פלוני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה

           מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"צ 45056-12-16, כב' השופטים ש' דברת, א' ואגו ו-ג' גדעון), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (אמ"צ 20/14, כב' השופטת ר' קודלר-עיאש), לפיו התמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, ביחס לאם הביולוגית (היא המבקשת 2), ובנה הקטין (הוא המבקש 1) הוכרז כבר-אימוץ כלפיה (להלן: חוק האימוץ;המבקשת ו-הקטין). נקבע, כי האימוץ יהיה אימוץ סגור ונשללה האפשרות לאימוץ הקטין במסגרת משפחתו המורחבת.

תמצית העובדות ולוז ההליכים

1. המבקשת, ילידת 1993, מוכרת לשירותי הרווחה בעיר מגוריה מזה שנים רבות; הוריה התגרשו בהיותה בת 13 והיא הועברה בין מסגרות חוץ ביתיות הכוללות גם מסגרות טיפוליות סגורות ואשפוזים פסיכיאטרים, תוך שהיא נודדת בין בתי הוריה ומצויה לעתים ללא קורת גג. אורח חייה של המבקשת היה בלתי מבוקר; לא היה לה מקום מגורים קבוע; לא עבודה קבועה ולא עורף משפחתי איתן; וכן מבחינה חברתית, נהגה לשוטט עם בני מיעוטים.

2. הקטין הוא בנה השני של המבקשת. בשנת 2012 נולד בנה הבכור, אשר הוצא מרשותה משהתברר, כי אין היא מסוגלת לספק את צרכיו הבסיסיים. המומחית, ד"ר ללי גרשנזון, כתבה בחוות דעתה מיום 20.3.2014, כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית ואינה יכולה לספק לבנה הבכור את צרכיו הפיזיים, הנפשיים וההתפתחותיים וכי יכולתה אינה ניתנת לשיקום. עוד קבעה המומחית כי במהלך בדיקתה ניכר פער גדול מאוד בין הצהרות המבקשת לבין התנהגותה בפועל, וכי "בשל התנהגותה, מצבה הרגשי והקושי לדאוג לעצמה דאגה בסיסית, לא נראה כי היא יכולה לטפל בילד, וכי מצבה יכול להשתנות בעתיד הנראה לעין". הבן הבכור של המבקשת אומץ על ידי דודתה של המבקשת, אחות אמה, תוך שנקבע כי יתקיימו מפגשים דו שנתיים בין המבקשת לבנה הבכור במשרדי השירות למען הילד, וכי יתר פרטי האימוץ יישארו חסויים מפניה. חוות דעת המומחית נערכה בסמיכות ללידת הקטין – ממנה נודע לראשונה לשירותי הרווחה כי המבקשת הרה בשנית.

3. עם היוודע דבר הלידה הצפויה, נערכה בתחילת חודש אפריל 2014 ועדת תכנון וטיפול בלשכת הרווחה בעיר, אך המבקשת סירבה לקחת בה חלק. הקטין נולד כשבוע לאחר מכן. עם לידתו נמסר למבקשת צו חירום, לפיו יישאר הקטין בבית החולים תחת השגחה. תגובותיה של המבקשת לצו החירום היו קשות: היא איימה לפגוע בעו"ס לחוק הנוער ולהתאבד. המבקשת הציעה מקומות בהם תגדל את הקטין אך אלה נבדקו ונמצאו כלא מתאימים. נוכח רצונה העז של המבקשת לגדל את הקטין והצהרתה כי תעשה כל מה שיידרש לשם כך, הוחלט על שילובם של המבקשת והקטין ביחידת האימהות בבית שבתאי לוי והם נקלטו במקום בסוף חודש אפריל 2014. שהותם שם הוארכה מעת לעת. בתחילה, התקשתה המבקשת לטפל בקטין, להעדיף את צרכיו על פני צרכיה וליישם את ההדרכה ההורית שקיבלה; הקטין נראה במצוקה רגשית, גילה חוסר שקט בולט, הרבה לבכות והתקשה להירגע בזרועות המבקשת. לאחר כחודשיים במקום, חלה הטבה מסוימת בתפקודה של המבקשת. ואולם, ביום 20.7.2014 עזבה המבקשת את המקום ללא הקטין וללא אישור הצוות במטרה לפגוש את אביו של הקטין בניסיון לשכנעו לשוב אליה. למחרת, לאחר שכנועים רבים מצד הצוות, שבה המבקשת לבית שבתאי לוי. ביום 31.7.2014 עזבה המבקשת את המקום לצמיתות תוך שהיא מותירה את הקטין מאחור. היא השאירה מכתב לקטין לפיו היא אוהבת אותו ותתגעגע אליו אך אינה יכולה יותר להיות במקום זה. ביום 6.8.2014 התקיימה ועדת תכנון וטיפול אליה הופיעה המבקשת. היא ביקשה כי תימצא עבור הקטין משפחת אומנה. ביום 18.8.2014 הועבר הקטין למסגרת זמנית בבית פעמונים והמבקשת ביקרה אותו באופן סדיר בתדירות של אחת לשבועיים. יצוין, כי אביו של הקטין חתם ביום 25.8.2014 על הסכמת הורה לאימוץ הקטין.

