרי המכונה "מרכז חן", ברחוב ביאליק 26 בבאר – שבע.

בחזית המכולת, הפונה מזרחה, קיים משטח מרוצף, הנושק למדרכה שבנויה מאבנים משתלבות ומקיפה את המרכז המסחרי מכל עבריו. המשטח המרוצף מוגבה בסנטימטרים בודדים מהמדרכה, והוא נחצה לשניים באמצעות מתקן של בקבוקי מי - עדן. חציו האחד של המשטח שימש כניסה לתוך המכולת (להלן – "משטח הכניסה") וחציו השני הוא שטח ריק, שאפשר להולכי רגל לקצר, קיצור מינורי, את המעבר מהחזית הצפונית של המרכז המסחרי אל החזית המזרחית שלו (להלן – "משטח המעבר"), זאת במקום לעקוף עמוד פינתי שמחבר בין החזית הצפונית של המרכז המסחרי לחזיתו המזרחית.

בשל המתקן של מי עדן, שהוצב על המשטח המרוצף, לא ניתן היה להיכנס למכולת ישירות דרך משטח המעבר, והיה צורך לעבור ממשטח המעבר למדרכה ומהמדרכה להיכנס למכולת דרך משטח הכניסה.

במטרה לנטרל את פער הגבהים בין המשטח המרוצף (על שני חלקיו) לבין המדרכה, נבנה שיפוע מבטון. באזור משטח הכניסה השיפוע הוא נמוך, ובאזור משטח המעבר השיפוע גבוה וחד יותר.

השיפוע בכללותו, אמנם, אינו דרמטי, אך בניגוד לטענת הנתבעים, הוא אינו זניח או מזערי; לראיה הוא נועד, לשיטת הנתבע 3, לאפשר מעבר של עגלות וכיסאות נכים (סעיף 9 לתצהיר הנתבע 3). בנוסף, השיפוע אינו אחיד בגודלו ובגובהו (עמ' 30 שורות 6-7).

נסיבות התרחשות התאונה

לאירוע התאונה היו עדים התובעת, הנתבע 3 ורעיית הנתבע 3.

התובעת סיפרה, כי ביום 27/08/14, היא הגיעה להסתפר במספרה של מר יוסי ביטון, הנמצאת במרכז חן בבאר – שבע. לאחר שסיימה להסתפר התכוונה לרכוש חלב במכולת שבבעלות הנתבע 3. כדי לא לטרטר למכולת את בנה המאובחן על הרצף האוטיסטי, היא הותירה את הבן במספרה, תחת השגחת הספר, ויצאה לכיוון המכולת שבבעלות הנתבע 3. בדרכה למכולת היא עברה דרך משטח המעבר והחליקה כתוצאה ממפגע בדמות שיפוע הקיים בין משטח המעבר למדרכה הציבורית.

התובעת הוסיפה וטענה, כי לא היתה ערה לקיומו של השיפוע מבטון המחבר בין משטח המעבר לבין המדרכה (עמ' 6 שורות 30-31), הסבירה כי נפלה בשיפוע עצמו (עמ' 5 שורות 32-33) וסימנה בעיגול, על פני תמונה שסומנה נ/1, את מקום נפילתה.

התובעת הכחישה שבעת האירוע היא נעלה נעלי עקב וטענה כי נעלה נעליים שטוחות (עמ' 5 שורות 11-15). כן שללה התובעת כי הגיעה למקום בריצה (עמ' 5 שורה 29 ועמ' 28 שורה 13).

הנתבע 3 טען בתצהיר עדותו הראשית, כי בזמן התאונה הוא ורעייתו ישבו מול חזית המכולת והבחינו בתובעת נופלת במעבר הציבורי הסמוך למכולת, כך שנפילתה אינה קשורה לשיפוע הקיים במקום. הנתבע 3 גם טען בתצהירו, כי בעת התאונה התובעת נעלה נעלי עקב.

בעדותו בבית המשפט הוסיף הנתבע 3 וטען, כי התובעת הגיעה למקום התאונה בריצה.

רעיית הנתבעת 3, שעל פי גרסת הנתבע 3 עצמו היתה עדה לאירוע (עמ' 24 שורות 8-10 ושורה 18) , לא הובאה לעדות.

במחלוקת העובדתית הנוגעת למיקום ולנסיבות התרחשות התאונה אני מעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע 3, הכל המטעמים המובאים להלן:

עדותה של התובעת בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה היתה עקבית והותירה בי רושם מהימן.

מנגד, גרסת הנתבע 3 לא עוררה בי אמון רב.

בגרסת הנתבע 3 התגלו סתירות משמעותיות ביחס למיקום ונסיבות התרחשות התאונה.

21.1.בעוד שבתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע 3, כי התובעת נפלה במעבר הציבורי שליד המכולת, הרי שבעדותו בבית המשפט, הנתבע 3 הודה, למעשה, כי התובעת נפלה במשטח המעבר, היינו בשטח שבבעלותו.

בשל חשיבות הדברים אביא להלן ציטוט מתוך עדות הנתבע 3 בבית המשפט:

"אבל אחרי המקרה הזה שהיא נפלה אני עשיתי מסגרת, שאנשים ילכו עד סוף הרחוב, זה מעבר של העירייה, שילכו עד סוף הכביש ושלא יתקרבו לאזור הזה" (עמ' 24 שורות 1-2).

