פלוני נ' אלמונית ואח'

תביעה ותביעה-שכנגד לפיצוי בגין סכסוך בין שכנים.

רקע

התובע ונתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) מתגוררים בחלקות סמוכות בעיר חיפה; התובע מתגורר בחלקה 22, אשר בבעלותו. הנתבעת מתגוררת בקומה התחתונה של מבנה בן שתי קומות שהוקם בחלקה 20 הצמודה (להלן: המבנה). חלקה זו היא בבעלות משותפת של פ' המנוח, אביה של הנתבעת (להלן: המנוח) ושל נתבעת מס' 2, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י).

בין רמ"י ובין המנוח נחתם ביום 9.12.1993 הסכם שיתוף במקרקעין, לפיו חולקה חלקה 20 לשתי חלקות משנה, 20/1 ו - 20/2, הראשונה יוחדה לשימוש ייחודי ובלעדי של המנוח והשניה יוחדה לשימוש ייחודי ובלעדי של רמ"י. המנוח בנה על חלקת המשנה שלו את המבנה האמור, שבקומתו העליונה מתגוררת כיום אלמנתו, ואילו בקומתו התחתונה מתגוררת בתו הנתבעת. חלקת המשנה שיוחדה לשימושה של רמ"י נותרה ריקה ממבנים, למעט מספר עמודים וגדר אבן, המסמלת לכאורה את הגבול בין חלקה זו ובין שטחו של התובע.

טענות התובע

לטענת התובע, בשעתו נטע בין חלקת המשנה של רמ"י ובין חלקתו עצי פרי ושיח מטפס, המהווים מעין "גדר חיה" בין החלקות, זאת על מנת למנוע הצצה מהמבנה אל חלקתו ופגיעה בפרטיותו, זאת עוד בטרם נכנסה הנתבעת להתגורר בקומה התחתונה של המבנה. לטענת התובע, לכאורה ניטעו העצים בחלקת המשנה של רמ"י, אלא שלשיטתו, גדר האבן אינה מסמלת את גבול החלקה האמיתי בין חלקתה של רמ"י ובין חלקתו, ולמעשה גבול החלקה הנכון הוא בעומק חלקת המשנה של רמ"י, כך שלמעשה נטע את העצים בשטחו.

לטענת התובע, מאז נכנסה הנתבעת להתגורר במבנה, היא ניסתה לעקור את העצים האמורים באמצעות שופל, ופעם נוספת על ידי פועלים שהתחזו לעובדי עיריה. שנה טרם הגשת התביעה, טען התובע, פגעה הנתבעת בעצי הפרי, כאשר גזמה את ענפיהם וקטפה את פירות עץ הרימון בטרם הבשילו. התובע הזעיק את המשטרה, והשוטרת הקהילתית הגיעה לסיכום עם התובע ועם הנתבעת, כי תתווך בין השניים בכל מקרה של טענה או תלונה של מי מהם בקשר לעצים.

לטענת התובע, ביום 24.9.2020 הזמינה הנתבעת טכנאי של "בזק" לתיקון תקלה באינטרנט הביתי שלה. הטכנאי ביקש להגיע אל קופסת "בזק" הנמצאת על עמוד הטלפון בשטחה של רמ"י, אולם התקשה להגיע אליה בשל ענפי עץ הרימון, וביקש מהנתבעת להזמין שירותי גיזום שיאפשרו גישה אל הקופסא; ואולם, טוען התובע, הנתבעת סירבה להמתין, נטלה מביתה מספרי גיזום דשא והחלטה לגזום את ענפי עץ הרימון, והכל בניגוד להסדר המוסכם עם השוטרת הקהילתית.

