פלוני נ' איי ג'אמפ בע"מ

1. תביעת נזקי גוף בגין תאונה, בעילה נזיקית שמכוח עוולת הרשלנות. התאונה אירעה במהלך פעילות של ספורט פנאי (קפיצות), במתקן קפיצה של הנתבעת. התובע , יליד מרץ 1998 , בן 23 כיום. בתאונה נגרם לו שבר בגוף החוליה המתני L2 . נשמעו ראיות בשאלת האחריות והנזק. אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה. הצדדים הסכימו להעמיד הנכות הרפואית על7.5% (ראה בפרק הנזק).

2. התאונה ב 29.4.16, כשהיה התובע בגיר, מעט מעל גיל 18. הנתבעת מפעילה מתקני קפיצה לסוגיהם בסניפים שונים. הסניף בו אירעה התאונה הנו במתחם ביג בקרית אתא.

3. העדים יכונו בשמם הפרטי. מטעם התובע נתנו תצהירים הוא עצמו , חברתו דאז ע., אחיו א., ואמו (שתכונה "האם"). כמו כן אושר להעיד בלא תצהיר עד נוסף בשם ניב שעבד אותה עת בסניף הרלבנטי של הנתבעת בו אירעה התאונה. מטעם הנתבעת העיד אחד מבעליה, מ.. אפתח בשאלת האחריות.

גרסת התובע בתצהירו

4. תצהיר התובע ארוך, וכולל חזרות. אתייחס לעיקרי הדברים.

5. המקרה אירע ביום ו' בשבוע, בערב חג שני של פסח, והמקום היה הומה אדם. אל התובע הצטרפו אחותו א', חברתו ע., ואחיו א.. לתובע הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקר במתחם.

6. התובע חתם על טופס ההסכמה לשימוש במתקנים, בכניסה למתקן. מדובר על טופס דיגיטלי עם תנאי הסכמה ארוכים, ולאור כמות הממתינים בתור לא היה זמן לקרוא. המבקר נדרש לגלול למטה לסמן שקרא והוא מסכים .

7. הכרטיסים נמכרים לפי שעות, כלומר זמן השימוש מוקצב לפי שעות, ולכן הזדרזה החבורה , שהגיעה בסמיכות לשעה עגולה, כדי שתוכל לנצל זמן קפיצות במקסימום.

8. מעבר לחתימה על הטופס האלקטרוני, לא ניתנו שום הסברים או הדרכות.

9. לא הופנתה שימת לבם של התובע וחבורתו כי יש מסכים עליהם מוקרנים סרטוני הדרכה.

10. המתחם כלל כמה סוגי טרמפולינות המתפרסים על משטחים רחבים. כמות הקופצים על כל טרמפולינה - לא הוגבלה.

11. תחילה עברו הארבעה במתחם כדי להתרשם מסוגי הטרמפולינות.

אין תיחום בין הטרמפולינות במשטח הקפיצה בו אירעה התאונה. יש פסים צבעוניים המחלקים את משטח הקפיצה הרחב לריבועים ומלבנים (שכל אחד מהם טרמפולינה – י.פ). אך אין חבל או מעקה וכיוצ"ב, היינו אין תיחום פיסי. כך שבפועל מדובר על משטח קפיצה גדול אחד. בהתאמה, הקופצים עברו כל העת בקפיצות בין הריבועים והמלבנים המסומנים. כך עשו גם התובע וחבורתו.

12. היתה צפיפות רבה על משטח הקפיצה . המבקרים קפצו לא אחת זה ליד זה ,ואף בקבוצות צפופות.

היו אמנם מספר בני נוער עם לוגו של המקום על החולצות שלבשו. אך אותם מדריכים לא העירו לקופצים, ולא הדריכו.

הערה שלי – י.פ: אקדים ואציין כי בנסיבות שהתבררו, מכל הטענות, האמור בסע' זה מייצג הטענה היחידה בשאלת האחריות עליה ניתן לומר שאינה טענת סרק.

13. בשלב מסוים הלכו חברתו של התובע ע., ואחותו א', לשבת בצד. התובע ואחיו א. נותרו לקפוץ. בעודם קופצים זה לצד זה, הניף א. ידיו לצדדים, ופגע בתובע עם אחת מידיו. התובע כתולדה, איבד את שיווי המשקל במהלך הקפיצה, ונחת על משטח הטרמפולינה בצורה לא טובה, תוך שהוא נחבל בגב.

14. לו התקבלו הסברים שיש לשמור מרחק בין קופץ לקופץ היה התובע מציית להסברים.

15. ממילא לא יכול היה התובע לשמור על מרחק שכן הייתה צפיפות גדולה של הקופצים, ולכן לא יכלו אחיו והוא לשמור על מרחק מהם וזה מזה.

16. ממקום התאונה פונה התובע על אלונקה לאור כאביו, בסיוע אחיו וחובש, לחדר צדדי. אביו של התובע הוזעק טלפונית וכאשר הגיע, הזעיק את מד"א.

17. לאחר התאונה הסביר האח א. לחובש כי התובע נפל בצורה לא טובה על גבו. והחובש מסר זאת כנראה למד"א, וכך עשו הדברים דרכם לדו"ח של מד"א, שאין בו פירוט מלא של הנסיבות.

18. המשך התצהיר הוא פרטי שיחה של התובע עם מבקר אחר באותו פארק קפיצות, שאינו בעל דין. מדובר על עדות שמיעה ואותו אדם לא העיד. איני מתייחס לדברים, והם לא קבילים.

תצהיר אחיו של התובע, א.:

19. התצהיר חוזר על הטענות שנסקרו ביחס לנסיבות , ולרישום הנסיבות על ידי מד"א. במהלך קפיצתו ליד אחיו פרש ידיו ופגע בטעות בתובע, שאף הוא היה במהלך קפיצה. לכן נחת אחיו לא טוב, ונפגע. הוא התלווה אל אחיו באמבולנס והפרמדיק לא שאל אותם לגבי הנסיבות, אך א. ראה ששוחח עם החובש של הנתבעת. לאור החזרה – אין צורך שאשוב ואסקור העובדות. גם תצהירו של א. מכיל עדויות שמיעה לא קבילות לגבי שיחות עם מי שאינו עד ולא בע"ד.

תצהירה של ע. :

20. גם תצהיר זה חוזר על עיקרי הנסיבות שבתצהיר התובע . היא מציינת כי ראתה בעיניה את התאונה, וכי א. ואחיו קפצו , א. פגע בידו בגופו של אחיו במהלך הקפיצה וכתוצאה נראה גופו של התובע מתעוות, בשל יציאה מהאיזון במהלך הקפיצה בשל אותה מכה, והוא נחת על אזור הגב.

אף תצהירה שלה מכיל עדות שמיעה של שיחה שלה עם אחר, שאף שמו לא פורט. כמובן שאף לדברים אלה – איני מתייחס.

גרסת אמו של התובע בתצהירה

21. שוב – אתייחס לעיקרי הדברים.

22. לאחר ששמעה מן התובע, אחיו ועמידת את נסיבות המקרה, כבר ביום השתחרר התובע מן האשפוז (1.5.16 יום א') , נסעה העדה עם בעלה לסניף הנתבעת בו אירעה התאונה. היא כעסה על פגיעת בנה, לרבות על איחור בפינויו (הזעקת מד"א רק כשהגיע האב), ורצתה לקבל תשובות.

23. הסניף לא היה פתוח כשהגיעה. אך לאחר שהציגה עצמה ומטרת בואה, הגיע למקום מר קובי אזולאי שהציג עצמו כמנהל הסניף. בעלה של העדה הראה לה את הטרמפולינה בה מדובר. להתרשמותה קובי היה מודע לפרטי התאונה, ציין שיש לחברה מבטחת, וכי בנה חתם על טופס הסכמה לפעילות.

24. העדה ביקשה לראות אותו טופס הסכמה ספציפי חתום על ידי התובע, והוצג לה טופס לא חתום. לשאלתה למה לא זכה בנה להדרכה השיב אותו קובי שיש סרטון הדרכה המוקרן על מסך בעמדת הכניסה ואורכו 5 דקות. מסתבר שהאם ראתה גם היא את המסך או המסכים, שכן לדבריה שאלה למה אין מקומות ישיבה מול המסך כדי שאנשים יוכלו להתרכז בסרטון, ולמה המסך ממוקם במקום צדדי – ולא נענתה.