הנתבע 3 ערך, אפוא, אבחנה בין המעבר של העירייה לבין המקום בו אירעה התאונה, שהוא שטח בבעלותו.

21.2.בעוד שבעדותו בבית המשפט טען הנתבע 3, כי התובעת הגיעה למקום התאונה בריצה (עמ' 23 שורות 32-33), הרי שבתצהיר עדותו הראשית אישר הנתבע 3, כי התובע הגיע למקום התאונה בהליכה.

גם התנהלות הנתבע 3 לאחר התאונה תומכת בגרסת התובעת ביחס למיקום התאונה. בעקבות התאונה הנתבע 3 תחם, כאמור, את משטח המעבר באמצעות גלילי מתכת באופן שאינו מאפשר להולכי רגל לעבור דרך משטח המעבר (עמ' 24 שורות 1-2). תחימת המעבר מתיישבת יותר עם גרסת התובעת, לפיה נפילתה התרחשה בשיפוע המחבר בין משטח המעבר לבין המדרכה, שהינו שטח בבעלות הנתבע 3, ולא בשטח הציבורי, שאם לא כן איזה טעם היה לנתבע 3 להשקיע משאבים כספיים משל עצמו בתחימתו של משטח המעבר. תיקון המפגע מהווה הודאה באחריות למפגע.

זאת ועוד, גרסתה של התובעת סבירה יותר. בעוד שעל המדרכה שנשקה לכניסה למכולת לא היה כל מפגע שיכול להסביר את נפילת התובעת, קיומו של שיפוע לא אחיד מבטון, בחיבור שבין משטח המעבר לבין המדרכה, בהחלט מהווה מפגע (על כך יורחב בהמשך), ויכול להסביר את נפילת התובעת.

בנוסף, הנתבע 3 לא העיד כאמור את רעייתו לתמיכה בגרסתו, על אף שכאמור הייתה עדת ראיה לאירוע. הימנעות הנתבע 3 מהעדת רעייתו פועלת לחובתו, הן ביחס למיקום התאונה, הן ביחס לשאלה אם התובעת רצה או פסעה, והן ביחס לטענה לפיה נעלה התובעת נעלי עקב גבוהות.

כבר נפסק כי:

"אי – הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי – הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד . . ." (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651)."

ב"כ הנתבעות ביקשו להטיל ספק במהימנות גרסת התובעת בהפנותם למסמך הרפואי הראשונה שנערך בעניינה לאחר קרות האירוע ושבו נכתבו אך הדברים הבאים: "היום נפלה ועיקמה את הרגל".

העובדה שבמסמך הרפואי אין אזכור לסיבת הנפילה אינה מעלה ואינה מורידה שכן התובעת הסבירה כי: "זה לא רלבנטי, הרלבנטיות היא שנפלתי, והנזק הוא שנגרם לי" (עמ' 5 שורה 27), והסבר זה מקובל עלי. אין לצפות מאדם שנפצע והובא לקבלת טיפול רפואי דחוף למסור גרסה מפורטת באשר לנסיבות פציעתו.

הדברים שמסרה התובעת לרופא שטיפל בה, ואשר מובאים במסמך, אינם סותרים את גרסתה בבית המשפט, שהרי אין חולק כי התובעת נפלה ועיקמה את הרגל.

אין מחלוקת כי עובר לנפילה שהתה התובעת במספרה הנמצאת בסמיכות, ובעקבות נפילתה הגיע למקום הספר שסייע לה ואף שמר על בנה בעת שהתובעת הלכה למכולת של הנתבע 3 לקנות חלב. העובדה שהתובעת לא העידה מטעמה את הספר, שתצהירו צורף לתיק המוצגים שלה, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן הספר לא היה עד לאירוע התאונה, והוא הגיע למקום לאחר שזו כבר התרחשה.

מכל המקובץ, שוכנעתי ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי התובעת הגיעה למשטח המעבר בהליכה ולא בריצה, כשהיא נועלת נעליים שטוחות, התכוונה להיכנס לתוך המכולת, ונפלה בשיפוע המחבר בין משטח המעבר לבין המדרכה הציבורית.

השיפוע מבטון, עליו נפלה התובעת נמצא בשטח שבבעלות הנתבע 3 וזאת בהתבסס על הראיות הבאות:

ראשית, השיפוע נבנה על ידי קבלן מטעמו של הנתבע 3 (עמ' 24 שורות 21-22). במצב דברים זה, ההיגיון מורה כי מדובר בשיפוע הנמצא בשטח שבבעלות הנתבע 3.

שנית, הנתבע 3 אישר, כי לאחר התאונה הוא תיחם את משטח המעבר באמצעות גלילות מתכת כך שנמנעת האפשרות של הולכי רגל לעבור במקום (עמ' 24 שורות 25-26). תחימת אזור המפגע מהווה הודאה של הנתבע 3 על כך שהוא אחראי למפגע וכי המפגע נמצא בשטח שבבעלותו.