התובע, אשר ראה את המתרחש, יצא אל הנתבעת וביקש כי תחדל מגיזום עץ הרימון; משזו סירבה, הוא תפס את מספרי הגיזום. לבקשתה של הנתבעת אחז טכנאי "בזק" בתובע על מנת שתוכל לשחרר את מספרי הגיזום מידיו; ובעוד התובע מנסה להשתחרר מאחיזתו של טכנאי "בזק", נשכה הנתבעת את התובע בחזקה בזרוע שמאל. בנוסף, לכל אורך המתרחש שהתה הנתבעת ללא מסיכה, זאת בניגוד לתקנות הקורונה שהיו רלוונטיות באותה העת, ובכך סיכנה את התובע בהידבקות בנגיף. לאחר מאבק בין השניים השתחרר התובע מאחיזת שיניה של הנתבעת, זו נטלה את מספרי הגיזום וניסתה לפגוע באמצעותם בתובע, אך פגעה רק בחולצתו שנגזרה. מיד לאחר מכן רצה לביתה והזעיקה את המשטרה.

התובע הגיש תלונה במשטרה, הנתבעת עוכבה ולאחר מכן שוחררה תוך תשלום ערבות בסך של 2,500 ₪ והרחקה ל - 30 יום מהתובע.

בשל הנשיכה בזרועו נזקק התובע לקבלת חיסון נגד טטנוס.

בכתב התביעה המקורי, שהוגש נגד הנתבעת בלבד, עתר התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התקיפה (כאב וסבל, עזרת הזולת והוצאות רפואיות ואחרות). כן עתר למתן צו מניעה שיאסור על הנתבעת לגזום, לפגוע או להזיק בכל דרך לעצי הפרי.

לכתב התביעה צורפו, בין השאר, הודעה שנגבתה מהנתבעת במשטרה וכן אישור קבלת החיסון על ידי התובע. כן צורפו תצלומים של סימני שיניים ושטף דם נרחב בחלק העליון של זרוע שמאל של התובע.

טענות הנתבעת

הנתבעת הגישה כתב הגנה בו הכחישה את כל טענות התובע וטענה, כי התובע השתלט למעשה על חלקת המשנה של רמ"י בכך שנטע בה את העצים נשוא התביעה, עד כדי כך שרמ"י נאלצה להתקין בחלקת המשנה שלה את השלטים המורים כי מדובר בשטח שבבעלותה. לטענתה, העצים שנטע התובע גדלו פרא ומהווים מטרד וסכנה, כמקלט לנחשים, אלא שבכל פעם שביקשה לגזום את ענפיהם, התובע סירב ואיים לפגוע בה.

לטענתה, הינה אם חד הורית לילדה בת 8, אשר באותה העת, תקופת משבר הקורונה, למדה בלמידה מרחוק ב"זום". ביום 16.9.2020 התגלתה תקלה ברשת האינטרנט, החיונית להתחברות ב"זום" ולאחר מסע שכנועים מול "בזק" נאותה זו לשלוח טכנאי ביום 24.9.2020. בהגיע הטכנאי, התברר לו כי אינו יכול להגיע אל קופסת "בזק" שעל עמוד הטלפון שבחלקת המשנה של רמ"י, עקב ענפי העצים שנטע שם התובע, והנחה את הנתבעת להזמין שירותי גיזום. הנתבעת, שהמתינה (לשיטתה) חודש ימים עד להגעת הטכנאי, לא הסכימה להמתין ועל כן החליטה לבצע את הגיזום בעצמה. לטענתה, התובע, כאשר ראה את הנעשה, החל לצעוק ולאיים, גם לאחר שהנתבעת הסבירה לו את דחיפות הצורך בתיקון התקלה. הוא פרץ, כך נטען, אל חלקת המשנה האמורה ואחז בחזקה בידיה של הנתבעת על מנת למנוע ממנה לגזום את הענפים. כתוצאה מכך, נטען, נותרו סימנים כחולים על זרועותיה של הנתבעת. טכנאי "בזק" ניסה להרחיק את התובע מעל הנתבעת, ללא הצלחה. בלית ברירה, על מנת להשתחרר מאחיזתו של הנתבע וכהגנה עצמית נאלצה הנתבעת לנשוך את התובע בזרועו. בתגובה סטר לה התובע על לחייה. שוטרים שהוזעקו למקום ניסו להביא את הצדדים לידי הסדר, אולם הנתבעת, בנסיבות המתוארות לעיל של כניסת התובע לשטח פרטי ללא רשות, סירבה.