4. ביום 31.8.2014 הגיש משרד הרווחה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד בקשה להעברת הקטין לאומנה, משפחה המיועדת לאמצו, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק האימוץ.

           ביום 19.10.2014 קיבלה הנשיאה א' אשקלוני את הבקשה להעברת הקטין לאומנה, בקובעה כי

"הגם שעל פי המפורט בבקשה והתרשמותי המשיבה אכן אוהבת את בנה הפעוט והצהירה מספר פעמים בדיון כי תלחם עבורו אולם בכך לא סגי, עולה כי נוכח מצבה וקשיי הקשיים היום יומיים בהישרדות של ממש וחוסר בשלותה ויכולתה בעת הזו לספק לקטין צרכים בסיסיים ביותר. הקטין חווה טלטלות, פרידות והסתגלות בתקופה ראשונית של חיו ויש לאפשר לו את היציבות הנדרשת והחיונית להתפתחותו, ככל ילד".

           ביום 10.11.2014 הועבר הקטין למשפחה אשר הביעה הסכמתה לאמצו. ביום 25.12.2014 הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי המבקשת. אז הורה בית המשפט למכון שקד ליתן חוות דעת ביחס למסוגלותה ההורית של המבקשת כלפי הקטין.

           ביום 24.9.2015, במהלך מפגש בין המבקשת לקטין, חטפה המבקשת את הקטין בסיוע חברות, ונמלטה מהמקום. בעקבות זאת, הוציא בית המשפט מיד צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקשת והקטין. בשעת לילה מאוחרת אותר הקטין והוחזר למשפחת האומנה. בעקבות אירוע זה שהתה המבקשת במעצר מספר ימים וננקטו נגדה הליכים פליליים. נוכח אירוע החטיפה הורה בית המשפט על הפסקת המפגשים בין המבקשת לקטין.

           חוות הדעת של מכון שקד, מפי הגב' ענת שמואלי, הוגשה לבית המשפט ביום 10.4.2016. מאחר שהמבקשת לא שיתפה פעולה באופן מלא עם האבחון ולא הגיעה לפגישה השניה שנקבעה לה, חוות הדעת לא התבססה על מידע מלא. במסגרת חוות הדעת נכתב כי המבקשת "חסרת מסוגלות הורית כלפי בנה.., וכי השבתו אליה תעמיד אותו בסיכון להזנחה חמורה ולנטישות חוזרות. אשר על כן, יש להכריז עליו כבר אימוץ כלפי אמו ולאפשר אימוצו על ידי הורי האומנה, המהווים את הוריו הפסיכולוגיים". הומלץ, כי האימוץ יהיה אימוץ "סגור".

5. ביום 7.12.2016 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע כי מתקיימים התנאים שבסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. את התוצאה אליה הגיע – לפיה המבקשת נעדרת מסוגלות הורית, הן בהווה והן בעתיד, אפילו בהינתן עזרה טיפולית וכלכלית סבירה – ביסס בית המשפט לענייני משפחה על אלה: חוות הדעת, על אף שלא ניתן לה משקל גבוה מאחר שהמבקשת לא התייצבה לפגישה השניה שנקבעה לה. בית המשפט קבע, כי אי התייצבותה של המבקשת לפגישה מהווה אינדיקציה למצבה ולכך שקיים פער משמעותי בין רצונותיה לבין התנהלותה בפועל; עדותה של העו"ס, לפיה המבקשת לא הייתה מסוגלת לגייס את הכוחות הנדרשים כדי לטפל בקטין ואם לא עלה בידה לתפקד בתנאים מיטיבים אלה ודאי לא יהיה ביכולתה לתפקד כאם באופן עצמאי; התרשמות בית המשפט מן המבקשת שהיא נעדרת תובנה למשמעות מעשיה וכי אין לה הכוחות הנדרשים לטפל בקטין. התרשמותו התבססה, בין היתר, על בחירתה של המבקשת לעזוב את הקטין בבית שבתאי לוי. בית המשפט דחה את החלופה שהוצעה במועד הגשת הסיכומים, לפיה אמה של המבקשת (להלן: הסבתא) ובן זוגה יגדלו את הקטין. נפסק, כי אישיותו של בן הזוג אינה יציבה והוא מחליף עבודות באופן תדיר וכי הסבתא לא הצליחה לגייס כוחות במשך רוב שנותיה לתפקוד נורמטיבי ויציב ואינה מגדלת בעצמה מי מהילדים שנולדו לה; בעת לידת הקטין הייתה דרת רחוב. אכן, כך נפסק, בשנה האחרונה ניהלה הסבתא אורח חיים תקין יחסית, אך היא עדיין נעדרת תובנה לצרכי הקטין והסבתא אינה מצליחה לסייע למבקשת, שכן היחסים ביניהן קשים. בית המשפט קבע כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין בהווה ובעתיד הנראה לעין, מאחר שלא הצליחה לשקם את עצמה על מנת שיהיה ביכולתה לגדל את הקטין. לפיכך, נקבע כי טובת הקטין היא שיוכרז בר-אימוץ ויגדל בבית המשפחה המיועדת לאמצו והמגדלת אותו במסירות רבה, וכי אין להורות על אימוץ פתוח, באופן העלול, כך נקבע, לסכן את הקטין במקום הימצאו.

6. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. במסגרת הערעור טענה כי טעה בית המשפט עת הכריז על הקטין בר-אימוץ. לטענתה, בית המשפט לענייני משפחה תייג אותה כחסרת מסוגלות לגדל את הקטין מבלי להשקיע בחלופה של טיפול אישי ופרטני, או בחינת חלופות כדוגמת קרובי משפחה של הקטין. המבקשת גינתה את התנהלותו של מכון שקד. לחלופין, ביקשה המבקשת לקבל את החלופה שהציעה הסבתא. לחלופי חילופין – להורות על אימוץ פתוח. המשיב טען מצדו, כי ניתנה למבקשת הזדמנות כנה ואמיתית למצות את יכולותיה ולאפשר לה לגדל את הקטין, אלא שהיא לא ניצלה הזדמנות זו ונטשה את הקטין; בכך הוכיחה, לטענתו, כי אין לה המסוגלות ההורית הנדרשת על מנת לגדל את הקטין. לדברי המשיב, ההליך המשפטי ביחס לקטין נמשך כשנתיים, תוך חריגה גדולה מהזמנים שנקבעו בחוק האימוץ. זאת, על מנת לאפשר למבקשת את יומה בבית המשפט. לדבריו, החלופה שהוצעה נבדקה על אף שהועלתה באיחור, ובדין נדחתה. המשיב היה בדעה כי המקרה אינו מתאים לאימוץ פתוח שכן טובתו של הקטין באימוץ סגור. על כן, ביקש לדחות את הערעור.

7. ביום 8.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בפסק הדין מפי כב' השופטת ש' דברת, ובהסכמת השופטים א' ואגו ו-ג' גדעון, במסגרתו נסקרה בהרחבה השתלשלות העניין, נקבע כי אין למבקשת המסוגלות ההורית הנדרשת לגידול הקטין, וכי שינוי במצב זה אינו נראה באופק, אף אם תוצע לה עזרה מטעם רשויות הרווחה. נקבע, כי קיים פער מהותי בין רצונה של המבקשת לגדל את הקטין והאופן בו היא רואה עצמה, לבין המציאות בפועל, שכן המבקשת אינה יכולה לחולל שינוי מהותי בהתנהלותה. עוד נקבע, כי הקטין קשור להוריו האומנים ובהם הוא רואה את הוריו הפסיכולוגיים, וכי טובתו מחייבת את דחיית הערעור. בית המשפט קבע כי העברת הקטין לידי הסבתא ובן זוגה, כפי החלופה המוצעת, אינה עולה בקנה אחד עם טובתו. בנוסף, נקבע כי אין מקום להורות על אימוץ פתוח נוכח התנהלותה של המבקשת, אשר חטפה את הקטין במהלך מפגש ביניהם, וכן בהתחשב בחוות הדעת של מכון שקד ובטובת הקטין, שאין לו כל קשר עם המבקשת מאז הופסקו המפגשים בחודש ספטמבר 2015 בעקבות אירוע החטיפה. בית המשפט שוכנע כי רשויות הרווחה עשו כל שבידיהן על מנת למצות את האפשרות לסייע למבקשת ולאפשר לה לגדל את הקטין, ואולם אין היא מסוגלת לעשות כן – "לא היום ולא בעתיד הנראה לעין". משכך, נקבע כי אין מנוס מהכרזת הקטין בר-אימוץ.

על פסק הדין הוגשה הבקשה דנא.

טענות הצדדים

8. לטענת המבקשת, טעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אינה מסוגלת לדאוג לקטין וכי אין סיכוי שהתנהגותה או מצבה ישתנה בעתיד הנראה לעין אף אם תוצע לה עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. לדעת המבקשת, לא נעשו בעניינה כל המאמצים לטיפול בה, לאפשר לה לקבל כלים משמעותיים כדי שתוכל לשמש הורה מיטיבה לקטין; האפשרות של הפנייתה למסלול טיפול אישי וצמוד לא עלתה כלל ונזנחה על הסף כשעזבה את בית שבתאי לוי.

           לדעת המבקשת, המשיב פעל בכוונת מכוון להוציא את הקטין מרשותה ולהכריז עליו כבר-אימוץ כלפיה, נוכח הוצאת בנה הבכור מרשותה בעבר, ומבלי שתינתן לה אפשרות אמיתית ללמוד מסוגלות הורית מהי. המבקשת משיגה על עדותה של המומחית, שהייתה לדבריה, מגמתית, ועל התנהלות מכון שקד. לטענתה, אירוע חטיפת הקטין היה זעקת מצוקה שלה נגד התעלמות גורמי הרווחה מרצונה לקבל את הקטין לידיה. לדעת המבקשת, היה על המשיב למנף זעקה זו כדי להסביר לה את האפשרויות העומדות לפניה, ולשלבה במסגרת אומנה אם וילד, בה הייתה רוכשת כלים ומיומנות לגידול הקטין. היא חוזרת על בקשתה זו גם כעת. לדברי המבקשת, המסגרת הסגורה בבית שבתאי לוי לא התאימה לאישיותה; היא הרגישה כלואה ולא קיבלה את החיזוקים ואת הטיפול הנדרש עבורה; לוּ היו מאפשרים לה קיום קשר במרחב פתוח עם הקטין, לרבות מפגשים תכופים, מונחים ומפוקחים על ידי אנשי מקצוע, הייתה מגיעה ומשתפת פעולה באופן מלא, וכך יכול היה להיבנות אמון בינה לבין הקטין. עוד טוענת המבקשת, כי הקשר – קשר הדם – בין בנה הבכור לבין הקטין לא נלקח בחשבון כלל; בהותרת צו האימוץ על כנו יש כדי לסתום את הגולל על הקשר העתידי האפשרי והמיטיב ביניהם.