שלישית, מפקח מטעם הנתבעת 1 הסביר בעדותו, כי מבדיקה שערכה הנתבעת 1 באמצעות תוכנה מיוחדת התגלה כי השטח שבו נמצא השיפוע הוא בבעלות הנתבע 3 (עמ' 20 שורות 7-10 ועמ' 21 שורות 17-20). עוד הוסיף והסביר המפקח, כי גג המבנה בולט מעבר למקום בו נמצא השיפוע וגם זו אינדיקציה לכך שמדובר בשטח הנמצא בבעלות הנתבע 3 (עמ' 20 שורות 21-27). הסבריו אלו של המפקח מטעם הנתבעת 1 לא נסתרו, ובעת ביקורי במקום נוכחתי לגלות כי גג המבנה מכסה את השיפוע (עמ' 30 שורה 6).

מכל המקובץ, שוכנעתי, אפוא, כי השיפוע שגרם לנפילת התובעת נמצא בשטח שבבעלות הנתבע 3 והוא האחראי ליצירתו.

אחריות הנתבע 3

שלב ראשון בבחינת שאלת האחריות בעוולת הרשלנות הוא קביעת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. במסגרת קביעת קיומה של חובת זהירות נבחנים מהות יחסי הצדדים וסוג הפעילות שבמוקד הדיון וכן שאלת צפיות הנזק שאירע (רע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי (21/09/09)). מבחן הצפיות מורכב הן מצפיות טכנית (היכולת לצפות) והן מצפיות נורמטיבית (הצורך לצפות). עניינה של חובת הזהירות המושגית הוא האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, בהתחשב בסוג המזיק, סוג הניזוק, סוג הפעילות וסוג הנזק. עניינה של חובת הזהירות הקונקרטית הוא לא בבחינה כללית – קטגורית, אלא ביחס לנסיבות הספציפיות של המקרה העומד למבחן. הכלל הוא כי מקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה (ע"א 8146/13 ד"ר סולימאן ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) ואח' (21/07/16)).

כבר נקבע, בשורה של פסקי דין, כי מרכול חב חובת זהירות מושגית כלפי לקוחותיו. מתחמים המזמינים את לקוחותיהם למקרקעין שבחזקתם, לשם רכישת מוצרים שונים, חבים כלפיהם בחובה למניעת סיכונים, ובכלל זה עליהם לדאוג ששביל הגישה למתחם יהיה שביל בטיחותי אשר עומד בתקנים הנדרשים (ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141, 155; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 122; ת"א (שלום ת"א) 48177/07 פרג נ' שופר סל בע"מ ואח' (23/10/11); ת"א (שלום נת') 27405-02-13 פלונית נ' באני בי עיצוב וייצור בע"מ (22/08/17)).

השיפוע מבטון, שגרם לנפילת התובעת, נבנה, כאמור, בחזית המכולת שבבעלות הנתבע 3, והגורם שבנה אותו הוא קבלן מטעמו של הנתבע 3.

בהיות הנתבע 3 בעל המקרקעין בהן התרחשה התאונה ובהיותו מי שיזם את בניית השיפוע והביא בעל מקצוע לשם כך, הרי שהיה עליו לצפות כי מי מהלקוחות הפוקדים את המכולת עלול להיפגע מהשיפוע. הדעת נותנת כי הפרשי גובה, המתבטאים בשיפוע, עלולים ליצור מכשול אשר יגרור מעידה. הטעם לכך נעוץ בזה שהציפייה של ההולך היא להניח את רגלו במפלס באותו גובה, ובמקום בו המפלס הוא בגובה אחר, עלול שיווי המשקל להתערער. בעל מכולת צריך לאפשר גישה חופשית ובטוחה ללקוחות המכולת. לפיכך, שוכנעתי כי הנתבע 3 נושא בחובת זהירות מושגית כלפי הלקוחות הפוקדים את המכולת בבעלותו.

בהינתן העובדה כי הכניסה למכולת יכולה להיעשות רק דרך השיפוע, ובהינתן העובדה כי הנתבע 3, כמי שפקד את המכולת שבבעלותו מדי יום, ידע כי השיפוע נבנה בצורה פרטיזנית ובגובה לא אחיד, שוכנעתי כי הנתבע 3 גם יכול היה לצפות כי מי מהלקוחות הפוקדים את המכולת עלול להיפגע מהשיפוע. לפיכך, מוטלת על הנתבע 3 גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.

הנתבע 3 בנה את השיפוע מבלי לקבל מהרשויות הרלוואנטיות היתר לבנייתו (עמ' 26 שורות 23-24), כנדרש מכוח סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965, וכעולה מעדות עד הנתבעת 1, אשר לא נסתרה (עמ' 19 שורות 26-27).

בהקשר זה יצוין, כי אין לראות בבניית השיפוע משום "שיפוץ פנימי", שהרי יש בו כדי להשפיע על הזולת – הציבור המבקר במקום.

עוד יצוין, כי סעיף 18 יז' לכתב התביעה המתוקן מייחס לנתבע 3 רשלנות בבניית שיפוע לא תקני, וסבורני כי במסגרת טענה זו נכללת גם הטענה של בנייה ללא היתר. לפיכך, אין המדובר בהרחבת חזית.