בד בבד עם כתב ההגנה הגישה הנתבעת כתב תביעה-שכנגד, בו טענה כי במסגרת הסכסוך בין הצדדים נכנס התובע ביום 6.1.2021, ללא רשות ותוך התעלמות מדברי השכנים שהיו עדים לכך, אל השטח הפרטי המשותף לנתבעת ולרמ"י, זאת כאשר בתה בת ה - 8 של הנתבעת שהתה לבדה בבית (להלן: האירוע המאוחר).

הנתבעת עתרה בכתב התביעה-שכנגד למתן צו מניעה שיאסור על התובע להיכנס לשטחה הפרטי או לבצע בו כל פעולה, וכן לפצות את הנתבעת בגין הסגת גבולה ופגיעה בפרטיותה, לרבות פיצוי בגין מטרד ועגמת נפש.

אציין, כי לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת צורף תצלום בשחור-לבן בו נראה (עד כמה שניתן להבחין בכך) שטף דם בסמוך לשורש כף יד שמאל, שהוא - לפי הטענה - של הנתבעת. בנוסף צורף מסמך מיום 13.10.2021 מאת מעסה פרטי, בו הוא כותב כי כשנה קודם לכן הגיעה אליו הנתבעת עם תלונות על כאבים בזרוע שמאל. בבדיקה מצא כי האיזור תפוס מאוד ורגיש, מה שהגביל את תנועות היד. מאז, כתב, עוברת הנתבעת טיפולים על מנת להקל על הכאבים ועל ההגבלה בתנועה.

צירוף רמ"י

בדיון שהתקיים ביום 11.7.2021 בפני כב' השופט יואב פרידמן העלו הצדדים טענות נוספות: התובע טען כי קיבל את רשותה של רמ"י לנטוע בחלקת המשנה שלה עצים, ואילו הנתבעת טענה כי גדר האבן אכן אינה מסמנת את הגבול האמיתי בין החלקות, ואולם זאת לרעת הנתבעת ורמ"י ולטובת התובע, ולא להיפך, כנטען על ידיו. בנוסף טענה הנתבעת כי יורשיו של פ' המנוח, קרי, היא ואחיה, הגישו תביעה לפירוק השיתוף בחלקה 20, תוך שהם כופרים בתקפותו של הסכם השיתוף בין המנוח ובין רמ"י. בעקבות זאת הורה כב' השופט פרידמן לתובע לצרף את רמ"י כנתבעת נוספת ולהגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם.

הסכמות הצדדים

נקצר ונאמר, כי לאחר שני קדמי משפט הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה קו הגבול בין חלקותיהם של התובע ושל רמ"י יסומן בהסכמה על ידי נציגי רמ"י, ולאחר סיום הקמתו של קו הגבול התחייבו התובע והנתבעת הדדית שלא לחצות את הקו לכיוון החלקה השכנה. בהסכמה זו ויתרו למעשה התובע והנתבעת על תביעתם ההדדית לצו המניעה, והתובע ויתר על תביעתו כנגד רמ"י.

אשר לתביעה הנזיקית הדדית, הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב ויינתן פסק דין.

סיכומי הצדדים

בסיכומיו טען התובע, כי אין לאביה המנוח של הנתבעת זכויות כלשהן בשטח בו נמצאו העצים, שטח שעל פי הסכם השיתוף בין המנוח ובין רמ"י נמצא בשימושה הייחודי והבלעדי של האחרונה. כפועל יוצא, טען, לא היתה לנתבעת כל זכות לפגוע בעצים שנטע התובע. לטענת התובע, הוא היה מוכן לגזום את העץ על מנת לאפשר גישה לטכנאי "בזק", ובאופן שלא יזיק לעץ ולפירותיו, אלא שהנתבעת, טען, השחיתה את העצים, תקפה אותו באלימות ואף העמידה אותו בסכנת הידבקות בקורונה, משלא עטתה מסיכה כנדרש באותה העת.

