פלוני נ' אלמונית

לפני ערעור על החלטת כב' השופטת אורלי מור-אל, ביושבה כרשמת, מיום 18.7.2023, החלטה שניתנה במסגרת עמ"ש 8727-06-23 (להלן:"ההחלטה").

רקע

1. המערער, מר א' (להלן: "המערער"), והמשיבה, גב' ש' (להלן: "המשיבה"), ניהלו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה בתלה"מ 17136-12-21 ותלה"מ 51965-02-22.

   ביום 25.4.2023 ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת לורן אקוקה) (להלן ולשם הנוחות: "פסק הדין") ועוד באותו היום הומצא פסק הדין לצדדים.

2. ביום 5.6.2023 הגיש המערער ערעור על פסק הדין במסגרת עמ"ש 8727-06-23. ביום 22.6.2023 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין במסגרת תיק עמ"ש 56015-06-23.

3. ביום 2.7.2023 הגיש המערער בקשה למחוק את ערעור המשיבה וזאת לאור האיחור בהגשתו, כאשר המועד האחרון להגשת הערעור היה 8.6.23 ואילו הערעור הוגש ביום 22.6.2023.

   המשיבה הודתה בתשובתה לבקשה למחיקת הערעור כי הערעור מטעמה הוגש באיחור, אולם טענה שיש מקום להאריך את המועד להגשתו היות ומדובר בערעור שהוגש בפרק הזמן המותר להגשת ערעור על פסק דין אזרחי (60 ימים).

   לחילופין ביקשה המשיבה לתקן את כותרת הערעור ל- "ערעור שכנגד", כאשר לטעמה, ערעור שכזה ניתן להגיש 45 יום לאחר הגשת ערעור המערער, שכאמור הוגש ביום 5.6.2022, כך שלא חלף המועד להגיש ערעור שכנגד.

4. ביום 2.7.2023 ניתנה החלטת כב' השופט יעקב שקד בכובעו כרשם. כב' הרשם שקד קבע כי הערעור הוגש באיחור. עוד קבע כב' הרשם שקד, כי אין פרוצדורה של תיקון כותרת כתב הערעור ל- "ערעור שכנגד" וככל שהמשיבה מבקשת להגיש ערעור שכנגד יש לעשות זאת בתיק הערעור של המערער.

   לאור האמור לעיל, הורה כב' הרשם שקד למחוק את ערעור המשיבה.

   לגבי הגשת ערעור שכנגד, קבע כב' הרשם שקד:

   "חפצה המערערת להגיש ערעור שכנגד בערעור שהגיש המשיב, ואיני קובע דבר בענין זה, תעשה כן"

5. ביום 3.7.2023 הגישה המשיבה 'הודעת ערעור שכנגד' במסגרת תיק הערעור של המערער (עמ"ש 8727-06-23).

6. ביום 9.7.2023 הגיש המערער בקשה למחיקת הערעור שכנגד, וזאת מהטעם העיקרי כי תקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א-2020 (להלן: "תקנות סדרי הדין משפחה") אינן מכירות במושג של "ערעור שכנגד" ואין מכוחן זכות להגשת "ערעור שכנגד" או "ערעור משיב".

7. ביום 18.7.2023 הוגשה תשובת המשיבה לבקשה. במסגרתה טענה המשיבה שאין מקום לפרש את תקנות סדרי הדין משפחה ככאלו שאינן מאפשרות להגיש ערעור שכנגד, או ערעור משיב, כפי שהוא מכונה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

8. ביום 18.7.2023 ניתנה החלטת כב' הרשמת אורלי מור-אל נשוא הערעור שלפניי. כב' הרשמת מור-אל דוחה את טענת המערער כי תקנות סדרי הדין משפחה התכוונו לבטל את מוסד "ערעור המשיב". לטעמה של כב' הרשמת מור-אל, כוונת תקנות סדרי הדין משפחה הינה לקבוע סד זמנים בן 45 יום להגשת ערעור וערעור משיב וזאת להבדיל מ- 60 הימים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי. כב' הרשמת מור-אל מפנה לעניין זה לפסק הדין בעניין עמ"ש (חי') 26203-06-21‏ א.ב. נ' א.א. [פורסם במאגר נבו] (25.8.2021) (להלן: "עניין א.ב.")‏, אשר במסגרתו נקבע כי המועד להגשת ערעור משיב בענייני משפחה הינו 45 יום ולא 60 יום.

9. ביום 19.7.2023 הגיש המערער בקשה לעיון חוזר.

   הבקשה מתבססת על תיקון תשפ"ג לתקנות סדרי הדין משפחה מיום 19.12.2022 (ק"ת תשפ"ג 10443, 558) (להלן: "תיקון 2022"), אשר נכנס לתוקף ביום 18.1.2023, ובפרט על תזכיר התיקון הכולל דברי הסבר (להלן: "תזכיר תיקון 2022").

   לטענת המשיב מתיקון 2022 ומתזכיר התיקון עולה, כי אכן מחוקק המשנה התכוון לבטל את מוסד 'ערעור המשיב' בבית המשפט לענייני משפחה.

   ביום 19.7.2023 ניתנה החלטת כב' הרשמת מור-אל הדוחה את הבקשה לעיון חוזר, כאשר לטעמה לא מתקיימים התנאים המצדיקים עיון חוזר בהחלטה.

   הערעור, והתשובה לערעור

10. הערעור שלפני הוגש על ההחלטה העקרונית של כב' הרשמת מור-אל מיום 18.7.2023 וכן על החלטתה מיום 19.7.2023 לדחות את הבקשה לעיון נוסף.

    במאמר מוסגר אציין, כי בכותרת כתב הערעור מצוינת גם החלטתו של כב' הרשם שקד מיום 2.7.2023, אבל לגופם של דברים אין בכתב הערעור נימוקים בעניין החלטה זו, ובכל מקרה, לא נפל בה כל פגם. כך או כך, החלטת כב' הרשם שקד אינה רלוונטית למחלוקת נשוא הערעור אשר נסובה על ההחלטה העקרונית של כב' הרשמת מור-אל.

11. טענת המערער בערעור הינה טענה עקרונית ורוחבית, לעמדתו התיקון של תקנה 45 לתקנות סדרי הדין משפחה מיום 19.12.22 אשר נכנס לתוקפו ביום 13.1.2023, מטרתו הייתה לבטל את האפשרות להגשת ערעור משיב על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה.

    מכאן, אין זכות למשיבה להגיש ערעור משיב או ערעור שכנגד, כאשר חלף המועד להגשת ערעור מטעמה, כך שדין הערעור של המשיבה להימחק.

12. המשיבה הגישה תשובה לערעור. במסגרת התשובה היא מסבירה את הנסיבות בגינן הגישה את הערעור באיחור. עוד טוענת המשיבה, כי ללא שהיה מוגש ערעור מטעם המערער, היא לא הייתה מגישה ערעור מטעמה (סעיף 8 לתשובה לערעור).

    המשיבה טוענת עוד, כי מטעמי צדק עליהם אמון בית המשפט לענייני משפחה יש לאפשר לערכאת הערעור לדון בכלל המחלוקת בין הצדדים, ואין מקום לחסום אותה מטעמים פרוצדורליים.

13. בעניין הטענה המרכזית והעקרונית של המערער, טוענת המשיבה כי אין מקום לתת פרשנות מרחיקת לכת ולא סבירה לתקנות סדרי הדין משפחה, כאילו אלו מטרתן הייתה לבטל את מוסד ערעור המשיב.

    עוד מציינת המשיבה, כי אין פסק דין אחד התומך בעמדת המערער, וכי ערעורי משיב מוגשים חדשות לבקרים לבתי המשפט המחוזיים. עוד מציינת המשיבה כי גם מערכת נט המשפט מאפשרת הגשת ערעור משיב.