25. הנקודה המשמעותית בתצהיר האם הנה זו: היא הבחינה שכל אולם הטרמפולינות מכוסה מצלמות, שאלה את קובי והוא אישר כי אכן במקום מותקנות מצלמות. היא ביקשה לפחות פעמיים לראות ולקבל עותק הסרטון המתעד התאונה של בנה. בתחילה התחמק קובי , ולאחר מכן כשהתעקשה, טען שהיא מתלהמת, וכי כל פניה בנדון היא מתבקשת להעביר דרך עורך הדין של הנתבעת.

גרסת עד הנתבעת מ. - בתצהירו

26. העד הנו אחד מבעלי הנתבעת.

27. פארק הטרמפולינות משלב פעילות ספורט פנאי. השימוש בטרמפולינות כרוך בסיכון טבעי לנזקי גוף.

28. העד מצרף דו"ח פריטים ממנו הוא גוזר כי כמות הקופצים בסמוך לשעת האירוע היתה כ 77 . בשים לב שכל חצי שעה יש כניסה ויציאה למתחם – בפועל אף היו פחות קופצים.

29. הכמות המותרת בקפיצה באותו משטח הנה 180 קופצים .

30. לכן אין ממש בטענה כי המקום היה הומה אדם. סמוך לשעת האירוע נכחו במקום פחות מחצי מכמות הקופצים המותרת.

31. כל אדם המבקש להיכנס לפארק הקפיצות מתבקש לצפות בסרטון הדרכה, ולקרוא תקנון המקום. רק לאחר שהוא מאשר (הכוונה בחתימה – י.פ) כי קרא וצפה, הוא מקבל אישור הקפיצה, באמצעותו ניתן להיכנס ולקפוץ. הנתבעת מצרפת אותו "אישור קפיצה" במוצג נ/6 למוצגיה (ראה להלן בהמשך).

32. דו"ח הפציעה נכתב בהתאם לגרסה שנמסרת על ידי הנפגע או מי מטעמו.

33. לעדותו של העד ניב – אתייחס להלן במסגרת הדיון בשאלת האחריות.

דיון בשאלת האחריות

34. אפתח בטענה שהתובע לא קיבל הדרכה נאותה לפעילות הקפיצות, בטרם תחילתה [לא הופנתה שימת לבו למסכים שעליהם סרטוני הדרכה והוא לא צפה בהם, ולאור דוחק הזמן אף לא קרא מהצג הדיגיטלי תנאי ההסכמה להשתתפות בפעילות אלא גלל לשדה החתימה (תקנון)]:

א. ביחס לסרטון הדרכה : מקובלת עליי גרסת הנתבעת, שאוששה בחקירתו של מ., כי החתימה על טופס ההסכמה האלקטרוני כוללת תהליך מובנה של צפייה בסרטונים, אליהם מופנה החותם בטרם חתימה. מדובר על סרטון הדרכה קצר שהעד אישר שהנו בן שתי דקות בסה"כ. אמנם לא אישרתי בשלב השמיעה הגשת תמונה שביקשה הנתבעת להגיש עם צלום המסכים (שלא צורפה לתיק המוצגים). אך מעדותו של מ. ניתן היה להתרשם כי המסכים דווקא אינם נסתרים, ומתנוססים עם הסברים לעין כל. איני סבור שהתובע היה זקוק לאדם שייטול ידו ויחזיק פניו מול מסך מהלך שתי דקות, או יפנה שימת לב כל מבקר ומבקר לכך שיש מסך עם הסבר. הצפייה בסרטון הנה חלק מובנה מתהליך הכניסה , והנכנס מתבקש לאשר כי צפה בסרטון וקרא התקנון, בטרם יחתום לאות אישור.

ב. אלא שיהי אשר יהי תוכנו של סרטון ההדרכה, הנתבעת לא צירפה הסרטון. ממילא אינה יכולה להסתמך עליו.

ג. בבחינת מאידך למאידך , בשים לב לנסיבות הפגיעה הנטענות על ידי התובע עצמו – הדבר לא מעלה או מוריד (ונימוק זה כוחו יפה גם לקריאה של התקנון, המופיע בעמדת הצג הדיגיטלי עליו נדרש התובע לחתום, לאות אישור שקרא). התובע טוען הרי כי בלי סרטון בו לא צפה או הסבר שלא קיבל , לא יכול היה להיות מודע לכך שעליו לשמור מרחק מקופצים אחרים.

ולו קיבל הסבר – היה מקפיד להתרחק. באותה נשימה מודה הוא והעדים מטעמו , כי בטרם החלו לקפוץ , הסתובבו במתחם כדי להתרשם מן הטרמפולינות. כלומר בהכרח חזו הם בעיניהם בפעילות הקפיצה. טענתו של התובע כי בלי סרטון או הסבר לא יכול היה לדעת כי עליו לשמור מרחק מן הקופצים לידו , אינה מקובלת עלי. מדובר בטענה ממן טענות התובעים השמים עצמם כפסולי דין. התובע היה בגיר, מעט למעלה מגיל 18. גם לו היה נער בגיל 17 או 16: לאיזה הסבר נזקק בדיוק צעיר בגילו של התובע , ביחס לסיכון שהתממש לטענתו, שהנו פגיעה עקב צפיפות יתר?

ד. יש להבדיל בין הצורך לאכוף כמות מקסימלית של קופצים על המשטח כולו , ולמנוע כך ציפוף יתר, (וזו אכן חובת הנתבעת), לבין טענה אחרת: שבלעדי הסבר לא היה התובע מודע לכך שעליו לשמור מרחק מן הקופצים לידו. לא מדובר על קטני קטנים . איני טוען שהסבר שיש לשמור מרחק אינו רצוי בבחינת "התראה נוספת למובן". אני כן טוען שבשים לב לגיל התובע - מדובר אכן במה שהיה מובן לו. ברור שהתובע היה מודע גם בלי הסבר מפורש, לסכנה שבקפיצה ליד אחרים. כמו כל אדם בטווח גילו שעיניו בראשו. הוא התרשם הרי מן הטרמפולינות (וממילא חזר בפעילות הקופצים עליהן) בטרם החל לקפוץ בעצמו, לגרסתו שלו. ואף אלמלא כן מדובר על ענין אינטואיטיבי הנהיר לכל צעירה וצעיר בגילו, העולים על מתקן קפיצה ומתחילים לקפוץ. בגיל כזה ואף בגיל 16 או 17 אומדן הסיכון הסביבתי הכרוך בקרבת יתר לקופצים אחרים – הנו נהיר וטבעי לכל אדם שאינו פסול דין. פשוט מניסיון החיים ואומדן סיכון מעין זה, הקנוי טבעית לאדם שהגיע לגיל זה. ברי כי התובע ידע לאור ניסיון החיים הכללי (לאו דווקא השתתפות קודמת בפעילות של קפיצה בטרמפולינות), והסתכלות סביבו, כי קפיצה בצפיפות ליד אנשים אחרים עשויה להביא לפגיעה בשל התנגשות עם גוף של קופץ אחר.

ה. העובדה שסיכונים הם נהירים , אינה מונעת בהכרח התממשותם, ובענייננו - הסיכון של קרבת יתר ב"להט" הפעילות : בין מחוסר שימת לב; בין בשל אומדן לא טוב של המרחק; בין מחמת רצון להתקרב לקבוצת חברים או קרובים; בין בשל נטילת סיכון מסוים להגדלת ריגוש כדרכם של חלק מן הצעירים (שאינם מעריכים כי יפגעו בשל סטייה "מינורית" מכללי זהירות, עד שקורית תאונה). לסיכון זה של קרבת יתר בין הקופצים, שהתממש , אתייחס בהמשך. אך הטיעון שבלי הסבר לא היה התובע מודע לסיכון הגלום בקרבת יתר לקופצים אחרים, וכי לו אך ניתן לו הסבר, היה שומר מרחק, הוא טיעון שאיני מקבל (סע' 19-21 לתצהיר התובע). טענה זו אף לא מתיישבת עם טענת הצפיפות הכללית במשטח, שכביכול מנעה מן התובע ויתר הקופצים אפשרות לשמור על מרחק קפיצה בטוח מקופצים אחרים (סע' 28 לתצהיר התובע). אם לא ניתן להימנע מקפיצה בקרבה מסוכנת , אין טעם בטענה כי לו הוסבר היה התובע נמנע מכך. אם כן ניתן להימנע, יכול שכמות הקופצים על כל המשטח לא הייתה כה גדולה כפי שנטען (אקדים ואציין שאכן לא הוכח שהנתבעת הכניסה כמות קופצים גדולה מן המותר).