           לדעת המבקשת, הבקשה נושאת אופי ציבורי. היא מבקשת מבית משפט זה להתוות קוים מנחים ביחס לבדיקות הנדרשות כתנאי הכרחי בטרם הכרזה על העדר מסוגלות הורית.

           המשיב, בתשובתו המפורטת חוזר על עמדתו בשתי הערכאות הקודמות ומבקש להותיר את הקביעה שלפיה אין למבקשת המסוגלות ההורית הנדרשת לגידול הקטין, וכי שינוי במצב זה אינו נראה באופק אף אם תינתן עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. לטענת המשיב, בניגוד לטענות המבקשת, כל גורמי הטיפול התגייסו לעזור לה במתן הזדמנות לגדל את הקטין, אך לשווא. הוא מפנה לחוות הדעת של מכון שקד ולעדות המומחית שתומכת בעמדתו. לדברי המשיב, אם הניסיון בבית שבתאי לוי – מסגרת מוגנת וסגורה – כשל, קל וחומר שהמבקשת לא תוכל לגדל את הקטין באופן עצמאי.

           מבוקש על ידי המשיב לדחות את החלופה שהוצעה, הן מאחר שאינה ראויה והן נוכח הטלטלה ההרסנית העלולה להיגרם לקטין אם תתקבל. על פי גישה זו, אין מקום לבצע ניסויים על חשבון הקטין. בנסיבות העניין, מבקש המשיב לאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי הקטין הינו בר-אימוץ כלפי המבקשת וכי יאומץ באימוץ סגור. 

9. לתשובה צורף תסקיר משלים מיום 6.4.2017, מאת עו"ס מחוזית לחוק האימוץ, הגב' אירמה כהן, המכירה ומלווה את המבקשת מזה שנים. מהתסקיר עולה כי עד למועד עריכתו לא פנתה המבקשת ללשכת הרווחה בעיר מגוריה לעזרה, והיא אינה מוכרת שם. לכן אין לשירותי הרווחה מידע נוסף על מצבה. אשר לקטין, נכתב כי בהיותו בן שבעה חודשים הועבר למשפחת האומנה ועד היום, כשהוא בן שלוש, חווה הורות מיטיבה הנותנת מענה לצרכיו ויוצרת עבורו התקשרות בטוחה לדמויות קבועות שהיא קריטית להתפתחותו התקינה. ההמלצה בתסקיר היא, איפוא, "להכריז על הקטין בר אימוץ באימוץ סגור בדחיפות ובכך לאפשר לקטין סוף סוף יציבות רגיעה וגדילה בבית קבוע מוגן ואוהב".

הכרזת קטין כ"בר-אימוץ" בעילת העדר מסוגלות הורית

10. "תיקי אימוץ – דיני נפשות המה" (בע"מ 1906/17 פלוני (קטין)-באמצעות אפוטרופא לדין נ' פלונית, פסקה 7 (6.4.2017), להלן: עניין פלוני). כך, פשוטו כמשמעותו. נפש של אדם, הריהו קטין, עומד במרכז העניין. כן תופס מקום ההורה שאת מעמדו נטען כי יש לשלולו. תיקים מעין אלה יתכן והינםהקשים שבהכרעות השיפוטיות (בע"מ 9447/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה-משרד הרווחה, פסקה לט לחוות דעתו של המשנה לנשיאה, א' רובינשטיין; פסקה 2 לחוות דעתי (28.2.2017)). אכן,

"קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות: דיני נפשות הם, גם של גדולים גם של קטנים גם של קטני-קטנים שלא ידעו ולא הבינו" (דברי כב' השופט מ' חשין בדנ"א7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פד"י נ(1) 48, 87 (1995)).

           הקושי בהכרעה בהליכים מעין אלה הוא בעיקר אנושי: במסגרתם, למשל, על בית המשפט להכריע בשאלת מסירתו של קטין לאימוץ על אף התנגדות ההורה הביולוגי שלו, הוא האפוטרופוס הטבעי שלו (בע"מ 5553/16 פלוני נ' פלוני (10.8.2016)). אף נקבע, כי "קריעת ילד מהוריו קשה היא מקריעת ים סוף" (דברי המשנה לנשיא מ' אלון בע"א 658/88 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 468, 477 (1989)). דווקא בשל הקושי בהכרעה, נכון להסתייע ולהתמקד בכללים המחייבים. הניסיון מלמד, כי כללים אלה הוכיחו את עצמם בהתוויית והארת הדרך לתוצאה הראויה (ראו עניין פלוני, פסקה 7; ראו גם פסקה 1 לחוות דעתי בדנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד סד(3) 356 (2011), להלן: עניין פלונית, הדיון הנוסף). בסופו של יום, דבר המחוקק הוא כעמוד אש לפני כל בית משפט בדונו בתיק אימוץ, לפיו "צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו, אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ" (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). ההצדקה להכרעה קשה זו היא, כי הדין אינו יכול לעמוד מנגד, כאשר ילד קטין, מטופל על ידי הורה שנעדר מסוגלות הורית, כיום ובעתיד הנראה לעין, גם אם יקבל סיוע.