    המשיבה מוסיפה וטוענת, כי זכות הערעור הינה זכות יסוד חוקתית ולכן אין מקום לשלול אותה באמצעות תיקון התקנות או בהחלטה שיפוטית.

    המשיבה מפנה לעניין זה ללשון תקנות סדרי דין משפחה וכן לפסק הדין בעניין עמ"ש 26203-06-21 א.ב. לעיל.

    לעניין דברי ההסבר לתזכיר התיקון, טוענת המשיבה כי הם אינם מחייבים את בית המשפט, אלא הם בגדר כלי עזר בלבד לפרשנות התקנות. מכאן טוענת המשיבה, כי אף שכוונת מנסח התקנות הייתה לכאורה לבטל את מוסד ערעור המשיב בערעורי משפחה, הרי הטעמים למהלך זה שגויים, מעידים על חוסר הבנה, ועל בית המשפט לתת פרשנות שונה.

    לטעמה של המשיבה, הפרשנות הראויה והנכונה הינה, כי תיקון תקנה 45 במסגרת תיקון 2022 מטרתו האחת והיחידה הינה להשוות את המועד להגשת ערעור משיב למועד להגשת ערעור ראשי, קרי 45 ימים, ולא לבטלו.

14. לאור חשיבות הסוגיה, קבעתי דיון במעמד הצדדים, וביום 27.8.2023 נשמעה השלמת טיעון בעל פה מטעם הצדדים.

    דיון והכרעה

    מיקוד המחלוקת

15. לאחר שעיינתי בהחלטת כב' הרשמת מור-אל ובטענות הצדדים, אני סבור כי הנושא היחיד אליו יש להידרש בפסק דין זה הינה השאלה העקרונית - האם תיקון 2022 לתקנות סדרי הדין משפחה ביטל, או לא ביטל, את מוסד ערעור המשיב.

    כך, ככל שאקבע כי תיקון זה לא ביטל את מוסד ערעור המשיב בענייני משפחה, הרי אין מחלוקת כי ערעור המשיב מטעם המשיבה הוגש במסגרת לוח הזמנים המותר להגשתו, כך שדין הערעור שלפני להידחות.

    מצד שני, ככל שאקבע כי תיקון 2022 ביטל את מוסד ערעור המשיב בענייני משפחה, הרי דין הערעור שלפניי להתקבל ודין ערעור המשיב מטעם המשיבה להימחק.

16. אציין לעניין זה, וכפי שארחיב בהמשך, כי טענות המשיבה במישור תום הלב או מישור הצדק הראוי, אינן רלוונטיות, היות ולא הייתה לפני כב' הרשמת מור-אל ואין לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור במסגרתה ניתן לשקול שאלות אלו ואחרות, אלא רק בקשה למחיקת הערעור אשר לטענת המערער אין זכות להגישו במועד שהוגש.

    מכאן, ככל שייקבע כי תיקון 2022 שלל את הזכות להגשת ערעור משיב, הרי המשמעות הינה מחיקת ערעור המשיבה.

17. למען הסר ספק אבהיר, כי גם החלטת כב' הרשם יעקב שקד מיום 2.7.2023 אינה רלוונטית לערעור שלפניי. אכן נרשם בה, כי אם חפצה המשיבה להגיש ערעור שכנגד בתיק ערעור המערער "תעשה כן", אולם כב' הרשם שקד הבהיר: "...ואיני קובע דבר בענין זה...". כלומר, כב' הרשם שקד לא הביע את עמדתו במחלוקת, וממילא לא החליט כי קיימת, או אינה קיימת, זכות להגשת ערעור שכנגד או ערעור משיב.

18. לפיכך, השאלה שלפניי הינה שאלה עקרונית ורוחבית - האם תיקון 2022 שלל את הזכות להגשת ערעור משיב על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה, או שמא זה רק קבע כי המועד להגשתו הינה 45 יום לאחר הערעור הראשון.

    ההיסטוריה החקיקתית

19. טרם אעסוק בפרשנות הראויה במקרה זה, ראוי לסקור בקצרה את ההיסטוריה החקיקתית בנושא, היסטוריה אשר חשובה להבנת המכלול הנורמטיבי ולהכרעה הפרשנית בענייננו.

20. ביום 1.1.2021 נכנסו לתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, בתחילה באופן חלקי, ולאחר תקופת מעבר באופן מלא.

    תקנות אלו ערכו שינויים רבים בסדרי הדין שהיו נהוגים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין הישנות").

21. השינוי בתקנות הרלוונטי לענייננו הינו התיקון בעניין מוסד "הערעור שכנגד". בתקנות סדר הדין הישנות היה מותר למשיב בערעור להגיש ערעור שכנגד, אולם בהתאם לפסיקה ערעור זה הצריך זיקה לנושא הערעור המרכזי, ר', למשל, ע"א 566/16 אברהם נ' מכללת אתגר תקשורת בע"מ [פורסם במאגר נבו] (12.1.2017), כאשר דרישת הזיקה רוככה במהלך השנים.

    במסגרת התקנות החדשות בוטל באופן מפורש מוסד "הערעור שכנגד" וכונן מוסד חדש "ערעור משיב". כך, תקנה 137 לתקנות סדר הדין החדשות העניקה זכות למשיב בערעור להגיש ערעור מטעמו, בכל נושא שהוא, לרבות על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, וזאת בתוך 60 ימים מהיום בו הודע לו על הפקדת הערובה בערעור הראשי.

    על השינוי שביקש מתקין התקנות בעניין ביטול הערעור שכנגד וכינון 'ערעור משיב', ר' ד"ר יעקב שקד, 'סדר הדין האזרחי החדש' (מהד' שלישית) עמ' 645.

    שינוי זה נקבע בתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי:

    "137.

    (א) המועד להגשת ערעור על החלטה הוא שישים ימים מיום שהומצאה.

    (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135, או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר."

22. תקנות סדר הדין האזרחי החדשות לא הוחלו באופן ישיר ומלא על סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה, ולגביהם חוקקו תקנות ספציפיות, תקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020. בהוראות המעבר לתקנות אלו נקבע, כי אלו יחולו במקביל לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות.

23. עם זאת תקנה 1 לתקנות סדרי הדין משפחה, קבעה:

    "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הליכים בבית משפט לענייני משפחה בשינויים המחויבים לפי העניין, אלא אם כן נקבע אחרת בתקנות אלה; בית המשפט רשאי לסטות מהוראות סדר הדין האזרחי ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק לפי סעיף 8 לחוק."

    כלומר, הכלל הינו תחולת תקנות סדר הדין האזרחי, והחריג, כאשר נקבע אחרת בתקנות סדרי הדין משפחה.

24. לעניין שלפניי, הערעור ומועדי הגשת הערעור, נקבעו ההוראות הבאות בתקנות סדרי הדין משפחה המקוריות.

    בתקנה 44 נקבע הכלל, הקובע את תחולת תקנות סדר הדין האזרחי בעניין ערעור אזרחי על ערעור בענייני משפחה:

    "44. פרק י"ז לחלק ב' לתקנות סדר הדין האזרחי יחול על כתב ערעור בענייני משפחה אם הוראותיו אינן סותרות סימן זה, בשינויים המחויבים ובשינויים שלהלן."

     

    בתקנה 45 נקבעו הסדרים ספציפיים לגבי ערעורים בענייני משפחה:

    "45

    (א) המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה הוא ארבעים וחמישה ימים מיום שהומצא פסק הדין.

    .

     (ד) תקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי לא תחול."

25. כלומר, בנוסח המקורי של תקנות סדרי הדין משפחה הוחלו סדרי הדין האזרחי החדשים בעניין ערעור, למעט חריג אחד והוא, כי המועד להגשת הערעור הינו 45 ימים מיום שהומצא פסק הדין ולא 60 ימים כפי שנקבע בתקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

26. במצב חוקי זה, אין חולק כי למשיב בערעור משפחה הייתה קיימת זכות להגשת ערעור משיב וזאת מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר בהעדר הוראה אחרת חלה גם על ערעורי משפחה.