35. מקובלת עלי טענת הנתבעת שלא היה עליה לצרף אישורי תקינות של המתקנים. התובע לא טען, ולא הוכיח, חוסר תקינות או חוסר בטיחות של המתקנים עצמם. טענתו נוגעת לצפיפות יתר של הקופצים על המשטח, כפי שהודה אף בא כוחו בסיכומיו. לו טען התובע טענה כזו ותמך אותה בחוו"ד מומחה בטיחות, היתה הנתבעת יכולה וצריכה להתגונן מפניה על דרך העמדת חוו"ד נגדית, וצירוף אישורי תקינות אלו ואחרים. אין טענה כזו.

36. א. מטעמים דומים איני רואה רלוונטיות גם לכמות העמדות הדיגיטליות בכניסה, עליהן היו המבקרים אמורים לחתום לאות הסכמה, לאחר קריאת התקנון וצפייה בסרטון. הצדדים חלקו אף בעניין זה. אך טענות התובע בעניין זה בדבר הדוחק כביכול, ולכן אי יכולתו לקרוא את תנאי ההסכמה עליהם חתם, לא רלוונטיות בשני מובנים:

ראשית ועיקר, כפי שכבר ציינתי, מאחר וגם בלי הסבר היה מודע כאמור לסיכון שהתממש, שבקרבת יתר לקופצים אחרים.

שנית, הנתבעת אמנם צירפה למוצגיה את אישור הקפיצה כמוצג נ/6: מדובר על אישור המופק, כך הטענה, לאחר שחותם הלקוח על תנאי ההסכמה בצג הדיגיטלי. לדברי מ. , מי שרוצה יכול לקבל ולחתום גם על נוסח ידני, נוסח מודפס, הזהה לחלוטין לנוסח שבצג. אולם על אותו כתב התחייבות שהנתבעת התייחסה אליו כאל "אישור קפיצה", לא מתנוססת חתימתו הדיגיטלית של התובע , אלא מופיע שמו. גם אם אניח, שהטופס ובו פרטיו הנו אינדיקציה לכך שמלא פרטיו וחתם , הרי שלא ברור על מה חתם. כמו לגבי סרטון ההדרכה - הנתבעת לא צירפה לתיק מוצגיה את נוסח תנאי ההסכמה, אותו תקנון אליו הפנתה. משכך מנועה היא להסתמך אף עליו, לו הייתה לו חשיבות.

ג. מ. ציין, שבנוסח מופיעים גם סיכונים הנוגעים לפעילות הפנאי של קפיצה בפארק וכוללים פציעה או מוות. אולי. ככל שהנתבעת מבקשת לטעון, כי יש סיכונים שהינם אינהרנטיים לעצם ההשתתפות בספורט הפנאי של קפיצות בטרמפולינות והתממשותם לא תקים אחריות – טענה זו מקובלת עלי, גם בלי שהוגש נוסח התקנון, אם כי לא ממנה תיוושע הנתבעת בנתוני המקרה (ר' להלן בהמשך). אכן מי שקופץ בטרמפולינה עשוי לנחות לא טוב, למשל לנחות על ידו ולשבור אותה. גם בלי התנגשות באחר, בלי צפיפות, ובלי ליקוי בטיחות בטרמפולינה. התממשות סיכון כזה – שיכול אכן להתרחש – לא תקים אחריות, ומדובר על סכנה רגילה ואינהרנטית לעצם קיום הפעילות, שלא ניתן למנוע בזהירות סבירה. אלא אם לא תקוים הפעילות מעיקרא. מאידך, ככל שמבקשת הנתבעת לטעון להסתכנות מרצון או לתניות וויתור במקרה של פגיעה גופנית, הרי אף לו צירפה נוסח התקנון , לא יכול מעוול פוטנציאלי לפטור עצמו מאחריות על פי דין לפגיעה גופנית, באמצעות תניות וויתור גורפות, הנוגדות תקנת הציבור. אם אין אחריות אין הוא זקוק לתניות כאלה, ואם יש – לא יוושע מהן.

המקרה גם אינו מתאים לטענה של הסתכנות מרצון בו מוותר אדם בהסכמה על זכויות משפטיות, להבדיל מהסכמה להשתתפות, תוך הבהרה של סיכונים שהיו נהירים ממילא.

ד. למעלה מן הצורך, אך לשלימות התמונה: במהלך שמיעת הראיות ביקשה הנתבעת להגיש את נוסח אותו תקנון, ובקשתה נדחתה , שכן לא הגישה אותו במצורף לתצהיריה ותיק מוצגיה. עם זאת ביקשתי לדעת מה אורכו של הטופס. הוצג לי טופס של עמוד וחצי של גופן צפוף. אם באמת סבורה הנתבעת, שיש להתייחס לתניות פטור או הסברי סיכונים, בהנחה שמופיעים הם בטופס, כאשר חלק ניכר מן המבקרים הינם צעירים, שמא ראוי להסתפק בכמה הנחיות או הבהרות סיכונים קצרות וברורות. או שאלות או הבהרות ממוקדות לגבי מצב בריאות המונע השתתפות. ברור, שכאשר מדובר על טופס של עמוד וחצי בגופן צפוף, רוב המבקרים יגללו הטופס בצג היישר לשדה-החתימה, כפי שמודה התובע שעשה, וממש כפי שעושים (למשל) רוב המתבקשים לאשר טופס ארוך של תנאי שימוש כלליים באפליקציה זו או אחרת. לא מדובר על טופס הסכמה לפרוצדורה רפואית, שמוגש למועמדים לניתוח לשם הסכמתם. חזקה שבהגיון, שהאחרונים דווקא יקראו או אמורים לקרוא אותו בעיון, אם נמסר להם מבעוד מועד, משום שמדובר על בריאותם (למרות שחזקה זו כמעט לעולם לא מנעה טענה של "לא קראתי", החוזרת לא בתיק אחד ולא שניים של רשלנות רפואית). אין להשוות טופס הסכמה מעין זה (ויש לומר, שרוב טופסי ההסכמה הרפואיים קצרים אף יותר מטופס ההסכמה של הנתבעת בענייננו), לאותו תקנון שהמשתתפים נדרשים לאשר שקראו , בטרם יחלו לקפוץ בטרמפולינות.

הטענות לצפיפות יתר:

37. משטח הקפיצה בו נפגע התובע מחולק למלבנים, על ידי פסים. כל מלבן באורך כמה מטר, מהווה טרמפולינה. אך בפועל מדובר על משטח קפיצה אחד גדול. ניתן לקפוץ "בתוך" המלבן לאורכו, וגם ממלבן אחד לזה הצמוד לו - לרוחב. עיין בתמונות שצורפו למוצגי התובע (צורפו גם בצבע לתחשיב הנזק של התובע).

38. א. לא הומחשה טענת ב"כ התובע כי יש לדאוג להפרדה בין טרמפולינה אחת לשנייה . הרי משטח הקפיצות בהגדרה אמור לספק שטח קפיצה נרחב, להבדיל מטרמפולינה בודדה. וגם בתוך טרמפולינות בודדות, לו הופרדו זו מזו, ניתן לקפוץ בסמיכות זה לזה, והקפיצה תהא אף מסוכנת יותר, שכן הגידור ימנע התרחקות "לרוחב" שאפשרית כיום .

39. טענות הצפיפות יכולות להיות אחת משתיים או שתיהן במצטבר, והתובע טען כאמור לשתיהן במצטבר.