כתוצאה מכך, טען התובע, נגרמו לו כאב וסבל וכן נמנע ממנו במשך 14 יום לנהל את משק ביתו, כולל ניקיון, טיפול בחיות הבית, קניות, נהיגה וכיוצא בזה. בגין כל אלו תבע סך של 2,000 ₪ בגין הצורך בעזרת הזולת, 500 ₪ בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה וכיוצא בזה, וכן סך של 25,000 ₪ בגין כאב וסבל.

הנתבעת מנגד טענה בסיכומיה, כי לתובע לא היתה כל זכות להיכנס לשטח, משהוא אינו בבעלותו והוא מעולם לא קיבל זכות שימוש או חזקה בו. לטענתה, גם אם נטע התובע עץ בשטח האמור, אין בכך כדי להקנות לו זכויות כלשהן בו. אין לה, טענה הנתבעת, כל עניין להזיק לעצים שנטע התובע, אולם הם מהווים מטרד וסכנה, שכן הם צומחים פרא, ועל כן אף פנתה מספר פעמים למחלקת התברואה ולמחלקת פניות הציבור בעיריה על מנת שיגיעו לגזום את העצים, אך לשווא.

אשר לאירוע התקיפה הנטען, טענה הנתבעת כי פעלה מתוך הגנה עצמית ולאחר שהתובע לא הותיר לה כל ברירה.

כן טענה, כי מאז כניסתו של התובע אל שטחה ביום 6.1.2021 באירוע המאוחר מפחדת בתה הקטנה של הנתבעת עד היום להישאר לבד בבית ומתעוררת מפחד בלילות, זאת בנוסף לנזקים הנפשיים שנגרמו כתוצאה מכך לנתבעת.

בסיכומי התשובה לתביעה-שכנגד טען התובע, כי לא הוכח קיומו של מטרד, לא נטען לפיצוי בגין הסגת גבול ולמעשה אף לא אחת מטענותיה של הנתבעת לא הוכחו.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לקבל את התביעה העיקרית ולדחות את התביעה-שכנגד.

ראש וראשון; אינני מוצאת כי שאלת הבעלות או זכות השימוש בשטח בו נטועים העצים הינה רלוונטית לצורך ההכרעה בשאלה הנזיקית. אין חולק, כי נכון למועד האירוע נשוא התביעה, השטח בו נטע התובע את העצים לא היה שייך לו (חרף טענתו לפיה הגדר אינה מציינת את קו הגבול האמיתי בינו ובין רמ"י); ואולם, הוא גם לא היה שייך לנתבעת (שלאביה, קל וחומר לה, אין זכויות שימוש בשטח זה, על פי הסכם השיתוף, אשר נכון למועד האירוע נשוא התביעה, הינו תקף, שריר וקיים). איש מהם, אם כן, אינו יכול להיבנות מטענה של הגנה על מחוברים בשטחו, מה גם שטענה כזו לא הועלתה על ידי מי מהצדדים. בנוסף, איש מהם לא מונה כמגן זכויותיה של רמ"י ולא ניתנה לו הזכות לפעול בשמה על מנת להגן על עצים הנטועים בשטח שיוחד לשימושה הבלעדי.

יש לבחון, איפוא, את האירוע במנותק משאלת הבעלות בשטח בו ניטעו העצים.