    אבהיר, כי לאור נוסח זה של התקנות, התעוררה מחלוקת לגבי פרק הזמן להגשת ערעור המשיב בענייני משפחה, האם 60 יום או 45 יום, אולם לא הייתה מחלוקת כי ערעור משיב ניתן היה להגיש לאחר שהוגש הערעור הראשון.

27. כאמור, ביום 19.12.2022 פורסם תיקון תשפ"ג לתקנות סדרי הדין משפחה, אשר נכנס לתוקף ביום 18.1.2023.

    במסגרת התיקון תוקנה גם תקנה 45(ד) לתקנות סדרי הדין המשפחה, כדלקמן:

    "45.

    (ד) תקנה 137 (א)137 לתקנות סדר הדין האזרחי לא תחול."

28. כלומר, בעוד שלפני תיקון 2022 נשללה תחולת תקנה 137(א) בלבד על הליכי ערעור בענייני משפחה, הרי אחרי תיקון 2022 נשללה תחולת תקנה 137 כולה, לרבות שלילת תחולת תקנה 137(ב), תקנה אשר קובעת את זכות המשיב בערעור אזרחי להגיש ערעור מטעמו 60 ימים לאחר הגשת הערעור הראשי.

29. כאמור, לתיקון 2022 קדם תזכיר שפורסם על ידי משרד המשפטים, במסגרתו נכתבו דברי הסבר לתיקון, הן כלליים והן כאלו הנוגעים לתקנה 45 נשוא הדיון שלפניי.

30. כך, באופן כללי, מפורטת המטרה הכללית של תיקון 2022 לתקנות סדרין הדין משפחה:

    "כעת, מבוקש לערוך מספר תיקונים לתקנות אלה, אשר נועדו בין השאר לסייע להתמודד עם שאלות שהתעוררו במסגרת ניהול ההליכים בבתי המשפט למשפחה, להבהיר את סדרי הדין החלים בבית משפט זה, ולכן להשלים את המענה הנדרש מבחינת סדרי הדין לצורך ניהול ההליכים."

31. כמו כן, מתייחס התזכיר לתיקון המוצע לתקנה 45(ד), ומבהיר:

    "סעיף 8: מוצע לתקן את תקנה 45 לתקנות, כך שתקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, לא תחול. תקנה 137 (א) מתייחסת למועדים להגשת ערעור על החלטה, כאשר ביחס להליכים בבית המשפט לעניני משפחה נקבעו מועדים אחרים. תקנה 137 (ב) מתייחסת לאפשרות של המשיב בערעור להגיש ערעור שכנגד בתוך 60 ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור. מכיוון שבהתקנות סדרי הדין במשפחה לא קיימת התייחסות לסוגיית הערעור שכנגד, התוצאה הפרשנית עשויה להיות שעקרונית המשיב בערעור רשאי להגיש ערעור נוסף. על מנת למנוע התארכות הליכים בהליכי משפחה ולאור העובדה שכמעט ולא נעשה שימוש במנגנון של ערעור שכנגד בהליכים אלה. מוצע שלא להחיל את תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, כך שכל צד שמבקש להגיש ערעור, רשאי יהיה לעשות כן בהתאם למועד הקבוע בדין (בתוך 45 יום מההחלטה) ולא ניתן יהיה להגיש ערעור בתקופה נוספת."

    כלומר, התזכיר מסביר את כוונת התיקון למנוע אפשרות הגשת ערעור משיב לאחר חלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין, כך שזכות שני הצדדים להגשת ערעור מוגבלת לתקופה של 45 ימים.

32. על רקע זה של לשון החקיקה והיסטוריה החקיקתית יש להכריע, האם הפרשנות של תקנה 45(ד) לאחר תיקון 2022 הינה פרשנות המונעת הגשת ערעור משיב בענייני משפחה כטענת המערער כאן, או פרשנות המאפשרת הגשת ערעור משיב גם בענייני משפחה וזאת בתקופה של 45 יום לאחר הגשת הערעור העיקרי.

    פרשנות החקיקה - כללי

33. נראה כי אין תחום בו קיימת כתיבה כה ענפה, הן במישור העיוני והן במישור הפסקתי, כמו תחום פרשנות החקיקה. על התפתחות פרשנות החקיקה בישראל, ר' שמעון נטף, 'פרשנות החקיקה בישראל' (בורסי, 2023).

34. עם זאת, לצורך ההכרעה בערעור זה, אין צורך להיכנס לתורות השונות בדבר פרשנות החקיקה ולהבחנות ביניהן, כאשר לעניין פרשנות המשפט האזרחי ובפרט הענף הדיוני, הגישה השלטת כיום הינה ברורה יחסית.

    על פי גישה זו, נקודת המוצא לפרשנות החקיקה האזרחית הינה לשון החוק, וכאשר זו ניתנת לפירושים שונים, יש לפנות תחילה לתכלית הסובייקטיבית העולה מדברי ההסבר וההיסטוריה החקיקתית, וכאשר התכלית הסובייקטיבית אינה ברורה, יש לבחון את התכלית האובייקטיבית, זו המגשימה בצורה הטובה ביותר את עקרונות היסוד.

    לעניין דרך פרשנית זו, ר', למשל, ע"מ 2255/19 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגר נבו] (23.2.2020) (להלן: "עניין פלוני"):

    "כידוע, בפרשנותו של דבר חקיקה שומה עלינו לפתוח בלשון החוק, היא התוחמת את גבולותיו של מתחם הפרשנות. ברם, כאשר לשון החוק טומנת בחובה מספר משמעויות שונות, אזי נדרש השופט-הפרשן לבחור מביניהן את המשמעות אשר מגשימה בצורה המיטבית את תכליתו של דבר החקיקה. בבחינת התכלית החקיקתית יש לפנות תחילה אל התכלית הסובייקטיבית, כפי שזו באה לידי ביטוי בדברי ההסבר, במבנה החוק ובהיסטוריה החקיקתית. ואולם, כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה ברורה, אמינה ומוצקה, אזי יש לפנות גם אל התכלית האובייקטיבית של הוראת החוק הנדונה, שעניינה בעקרונות אשר ראוי כי דבר חקיקה בשיטת משפט דמוקרטית יפעל להגשמתם" (הדגשה אינה במקור – ג.ה).

    ור' דעה דומה גם בע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל [פורסם במאגר נבו] (10.3.2021) בפסקה 98 לפסק הדין.

35. על רקע כללי פרשנות אלו, אבחן את הסוגיה שלפניי.

    לשון החקיקה

36. טרם אבחן את לשון החקיקה במקרה שלפניי, ראוי להבהיר ולחדד נקודה מסוימת ביחס לסוגיה הפרשנית העומדת לפתחי.

    השאלה שעומדת לפניי אינה שאלת זכותם של הצדדים להליך בבית המשפט לענייני משפחה להגיש ערעור על פסק הדין. לעניין זה, אין חולק ואין עוררין כי לכלל הצדדים לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה יש זכות להגיש ערעור על פסק הדין וזאת בתוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

    מכאן, השאלה שלפניי הינה רק שאלת המועד להגשת הערעור. לעניין זה, טוען כאמור המערער, כי המועד להגשת הערעור מטעם המשיב, ולמעשה מטעם כל צד לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה, הוא 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

    מצד שני, טוענת המשיבה, כי המועד להגשת הערעור הראשון על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הוא אכן 45 יום מיום המצאת פסק הדין. אולם, לטענתה, לגבי יתר הצדדים להליך, רשאים אלו להגיש ערעור מטעמם 45 יום לאחר הגשת הערעור הראשון, כלומר המועד להגשת הערעור מטעמם ארוך יותר.