40.א. טענה ראשונה – הייתה כמות גדולה מן המותר של קופצים במשטח כולו, שגרמה לצפיפות. ואכן, זהירות סבירה של הנתבעת כמפעילת פארק קפיצות, מחייבת אותה לקבוע כמות מקסימלית של קופצים שמותר להכניס בו זמנית לכל מתקן, בענייננו אותו משטח קפיצה. ולדאוג למשטר שיאכוף אותה כמות. זאת כדי למנוע ציפוף יתר במשטח הקפיצה. אם הפרה חובה זו – התרשלה. מ. מצדו העיד, וטענתו לא נסתרה, כי במשטח מותר שיקפצו 180 קופצים בו זמנית, ומדובר על משטח נרחב של 1200 מ"ר לערך.

ב. הנתבעת צירפה לתיק מוצגיה דוח פריטים, הנחזה להיות חלק מרשומת מחשב הנוגע למכירת כרטיסים. ניתן לחלץ מהם את כמות הקופצים, בין השעה 12:30 לשעה 13:30 ביום התאונה. לעת ישיבת ההוכחות הוסבר כיצד נערך החילוץ, כאשר כל משתתף רוכש שעת-קפיצה עגולה, ואם הוא רוצה לרכוש שעה נוספת, הוא צריך לגשת לקופה ולשלם עבור שעה נוספת. כיום, לדברי מ., כבר ניתן לרכוש כמה שעות מראש דרך האתר. אך מדובר על אפשרות שהפכה לזמינה, רק בחצי השנה האחרונה. אם מחברים את כמות הכרטיסים שנמכרו לשעת קפיצה ראשונה (67), לכמות שנמכרה לשעת הקפיצה השנייה (6) וכרטיסים נוספים, שתמורתם שולמה במבצע של 1+1 של ויזה כ.א.ל (4), מגיעים ל-77 קופצים, שהשתמשו בפארק הטרמפולינות בסמוך לשעת התאונה.

ג. ב"כ התובע טען, כי לא בואר כיצד חולץ המספר, ומי שיכול להעיד על המשמעות של אותו דו"ח פריטים, לא הובא לעדות. נכון שראוי היה שבתצהיר יתייחס מ. עוד במקור לדרך החילוץ של כמות הקופצים הנגזרת מאותו דו"ח פריטים. אלא שבסע' 3 לתצהירו של מ. הפנה הוא לאותו דו"ח פריטים שצורף , כמבאר את הטענה שהיו 77 קופצים. הוא לא נחקר על דרך החילוץ של כמות הקופצים מאותו דו"ח, והביאור של הנתון שנזכר בתצהירו נשמע מפי באת כוח הנתבעת. אולם אם רצה ב"כ התובע, שהמסמך יוגש באמצעות עד נוסף, שיוכל לבארו, היה עליו להציף התנגדותו בקדם המסכם, שכן בהחלטה על הגשת תצהירים ומוצגים, קבעתי שהתנגדויות תישמענה בשלב הקדם שלאחר הגשת תצהירים (קדם שקוים). לחלופין היה עליו לחקור את מ. כיצד ניתן לחלץ מדו"ח הפריטים את כמות הקופצים , לה טען בתצהירו מתוך הפניה לאותו דו"ח פריטים.

ד. אני דוחה אפוא, טענה זו של התובע, וקובע כי כמות הקופצים בפארק הטרמפולינות של הנתבעת, לעת התאונה, לא עלתה על המותר.

ה. בהבל פה נקל לטעון "היה צפוף". טענה כזו הנה אולי ראשית הדרך, אך כדי להמחישה נדרשים נתונים שימחישו שכמות הקופצים על המשטח כולו, עלתה על המותר. מ. הפנה בתצהירו לנתון מספרי בדבר הכמות המותרת, והנתבעת צירפה ראיה לכמות הקופצים ששהתה במקום בפועל בזמן התאונה, והיא נופלת באופן ממשי מן המקסימום המותר, פחות ממחצית.

ו. אם חפץ התובע להוכיח מה כמות הקופצים המקסימלית המותרת מטעמי בטיחות , הרי שמעבר לטענת צפיפות , שהמקום היה הומה אדם וכיוצ"ב טענות, היה עליו לצרף חוו"ד מומחה שיבאר מדוע כמות הקופצים אינה יכולה לעלות על מספר פלוני. אותו מספר יכול היה לעלות או לרדת מזה בו נקב מ. (180). אך באין חוו"ד כזו, בהצלבה עם כמות הקופצים בפועל על אותו משטח, לא הוכיח התובע התרשלות של הנתבעת, שיסודה בכמות קופצים על אותו משטח הגדולה מן המותר. אוסיף גם שלעתים התרשמות סובייקטיבית מכמויות ומידות, חוטאת באי דיוק, ולו בלתי מכוון.

41. א. חלופה שנייה לטענת הצפיפות לה נטען , והיא חלופה שלטעמי יש לקבל מסיבות שאבאר, הינה צפיפות שמקורה לא בכמות קופצים עודפת על המותר במשטח, אלא באי שמירה שלהם על מרחק מספיק זה מזה.

ב. צפיפות מעין זו נוצרת כאשר חלק מן הנמצאים על המשטח קופצים יחד כקבוצה או כמה קבוצות, והקופצים באותה "קבוצה" (לא בהכרח מכרים) אינם שומרים על מרחק סביר זה מזה. זה כבר עניין שלא ניתן לווסת מראש, ומצריך השגחה של עובדים מטעם הנתבעת שיתריעו בפני המשתמשים, שעליהם להתרחק זה מזה, במקרה של קרבה מסוכנת.

התובע ועדיו טענו בחקירה שהתובע וא. קפצו זה ליד זה, ובזמן הפגיעה ליד עוד ארבעה אחרים (שלא מוכרים להם). אם כי כמות הקופצים שבסמיכות זה לזה השתנתה דינאמית. לעת התאונה, בשל הקרבה בין הקופצים פגע א. בגופו של התובע, כאשר קפצו שניהם וא. הניף ידיו.

עוד נטען בתצהירים (של התובע, א. וע.) כי עובדי הנתבעת אכן היו במקום עם לוגו על החולצה. אך לא התריעו בפני קופצים שעליהם לשמור על מרווח זה מזה. והיו בעיקרם סטאטיים.

ג. עד מטעמו של התובע, מר ניב יבין, עבד חודשיים שלושה במקום, ונכח גם ביום התאונה. הוא העיד כי הוא, כמו עובדים אחרים, היו אמורים להסתובב עם משרוקיות ולעשות בהן שימוש, במקרה של קרבת יתר, כדי שהמצטופפים יתרחקו זה מזה. זה אכן אמצעי זהירות שהינו מתבקש ונדרש, והנתבעת השתמשה בו בפועל.

ד. ניב העיד, כי הכיר את התובע מעברו, שכן השניים שיחקו יחד כדורגל בגיל 13-14. אך מאז לא שמרו על קשר. ביום התאונה נכח במקום, במסגרת עבודתו. הוא לא ראה, או לא זכר שראה, את השניות שקדמו לפגיעה (כלומר לא יכול היה להעיד מזיכרונו האם אכן פגע אחיו של התובע בתובע בידו, במהלך הקפיצה של שניהם באוויר), אך ראה שהתובע נחת לא טוב, והיה שרוע על הרצפה.

ה. העד זכר שקיבל הדרכות, אך לא זכר ממרחק של זמן את תוכנן. אולם דיינו בכך, שאישר כי אכן עובדי הנתבעת היו אמורים להסתובב עםמשרוקיות, כדי להתריע בפני קופצים שהתקרבו זה לזה בצורה מסוכנת, היינו להרחיקם זה מזה. .

ו. ניב אישר, שהיו הרבה אנשים, אך לא יכול היה לזכור כמה. דחיתי כאמור הטענה, כי הייתה כמות קופצים גדולה מן המותר. להתרשמות וויזואלית של עד, שניכר היה שהינו מתקשה לשחזר ממרחק של שנים – קשה לייחס משמעות ראייתית. וודאי כאשר הנתבעת מציגה מסמך, ממנו עולה כמות המשתמשים במתקנים בפועל בשעה הרלבנטית.