נתתי דעתי לטענת הנתבעת, לפיה נדרשה לגזום את ענפי העץ על מנת לאפשר גישה לטכנאי "בזק", על מנת שיוכל לתקן את תקלת האינטרנט בביתה, בשים לב לצורך בשירותי אינטרנט שוטפים בתקופה בה למדה בתה ב"זום". ראשית, בניגוד לנטען על ידיה, היא לא המתינה לטכנאי "בזק" במשך חודש ימים, אלא במשך כשבוע ימים בלבד (מה - 16.9.2020 ועד ה - 24.9.2020). שנית, הצורך הדחוף והמובן בתיקון תקלת האינטרנט לא הצדיק את התנהלותה של הנתבעת לאחר שהתברר כי הגישה אל קופסת "בזק" חסומה על ידי ענפי עץ הרימון. הנתבעת לא פנתה אל התובע בבקשה כי יגזום את הענפים החוסמים את הגישה; היא אף לא ביקשה את רשותו לעשות כן בעצמה, זאת ביודעה כי הוא זה שנטע את העצים וכי למעשה הם בבעלותו. במקום זאת, עשתה דין לעצמה וביקשה לגזום את הענפים בעצמה וללא קבלת רשות מהנתבע.

בהודעתה במסגרת חקירתה באזהרה במשטרה ביום 24.9.2020 מסרה הנתבעת, כי התובע יצא מביתו והחל לצעוק והיא, מנגד, סירבה לעצור. משמע, התובע ניסה להניאה מפגיעה בענפי העץ במילים, בטרם נקט במעשים, אולם ללא הועיל. במצב דברים זה, סבורתני כי התובע היה רשאי לנקוט פעולה פיזית על מנת להגן על רכושו.

בהודעתה מסרה הנתבעת, כי התובע ניסה לקחת ממנה את מספרי הגיזום, היא ניסתה למנוע ממנו לקחתם, הוא תפס אותם בידיו - "ולא הצלחתי להשתחרר לכן נשכתי אותו ביד שמאל והוא לא שם לב שהמספריים חתכו לו את החולצה והטכנאי הפריד בינינו ותפס אותו כדי שלא ייפצע מהמספריים וכשנשכתי אותו הוא נתן לי סטירה עם יד ימין ללחי שמאל."

מדוע "לא הצליחה" הנתבעת להשתחרר? בניגוד לנטען בכתב ההגנה, בהודעתה במשטרה לא מסרה הנתבעת כי התובע תפס בחוזקה בידיה על מנת למנוע ממנה לגזום את הענפים, מה שגרם להופעת סימנים כחולים על זרועותיה, וכי הנשיכה באה על מנת להשתחרר מאחיזתו. אדרבא, מעדותה במשטרה עולה כי התובע ניסה אמנם ליטול מידיה את המספריים, אולם הוא לא נגע בגופה ולא ניסה לפגוע בה פיזית, קל וחומר תפס את זרועותיה בחוזקה. מעדותה עולה, כי נשכה אותו על מנת לגרום לו לעזוב את המספריים. אכן, יכולה היתה הנתבעת לעזוב את המספריים, ובכך לנתק מגע עם התובע ולסיים את המאבק הפיזי; ואולם היא בחרה להסלימו על ידי כך שנשכה את התובע בזרועו. על פי התצלומים, סימני הנשיכה והיקפו הנרחב של שטף הדם שנגרם עקב כך, מדובר בנשיכה בעוצמה לא קטנה. אינני מוצאת, כי מדובר, בנסיבות המקרה, בהגנה עצמית. אדרבא, במצב הדברים שנוצר, הסטירה שנתן התובע לנתבעת היתה היא בגדר התגוננות עצמית מצדו, לאחר שננשך.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההגנה העצמית של הנתבעת וקובעת כי תקפה את התובע. בהתאם אני דוחה את טענתה של הנתבעת לפיה התובע הוא זה שתקף אותה.

הנתבעת אחראית, איפוא, לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מתקיפתו על ידיה.

אשר לנזק שנגרם לתובע:

לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, כנדרש מהטוען טענה שברפואה (תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), אף לא תעודת רפואית; המסמך היחיד שצורף הוא אישור התחסנות כנגד טטנוס; הגם שלא צויינה בו סיבת ההתחסנות, הרי שבהעדר ראיה לכך שממועד האירוע ועד למועד ההתחסנות אירע אירוע אחר שהצריך חיסון טטנוס, הרי שיש לייחס את הצורך בו לנשיכת הנתבעת.