מהתבוננות בלתי אמצעית בשיפוע ניתן להיווכח, כי הוא נבנה בצורה פרטיזנית, או "חאפרית" כלשון הנתבעות 1 ו – 2, כאשר הגובה והזווית שלו אינם אחידים לכל אורך השיפוע.

הנתבע 3 עצמו הגדיר את הקבלן שבנה את השיפוע במילים הבאות: "זה קבלן? זה חרטא ואין לי קבלה" (עמ' 24 שורה 30), ואף הוסיף כי: "אתה מחפש לעשות הכי זול שיש" (עמ' 25 שורה 15). מדברי הנתבע 3 עולה, אפוא, כי הקבלן שביצע עבורו את בניית השיפוע הוא קבלן לא מקצועי, דבר המעצים את רשלנותו של הנתבע 3.

כמו כן, הנתבע 3 לא הציב במקום מאחז יד, סימון בולט, או שילוט המזהיר מפני השיפוע, כפי שראוי היה לעשות (השוו עם האמור בת"א (שלום - ראשל"צ) 47358-02-12 זיכר נ' בורנשטיין (31/12/13)).

נוכח האמור לעיל, ואף ללא צורך בקבלת חוות דעת של מומחה בטיחות, שוכנעתי, על פי השכל הישר, כי השיפוע שנבנה על ידי הנתבע 3 בחזית המכולת שלו מהווה מפגע להולכי הרגל הפוקדים את המקום. בהקשר זה אוסיף ואציין, כי אינני שותף להנחת הנתבע 3, לפיה השיפוע הוא בגדר סיכון טבעי. אין המדובר במפגע שנוצר באופן פתאומי, אלא במפגע שנוצר בידיעת הנתבע 3.

הנתבע 3 טען בסיכומיו כי: "קבלת התביעה משמעותה הצבת רף שאינו סביר מבעלי החנויות במרכז, או לחילופין הנחיה פוזיטיבית לפיה על הנתבע 3 להשיב את המצב בו קיים פער גבהים (אף אם זניח) בין השטח הפרטי והציבורי, וחשיפתו לתביעות הן מטעם לקוחות שרגלם תתקע בפער זה, והן מטעם אנשים עם מוגבלויות בטענה שהמקום אינו מונגש".

אין בידי לקבל טענה זו ואינני סבור שקבלת התביעה תציב רף לא סביר מבעלי חנויות במרכז המסחרי בו אירעה התאונה, או תחשוף את הנתבע 3 לתביעות מטעם לקוחות שיפגעו מהפרש הגובה בין המדרכה למשטח המעבר אם יוסר השיפוע. כל שנדרש מהנתבע 3, ומבעלי חנויות נוספות במרכז המסחרי, הוא לקבל היתר כדין לבניית השיפוע, לבחור קבלן בנייה מקצועי, ו/או להציב מאחז יד או סימני אזהרה מפני קיומו של השיפוע. לא מדובר בדרישות לא סבירות ואלה ימנעו הגשת תביעות מצד לקוחות. משבחר הנתבע שלא לפעול על פי דין, אין לו אלא להלין על עצמו והוא אינו יכול להישמע בטענה שקבלת התביעה תציב רף בלתי סביר לבעלי חנויות שכמותו.

אינני מקבל גם את טענתו הנוספת של הנתבע 3, לפיה הנתבעת 1 היא זו שיצרה את הפרש הגבהים. מעבר לכך שמדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית אסורה, ומעבר לכך שהנתבע מעולם לא הלין בפני הנתבעת 1 על קיומו של הפרש הגבהים ולא דרש ממנה לבנות על חשבונה את השיפוע לשם מניעת נפילה, הרי שגם אם המעבר הציבורי נבנה בגובה נמוך ממשטח הכניסה למכולת, עדיין זה לא פוטר את הנתבע 3 מלקבל היתר כדין לבניית השיפוע ו/או לבחור קבלן מקצועי לביצוע העבודה.

בנסיבות אלו, הגעתי למסקנה כי הנתבע 3 הפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת עליו.

אחריות הנתבעת 1

מרבית טענות הרשלנות שיוחסו לנתבעת 1 בכתב התביעה המתוקן יוחסו לה כמי שבנתה בעצמה את השיפוע, או כמי שמחזיקה בשטח שעליו נמצא השיפוע.

דינן של טענות אלו להידחות שעה שאין חולק כי המפגע נמצא בשטח של הנתבע 3 ונבנה על ידיו (או על ידי מי מטעמו).

טענה אחת מייחסת לנתבעת 1 רשלנות בכך שכרשות מקומית לא דאגה להסיר את המפגע, או לתקנו, על אף שידעה על קיומו (סעיף 18ו' לכתב התביעה המתוקן).

טענה נוספת מייחסת לנתבעת 1 רשלנות בכך שלא פעלה לשם איתור המפגע במקום התאונה (סעיף 18ז' לכתב התביעה המתוקן).

כפי שכבר צוין לעיל, עסקינן במפגע שלא זו בלבד שהוא נושק לשטח ציבורי שבאחריות הנתבעת 1, אלא שגם השטח הפרטי שבו הוא נמצא משמש, בפועל, מעבר – מעין קיצור דרך – לכלל הציבור.