    יובהר, כאשר מוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה טרם חלפו 45 יום מיום המצאת פסק הדין, אין מחלוקת כי יתר הצדדים רשאים להגיש ערעור עד לחלוף 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיהם, והמחלוקת נעוצה בסוגיה - האם יש למשיבים אלו מועד ארוך יותר, המשתרע עד ל- 45 יום מהגשת הערעור הראשון, להגשת הערעור מטעמם.

37. מכאן יש לבחון בשלב הראשון, האם בלשון החקיקה יש עיגון לשוני לזכות המשיבים לערעור הראשון להגיש ערעור מטעמם גם בחלוף 45 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם.

    עיון בתקנות סדר הדין האזרחי, ובתקנות סדרי הדין משפחה, מגלה, לטעמי, שלאחר תיקון 2022 אין אפשרות להגשת ערעור בחלוף תקופה של 45 ימים ממועד המצאת פסק הדין, ואבאר.

38. תקנות סדר הדין האזרחי קובעות באופן מפורש בתקנה 137(א) את הכלל לגבי המועד להגשת ערעור והוא 60 יום מיום ההמצאה. תקנה 137(ב) קובעת את החריג, והוא במקרה בו מוגש ערעור על ידי אחד הצדדים, כאשר רק במקרה שכזה ניתנת זכות ליתר הצדדים להגיש ערעור מטעמם 60 יום לאחר שהומצא להם הערעור הראשון. יודגש, מלשון תקנה 137(ב) ברור, כי מדובר בחריג לכלל שנקבע בתקנה 137(א) וזאת כאשר נכתב "על אף האמור בתקנה 137(א)...".

    במילים אחרות, ללא החריג שנקבע בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לא הייתה זכות לצדדים להגיש ערעור לאחר תום 60 הימים להגשת הערעור, גם אם היה מוגש ערעור ראשון על ידי מי מהצדדים.

39. תקנות סדרי הדין משפחה, כמבואר לעיל, קובעות טכניקה של כלל ויוצא מן הכלל לקביעת ההסדרים הדיוניים מכוחן. הכלל, הקבוע בתקנה 1 לתקנות אלו, הינו תחולה של תקנות סדר הדין האזרחי בעניין זה על ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה.

    היוצא מן הכלל, אלו אותם המקרים בהם נקבע בתקנות סדרי הדין משפחה אחרת מתקנות סדר הדין האזרחי.

    אציין כי לעניין סדרי הדין בנוגע לערעור, יש כאמור תקנה מפורשת המחילה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, והיא תקנה 44 לעיל.

40. מכאן, לענייננו, בשלב הראשון, יש לבחון מהו ההסדר הקיים בתקנות סדר הדין האזרחי, ובשלב השני, יש לבחון האם נקבע אחרת במסגרת תקנות סדרי הדין משפחה.

41. במקרה שלפניי, כאמור, תקנות סדר הדין האזרחי, אכן קובעות מועד ארוך יותר להגשת ערעור משיב. מכאן יש לבדוק, האם יש קביעה אחרת בתקנות סדרי הדין משפחה. עיון בתקנות סדרי הדין משפחה מגלה כי קיימת קביעה מפורשת אחרת, וזאת בדרך כפולה.

    ראשית, נקבע מועד שונה להגשת ערעור מהמועד שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי:

    "45. (א) המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה הוא ארבעים וחמישה ימים מיום שהומצא פסק הדין."

    ושנית, נשללת באופן מפורש תחולת תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי, בתקנה העוסקת בהגשת ערעור אזרחי, על שני חלקיה:

    "(ד) תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי לא תחול."

    כלומר, אין בלשון תקנות סדרי הדין משפחה עיגון כלשהו לאפשרות להגשת ערעור לאחר שחלפו 45 יום מיום שהומצא פסק הדין, וזאת גם במקרה בו הוגש ערעור על ידי אחד מהצדדים.

42. במילים אחרות, התבוננות פשוטה בלשון תקנות סדרי הדין משפחה מגלה, כי זו תומכת בפרשנות המערער, כי אין זכות למשיב בערעור בענייני משפחה להגשת ערעור מטעמו בחלוף 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

    זכות שכזו אינה קיימת בתקנה 45 הקובעת כי המועד להגשת ערעור הינו 45 יום, היא אינה קיימת מכוח תקנה אחרת בתקנות סדרי הדין משפחה, והיא גם אינה קימת מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, כאשר תחולת תקנות סדר הדין האזרחי, ובפרט תחולת תקנה 137(ב) המאפשרת מועד ארוך יותר להגשת ערעור משיב, נשללה באופן מפורש.

43. לפיכך, פרשנות לשונית רגילה של מכלול התקנות החלות על המקרה, מוביל למסקנה כי אין זכות להגשת ערעור בענייני משפחה לאחר חלוף 45 יום מיום המצאת פסק הדין, וזאת גם כאשר הוגש ערעור ראשון על ידי מי מהצדדים.

44. למרות זאת, טוענת המשיבה, כי הכוונה והתכלית בתקנה 45(ב)לתקנות סדרי הדין משפחה, תקנה המבטלת את תחולת תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על סדרי הדין משפחה, אינה לבטל כליל את אפשרות המשיב להגיש ערעור לאחר חלוף 45 יום ממועד הגשת הערעור הראשון, אלא רק להגביל תקופה זאת ל- 45 יום במקום 60 יום הקובעים בתקנה 137(ב).

    בלשון אחרת, לטענת המשיבה חלה 'תקלה' בניסוח תקנה 137(ב), כך שלמעשה היה צריך להירשם כי רק המועד הקבוע בתקנה 137(ב) הקובע 60 יום להגשת ערעור משיב לא יחול על ענייני משפחה, ובמקומו יקבע מועד קצר יותר של 45 יום להגשת ערעור משיב.

    המשיבה מסתמכת לעניין זה על פסק הדין בעניין עמ"ש (חי') 26203-06-21‏ א.ב. לעיל, אשר כאמור מוזכר גם בהחלטת כב' הרשמת מור-אל נשוא הערעור.

45. למרות שהעיגון הלשוני שמציע טיעון זה של המשיבה חלש לטעמי, אני מוכן לקבל את העמדה, כי קיימת פרשנות לשונית אפשרית, אם כי קלושה, כי לשון תקנה 45 אשר שללה את תחולת תקנה 137, על כלל חלקיה, לא התכוונה לקבוע כי אין זכות למשיב להגיש ערעור 45 יום לאחר הערעור הראשון.

    אבאר. לטעמי המשמעות הלשונית הברורה והמידית של תקנה 45 לתקנות סדרי הדין משפחה, לאחר תיקון 2022, הינה להחריג את האמור בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולקבוע מועד אחד ויחיד להגשת ערעור על פסק דין בענייני משפחה, 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

    עם זאת, אני מוכן לקבל בדוחק, כי קיימת גם אפשרות לשונית נוספת, כי משמעות תקנה 45(ד), השוללת את תחולת תקנה 137, הינה הגבלת מספר הימים המוקצב להגשת הערעור, הן הערעור הראשון והן ערעור המשיב, ואין בכוונתה לבטל את מוסד ערעור המשיב.

    לאור אפשרות לשונית זו, אבחן את שני השלבים הנוספים בפרשנות החקיקה, התכלית הסובייקטיבית והתכלית האובייקטיבית.

    התכלית הסובייקטיבית

46. מפסק הדין בעניין פלוני לעיל, אנו למדים כי את התכלית הסובייקטיבית ניתן ללמוד מההיסטוריה החקיקתית, דברי ההסבר ומבנה החוק.

47. במקרה שלפניי מדובר בתקנות ולא בחקיקה ראשית, ולכן אין 'דברי הסבר' כמובנם בהליכי חקיקה ראשית.