ז. ניב לא זכר גם איזו כמות קופצים הייתה מותרת "פר טרמפולינה" (מלבן ספציפי מסומן בפסים). הנתבעת טענה בסיכומיה כי מ., העד מטעמהּ, טען שכל טרמפולינה מותרת בשימוש לשמונה קופצים, וכי מדובר על פס טרמפולינה מלבני של כ-16 מטר. אלא שמ. לא טען כך. הוא כן טען כי במשטח כולו העשוי מטרמפולינות מרובות, יכולים לקפוץ עד 180 איש בו זמנית. ולא כמה אנשים יכולים לקפוץ בטרמפולינה בודדה, או מה מידותיה.

ח. כאמור: הטרמפולינות צמודות זו לזו, וניתן לקפוץ מאחת לשנייה, מה שיוצר משטח קפיצה רחב בשטח של מעט יותר מ 1200 מ"ר. ולא רק "בתוך" הטרמפולינה. כך שממילא קרבה מסוכנת בין קופצים, יכולה להיווצר הן על טרמפולינה ספציפית (ואפילו אם לא עלתה כמות הקופצים עליה על המותר) אך גם מצדדיה. מכאן החשיבות לאותם עובדים, שמסתובבים עם משרוקיות, ותפקידם להתריע מפני התממשות סכנה של ציפוף יתר, בין בתוך טרמפולינה ובין מצדדיה.

ט. היה זה מתפקידם של עובדי הנתבעת למנוע ציפוף שכזה ולפזר את הקופצים בסמיכות. התובע העיד אמנם, כי ראה עובדים של הנתבעת עם חולצות שלה, אך הם לא העירו לקופצים ולא ניגשו אליהם.

י. הנתבעת כופרת באופן הפגיעה הנטען על ידי התובע וטוענת, שפשוט נחת לא טוב, בלי שאחיו פגע בו. היא הפנתה בעניין זה לרישום בדו"ח התאונה ובדו"ח מד"א. אלא שדו"ח התאונה לא נרשם על ידי התובע אלא מי בנתבעת, ככל הנראה החובש, והתובע אינו חתום עליו לאות אישור, אף לא מי מטעמו. כך שאין כאן הודאת בעל דין. נרשם בו "קפץ בטרמפולינה והרגיש סוג של מתיחה כאב בנפילה בעקבות תנועה לא נכונה ברגליים." יוער: התובע מתכחש בתצהירו לכך שזה מה שמסר, והנתבעת לא זימנה את אותו חובש שרשם דו"ח התאונה.

התיאור בבית החולים "ביום פנייתו נפל מטרמפולינה ונחבל בגב" – אינו סותר גרסת התובע. מדובר בתיאור תמציתי של הנסיבות, ולא בסתירה.

י"א. משמעותי יותר לכאורה , הנו דו"ח מד"א של צוות האמבולנס שהגיע לפנות את התובע לבית החולים. צוין בו "בהגיענו למקום בן 18 שכוב על קרש בצד האחורי של המתחם" (התובע ועדיו העידו כי פונה על קרש לחדר צדדי, עד שהגיע אביו, והאב הזעיק את מד"א). ובהמשך - "לדבריו קפץ בטרמפולינות במתחם, הרגיש סוג של מתיחה ונפל, ככל הנראה בעקבות תנועה לא נכונה ברגליים". גרסה זו ככל שנכונה היא, אמורה להוליך לדחיית התביעה. שכן אין זה טבעי שהתובע ימסור בזמן אמת למד"א שנפל בשל תחושה של מתיחה ותנועה לא טובה ברגליים, ולא ימסור שאחיו הוא שפגע בו בקפיצה, וזה היה הגורם לאותה תנועה לא טובה. יש אפוא שתי אפשרויות :

הראשונה היא גרסת התובע וא.. הם העידו שהתובע, שסבל מכאבים, לא מסר בכלל פרטי אירוע, וכי גם הפרמדיק של מד"א לא שמע מפיהם את הפרטים. א. כן מסר לחובש של הנתבעת (שככל הנראה רשם דו"ח התאונה שאזכרתי) כי במהלך אחת הקפיצות פגע באחיו בידו והוציא אותו מאיזון , ולכן נפל אחיו. לדברי א., הוא ראה לאחר מכן את החובש הנ"ל משוחח עם הפרמדיק של מד"א. א. מסיק כי מאותו חובש למד הפרמדיק של מד"א את הפרטים השגויים, שרשם בדו"ח מד"א. מדובר באפשרות קבילה חרף הציון "לדבריו", בדו"ח מד"א, היינו לדברי התובע ,שאמור אכן היה ברגיל לפעול לחובתו של התובע. יכול שפרמדיק של מד"א פשוט רשם הדברים שמסר לו החובש , וציין "לדבריו", משום שהניח שהתובע , שהיה שכוב על קרש וסבל מכאבים, מסר הדברים לחובש.

האפשרות השניה הנה שאכן, כפשוטו של רישום, התובע הוא שמסר לצוות מד"א את הנסיבות, והן היו פשוט תחושה של מתיחה ותנועה לא טובה עם הרגליים, שגרמה לנפילה. בלי שום קשר לצפיפות ובלי פגיעה תוך קפיצה מידו המונפת של אחיו שהוציאה אותו מאיזון.

י"ב. במהלך הדברים הרגיל, היה מוטל על התובע הנטל להפריך את הרישום בדו"ח מד"א, על דרך זימון אותו גורם במד"א שרשם הגרסה. זאת כדי להמחיש במידת הניתן, שהאפשרות הראשונה לה טענו הוא ואחיו, היא האפשרות הנכונה. ולא פשוטו של מקרא. אלא שלא ברור מדוע יש להתלבט בין שתי החלופות העובדתיות , כאשר הייתה אמורה להיות בידי הנתבעת "ראיית זהב" , שתמחיש כיצד בדיוק אירעה הפגיעה, ראיה שלא ניתן הסבר קביל לאי הגשתה. אין חולק, כי פעילות הקופצים בפארק הטרמפולינות מוסרטת במצלמות המתעדות את משטח הקפיצה, ומה נעשה עליו. לא נסתר תצהירהּ של אם התובע שהעידה, כי יומיים לאחר המקרה ניגשה למקום ושוחחה עם האחראי קובי (מ. העיד, שאותו אדם לא עובד כבר אצל הנתבעת מזה 4 שנים, אך ככל שהיה צורך בעדותו, מדובר היה בעד שהנתבעת הייתה אמורה לזמן). קובי אישר לה, כי יש סרטון של המצלמות, אך פניות בהמשך לקבלת הסרטון לא הועילו.

י"ג. מ. התייחס לעניין זה בחקירתו. הוא לא התכחש לכך, שיש אכן מצלמות המתעדות את הנעשה על המשטח, אולם לדבריו התביעה הוגשה כשנתיים לאחר המקרה, וסרטוני המצלמות נשמרים על הדיסק הקשיח כחצי שנה, עד שהם "נדרסים" על ידי סרטונים חדשים. זה כביכול הטעם לאי שמירת הסרטון. איני מקבל הטענה כמציבה טעם קביל או הגיוני. מדובר בפירוש על הימנעות של הנתבעת מהצגת ראיה שהייתה בשליטתהּ, הייתה אמורה להישמר בידיה, והייתה לה חשיבות מכרעת לבירור העובדות.