כבר נפסק בעבר, כי על עירייה מוטלת אחראיות למניעת מפגעים גם בדרכים פרטיות, המשמשות למעבר של כלל הציבור.

כך נקבע כי:

"אשר לעיריית ירושלים, עולה מהראיות שהוצגו בפני כי היא אינה בעלת המרכז המסחרי, יחד עם זאת, וכפי שנפסק בהלכה הפסוקה מוטלת על רשות מוניציפלית חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרך ציבורית, למנוע קיומם של מפגעים בתחומה, מכוח פקודת העיריות (ראו למשל פרשת זוהר; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 131 (1985)). בסעיף 235 לפקודת העיריות נקבע:

בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה:

'(1)תפקח של השיוור, הרום, הרחוב והבנייה של כל רחוב;

(2)תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

(3)תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

(4)תקרא שמות לכל הדרכים;

(5)תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות'.

עיון בסעיף מלמד כי בעוד שלגבי חלופת פסקה (2) מדובר במפורש ברחוב שאינו רכוש הפרט בלבד, שאר החלופות הרלוואנטיות לענייננו, כגון אלה הקבועות בפסקאות (3) ו – (5), אינן מסויגות והן חלות גם לעניין 'רחוב' המצוי בבעלות פרטית. בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] הוגדרו 'רחוב' ו'דרך' בהתאם לשאלה האם הם משמשים למעבר הציבור או שהציבור נכנס אליהם, ולא בהתאם לבעלות בהם – 'רחוב' או 'דרך' – לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, כיכר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש, וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו"

(ראו ת"א שלום י-ם) 19130/08 ברילינג נ' מינהל מקרקעי ישראל (27/07/15)).

כן ראו גם הדברים המצוטטים להלן:

"החובה לטפל במפגעים קיימת גם כאשר המדובר בשטח שהינו פרטי, והציבור נוהג לעשות בו שימוש." (ת"א (שלום רמ') 17559-06-12 פלונית נ' עיריית מודיעין (04/04/16)).

עוד ראו:

"העירייה אחראית לגרם המדרגות בהיותו חלק מהמדרכה והמשכה הטבעי. המדרגות משרתות את כלל הציבור ומשמשות מעבר המוליך מן הרחוב ושטחי החנייה המשמשים את כלל באי המרכז המסחרי כמו גם את הסביבה כולה. גרם המדרגות נמצא בתחומי המרכז המסחרי אך כמוהו כמדרכה ציבורית בהיותו פתוח למעבר הציבור ומשרת את כלל הציבור." (ת"א (שלום ת"א) 41525/07 קרן אביבה נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (27/06/13)).

הנה כי כן, הנתבעת 1 נושאת בחובת זהירות כלפי הציבור כולו גם ביחס למפגע נושא התביעה שבכותרת, ונותר לבחון האם הנתבעת 1 הפרה חובה זו.

בהקשר זה, שתי שאלות טעונות הכרעה:

האחת, האם הנתבעת 1 ידעה על קיומו של המפגע עובר לתאונה?

השנייה, האם הנתבעת 1 ביצעה פעולה לאיתור המפגע עובר לתאונה ו/או להסרתו?

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, שוכנעתי, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הנתבעת 1 ידעה על קיומו של המפגע עובר לתאונה, ולא עשתה דבר להסרתו או לתיקונו, אף לא לאחר התאונה.

בתצהירו של המפקח מטעם הנתבעת 1 צוין, כי לנתבעת 1 נודע על המפגע רק בעקבות תלונה שהתקבלה בעניין במשרדי מחלקת דרכים אצל הנתבעת 1.

לא ברור האם התלונה הנטענת היא דיווח שהתקבל סמוך לאחר התאונה, או כתב התביעה עצמו, וחוסר בהירות זה מתחדד על רקע דברי העד מטעם הנתבעת 1 בבית המשפט, לפיהם הנתבעת 1 לא עודכנה על המפגע גם לאחר התאונה (עמ' 20 שורות 10-11).

כך או כך, העד מטעם הנתבעת 1 כלל לא עבד אצל הנתבעת 1 בתקופה הרלוואנטית לאירוע (עמ' 20 שורות 4-5), והוא נסמך בתשובותיו על דברים ששמע מגורמים אחרים בעירייה, בכללם מנהל המחלקה שלו (עמ' 20 שורה 7).

מיותר לציין כי לא הובאו לעדות העדים הרלוואנטיים וגם לא הוגש דו"ח מטעם העירייה המפרט את בדיקותיה לאחר שהתקבלה אצלה התלונה על המפגע – התלונה המוזכרת בתצהירו של העד מטעם הנתבעת 1.

המפגע שגרם אירעה התאונה קיים כבר שנים רבות (סעיף 10 לתצהיר הנתבע 3).