    במאמר מוסגר אציין, כי גם בהליכי חקיקה ראשית אין עיגון רשמי לחובת הכנת דברי הסבר להצעות חוק. עם זאת, כאשר מדובר בהצעות חוק ממשלתיות, מדובר בנוהג מחייב עוד מתקופת המנדט, למרות שזה אינו מעוגן בהסדר חקיקתי שלם.

    זאת ועוד, ניתן למצוא אזכורים בחיקוקים ספציפיים למוסד 'דברי ההסבר', ר', למשל, סעיף 39א' לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985 שהוסף במסגרת תיקון מס' 4 לחוק (ס"ח תשמ"ח מס' 1245 מיום 29.3.1988 עמ' 58).

    עוד על העיגון החקיקתי לדברי ההסבר לחקיקה, ר' בל יוסף ונועה קברטץ-אברהם, 'פרשנות תכליתית החותרת תחת התכלית: על מעמדם של דברי ההסבר בחוק ובפסיקה' (פורסם ברשת בקישור - https://ssrn.com/abstract=4082746) (להלן ולשם הנוחות: "מאמר יוסף וקברטץ-אברהם").

48. לגבי חקיקת משנה, הרי שלגביה אין נוהג רב שנים המחייב הכנת דברי הסבר, עם זאת בשנים האחרונות התגבש נוהג כי גם בחקיקת משנה מהותית יש צורך בדברי הסבר. ר', למשל, סעיף 4(ד1) לחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), תש"ף-2020, המחייב הכנת דברי הסבר לחקיקת משנה מכוחו.

    בכל מקרה, בענייננו, הוציא משרד המשפטים תזכיר תקנות מפורט טרם חקיקת המשנה, תזכיר הכולל דברי הסבר מפורטים, כאמור לעיל.

49. במקרה שלפניי דברי ההסבר המפורטים בתזכיר מתייחסים באופן מפורש וברור לסוגיה הפרשנית אשר עומדת לדיון, ומבהירים את הכוונה הסובייקטיבית של מתקין התקנות.

    אדגיש, דברי ההסבר נהירים לגמרי והם מסבירים הן את התכלית שבתיקון והן את תוצאת התיקון.

    כך, תכלית תיקון בהתאם לדברי ההסבר הינה, מניעת התארכות ההליכים בענייני משפחה, ובלשון דברי ההסבר - "על מנת למנוע התארכות הליכים בהליכי משפחה..."

    וכך, התוצאה של התיקון לפי דברי ההסבר הינה, כי לא ניתן יהיה להגיש ערעור משיב בחלוף 45 יום מיום המצאת פסק הדין, ובלשון דברי ההסבר -

    "כך שכל צד שמבקש להגיש ערעור, רשאי יהיה לעשות כן בהתאם למועד הקבוע בדין (בתוך 45 יום מההחלטה) ולא ניתן יהיה להגיש ערעור בתקופה נוספת."

     

50. לאור האמור לעיל, במישור הכוונה הסובייקטיבית של תיקון 2022 אנו נציבים בפני מקרה קל, בו הסוגיה הפרשנית הנדרשת להכרעה בהליך זה עמדה לפתחו של מחוקק המשנה, מחוקק המשנה נתן את דעתו עליה, ודברי ההסבר מבהירים בצורה נהירה את ההכרעה הפרשנית בה נקט מחוקק המשנה.

51. ראוי לציין, כי הגישה העכשווית לגבי מעמד דברי ההסבר הינה, כי אלו מהווים כלי פרשני בלבד ואינם מחייבים את בית המשפט. אולם, וזה העיקר לענייננו, כאשר דברי ההסבר ברורים וחד משמעיים ותואמים את לשון החוק שאושרה בעקבותיהם, יש בכך ראיה ניצחת לפרשנות הראויה.

    לעניין זה ר', דברי כב' השופטת וילנר בעניין רע"א 9778/16 שולמית זליגמן נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגר נבו] (31.5.2018):

    "בפסיקה נקבע כי גם דברי ההסבר המצורפים בדרך-כלל להצעות חוק אינם נהנים ממעמד בכורה, וכי "הם נתון שיש להביאו בחשבון בהתחקות אחרי תכלית החקיקה ... אך אלה מהווים אחד מכלי הפרשנות בלבד, ואין בהם, לבדם, להכריע" (ראו: ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549, 564 (1997); ע"א 9111/08 הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור ירושלים, [פורסם בנבו] פסקה י"ז (19.5.2011) (להלן: עניין הקופה לתגמולים); פרשנות החקיקה, 387-386). ואולם, נקבע כי בנסיבות בהן מדברי ההסבר לחוק ניתן לחלץ אמירה חד-משמעית וברורה ביחס לאופן יישום החוק, אשר אף עולה בקנה אחד עם לשונו ועם תכליתו, תהיה בכך משום "ראיה ניצחת" לקבלת פרשנות זו (ראו: עניין הקופה לתגמולים, פסקה י"ז)." (הדגשה אינה במקור – ג.ה).

    בדיון הנוסף באותו העניין, דנ"א 4960-18 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגר נבו] (4.7.2021), למרות התוצאה השונה לגופם של דברים, נקבעה הלכה דומה לגבי מעמד דברי ההסבר לחקיקה:

    "בהמשך לאמור לעיל, וכפי שנקבע בפסק הדין, דברי הסבר להצעת החוק שהולידה את החוק – לא נהנים ממעמד של בכורה, אלא שהם נתון, מני רבים, שיש להביאו בחשבון בבחינת תכלית החקיקה, ואין בהם כדי להכריע (ראו: פיסקה 31 לפסק הדין, שם מאוזכר ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549, 564 (1997), ואסמכתאות נוספות).

    ראו בהקשר זה גם את הדברים שנאמרו על-ידי השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין עוף העמק:

    .

    עם זאת, כפי שצוין בפסק הדין, במקרה בו דברי ההסבר מציינים אמירה חד משמעית וברורה באשר לאופן יישום החוק המדובר, אשר תואמת את לשון החוק ותכליתו, יש בכך משום "ראיה ניצחת" לקבלת פרשנות זו (ע"א 9111/08 הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לא"י נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור ירושלים, [פורסם בנבו] בפיסקה י"ז (19.05.2011))." (הדגשה אינה במקור – ג.ה).

52. עם זאת ראוי לציין בהקשר זה, כי קיימת גישה שונה בפסיקה, גישה מסויגת יותר וביקורתית יותר ביחס לשימוש בדברי ההסבר לצורך פרשנות החקיקה, ר', למשל, רע"א 10011-17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' חאלד סלמאן [פורסם במאגר נבו] (19.8.2019), וכן ר' במאמר של יוסף וקברטץ-אברהם לעיל, עמ' 28 עד 31. אולם, הסתייגות זו נוגעת יותר לנושאים חוקתיים, ובפרט למקרים בהם קיים פער בין לשון החוק שאושר להצעת החוק ודברי ההסבר. כאמור, בענייננו קיים מתאם בין לשון הצעת התקנות, לשון התקנות שאושרו ודברי ההסבר.

53. למדנו עד כה כי הן לשון החוק והן התכלית הסובייקטיבית העולה מדברי ההסבר מובילים למסקנה פרשנית, כי לא ניתן להגיש ערעור משיב לאחר חלוף 45 יום מיום המצאת פסק הדין בענייני משפחה.

    עם זאת, לאור העובדה כי ניתן לקבל בדוחק פרשנות לשונית אחרת, ולאור הגישות הממעיטות בערך דברי ההסבר לצורך פרשנות, ובפרט לאור החשיבות הרוחבית של ההכרעה הפרשנית שלפניי, אבחן גם את התכלית האובייקטיבית ואת שיקולי המדיניות. אציין, כי הצדדים אף התייחסו לשיקולים אלו בהרחבה במסגרת הטיעונים מטעמם.