כאמור, מהתצלומים שהציג התובע (ואשר לטענתו צולמו על ידי חוקר המשטרה) עולה כי מדובר בנשיכה חזקה שהותירה סימני שיניים בזרוע וכן שטף דם נרחב. אין ספק, כי נשיכה זו גרמה לתובע לכאב ולסבל. לפיכך, ובשים לב גם לצורך בנטילת חיסון נגד טטנוס, אני פוסקת בגין כך לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪.

לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין כך שהנתבעת לא עטתה מסיכה כנדרש, משלא נטען וממילא לא הוכח כי נגרם לו עקב כך נזק כלשהו.

אשר להוצאות בגין עזרת הזולת והוצאות אחרות: משלא צורפו קבלות, אני פוסקת לתובע על דרך האומדנא סך של 500 ₪.

סך כל הפיצוי לתובע: 5,500 ₪.

כאמור, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה הותקפה על ידי התובע. אין גם כל עדות לנזק גוף שנגרם לכאורה לנתבעת כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה. אין בידי ליתן משקל משמעותי לצילום בשחור-לבן של זרוע כלשהי, שנטען כי היא של הנתבעת; לא צורף תיעוד רפואי כלשהו מזמן אמת או למצער, בסמוך. המסמך מאת המעסה, למעלה משנה לאחר האירוע, איננו מסמך רפואי, האירוע נשוא התביעה כלל אינו נזכר בו ולא ניתן ללמוד ממנו על קשר סיבתי כלשהו בינו ובין רגישות כלשהי בזרוע שמאל. אשר לטענות הנתבעת במישור הנפשי, בין שלה ובין של בתה הקטנה, אלו אינן נתמכות במסמך רפואי כלשהו, לא כל שכן בחוות דעת רפואית כנדרש על פי תקנה 87(א) דלעיל.

אשר לטענת הסגת הגבול: כאמור, מקום האירוע אינו שייך לנתבעת; הוא מצוי מחוץ לשטח שיועד לשימושו הייחודי של אביה המנוח. זאת ועוד, הנתבעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק של ממון כתוצאה מהסגת הגבול הנטענת, תנאי לפסיקת פיצוי בגין עוולה זו (סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

אשר לטענת המטרד: בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי העצים שנטע התובע גדלו פרא ומהווים מטרד וסכנה. טענה זו לא הוכחה. לא הוצגו תצלומים של גידולי הפרא הנטענים ולא באה ולו ראשית ראיה לכך שהם מהווים מקום מרבץ למזיקים. טענתה של הנתבעת בדבר פנייה למחלקת התברואה ולמחלקת פניות הציבור בעירית חיפה בעניין זה לא באה לה ולו ראשית ראיה, משלא הוצגו הפניות האמורות. בנוסף, גם לעניין עוולה זו לא הוכיחה הנתבעת כי נגרם לה נזק של ממון, תנאי לפסיקת פיצוי (סעיף 44 לפקודת הנזיקין).

מכל אלו, דין התביעה-שכנגד להידחות.

סוף דבר

כאמור, התביעה העיקרית מתקבלת ובמסגרתה אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,500 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך של 1,200 ₪ והחזר האגרה ששולמה.

התביעה-שכנגד נדחית, ולפנים משורת הדין - ללא צו להוצאות.

למען הסר ספק, התביעה נגד נתבעת מס' 2 נדחית אף היא, ולאור הסכמת הצדדים בעניין, ללא צו להוצאות.

לאור השלב והאופן בו הסתיים ההליך ניתן פטור מתשלום יתרת האגרה הן בתביעה העיקרית והן בתביעה-שכנגד (ככל שחלה).

בטרם סיום, אין לי אלא לקוות כי שני הצדדים, שהינם אנשים נורמטיביים, ישכילו לבנות ביניהם יחסי שכנות טובים יותר, יימנעו מאלימות על כל צורותיה וישימו מחלוקת זו מאחוריהם, שהרי יש לזכור: "טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (משלי כ"ז, י').

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשפ"ג, 14 מאי 2023, בהעדר הצדדים.