כמו כן, המפגע נושק למעבר ציבורי הנמצא בבעלות הנתבעת 1 ובאחריותה, והוא בנוי באזורים נוספים באותו מרכז מסחרי, ולא רק בצמוד למכולת שבבעלות הנתבע 3. לא הרחק ממקום התאונה, ניצב שלט שהציבה הנתבעת 1 ובו כתוב "מרכז חן – עיריית באר שבע" (עמ' 22 שורות 4-5). בנוסף, מדובר במקום מרכזי, המשרת ציבור רחב, זאת בשונה מסמטה צדדית. במצב דברים זה, קשה להלום שהנתבעת 1, שאמונה על מתן רישיונות לעסקים ועל פיקוח עליהם, ושאמונה על תחזוקת המעברים הציבוריים הנושקים למרכז המסחרי, לא ידעה על קיומו של המפגע עובר לתאונה.

לאור האמור לעיל, שוכנעתי, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הנתבעת 1 ידעה על קיומו של המפגע עובר למועד התרחשות התאונה.

אין מחלוקת כי הנתבעת 1 לא עשתה דבר להסרת המפגע, או לתיקנו, לא לפני התאונה ולא לאחריה, אף לא לאחר קבלת כתב התביעה.

מכל המקובץ, שוכנעתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי הציבור, ובכלל זה התובעת, בכך שלא דאגה להסרת המפגע או לתיקונו מתוקף אחריותה כרשות ציבורית, שתפקידה למנוע מפגעים.

חלוקת האחריות בין הנתבעים

כאמור, קבעתי לעיל כי הנתבעים 1 ו – 3 נושאים בחובות זהירות כלפי התובעת ושניהם הפרו חובות אלו.

בהינתן העובדה כי הנתבע 3 הוא זה שיצר את המפגע, בעוד הנתבעת 1 חדלה רק בכך שלא מנעה את המשך קיומו, שוכנעתי כי התרשלותו של הנתבע 3 גדולה יותר מזו של הנתבעת 1.

בהתאם, אני מעמיד את האחריות של הנתבע 3 לקרות התאונה על שיעור של 80%, ואת אחריותה של הנתבעת 1 על שיעור של 20%.

אשם תורם

קבעתי לעיל, כי התובעת לא נעלה נעלי עקב ולא הגיעה בריצה למקום התאונה, וכי נפילתה אירעה עת עשתה דרכה להיכנס לתוך המכולת וכתוצאה מהשיפוע המחבר בין משטח המעבר למדרכה הציבורית.

ככלל "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר, אין זה דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה . . ." (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם (30/03/95)). דברים אלו יפים גם ללקוחות המבקרים בחנות.

לכך מתווספת העובדה שהשיפוע אינו ניכר לעין, וודאי לא למי שבא מהכיוון בו הלכה התובעת (מצפון - מערב למזרח).

כמו כן, העובדה שהתובעת בחרה ללכת דרך משטח המעבר כדי לקצר את דרכה למכולת אינה רובצת לחובתה, שכן הנתבע 3 הוא זה שאפשר להולכי רגל את קיצור הדרך הזה.

בנסיבות אלו, לא ראיתי מקום לזקוף לחובת התובעת אשם תורם כלשהו.

דיון והכרעה בשאלת הנזק

המצב הרפואי

בעקבות התאונה, פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "סורוקה", שם אובחן אצלה שבר בפטישון, והוחלט לגבס את רגלה.

בשל עמדה לא תקינה של השבר, ביום 07/09/14 גובסה התובעת מחדש.

ביום 15/09/14 עברה התובעת ניתוח, בהרדמה מלאה, לתיקון השבר בקרסול.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה, ערוכה על ידי פרופ' דן עטר, ולפיה נקבעו לה הנכויות הבאות: נכות אורתופדית בשיעור של 10% בגין מגבלה בהנעת הקרסול ונכות כירורגית בשיעור של 10% בגין צלקת.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת רפואית נגדית בתחום האורתופדיה, ערוכה על ידי ד"ר אברהם משיח, ולפיה נקבעו לתובעת נכות אורתופדית בשיעור של 5% בגין מגבלה בתנועות הקרסול. המומחה מטעם הנתבעים שלל קיומה של נכות כירורגית בגין הצלקת.

הצדדים הגיעו להסכמה, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות רפואית אורתופדית בשיעור של 7.5% בגין הגבלה בהנעת הקרסול, ונכות רפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית בשיעור של 2.5% בגין צלקת. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (החלטה כב' השופט רוזין מיום 12/04/18).

נכות רפואית צמיתה

לאור הסכמת הצדדים, אני קובע כי בעקבות התאונה נותרו לתובעת הנכויות הצמיתות הבאות:

נכות אורתופדית בגין מגבלה בהנעת הקרסול – שיעור של 7.5%.

נכות כירורגית בגין צלקת – שיעור של 2.5%.

נתונים אודות התובעת

אלה הנתונים הרלוואנטיים אודות התובעת:

א.התובעת, ילידת 1971, נשואה ואמא ל – 3 ילדים: ילד בן 26 (יליד 1994), ילדה בת 12 (ילידת 2008) וילד נוסף בן 10 (יליד 2010).

ב.בנה הצעיר של התובעת מאובחן על הרצף האוטיסטי.

ג.התובעת מנהלת חשבונות במקצועה.

ד. התובעת אינה עובדת מאז הולדת בתה, שהיא כיום בת 12 שנים (עמ' 15 שורות 2-3).