54. עם זאת, אציין כבר כעת, כי על מנת ששיקולי המדיניות יובילו להכרעה השונה מדברי ההסבר ומלשונה הפשוטה של התקנות, יש צורך שכף שיקולי המדיניות תטה בצורה מובהקת לטובת פרשנות המשיבה, ואין די בכך שיש עדיפות קלה לשיקולי המדיניות שמציגה המשיבה.

     

    התכלית האובייקטיבית - שיקולי מדיניות

55. כאמור, השאלה הפרשנית שלפניי הינה, האם להתיר למשיבים בערעור בענייני משפחה להגיש ערעור מטעמם גם לאחר שחלפו 45 ימים מיום המצאת פסק הדין, וזאת לאור העובדה כי הוגש ערעור קודם.

    אבחן מהם השיקולים העומדים לצד כל אחד מהדרכים הפרשניות.

56. שיקול המדיניות העומד במרכז פרשנות המערער, ואשר נתמך בדברי ההסבר לעיל, הינו קיצור ההליכים בענייני משפחה. אין עוררין, כי השאיפה הינה כי בענייני משפחה ההכרעה המשפטית תהיה יעילה ומהירה ככל האפשר. כך, בקווים כלליים ולשם הדוגמא בלבד, מערכת המשפט יכולה לקבל עיכוב מסוים בקבלת פסק דין בתביעה אזרחית כספית כרע הכרחי, אולם קשה לה יותר לקבל עיכוב בהכרעה שיפוטית בדבר משמורת ילדים.

57. מכאן ברור, כי פרשנות המערער ופרשנות מתקין התקנות מקצרת את הליכי הערעור, כך בהתאם לפרשנות זו, בתום 45 יום מהמצאת פסק הדין, ככל שהוגשו ערעורים עליו, לא ניתן להגיש עוד ערעור כלשהו והתיק בשל לדיון בערעורים. לעומת זאת, קבלת פרשנות המשיבה, משמעותה, שיש להמתין עוד 45 יום נוספים מיום הגשת הערעור האחרון עד שניתן יהיה לדון בערעור או בערעורים שהוגשו.

    כאמור, כאשר עסקינן בנושאים רגישים כענייני משפחה, עיכוב בדיון בערעור ב- 45 יום נוספים עלול להיות משמעותי.

58. אציין, כי קיים חשש שפרשנות המשיב תוליד אף עיכוב גדול יותר, וזאת במקרה שיש מספר משיבים לערעור, דבר שאינו נדיר בענייני משפחה. במקרה שכזה, יכולה לעלות הטענה כי כאשר מוגש ערעור משיב, הרי גם המשיבים החדשים, הם המשיבים לערעור המשיב, רשאים להגיש 'ערעור משיב' מטעמם בפרק זמן נוסף של 45 יום מיום שהומצא להם ערעור המשיב האחר, כך שהעיכוב בניהול התיק עלול להיות רב עוד יותר כאשר מדובר בצדדים רבים.

    אציין, כי אכן פרשנות זו נדחתה על ידי רשם בית המשפט העליון בעניין ע"א 2298/21 ‏אליהו לוי נ' אגודת מושב מצליח - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [פורסם במאגר נבו] (3.2.2022) לגבי ערעור אזרחי, אבל אין מדובר בהלכה מחייבת.

59. שיקול מדיניות נוסף התומך בפרשנות המערער בעניין זה הוא כי פרשנות זו מונעת הגשת ערעורי סרק מטעמים טקטיים בלבד. במקרים רבים המשיב כלל אינו מעוניין להגיש ערעור מטעמו, אולם רק מכיוון שהמערער הגיש ערעור, וכאשר ניתן לו מועד מספיק לכך, הוא מגיש ערעור משיב מטעמו.

    מכאן, מתן הזכות להגשת ערעור משיב בפרק זמן נוסף לאחר שהוגש הערעור הראשי נותנת תמריץ להגשת ערעור טקטי שכזה.

    למעשה, המשיבה כאן, מודה כי הערעור מטעמה הינו ערעור טקטי במטרה לייצר משקל נגד לערעור המערער, ואילו ערעור המערער לא היה מוגש, לא הייתה מגישה ערעור מטעמה (ר' סעיף 8 הודעת הערעור).

60. חשוב לציין בהקשר הצגת השיקולים התומכים בפרשנות המערער, כי אין הכוונה בשיקולים התומכים במניעת האפשרות של הצדדים להגיש ערעור, אלא שיקולים אלו מצדיקים את תחימת זכותם של הצדדים להגיש ערעור בסד זמנים של 45 ימים מיום המצאת פסק הדין.

    ההנחה העומדת מאחורי הטלת מגבלה זו, ויש בה הגיון של ממש, הינה כי אם צד סבור שפסק הדין בערכאת קמא שגוי ונגרם לו עוול, אזי הוא יגיש ערעור מטעמו ללא קשר האם הצד שני מתכוון או שאינו מתכוון להגיש ערעור מטעמו. וכן להפך, אם צד סבור כי פסק הדין של ערכאת קמא ראוי ולא היה מקום להגיש ערעור מטעמו על פסק הדין, הרי עצם העובדה כי הצד שכנגד הגיש ערעור מטעמו אינה אמורה להוות טעם מספיק לאפשר לו להגיש ערעור בחלוף המועד הרגיל הקבוע בחוק.

61. שיקולי המדיניות שמציגה המשיבה גם הם נובעים משיקולי יעילות. הטענה המרכזית בהקשר זה היא, כי מתן זכות להגשת ערעור משיב פותרת את "דילמת האסיר", כמובן מונח זה בתחום המכונה 'תורת המשחקים', ומאפשרת הגעה לשווי משקל יעיל יותר חברתית, ואבאר.

62. 'דילמת האסיר' היא מונח מתחום תורת המשחקים, כאשר במסגרתה מוצבת לשני אסירים, אשר אינם יכולים ליצור קשר ביניהם, אפשרות להודות בפשע שביצעו במשותף.

    בקווים כלליים, הדילמה המוצגת לאסירים הינה - אם אסיר אחד יודה והאחר לא, האסיר שהודה ישוחרר והאסיר שלא הודה יכלא לתקופת ממושכת. אם שני האסירים יודו יכלאו שני האסירים לתקופה בינונית, ואם שני האסירים ישתקו יכלאו שניהם לתקופה קצרה בלבד.

    מכאן ברור כי האסטרטגיה היעילה (מבחינת האסירים כמובן) לשני האסירים היא כמובן לשתוק שניהם ולהיכלא לתקופה קצרה. אולם, שווי המשקל של הדילמה הינה כי שני האסירים יודו ויכלאו לתקופה בינונית, וזאת מהחשש של כל אסיר שהצד השני יודה. שווי משקל זה, כאשר כל צד נוקט באסטרטגיה דומיננטית, נקרא בעגה המקצועית 'שיווי משקל נאש' וניתן להוכיחו באמצעים מתמטיים.

    עוד על דילמת האסיר, ר' אבינש דיקסיט ובארי ניילבאף, 'תורת המשחקים' (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005).

63. במקרה שלפניי, 'דילמת האסיר' מתבטאת בסיטואציה האפשרית הבאה. נניח כי לאחר פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שני הצדדים להליך אומרים לעורך הדין שלהם - 'בסך הכול אני שלם עם פסק הדין ולא רוצה להגיש ערעור, אבל אם הצד שכנגד יגיש ערעור, אז גם אני ארצה לערער'.

    כעת נבחן את התוצאה של דילמה זו שמציבים המתדיינים לפי שתי הפרשנויות המוצעות.

    בהתאם לפרשנות המשיבה, כל אחד מהצדדים יכול להמתין עד שהצד האחר יגיש או לא יגיש ערעור, ואז אם לא יגיש, לא קרה דבר, ואם יגיש, נשמרת זכותו להגיש ערעור משיב. לפיכך, במקרה שכזה, בדוגמא לעיל, כלל לא יוגשו ערעורים מטעם הצדדים והתיק יסתיים. כלומר 'דילמת האסיר' של המתדיינים נפתרה בצורה יעילה.