           בהתחשב בתוצאות הקשות המאפיינות הליכים אלה נוקט בית משפט זה גישה גמישה יותר ביחס להליכי אימוץ, למשל על ידי העברת הדיון בבקשה להרכב. ועדיין, הדין מאפשר סיום ההליך בגלגול שלישי, על ידי שופט דן יחיד. לכן, גם משיקולים מעשיים, ראוי לנהוג כך, למשל, במקרים מובהקים שניכר בהם, כי אין מקום להרחיב שלא לצורך את היריעה הדיונית, הואיל ועוצמת נכונות ההכרעות בשתי הערכאות הקודמות גבוהה ביותר; מנגד, אין מדובר בטיעונים בעלי פוטנציאל להתערבות שיפוטית נוספת (ראו, למשל, בע"מ 1388/08 פלונית נ' פלוני, פסקה ט (6.5.2008); בע"מ 7559/16פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 2 (18.12.2016)). כזה הוא, למרבה הצער, המקרה דנן.

העדר מסוגלות הורית

11. עניינו בהכרזה על קטין כבר-אימוץ בעילה של "העדר מסוגלות הורית", הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ – הורה שאינו מסוגל לגדל את ילדו – חרף רצונו לעשות כן. זוהי לשון הסעיף:

"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה...

(7)   ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו".

           הסעיף מונה שני תנאים מצטברים, שלמעשה שלושה המה: התנאי הראשון, העדר מסוגלות הורית לדאוג לצרכי הילד - בהווה; התנאי השני, מורכב משני ראשים:  העדר סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין וזאת גם אם תינתן עזרה כלכלית וטיפולית סבירה על ידי רשויות הסעד והרווחה (ראו, למשל, בע"מ 7204/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (22.2.2011), להלן: עניין פלונית; על פסק הדין נערך דיון נוסף, שאישר את התוצאה בדעת רוב – הוא עניין פלונית, הדיון הנוסף). התקיימו תנאים אלה – קמה עילת האימוץ; לא התקיימו התנאים – לא קמה העילה. כעולה מן הסעיף, במישור הזמן חולשים תנאיו הן על התקופה הנוכחית והן על העתיד "הנראה לעין"; שילוב המונח "מסוגלות" עם בחינת השפעתה של עזרה מטעם רשויות הרווחה, מלמד כי רק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תקום עילת אימוץ (עניין פלונית, פסקה 7).  

12. זאת ועוד, על פי פסיקתו של בית משפט זה, הליך ההכרזה על ילד כבר-אימוץ מובנה משני שלבים: השלב הראשון הוא בדיקת קיומה של עילת אימוץ, כשבהעדר עילה – אין הכרזה. השלב השני נשקל רק בהתקיים עילת אימוץ. אז בית המשפט "רשאי" – כלומר, מפעיל שיקול דעת אם להכריז על הילד כ"בר-אימוץ", אם לאו (עניין פלונית, פסקה 7). סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, שעניינו חוסר מסוגלות הורית, נשען על שלושה אדנים (ראו בע"מ 4486/13 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 7 לחוות דעתי בדעת מיעוט (27.8.2013), להלן עניין פלונית 2; על פסק הדין נערך דיון נוסף בו נהפכה התוצאה – דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה-משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' פלונית (23.12.2013)): האחד, רצונה של המדינה שלא להתערב בקשר הטבע שבין ההורה הביולוגי לבין ילדו, אלא רק במצב של "אין ברירה"; השני, הזכות להורות – מעמדה, חשיבותה וגבולותיה; והשלישי – טובת הילד. אכן, "קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברם. ואמנם, בהעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים" (דברי המשנה לנשיאה א' רבלין בעניין פלונית). במלים אחרות, דין הטבע מעצב את טבע הדין.

           האדן האחרון – טובת הילד – מהווה "עיקרון-על", השזור כחוט השני בהליכי אימוץ. מקומו לא נפקד גם כאשר בוחנים קיומה של עילת אימוץ, לרבות העדר מסוגלות הורית, אך אינו מהווה עילת אימוץ עצמאית. עם זאת, ההנחה היא כי זכות ההורה ורצון המדינה שלא להתערב בתא המשפחתי משתלבים עם טובת הילד ואינם עומדים בסתירה לה. לאמור: עסקינן לא רק בזכות ההורה, אלא גם בזכות הילד (עניין פלונית, פסקה 8). אדגיש שוב כי בשלב הראשון, של הכרזה על קטין כבר-אימוץ טובת הילד אינה אחד מהתנאים של איזו מן העילות, אלא שיקול שעל בית המשפט לשקול במסגרת העילות הקיימות והמפורשות. רק לאחר שנקבע כי מתקיימת עילת אימוץ, עובר בית המשפט לבחון האם טובת הקטין תומכת בהכרזה (ראו, למשל, ענייןפלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 26 לחוות דעת כב' השופט ח' מלצר ובפסקה 2 לחוות דעתי, וההפניות שם).