י"ד. מ. העיד, במגמה להמחיש כי הפעילות הספורטיבית של הנתבעת הינה בטוחה, כי עד היום יש רק 174 פגיעות מתועדות של משתמשים במתקני הקפיצה בסניפי הנתבעת, מתוך 2.6 מיליון מבקרים (ברור שחלקם חוזרים – י.פ) שהשתמשו במצטבר במתקנים עד היום, וזאת לאורך 6 שנים. לדבריו, מדובר על סטטיסטיקת פגיעות גופניות, שהינה נמוכה משמעותית מאשר במשחקי כדורגל או כדורסל, וכי פעילות של קפיצות בטרמפולינות כרוכה בסיכונים אינהרנטיים שלא ניתן למנוע. כפי שציינתי , אני מסכים כללית לטענה האחרונה. אכן יש סיכונים אינהרנטיים שלא ניתן למנוע, ולא ניתן לשלול אפריורי, שהתובע פשוט נחת לא טוב בלי פגיעה של יד אחיו, שגרמה להוצאתו מאיזון ולנחיתה לא טובה, ואז יש לדחות את התביעה. מאידך, גם לא ניתן לשלול אפריורי גרסתו של התובע, כי הייתה צפיפות יתר באזור הספציפי בו קפץ, ואותה צפיפות גרמה לכך, שאחיו פגע בו באוויר, כאשר קפצו השניים, ולכן נחת לא טוב, נפל ונפגע. סרטון ממצלמות האבטחה היה יכול לתן מענה ברור למחלוקת העובדתית, ולא היינו נזקקים להשערות בשאלה האם אכן הייתה צפיפות יתר, האם אכן פגע אחיו של התובע בתובע במהלך קפיצה, כמה זמן נמשכה פעילות הקפיצות באזור הספציפי בו קפץ התובע ספציפית תחת תנאים של צפיפות יתר (אם הייתה). ואם אכן מדובר על פרק זמן ממשי ולא על שניות ספורות, בהן נוצר ציפוף יתר שהיה צריך לפזר – כמה זמן לא ניגשו עובדי הנתבעת אל קבוצת הקופצים כדי להרחיק ביניהם.

ט"ו. אני מסכים , כי 174 פגיעות מתוך 2.6 מיליון ביקורים הינה סטטיסטיקת פגיעות, שאינה נחזית חריגה, ואין בה כדי ללמד על התרשלות במבט רוחב. יחד עם זאת, כל מקרה לגופו. יש לשלול או לאשש טענות ההתרשלות הנטענות ביחס למקרה הספציפי. הצד השני של המטבע המשחק לרעת הנתבעת הינו, שאמנם אין עליה לשמור סרטונים של כל יום ויום לתקופת 6 שנים, ומדובר אכן על TERRA BITES רבים של מידע, ועל נפח אחסון שיש צורך לשלם ממון בגינו. על פני הדברים, מדובר בדרישה לא סבירה. אלא שאם כבר מצלמת הנתבעת הנעשה במשטח הקפיצה, לא ברור מדוע, במקרה של פגיעה מתועדת, כזו שידוע עליה ומולא בגינהּ דוח תאונה (אין חולק שאכן מולא דוח תאונה במקרה דנן, וכי התובע פונה מהמקום באמבולנס), לא נשמר הסרטון הממחיש כיצד אירעה התאונה. מדובר בהתנהלות בלתי סבירה לחלוטין האומרת דרשני, מקום בו לא מגישה הנתבעת סרטון כזה שיכולה היתה לשמור, במקרה של פגיעה שתועדה. הרי הנתבעת לא צריכה לשמור את כל הסרטונים של כל ימי הפעילות לתקופה של 7 שנים מיום כל סרטון.

אלא לשמור לתקופת ההתיישנות רק את אותם סרטונים המתעדים פגיעות שנודעו בחצי השנה שלפני "דריסת" הסרטון על ידי סרטונים חדשים בדיסק הקשיח או הענן הדיגיטלי. או כאלה בגינן מולאו דוחות תאונה מהלך אותה חצי שנה בה נשמרים הסרטונים עד שהם נמחקים אוטומטית. לדברי מ. מדובר בסה"כ ב 174 פגיעות מהלך 6 שנים. אין כל בעיה להעביר למחשב רק את אותו קטע מהסרטון המתעד פרק זמן סביר של "לפני", "אחרי" ו"מהלך" של התאונה ברצף. לא צריך אפילו לשמור סרטון של כל היום. שמירת 174 סרטונים רלבנטיים לתקופה המתייחסת לשש שנות פעילות – בפירוש אינה דרישה ראייתית מכבידה.

ט"ז. מ. לא יכול היה להשיב לשאלה, האם יש נוהל של שמירת תיעוד הסרטונים, כביכול אין לנתבעת שום נוהל כזה. מצופה אפוא שביהמ"ש יאמין שאם במקרה נשמרים הסרטונים, מה טוב, ואם לא – חבל. צר לי, איני מאמין, וחשיבות הסרטון ברורה, בהינתן המחלוקת העובדתית.

יז. גם אם מצולם משטח הקפיצה כפי שהוכח, יכול שהיה הסבר לאי הצגת הסרטון. יכול למשל שבתקופה הרלבנטית לא פעלה מצלמה שתיעדה הקטע הספציפי בו נפגע אדם. יכול שהסרטון מטושטש (אלא שאז ניתן היה להציג כדי להמחיש שאין כאן הימנעות) או שקופצים אחרים הסתירו ואין מצלמה אחרת שהנציחה מזוית אחרת, וכיוצ"ב. אך אם יש הסבר טכני זה או אחר – חובה היתה לערוך בירור ולהציג את ההסבר, כבר בתצהירו של מ.. הרי לא הוסתרה טענת האם בתצהירה, כי בסמיכות לתאונה ניגשה לסניף, התברר לה שיש מצלמות והיא דרשה ממנהל הסניף לקבל לידיה הסרטון וסורבה. כלומר היה ידוע שהתובע נסמך על ענין הסתרת הסרטון ונדרשה התייחסות. אירוע של פגיעת קופץ בגינו מולא דו"ח תאונה והוא אף פונה באמבולנס הנו אירוע דרמטי . בפרט אם נתייחס לדברי מ. שהפגיעות במתקני הנתבעת נדירות למדי. החשיבות העיקרית הנה שלא צריך להמתין במקרה שכזה מעבר לחצי שנה בה נשמר הסרטון (ודאי לא שנתיים להגשת תביעה שניתן להגיש גם לאחר 7 שנים חסר יום) , כאשר הפגיעה נודעה לנתבעת בזמן אמת . איני סבור אמנם כי הייתה לנתבעת חובה משפטית למסור לידי האם את הסרטון (להבדיל מהליכי גלוי ועיון שבמסגרת המשפט, בהם יש חובה לחשוף גם ראיה מזיקה). אך גם בלי ביקור של האם בסמיכות לתאונה, שדרשה מקובי (מנהל הסניף דאז) לקבל לידיה את הסרטון , קשה להלום שמי מגורמי הנתבעת לא צפה בימים לאחר התאונה בסרטון. זו פעולה טבעית ומתבקשת, כדי לראות אם יש בידי הנתבעת סרטון שימחיש ויזואלית הנסיבות של אותה פגיעת מבקר שנפגע ופונה באמבולנס, ומה אותן נסיבות . הרי גם לשם כך קיימות המצלמות. קשה להלום שבירור כזה לגבי הסרטון לא נערך אצל הנתבעת בסמיכות לתאונה. כך שאם אכן הייתה סיבה טכנית זו או אחרת לאי קיום סרטון, ניתן היה לצפות שסיבה זו תתועד בסמיכות לאירוע, ואף תישמר לצורך הצגה עתידית. או הסרטון או הסיבה לאי שמירתו או קיומו היו אמורים להישמר בידי הנתבעת, לפחות לתקופת ההתיישנות .

יח. באין סרטון , כאשר אין חולק שהמשטח הונצח במצלמות , ובאין הסבר משכנע שתציג הנתבעת לאי שמירתו (ולו: "עברנו על כל צילומי הוידאו של שעת התאונה והתאונה לא הונצחה במצלמות") , לא נותר אלא לקבוע כי יש תחולה למוסד הראייתי של הימנעות מהצגת ראיה רלבנטית .לטעמי – הרלבנטית ביותר. אי הצגת הסרטון או לחלופין הסבר קביל לאי שמירתו, אומרת דרשני. המחדל הראייתי מקים אותה חזקה שלחובת הנתבעת, שלו הציגה הסרטון, היה הוא פועל לרעתה של הנתבעת וממחיש אחריותה. יכול ואכן לא נשמר הסרטון. אך משעה שקשה להלום שמי מהגורמים האחראים בנתבעת לא ביקש לצפות בו לאחר התאונה, קשה גם לקבל שלו פעל הסרטון לטובת הנתבעת, לא הייתה טורחת ושומרת אותו, ונותנת לו שימחק בחלוף חצי שנה.