    לעומת זאת, בהתאם לפרשנות המערער לתקנות, כל צד יחשוש שמה הצד השני יגיש ערעור ביום האחרון, ואז, בהתאם לפרשנות המערער, אין לצד זה זכות להגשת ערעור משיב מטעמו. לפיכך, ובהתאם לשיווי משקל נאש, שני הצדדים ינקטו באסטרטגיה דומיננטית ויגישו ערעור מטעמם, למרות שאילו היו יודעים שהצד שכנגד לא מתכוון להגיש ערעור לא היו מגישים אותו.

    כך, שבהתאם לפרשנות המערער, במקום בו לא היו אמור להיות הליך נוסף כלל, נקבל שני ערעורים, דבר שעומד בסתירה לרציונל המבקש לייעל את ההליכים בענייני משפחה.

64. אציין, כי רעיון זה "לפתור" את דילמת האסיר בהגשת ערעור עמד בבסיס מוסד 'ערעור המשיב' בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, כפי שעולה מדברי ההסבר להן, ואצטט:

    "בהתאם להסדר שנקבע, למשיבים בערעור העיקרי יתאפשר להגיש "ערעור רגיל" במובן זה שמשהוגש ערעור "עיקרי" יוארך למשיבים (שלא הגישו ערעור) המועד להגיש ערעור משלהם, ותימנע "דילמת האסיר". אין מדובר אפוא ב"ערעור שכנגד" במשמעותו דהיום, אלא בערעור "רגיל" נוסף, שניתן להגישו על אותה החלטה, על החלטות ביניים שנבלעו בה, לרבות בנושאים שאינם קשורים לערעור שהוגש קודם לכן." (הדגשה אינה במקור – ג.ה).

65. שיקול נוסף התומך בפרשנות המשיבה הוא, כי קבלת פרשנות המערער מהווה תמריץ להגשת הערעור מאוחר ככל הניתן, ובמידת האפשר ביום האחרון, וזאת על מנת שלא לאפשר לצד שכנגד להגיש ערעור מטעמו במסגרת סד הזמנים הרגיל להגשת ערעור.

66. בחינת שיקולי המדיניות שהצגתי לעיל האחד אל מול משנהו אינה מגלה עדיפות נחרצת לשיקול זה או אחר, ובוודאי שלא עדיפות המאפשרת פרשנות שלא בהתאם ללשון החוק ושלא לפי דברי ההסבר.

    כפי שהוסבר לעיל, קיימים יתרונות וחסרונות לשתי הפרשנויות, כך פרשנות המערער יוצרת תיחום של המועדים להגשת ערעורים ומאפשרת קיצור מועדי הדיון בערעור. וכך, ומהצד שני, פרשנות המשיבה מונעת הגשת ערעורי סרק הנובעים מ-'דילמת אסיר' וכן מקטינה את התמריץ להגשת ערעורים ברגע האחרון.

    בנסיבות אלו בחירת מחוקק המשנה להעדיף שיקול מדיניות מסוים על פניי השיקול האחר, הינה סבירה, לגיטימית והגיונית ואין מקום לבחור בפרשנות המנוגדת לה.

67. עוד חשוב לציין בהקשר זה, כי אכן בעיית 'דילמת האסיר' הינה בעיה אמיתית, אשר יש לה פתרון בפרשנות המשיבה לתקנות, אולם זה אינו הפתרון היחיד האפשרי.

    בניגוד לאסירים בדילמת האסיר, אסירים אשר אסור להם לתקשר ביניהם, הצדדים למשפט בענייני משפחה אינם אסירים, ומותר להם לתקשר ביניהם ולהגיע להסכמות דיוניות.

    כך, למשל, במקרה אותו תיארתי לעיל, של שני צדדים אשר לא מעוניינים להגיש ערעור אלא אם הצד שכנגד יגיש ערעור, דילמת האסיר ניתנת לפתרון פשוט ויעיל על ידי שיחת טלפון בין שני עורכי הדין והסכמה על פיה שני הצדדים לא יגישו ערעור. את בעיית האמון בהסכמה שכזו ניתן לפתור על ידי עיגון ההסכמה בכתב ואף הגשתה לאישור בית המשפט.

    כך שניתן להשיג את מטרת פרשנות המשיבה במניעת דילמת האסיר באמצעים אחרים ופשוטים.

    אציין כי אחת הדרכים המוכרות לפתירת 'דילמת האסיר' והשאת תועלת הצדדים הינה על ידי הסכמה מחייבת ואכיפה, ר' ד"ר ח' שפירא, 'שיחות על תורת המשחקים: אסטרטגיות, החלטות ותעתועי חשיבה' (2008, הוצאת כנרת זמורה ביתן) עמ' 101-103.

68. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הפרשנות הראויה והנכונה לתקנה 45 לתקנות סדרי הדין משפחה אינה מאפשרת הגשת ערעור משיב לאחר עבור 45 יום מיום המצאת פסק הדין.

    להשלמת התמונה אדון בטענות נוספת בהקשר זה שהעלתה המשיבה.

     

    זכות חוקתית להגשת ערעור

69. המשיבה טענה כי הזכות להגשת ערעור הינה זכות חוקתית בהתאם לסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה.

    אין ממש בטענה זו.

70. סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה אכן קובע כי פסק דין של ערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות. אלא, שלענייננו, אין צורך להיכנס למחלוקת, האם מסעיף זה נובע, כי הערעור הינה זכות חוקתית או לאו (למחלוקת זו, ר' ש' לוין 'תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד' (תשנ"ט), עמ' 24-30), היות ופרשנות המערער אינה מאיינת את זכות הערעור ואינה עומדת בניגוד לסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה.

71. פרשנות המערער, אשר כאמור מקובלת עליי, משמעותה כי על כל אחד מהצדדים לתיק בענייני משפחה אשר מעוניין לערער על פסק הדין, להגיש ערעור בתוך 45 ימים מיום ההמצאה, כך שפרשנות זו אינה מונעת הגשת ערעור ובוודאי אינה מאיינת את זכות הערעור, אלא רק מגבילה את המועד להגשתו.

72. לכן, אני דוחה טענה זו.

    ערעורי משיב בענייני משפחה מוגשים כעניין שבשגרה

73. המשיבה טוענת כי ערעורי משיב, אשר מוגשים בחלוף 45 ימים מיום המצאת פסק הדין, מוגשים כדבר שבשגרה, ומכאן אין מקום לגדוע פרקטיקה זו.

    איני סבור שיש בטענה זו בכדי להשפיע על פרשנות התקנה לעיל, ואבאר.

74. ראשית, מדובר בטענה בעלמא, כאשר המשיבה לא הציגה כל נתונים בדבר מספר ערעורי המשיב בענייני משפחה, כך שלא ניתן לבסס טענה בהקשר זה רק על בסיס תחושה של המשיבה וללא בסיס נתונים של ממש.

75. שנית, תיקון 2022 נכנס לתוקפו רק בחודש ינואר 2023, כלומר לפני חודשים מעטים, מכאן הגיוני וסביר, כי הטעמת השינוי הגלום בתקנות בדבר ביטול מוסד ערעור המשיב תיקח זמן וזאת עד אשר הצדדים, וכן בתי המשפט, יהיו מודעים לשינוי ויטמיעו אותו.

    מסיבה זו, העובדה כי טרם ניתנו פסקי דין המוחקים ערעורי משיב עקב איחור בהגשתם, אינה תומכת כי זו הפרשנות הנכונה או הראויה לתקנות.

    ברור כי גם אפשרות קליטת ערעור משיב במערכת הנט, כטענת המשיבה, הינה חסרת כל ערך פרשני, בפרט, כאשר אין טענה שלא ניתן להגיש כלל ערעור משיב, אלא שהזמן להגשתו מוגבלת. מערכת הנט, לפחות בשלב זה של הפיתוח שלה, אינה בודקת האם ערעור הוגש או לא הוגש במועדו.