           זאת ועוד, סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, בניגוד לתתי הסעיפים האחרים שבסעיף 13, אינו קצוב בזמן, אך מורה על בחינת המסוגלות ההורית ב"עתיד הנראה לעין" - בית המשפט יבחן האם קיימת מסוגלות הורית לגידול ראוי של הילד הספציפי – ואם אין, האם יש סיכוי לשינוי המצב בעתיד הנראה לעין, אם יתקבל סיוע סביר מהרשויות הרלוונטיות. המונח "מסוגלות" שבסעיף האמור בוחן לא יכולת, אלא את פוטנציאל ההורות. כך, לא רק בהווה אלא גם בעתיד הנראה לעין. תחימת בדיקת המסוגלות ל"עתיד הנראה לעין", אף היא נועדה לשמור על זכות הילד. אורך התקופה עשוי להשתנות ממקרה למקרה ואולם בכל מצב אין עסקינן בפרק זמן שגבולותיו פתוחים או פרוצים (ראו, למשל, בע"מ 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (14.9.2011), להלן עניין פלונית 3; השוו: בע"מ 934/13 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (9.5.2013)).

           תנאי נוסף לפי הסעיף הוא שאין סיכוי לשינוי "על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד". במלים אחרות, יש לבחון את המסוגלות ההורית מבעד לעדשת ההורה ה"מסתייע" ולא ההורה ה"עצמאי" (ראו בהרחבה בעניין פלונית, פסקה 8). שילוב המונח "מסוגלות" עם בחינת השפעתה של עזרה מטעם רשויות הסעד מלמד שרק במקרה קיצוני – כאשר "כלו כל הקיצין" – תתהווה עילת אימוץ (עניין פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 28 לחוות דעת כב' השופט ח' מלצר; עניין פלונית, פסקה 7). כן יודגש, כי שאלת המסוגלות ההורית אינה מופשטת, והיא לעולם קונקרטית כלפי קשר משפחתי מסוים, בנקודת זמן מסוימת – היא קיימת בזיקה שבין ההורה לילד (עניין פלונית, פסקה 11; עניין פלונית, הדיון הנוסף, פסקה 5 לחוות דעתי).

13. שלושת האדנים הנזכרים לעיל מבססים היטב את אמת המידה שנקבעה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, ומהווים מסגרת נורמטיבית המנחה את בית המשפט, שלפיה מצד אחד, עילת האימוץ שמשמעותה ניתוק הקשר בין ההורה לילדו, לא תיבדק על פי המבחן של טובת הילד. מצד שני, עילת אימוץ תקום, אפילו אם ההורה נמצא בזירה ומעוניין להמשיך בתפקידו – אם נעדר הוא מסוגלות בהווה ובעתיד הנראה לעין, חרף קבלת סיוע מרשויות הסעד, באופן שבו נימוק טובת הילד גובר על רצונו הסובייקטיבי של ההורה. התקווה היא, שסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, על שני תנאיו, ישלב כל אחד מהאדנים שהוצגו – שלב אחר שלב, כאשר יישומו של הסעיף, ייגזר מתנאיו. די באמור לעיל כדי ליישם את הדין על עובדות המקרה. לכך נעבור כעת.

מן הכלל אל הפרט

14. ההליך המשפטי בעניינו של הקטין נמשך מעל שלוש שנים. דהיינו, מיום היוולדו. כידוע, בתיקי אימוץ במיוחד, יש חשיבות לזמן שחולף. לא בכדי קבע המחוקק סד זמנים מהיר ביותר בהליכי אימוץ (סעיף 13(ב)(1) לחוק האימוץ). ואולם, המשמעות אינה כי יש להגיע תמיד להכרעה מהירה בתיקי אימוץ – יש לפעול בזריזות אך לא בחיפזון (השוו: עניין פלונית, פסקה 11). בעניינו, ההכרעה בעניין התארכה על מנת לאפשר למבקשת למצות את האפשרות להיות הורה מיטיבה לקטין. למרבה הצער, ההאטה לא הניבה פירות (השוו לנסיבות שהוצגו בעניין פלוני, פסקה 12). לאחר בחינה מעמיקה ושקילה יסודית, לרבות החלופה שהועלתה באיחור ניכר, הגיע בית המשפט לענייני משפחה למסקנה לפיה אין המבקשת בעלת מסוגלות הורית וכי החלופה המוצעת אינה ראויה ועלולה לפגוע בטובתו של הקטין. התסקיר המשלים מהחודש האחרון, עולה בקנה אחד עם מסקנות אלו. הניסיון מלמד, כי עם כל הרצון הטוב של המבקשת, הקיים גם היום, כוחותיה לא קמו לה לרכוש כלים ומיומנות לגידול הקטין – היא לא רכשה כלים אלה במסגרת התומכת והמכילה שבבית שבתאי לוי – שם נטשה את הקטין, ואף לא לאחר מכן, כשבין היתר, נמנעה להגיע לפגישה לצורך השלמת חוות הדעת בעניינה. כל זאת, כשברקע, העובדה שהקטין אינו הבן הראשון של המבקשת שאומץ באימוץ סגור. ודוק, כל ילד עולם ומלואו. קביעה בדבר העדר מסוגלות הורית לגבי ילד אחד של הורה, אינה בגדר מעשה בית דין לגבי ילד אחר. כאמור, הבדיקה היא קונקרטית – הורה מסוים כלפי ילד מסוים ולא אחיו. אך העניין מצוי ברקע, ואינו בגדר חומר פסול. כך או כך, במצבה דהיום, ככל שעולה מהתסקיר המשלים, אין למבקשת מסוגלות הורית, ולא תהיה בעתיד הקרוב לעין, אפילו תקבל סיוע הולם.