יט. לגבי המוסד הראייתי של הימנעות מהצגת ראייה עיין למשל בסע' 25-27 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף; פס' 24 לפסק דינו של השופט דנציגר בעא 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ. התובע הוא שנושא בנטל השכנוע של הוכחת תביעתו מתחילה ועד סוף. אך לעתים יכול צד לשכנע כמאזן ההסתברויות בגרסתו , כאשר אף הימנעותו של הצד שכנגד תסייע בידו להרים הנטל, ולהתגבר על קושי זה או אחר אשר במגרשו.

כ. אני קובע אפוא כי התובע הוכיח גרסתו כי הוא ואחיו קפצו בסמיכות זה לזה ולקופצים אחרים. כאשר חרף העובדה שהדבר לא היה רגעי אלא הצפיפות המסוכנת נמשכה פרק זמן שדי בו כדי להצדיק התרעה של מי מעובדי הנתבעת שייגש וירחיק הקופצים זה מזה – הדבר לא נעשה. זאת למרות שאין חולק כי הנתבעת היתה מודעת לסיכון מעין זה שהתממש, ואף ציידה עובדיה במשרוקיות כדי שייגשו ויתריעו בפני קופצים על קרבה מסוכנת זה לזה. או-אז במהלך אחת הקפיצות כאשר הניף א. את ידיו באויר, פגע באחיו שקפץ לידו, וגרם לאובדן האיזון של האחרון, שנחת לא טוב , נפל ונפגע. בכך התרשלו עובדי הנתבעת, שהנתבעת חבה באחריות שלוחית למעשיהם ומחדליהם (סע' 13 של פקודת הנזיקין). ההתרשלות הפרה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, וגרמה לנזק, שהיה צפוי טכנית ונורמטיבית מבחינת הליך הגרימה. התקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות והנתבעת חבה בפיצויו של התובע.

גובה הנזק

42. אשם תורם: דחיתי גרסתו של התובע כי היו יותר קופצים מן המותר. יסוד קבלת התביעה הנה בהתרשלות עובדי הנתבעת ב"פיזור" קופצים, שקפצו בסמיכות רבה מדי זה לזה, כאשר מדובר היה במצב שנמשך פרק זמן שדי היה בו כדי להצדיק התרעה ודרישה להתרחקות. הרי לו דובר באירוע פתאום שלא היה די זמן לעובדי הנתבעת להתריע עליו מראש , ולא בקפיצה בקרבה מסוכנת שנמשכה פרק זמן שדי בו כדי להקים חובת ההתרעה – היה דין התביעה לדחייה.

ההימנעות הראייתית שנזקפה לחובת הנתבעת בנושא אי שמירה והגשה של הסרטון מרמזת שמדובר אכן בפרק זמן לא זעום, שדי היה בו כדי להקים חובת עובדי הנתבעת להשגיח בנעשה להתקרב ולפזר דבוקת הקופצים שנוצרה. וכי לו הוצג סרטון היה הוא ממחיש הדבר. אך היא הנותנת, שיש להטיל על התובע אשם תורם, וזה צדו האחר של מטבע האחריות בענייננו. משעה שעל המשטח הייתה פחות ממחצית כמות הקופצים המותרת , יכול היה התובע להתרחק מאחיו ומאותם קופצים נוספים. מדובר היה במצב שהיה מודע לו והעיד עליו, כלומר לגרסתו שלו קפץ בסמיכות לאחרים , כולל אחיו. אין טענה שאחיו התקרב אליו לפתע במפתיע ממרחק , וקפץ לידו. המשמעות של גרסת הצפיפות "הנקודתית" היא שהשניים קפצו זה ליד זה וליד אותם קופצים נוספים פרק זמן מסוים עד שאירעה התאונה. פרק זמן זה יכול היה התובע לנצל, על מנת להתרחק. הוא עצמו הרי טוען שקפץ בצפיפות , אך משנדחית טענתו כי מדובר ב"צפיפות בלית ברירה" – ברור שגם לו יד ורגל באשם שגרם לתאונה.

שיעור האשם התורם אינו גבוה, שכן ב"להט הקפיצה" והאדרנלין, יכול שתשתכח הזהירות אצל אנשים צעירים. הנתבעת הרי מודעת לסיכון ולשם כך בדיוק נדרשת פעולת עובדי המתחם המצוידים במשרוקיות , ואמורים להתקרב ולעשות בהן שימוש כדי להרחיק קופצים המתקרבים מדי זה לזה. אך גם אין לקבוע שיעור אשם סמלי, ולהתעלם ממידת זהירות בה חב אדם כלפי עצמו וסובביו. אני אומד שעור האשם התורם ב 20%.

הנכות:

43. מטעמו של התובע הוגשה חוו"ד אורטופדית שקבע 5% בשל השבר בגוף חוליה L2. נכות זו לא היתה שנויה במחלוקת והוסכמה על ידי מומחה הנתבעת. מומחה התובע קבע בנוסף נכות נוספת בשיעור 5% , בגין הגבלת תנועה קלה ביותר. מטעם הנתבעת הוגשה חוו"ד שקבעה כאמור 5% בגין השבר בגוף החוליה המתני, ללא הגבלת תנועה. הצדדים הסכימו להעמיד הנכות הרפואית על 7.5%. הסכמה זו מניחה הגבלת תנועה מזערית, ואף לו דובר על הגבלת תנועה קלה מאד, כאמור בחוו"ד התובע, לא היה מקום להפרזות הבולטות עד בוטות אשר בתצהירו, בתיאור המגבלות הגופניות. יש להבדיל בין המצב בסמיכות לתאונה כאשר מדובר על פגיעה כואבת, לבין המצב לאחר תהליך ההחלמה.

44. גרסת התובע ביחס לנזקיו

א. התובע אושפז עד ל 1.5.16 ברמב"ם , ובהמשך טופל בחגורת גב , טיפולי פיסיותרפיה ומשככי כאבים. שלושה חודשים היה רתוק למיטה במשך שעות ביום, עם סד מקבע מן המותן עד מרכז החזה.

ב. לאור היעדרותו וכפועל יוצא, לא הגיע לבית הספר עד סוף שנה"ל, כשהיה תלמי ד כתב י"ב. לפני התאונה קיבל הודעה כי התקבל לשירות בצנחנים, וזה היה מבוקשו. לכן אף לא הגיש בקשה לשרת כספורטאי מצטיין, שכן שנים עד סיום התיכון שיחק כדורגל באחת הקבוצות, במסגרת ליגה (יש להניח שהכוונה למסגרת ליגת נערים).

ג. עקב התאונה נדחה מועד הגיוס של התובע, פעמיים, והוא גויס ב 27.3.17, באיחור של 8 חודש לטענתו. עקב התאונה הורד הפרופיל מ 97 ל 45, והוא נאלץ להסתפק בתפקידי שלישות ובהמשך פקידות. אושרו לו פטורים מהרמת משקל כבד.

ד. לאור נכותו גם אינו יכול לשוב ולשחק כדורגל באופן מקצועי. גם רצונו לצאת לקצונה לא הסתייע, בשל נכותו (לעת עדותו הבהיר כי כוונתו היתה לכך ששאף במקור לצאת לקצונה בתפקיד קרבי, ולא שלא ניתן היה לצאת לקצונה כלל עקב הורדת הפרופיל).

ה. התובע מוסיף לסבול מכאב ומגבלה בכיפוף וישור הגב, קושי בישיבה ממושכת, קושי בעמידה והליכה ממושכים, והרמת משקלים כבדים .

י. עובר לתאונה עבד התובע כברמן ומלצר (צורף דו"ח רציפות ביטוח – ת/12). לטענתו השתכר יותר מן המדווח למל"ל שכן חלק הארי מהשתכרותו הורכב מטיפים . הוא טוען כי השתכר בפועל כ 7000 ₪ בממוצע לחודש.

יא. לאחר התאונה לא עבד משך 3 חודשים וניסה לשוב ולעבוד הדרגתית לאחר חודש 7/2016. הוא החל לעבוד במסעדה אך עקב מגבלותיו השתכר פחות, כ 4000 ₪ בממוצע.

יב. מהלך שלושה חודשים היה התובע מוגבל לחלוטין ונעזר בבני משפחתו וחברתו, כולל ברחצה, מעברים משכיבה לעמידה, לבוש, ומזון. גם בארבעת החודשים הבאים היה מוגבל ונעזר בתומך גב.