76. בכל מקרה, אף אם המתדיינים לא נהגו בשנה האחרונה בהתאם לתקנות, הרי אין בכך להוות נימוק מספיק לאימוץ פרשנות העומדת בניגוד ללשון החוק ולכוונת המחוקק.

77. אבהיר, כי הטענה בדבר פרקטיקה רווחת, לא נסמכה על מסד נתונים והמשיבה אף לא הציגה החלטה שיפוטית המאשרת פרקטיקה זו.

    "הפליה" של המתדיינים בענייני משפחה

78. המשיבה טוענת כי באימוץ פרשנות המערער יש משום הפליה של המתדיינים בענייני משפחה, כאשר עליהם נאסר להגיש ערעור משיב לעומת המתדיינים האזרחיים, להם מוקנית זכות זו.

    איני מקבל טענה זו, ואנמק.

79. לטעמי, אין מדובר ב-"הפליה" אלא בקביעת הסדר שונה לסוג שונה של תיקים. מהות ההליך בענייני משפחה שונה ממהות הליך במשפט אזרחי רגיל, ולכן הן המחוקק הראשי והן מחוקק המשנה קבעו הסדרים דיוניים שונים לענייני משפחה.

80. כך, במסגרת זו, סבר מחוקק המשנה, כי יש מקום לקבוע מועד קצר יותר להגשת ערעור בענייני משפחה, 45 יום במקום 60 יום, ואין מדובר בהפליה, אלא בהבחנה רלוונטית. וכך, סבר מחוקק המשנה, כי בענייני משפחה יש להעדיף את תיחום המועדים להגשת ערעור, ולא לאפשר התארכות ההליכים על ידי הגשת ערעור משיב, וגם בעניין זה מדובר על הבחנה רלוונטית לאור השוני בהליך ולא בהפליה.

81. מכאן, אני דוחה טענה זו.

    פסק הדין עמ"ש 26203-06-21 בעניין א.ב.

82. המשיבה טוענת, כי פסק הדין בעניין א.ב. לעיל תומך בפרשנותה לתקנה 45, כאשר פסק דין זה אף מוזכר בהחלטת כב' הרשמת מור-אל.

     

83. עיון בפסק הדין בעניין א.ב. לעיל מגלה, כי זה אינו מועיל למשיבה בסוגיה שלפניי ואינו תומך בפרשנותה לתקנה 45 לתקנות סדרי הדין משפחה. פסק הדין בעניין א.ב. עוסק במצב שקדם לתיקון 2022, כאשר תקנה 45 שללה רק את תחולת תקנה 137(א) ולא את תחולת 137(ב).

84. במצב זה שקדם לתיקון 2022 אכן היה עיגון לשוני לאפשרות להגשת ערעור מטעם המשיב במועד שלאחר הגשת הערעור הראשון, והמחלוקת נסובה שם רק על הסוגיה, האם מדובר על תקופה של 60 יום או של 45 יום, כאשר בית המשפט שם קבע כי המועד להגשת ערעור משיב הינו 45 יום.

    אולם, וזה העיקר לעניין שלפניי, פסק הדין בעניין א.ב. לעיל אינו עוסק במצב שנוצר לאחר תיקון 2022, כאשר מחוקק המשנה קבע כי גם תקנה 137(ב) לא תחול על ענייני משפחה ומכאן הוא אינו רלוונטי.

    שיקולי צדק

85. הטיעון האחרון של המשיבה הינו, כי מטרת העל של תקנות סדר הדין לענייני משפחה הינה לעשות צדק, כך שאין זה צודק וראוי למנוע מהמשיבה להביא את טענותיה שלה בפני בית המשפט של ערעור וראוי שיהיה "fair fight" כלשונה בערכאת הערעור, בו לשני הצדדים ההזדמנות שווה להציג את טענותיהם.

    איני סבור שיש בטענה זו בכדי להשפיע על פרשנות תקנה 45 לעיל, ואבאר.

86. ראשית יש להפריד בין שיקולי הצדק בתיק הספציפי הזה לבין שיקולי הצדק הכלליים של פרשנות התקנה.

87. לעניין פרשנות התקנה באופן כללי, תקנה 1 לתקנות סדרי הדין משפחה, קובעת, בין היתר:

    "בית המשפט רשאי לסטות מהוראות סדר הדין האזרחי ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק לפי סעיף 8 לחוק."

    כלומר, תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לסטות מהוראות התקנות לצורך עשיית צדק, אולם היא לא יכולה לשמש כלי פרשני לפרשנות התקנות באופן כללי במקרה שלפניי.

    במקרה שלפניי מדובר בשאלה רוחבית של האפשרות להגשת ערעור משיב בחלוף 45 יום מיום ההמצאה, האם ניתן לומר כי פרשנות אחת עושה צדק לעומת הפרשנות האחרת כאשר מדובר על כלל התיקים? לטעמי לא. בשני הדרכים הפרשנויות נעשה משפט צדק, כאשר לצדדים שמורה הדרך לכלכל את צעדיהם בהתאם לפרשנות שנקבעה כאן.

    אטעים את אשר הדגשתי לעיל, הפרשנות אותה קבעתי, אינה מונעת הגשת ערעור על ידי מי מהצדדים, אלא רק תוחמת את מסגרת הזמן להגישו.

    לפיכך, איני סבור כי "עשיית הצדק" במקרה זה יש בה לתמוך במי מהפרשנויות, ואין בה להשפיע על מישור הפרשנות הכללית של התקנה.

88. ביחס למקרה הפרטני של המשיבה, הרי המסגרת הדיונית שלפניי, ערעור על החלטת כב' הרשמת מור-אל בבקשה למחיקת הערעור (וללא בקשה של המשיבה להארכת מועד להגשתו) אינה מאפשר לבחון את שיקולי הצדק הנטענים במקרה זה, כאשר אלו לא נטענו בפני ערכאת קמא וממילא לא נידונו שם.

    יש לזכור לעניין זה, כי אין מדובר בבקשה להארכת מועד של המשיבה, אלא בבקשה למחיקת הערעור מטעם המערער.

89. מכאן, המקום הראוי לבחון את שיקולי הצדק ביחס למשיבה במקרה הקונקרטי של תיק זה הינו בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, במסגרת בקשה שכזו יכול בית המשפט להביא בחשבון את השיקולים הפרטניים של המשיבה, לרבות העובדה כי מדובר בפרשנות תקדימית לתקנה 45 וכן שיקולי צדק מכוח תקנה 1 לתקנות סדרי הדין משפחה.

90. לא נעלם מעיני כי בקשה לארכת מועד מטעם המשיבה כבר נדחתה, אולם אני סבור, כי בנסיבות תיק זה, לאור מועד תחולתו החדשה יחסית של תיקון 2022, ולאור העובדה כי אין פסיקה קודמת בעניין פרשנות התיקון, המשיבה יכולה להגיש בקשה חדשה לארכת מועד, אשר תידון לפי הפרטים הקונקרטיים של מקרה זה, ואיני מחווה דעתי בעניינה של בקשה שכזו, ככל שתוגש.

    סיכום

91. לאור האמור והמנומק לעיל, אני מקבל את הערעור וקובע כי לא ניתן להגיש ערעור משיב בענייני משפחה לאחר חלוף 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.

92. אשר על כן, הערעור שהוגש על ידי המשיבה כאן, אשר אין חולק כי הוגש בחלוף המועד להגשתו, נמחק בזאת.

     

93. לאור העובדה כי מדובר בפרשנות חדשה לתקנה שנכנסה לתוקף לאחרונה, אין צו להוצאות.

94. פסק דין זה ניתן לפרסום, למעט שמות הצדדים.

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, יט' אלול תשפ"ג, 5 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.