ה.הבן המאובחן על הרצף האוטיסטי משולב במהלך ימי החול בשבוע, ומדי יום, מהשעה 08:00 ועד לשעה 15:30 או 15:45, בכיתת חינוך מיוחד, וזאת החל מהגיעו לגיל 6 (עמ' 15 שורות 10-14).

הנכות התפקודית

התובעת טענה בתצהיר עדותה הראשית, כי בשל הנכות שנגרמה לה היא מוגבלת בתפקודה, ביכולת שלה לבצע פעילות ספורטיבית, לנהל משק בית ובעיקר לדאוג לבנה הקטין המאובחן ברצף האוטיסטי. כמו כן, היא סובלת מרגישות יתרה וכאבים בקרסול בחילופי עונות. נוכח המגבלות והכאבים מהם היא סובלת, עתרה התובעת להעמיד את נכותה התפקודית בעקבות התאונה על שיעור של 15%.

הנתבעת טענה, כי לתובעת לא נותרה נכות תפקודית כלשהי בעקבות התאונה.

כזכור, נכותה הרפואית של התובעת היא נכות בשיעור נמוך, של כ – 10%, מתוכם 7.5% בגין נכות אורתופדית ו - 2.5% בגין צלקת.

אשר לנכות בגין הצלקת, אינני סבור כי מדובר בנכות בעלת השלכה תפקודית. כעולה מהתמונות שצורפו לתיק המוצגים מטעם התובעת ולחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות, מדובר בצלקת ניתוחית באורך 7 ס"מ הנמצאת בקרסול, היינו במקום שהוא פחות גלוי לעין, והיא אינה בעלת השלכה על יכולת התנועה, אליבא דמומחי שני הצדדים.

אשר לנכות האורתופדית, כב' השופט בדימוס קציר ציין בספרו, "פיצויים בשל נזקי גוף" (מהדורה חמישית, כרך א', עמ' 259) כי נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן היישוב.

כמו כן, הלכה היא, שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (08/06/95); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21/12/92); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/10)).

בענייננו, התובעת לא עבדה בעבודה כלשהי במועד התאונה ואף כמה שנים קודם לכן – מאז הולדת בתה, שהיא בת 12 כיום.

מאז התאונה חלפו כמעט שש שנים במהלכן לא עבדה התובעת בעבודה כלשהי.

בחירתה של התובעת שלא לעבוד נובעת בין היתר מהרצון והצורך שלה לטפל בשני ילדיה הקטינים, שאחד מהם הוא בן 10 שנים ומאובחן, כאמור, על הרצף האוטיסטי. יש להניח כי התובעת תמשיך לטפל בבנה עד הגיעו לגיל 18 לכל הפחות, אז ימלאו לתובעת עצמה 58 שנים, גיל שהוא קרוב לגיל הפרישה לפנסיה. במצב דברים זה, הסבירות שהתובעת תחזור לשוק העבודה היא נמוכה.

כמו כן, במהלך הביקור שערך בית המשפט בזירת התאונה – ביקור שארך כמחצית השעה – הדגימה התובעת את מסלול הליכתה עד לרגע קרות התאונה. לא התרשמתי, במהלך כל הביקור, ממגבלה כלשהי שמקשה על הליכתה של התובעת, אם כי אני ער לכך שמדובר בהתרשמות בפרק זמן קצר.

מנגד, התובעת, כאמור, מטפלת בבן המאובחן על הרצף האוטיסטי והיא לוקחת אותו בבקרים למסגרת החינוכית בה הוא משולב ומחזירה אותו בתום יום הלימודים, כמו גם אמונה על הטיפול הפיזי בו, שוודאי אינו קל. מגבלותיה בעקבות התאונה בהחלט משליכות על יכולת התפקוד שלה בהיבט זה.

הפסד שכר לעבר

הפסד השתכרות לעבר הוא נזק מיוחד, שעל בעל הדין התובע להמציא ראיות ביחס אליו (ע"א 448/87 צבי המרמן קבל לבניין בע"מ נ' עיד אברהים חסן, פ"ד מג (3) 810, 816).

בענייננו, מספר שנים עובר לתאונה הפסיקה התובעת לעבוד, והיא לא שבה למעגל העבודה עד מועד הגשת הסיכומים מטעמה בתיק זה. הסיבה שהתובעת אינה עובדת היא היותה מטופלת בשני ילדים קטינים, בני 10 ו – 12, שאחד מהם מאובחן על הרצף האוטיסטי. בנסיבות אלו, סבורני כי לא עלה בידיה להוכיח כי נגרם לה, בעקבות התאונה, הפסד השתכרות לתקופה שמיום התאונה ועד למועד מתן פסק הדין.

לפיכך, אני דוחה את התביעה בגין רכיב של הפסד השתכרות בעבר.

הפסד שכר לעתיד

כאמור, קבעתי לעיל, כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מנכותה הרפואית.

עוד קבעתי, כי הסבירות שהתובעת תשוב בעתיד למעגל העבודה נמוכה.