יג. גם כיום מוגבל התובע בהרמת שקיות קניות כבדות, הזזת רהיטים בבית, ביצוע תיקונים ועבודות בבית שדורשות מאמץ פיסי . הוא גם עושה שימוש רב יותר ברכב מאשר בתחבורה ציבורית בשל הכאבים בגב .

יד. התובע נשא בהוצאות נסיעה לטיפולים ויעוצים אורטופדיים, השתתפות עצמית בתרופות אביזרים וטיפולי פיסיותרפיה.

45. עד כאן לגרסת התובע. במהלך השמיעה הציגה הנתבעת לתובע צילומים מדף הפייסבוק שלו. מסתבר שכחודשיים לאחר התאונה השתתף התובע במסיבת הסיום של ביה"ס שלו. בכך כמובן אין כל פגם, אך מדוע לטעון שמהלך שלושה חודשים תמימים היה מוגבל לחלוטין ונעזר בבני משפחתו במעברים מקימה לעמידה, לבוש ומזון? במסיבה מצולם התובע כשהוא עומד כרגיל מחויך ובהחלט אינו רתוק למיטתו ומוגבל לחלוטין כביכול.

46. ב 17.1.18 כמעט שנתיים לאחר התאונה, כאשר ברור שנכותו של התובע כבר התגבשה, השתתף הוא במסיבת בת המצווה של אחותו. וגם בכך כמובן אין פגם, נהפוך הוא. אלא שהתובע מתיימר לטעון כי עודו מוגבל בעבודות ביתיות שדורשות מאמץ פיסי כמו הזזת רהיטים, הרמת שקיות קניות כבדות רחמנא לצלן, ועד כדי כל מגיעים הדברים שהוא מקטין השימוש בתחבורה ציבורית בשל כאבי הגב. הכל, נזכור, בשל נכות בשעור 7.5%. כאשר 5% מייצגים השבר , ורק הנכות העודפת משקפת הגבלת תנועה מזערית. ובכן, במהלך השמיעה הוגשו צילומים הממחישים שהתובע הרים על כתפיו את אחותו במהלך מסיבת בת המצווה שלה , ורקד . את אחותו מסוגל הוא להרים על כתפיו אך להזיז רהיטים בבית מתקשה הוא כביכול, להרים שקיות קניות קשה וכיוצ"ב. הפרזות כאלה רק מזיקות לעניינו של הטוען. עוד הומחש כי התובע נרשם לחדר כושר (והתיימר לטעון טענה שאף אותה איני מקבל, כי נרשם כדי לבצע תרגילי פיסיותרפיה. אפשר לקבל שהתובע שלב תרגילי גב לעת האימון בחדר הכושר אך כדי לבצע תרגילי גב לא צריך להירשם לחדר כושר). ברור שהתובע מתאמן – וגם בכך אין פגם. מדוע שלא יוכל להתאמן כאשר הגבלת התנועה בגב הנה מזערית והנכות המוסכמת בגינה עומדת על מחצית הנכות הנודעת למגבלה קלה מאד? באותה מידה ניתן לשאול מדוע לא יכול התובע לגלוש בים (שכן הוצגה תמונה נוספת מדף הפייסבוק שלו מ 30.5.17 בה הוא מצולם יושב עם הגלשן שלו בחוף הים. הוא טען כי לא גלש (וניתן לתהות על שום מה הביא עמו הגלשן לחוף).

47. נכויות קלות שעד 10% , ברגיל השפעתן התפקודית נופלת משעור הנכות הרפואית. המקרה כאן אינו חריג, כאשר מחצית מן הנכות הוענקה בשל השבר לבדו, בלי הגבלת התנועה ויתרת הנכות המשוקללת יסודה בהגבלה מזערית. אני קובע כי הנכות התפקודית נופלת משמעותית מן הנכות הרפואית , אין מקום לחישוב אריתמטי של הפסדי שכר, ויש מקום לפסיקת סכום גלובאלי המשקף באומדן פחיתה צנועה בלבד בכושר ההשתכרות.

48. התובע העיד כי לאחר שחרורו ב 2020, עובד הוא כמלצר וברמן, ואחראי מטבח. ברור שמדובר בעבודות זמניות של צעיר אחרי שחרור, וסביר שתעסוקתו של התובע בהמשך תהא שונה, ובשכר גבוה יותר. מכל מקום, איני מייחס לנכותו מגבלה המשפיעה על שכרו כיום בעבודות אלה, אף לא שכרו בעבודות מקבילות במסעדה , בהן עבד משלושה חודש לאחר התאונה (ראה להלן).

49. הפסד השתכרות לעבר: התובע גויס במרץ 2017 (במקום בנובמבר 2016 , שהיה מועד גיוסו לצנחנים אלמלא התאונה – ראה צווי הגיוס שצורפו) . מדובר על דחיית שירות של 4 חודש. לפי דו"ח רציפות ביטוח ביולי 2016, שלושה חודש לאחר התאונה, החל לעבוד כמסעדה (בה עבד גם בחלק מתקופת שירותו). השתכרותו לששה חודשים עד דצמבר 2016 עמדה בממוצע חודשי על 3715 ₪. אניח שאלמלא התאונה יכול היה להתחיל לעבוד חודשיים קודם (כאמור איני מקבל שכל שלושת החודשים לאחר התאונה היה התובע מוגבל, אלא תקופת מחלה קצרה יותר). מדובר אפוא על הפסד של 7430 ₪ לתקופה זו. ההפרזות בתיאור המגבלות מקרינות לרעה על מהימנות הטענות לעניין גובה הנזק. עם זאת סביר שניתן להוסיף סכום צנוע באומדן בגין טיפים. אניח הפסד של 10,000 ₪ לאותם חודשיים. יוער כי גם אם נדחה גיוסו של התובע בכמה חודשים, הוא עבד כאמור באותו סוג עבודה, לפני הגיוס, בחלק מתקופת שירותו, במהלכו ולאחריו.

50. פחיתת כושר השתכרות לעתיד: לאור גילו של התובע לעת התאונה, בסיס השכר אמור להיות השכר הממוצע במשק שטרום עידן הקורונה (עידן הקורונה הביא לעיוות סטטיסטי לעניין השכר הממוצע, שיסודו בחישוב לפי העובדים שנוצרו מועסקים, ולפיכך דווקא קפץ השכר הממוצע בתקופה זו). השכר הממוצע במשק כולל עובדים זרים לפברואר 2020 בטרם החלו השפעותיו המשקיות של עידן הקורונה, עמד על 10,600 ₪. אלא שממילא, אין מקום לחישוב אריתמטי, אלא לסכום גלובאלי המביא בחשבון פחיתה צנועה בלבד בכושר ההשתכרות. והנכות התפקודית נופלת משמעותית מן הנכות הרפואית. לאור שנות ההשתכרות המרובות שנותרו עד גיל 67 , אפסוק כאן 90,000 ₪. ולאחר תוספת אובדן תנאים סוציאליים הנגזרת מסך זה: 101,250 ₪. 

51. בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר, אפסוק באומדן 1000 ₪. החלק הארי בהוצאות ברור שכוסה בסל הבריאות. לעתיד – אין הצדקה או צורך לגופו של ענין.

52. בגין עזרת צד ג' לחודשיים לאחר התאונה של הורי התובע, בהיקף החורג מזה שמקובל לתן בלא זכאות לפיצוי, אפסוק 2000 ₪. מעבר לתקופה זו, הגבלת התנועה המזערית שנותרה אינה מצריכה עזרה, כך גם לעתיד עזרה אישת – ודאי שלא, אך גם לא עזרה בעבודות משק הבית.

53. בגין כאב וסבל אפסוק סך של 40,000 ₪.

54. סה"כ 154,250 ₪. לאחר ניכוי 20% אשם תורם : 123,400 ₪.

55. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 123,400 ₪

ב. 28,876 ₪ שכ"ט עו"ד בסכום כולל

ג. 705 ₪ החזר אגרה ראשונה.

ד. עלות חווה"ד מטעם התובע.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"א, 28 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.