           אינני מתעלם מכך כי חוות הדעת המקצועית בדבר המסוגלות ההורית של המבקשת אינה מיטבית במובן שהמבקשת לא שיתפה פעולה. ברם, התנהלות כזו, אין בה, בכל מקרה, למנוע הכרעה והכרזת הקטין כבר-אימוץ. כפי שבית המשפט המחוזי היטיב לציין, ישנם נימוקים נוספים שמבססים את המסקנה אליה הגיעו ערכאות קמא. ראשית, חוות דעת מנומקת ובעלת משקל גם אם לא משקל רב, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה. שנית, הוגש חומר רב מגורמים מקצועיים אחרים, כולל עו"ס מבית שבתאי לוי. שלישית, וכפי שצוין, נערך מאמץ לאורך זמן לבוא לקראת המבקשת, לשלב אותה בתכניות אלו או אחרות, והדבר לא צלח. רביעית, התרשמותה של הערכאה המבררת מהמבקשת בדבר מסוגלותה ההורית. בנסיבות אלה, העדר שיתוף הפעולה של המבקשת – בחירתה היא – ואין בו להטות את הכף כנגד ההכרעה שנפלה או אי התערבות בה בגלגול שלישי.

           מהחומר עולה, איפוא, כי למרבה הצער, לא חל שינוי משמעותי במצבה ובהתנהגותה של המבקשת; היא אינה לוקחת אחריות על מעשיה והתנהלותה, אינה מתפקדת כאשה עצמאית ואחראית, השומרת על אורח חיים נורמטיבי, וגם כיום אינה זוכה, ככל הנראה, לסביבה תומכת.

החלופה המוצעת

15. יש לדחות את החלופה המוצעת שלפיה הסבתא ובן זוגה יגדלו את הקטין. לא מפני שההצעה הועלתה באיחור ניכר, שעה שהקטין שהה במשפחת האומנה במשך קרוב לשנתיים וראה בה את משפחתו, אלא שהוברר במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה כי העברת הקטין לבית הסבתא ובן זוגה אינה עולה בקנה אחד עם טובתו. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים, אומר רק כי גם לסבתא סיפור חיים קשה; היא לא גידלה בעצמה את חמשת ילדיה, בהן המבקשת; רק לאחרונה החלה בהליך שיקומי; בן זוגה נעדר היציבות הנדרשת. ברי, כי הקטין זקוק לסביבה רגשית יציבה ובטוחה. החלופה שהוצעה אינה יכולה לספק זאת. בנוסף, הקטין כבר בן שלוש. מגיל שבעה חודשים נמצא במשפחה המיועדת לאמצו. אין הוא מכיר כלל את משפחתו הביולוגית. לחלוף הזמן יש משמעות. אך גם בלעדיו, החלופה, עם כל ההבנה, אינה מתאימה.

          זה השלב לתאר את מצבו של הקטין: מהתסקיר המשלים עולה כי הקטין חווה "הורות מיטיבה הנותנת מענה לצרכיו ויוצרת עבורו בפעם הראשונה התקשרות בטוחה לדמויות קבועות, אשר הינה קריטית להתפתחותו התקינה. ההורות המיטיבה יכולה ותרפא את פצעי העבר: ע"י רכישת אמון בסיסי בסביבה ובעצמו, ותחושת היותו בעל ערך". הוא גדל במשפחת האומנה במשך כשנתיים וחצי, מאז היה בן שבעה חודשים. התפתחותו תקינה. הוא "מרגיש שייך, בטוח ונאהב, היחס אליו הוא כאל בן משפחה והוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה". ההתרשמות העולה מהתסקיר היא, כי האומנים מרעיפים עליו חום ואהבה. טובתו היא, כפי המלצת התסקיר, להכריז עליו בר-אימוץ באימוץ סגור בדחיפות ובכך לאפשר לו "יציבות רגיעה וגדילה בבית קבוע מוגן ואוהב".