יחד עם זאת, נקבע בפסיקה, כי העובדה שהתובעת לא עבדה בעבר וספק אם תעבוד בעתיד, אינה מאיינת את הפגיעה שנגרמה לכושר ההשתכרות שלה ואינה שוללת ממנה לחלוטין את זכות הפיצוי בגין פגיעה זו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 762).

עוד ראו הדברים שנכתבו בע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח (4) 486:

"אם מדובר בפיצוי עבור אובדן השתכרות, אזי השאלה היחידה היא מה היה הניזוק מרווחי בפועל אלמלא התאונה. כך למשל אדם בעל הכשרה של מהנדס שאינו עובד אלא מטפל בילדיו, אינו זכאי, לפי תפיסה זו, לפיצוי בראש נזק של אובדן השתכרות. לא כך לפי התפיסה הרואה ביכולת ההשתכרות נכס בעל ערך, אשר שלילתו מבעליו היא נזק בר – פיצוי. לפי גישה זו, הפיצוי ניתן בהתחשב במה שהניזוק היה יכול להשתכר אלמלא הפגיעה. כך למשל אישה בעלת הכשרה של עורכת דין זכאית לפיצויים בהתאם להכשרתה זו גם אם בשעת התאונה לא עבדה כעורכת דין וגם לא התכוונה לעסוק בכך".

נשאלת השאלה כיצד יחושב סכום הפיצויים בנסיבות שכאלו.

בעניין זה נקבע בפסיקה, כי:

"דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי. ברם, כאשר קשה או בלתי אפשרי להעריך את אחד המשתנים לצורך החישוב . . . יפנה בית המשפט לפסיקת פיצוי גלובלי." (ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (03/04/12)).

לצורך חישוב הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד הבאתי בחשבון, בין היתר, את נתוני השכר של התובעת בשנים שבהן היא עבדה (2009-2011), אז עמד שכרה החודשי הממוצע על סך של 4,000 ₪.

לאור מכלול נתוני התובעת, מצאתי לנכון לפסוק לה בגין רכיב של פגיעה בכושר ההשתכרות העתיד סכום גלובאלי של 35,000 ₪, כאשר סכום זה כולל בחובו גם פיצוי על רכיב של הפסד פנסיה.

כאב וסבל

כאמור, התובעת גובסה לתקופה של כ – שלושה שבועות ולאחר מכן אף עברה ניתוח לתיקון השבר, וזאת תחת הרדמה מלאה.

לטענת התובעת, היא נאלצה לעבור תקופת שיקום ממושכת בעקבות התאונה, וכן נאלצה להיעזר בכיסא גלגלים ובקביים על מנת להתנייד ואף נאלצה לישון על כורסא בסלון למשך שבועיים משהתקשתה לעלות לחדר השינה שלה, הנמצא בקומה עליונה. עוד טענה התובעת, כי עד היום היא סובלת מכאבים, רגישות ומגבלות בקרסול.

בהתאם לקביעתי, לפיה שיעור הנכות הרפואית עומד על 10%, בהיעדר ימי אשפוז לאור גילה של התובעת והעובדה שהיתה מגובסת במשך שלושה שבועות ועברה ניתוח לתיקון השבר, זכאית התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 35,000 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ונסיעה עבר ועתיד

בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, עתרה התובעת לפיצוי בסך של 80,000 ₪ על דרך האומדנה. הנתבעת, מנגד, טענה כי עזרת צד ג' הוא רכיב נזק הטעון הוכחה מיוחדת אך זו לא הוצגה, ולחילופין יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי שלא עולה על סך של 10,000 ₪ בגין עזרת צד ג', וזאת על דרך האומדנה.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, ולנוכח קביעתי כי המגבלות שנותרו לתובעת משפיעות על התפקוד שלה בהיבט הטיפול בבנה הצעיר המאובחן על הרצף האוטיסטי – דבר שיצריך קבלת עזרה בעתיד, אני קובע, על דרך האומדנה, את שיעור הפיצוי בגין עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, בסך של 25,000 ₪.

ניכויי מל"ל

התובעת אישרה שקיבלה דמי פגיעה בסך של כ – 5,500 ₪ (עמ' 7 שורות 29-32).

לפיכך, הסכום שיש לנכות בגין תגמולי מל"ל הוא 5,500 ₪.

סוף דבר

מכל המקובץ אני פוסק לתובעת פיצויים בסך של 90,000 ₪, לפי הפירוט כדלקמן:

א.הפסד שכר לעתיד – 35,000 ₪.

ב.כאב וסבל – 35,000 ₪.

ג.עזרת צד ג' + הוצאות רפואיות/נסיעה – 25,000 ₪.

סה"כ:95,000 ₪.

ח.ניכויים - 5,500 ₪.

סה"כ (מעוגל): 90,000 ₪.

התשלום יחולק בין הנתבעים כפי שנקבע לעיל, היינו הנתבעת 1, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו 20% מהסכום שנפסק, והנתבע 3 ישלם 80% מהסכום שנפסק.

על הסכום שנפסק לעיל, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ (עבור 3 ישיבות בבית המשפט) וכן האגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך. על ההוצאה בגין האגרה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בקופת בית המשפט ועד לפירעון בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ד' שבט תשפ"א, 17 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.