אופי האימוץ – סגור או פתוח

16. אשר לבקשה לצמצם את תוצאות האימוץ – סוגית אימוץ פתוח או סגור נסובה סביב השאלה האם לטובת הקטין לשמר קשר כלשהו עם הוריו הביולוגיים, אם לאו (בע"מ 1675/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (30.4.2013)). מודל האימוץ הקבוע בדין הישראלי הוא, ככלל, מודל של אימוץ סגור לפיו עם מתן צו האימוץ מנותק הקשר בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים (בע"מ 2738/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה כז והאסמכתאות שם (16.6.2013)). זאת, למעט במקרים חריגים בהם יורה בית המשפט על אימוץ פתוח, המאפשר בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן לשמר קשר כלשהוא בין הקטין לבין בני המשפחה הביולוגית (סעיף 16(1) לחוק האימוץ): "משהוכרז קטין כבר אימוץ, הכלל הוא כי אימוץ זה ייעשה במתכונת של 'אימוץ סגור'. צמצום תוצאות האימוץ, או בלשון אחרת 'אימוץ פתוח', הוא החריג היוצא מן הכלל..." (עניין פלונית 2, פסקה 7 והאסמכתאות שם; ראו גם: בע"מ 9739/11 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (17.1.2012); וראו גם עמדתה של כב' השופטת א' חיות בבע"מ 5807/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (26.9.2010)). הטעם לכך הוא כי אימוץ פתוח עלול, שלא במכוון, להציב בסימן שאלה את הסיכוי למימוש מלא של התכליות העומדות בבסיס ההכרזה על קטין כבר-אימוץ, בהן המטרה להעניק לקטין עוגן הורי ומשפחתי יציב וודאי תוך מניעת הותרתו קרוע בין שתי משפחות ובין נאמנויות ומוקדי הזדהות סותרים (לגישה עם הדגשים אחרים ראו דברי השופט א' רובינשטיין בבע"מ 1998/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה טז (1.6.2014) וגם עניין פלונית 3, פסקה ב). כך או כך, מוסכם כי לנסיבות הקונקרטיות של המקרה משקל רב ואף מכריע בכגון דא.

           בית משפט זה אימץ שלושה שיקולים מנחים לבחינת האפשרות לצמצום תוצאות האימוץ: אופי הקשר בין הקטין להוריו הביולוגיים והאם הוא מטיב ומשמעותי עבורם; עמדת המשפחה המאמצת, וכן מסוגלות ההורה הביולוגי לכבד את מערכת האימוץ (ראו בהרחבה: רע"א 7535/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (29.1.2012)).

           בענייננו, בחינת השיקולים המנחים הנוגעים למשפחה הביולוגית, להורים המיועדים לאימוץ ובראש ובראשונה לקטין עצמו, מובילה למסקנה כי, למגינת הלב, טובת הקטין היא באימוץ סגור וכי המקרה דנן אינו מתאים לצמצום תוצאת האימוץ. כך קבעו הן בית המשפט לענייני משפחה הן בית המשפט המחוזי, בין היתר, נוכח התנהלותה של המבקשת, שאינה מוכנה לקבל את הרעיון שהקטין יימסר לאימוץ או לכבד את הגבולות ההכרחיים בינה לבין הקטין במסגרת האימוץ. בהקשר זר הוזכרו אירוע החטיפה ואת איומיה של המבקשת כי חבריה יסייעו לחטוף את הקטין, ונשען גם על חוות הדעת של מכון שקד, לפיה המבקשת מהווה סיכון ממשי לקטין. אף מנקודת מבטו של הקטין, יש להעדיף אימוץ סגור: הקטין לא נפגש עם המבקשת מאז חודש ספטמבר שנת 2015, בעקבות אירוע החטיפה; יתר בני המשפחה הביולוגית, לרבות אחיו הבכור, אינם דמויות משמעותיות בחייו – שכן לא נפגש עמם מעולם.

           התסקיר המשלים מהחודש האחרון, שהוגש יחד עם התשובה לבקשת רשות הערעור, עולה בקנה אחד עם מסקנה זו. מעיון בתסקיר עולה, כאמור, כי גם בימים אלו המבקשת אינה משתפת פעולה עם גורמי הרווחה, שכן, כפי הנראה, היא אינה מכירה בצורך בעזרה. אין מידע עדכני בדבר מצבה כיום.הלכה למעשה, ניכר כי לא חל שינוי המצדיק ביטולה של עילת האימוץ. הנה כי כן, במקרה דנן נסיבות העניין אינן מצדיקות סטייה מן הכלל בדבר אימוץ סגור. להשלמת העניין, יודגש כי בבקשה הנדונה המבקשת לא שמה דגש על חלופת האימוץ הפתוח.

סוף דבר

17. ההכרעה בבקשה זו הינה, כאמור, קשה עד מאוד מבחינת התוצאה, אך לא על פי אמות המידה המשפטיות שמעניקות את הבכורה לתוצאה לפיה קטין לא יחויב לגדול עם הורה שאינו בעל מסוגלות הורית.

           אינני מתעלם, ולא ניתן להתעלם, מהרצון הסובייקטיבי של המבקשת. רצון שאף ניתן להבין ולהעריך. אין לי אלא להצטרף לדברי השופט ג' גדעון בבית המשפט המחוזי לפיהם על אף רצונה של המבקשת – "אין מנוס מן המסקנה, כי המערערת אינה מסוגלת בשלב זה של חייה, לגדל את הקטין, ולא ניתן על כן להשיבו לידיה".

           התקווה היא, כי יבוא יום בו תיטיב להבין המבקשת שההכרעות השיפוטיות נועדו לשמור על טובת הקטין, באופן שיתפתח כמה שיותר על פי הפוטנציאל הטמון בו וכן שהמבקשת תשכיל לבקש את עזרת רשויות הרווחה ותעלה על דרך המלך – ככל שניתן.

18. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"א באייר התשע"ז (‏7.5.2017).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   17027090_Z02.doc   מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il