פלוני נ' המרכז הרפואי ע"ש "ברזילי" ואח'

מבוא

1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובע עקב רשלנות רפואית של הנתבעים בטיפול בו בעת שעבר ניתוח להחלפת ברך ימין ביום 11.6.12 במרכז הרפואי ע"ש "ברזילי", אשקלון (להלן: "בית החולים" או "נתבע 1").

   עיקרי הרקע העובדתי

2. התובע יליד 1944, במשך שנים סבל מכאבי ברכיים. בשנת 2009 עבר ניתוח להחלפת ברך שמאל. בשנת 2012, עקב כאבים בברך ימין הופנה לבית החולים ברזילי לצורך ניתוח החלפת ברך ימין.

3. ביום 10.6.12 התקבל התובע בבית החולים וביום 11.6.12 נותח. הניתוח החל בשעה 08:50 והסתיים בשעה 10:28 (להלן: "הניתוח"). מדו"ח הניתוח (עמ' 3-4 לתיק מוצגי הנתבעים (להלן: "תיק המוצגים") לא עולה כי היו בעיות חריגות במהלכו. על פי דו"ח הניתוח התובע נותח ע"י "מנתח אחראי- דר' דבי דן", "מנתח ראשי-גרוביץ רומן". עוד כולל דו"ח הניתוח בין היתר, הוראות באשר לטיפול הנדרש לאחריו.

4. בשעה 10:45 הועבר התובע למחלקת התאוששות, שם שהה עד השעה 13:25. משם הועבר התובע למחלקה האורתופדית.

5. בשעה 21:00 נקרא כירורג דם להגיע לתובע עקב ערנותה של אחותו של התובע, אשר נגעה ברגל, מצאה אותה קרה ואף צבעה היה מחשיד. הכירורג בדק את הרגל ותיעד ברשומה הרפואית בטופס הנקרא "מהלך מחלה" (עמ' 17 לתיק המוצגים): " כף רגל קרה מעט חיוורת, דפקים בכף רגל לא נמושו, ברגל שניה נמושו היטב. ללא תנועות בכף רגל, תחושה ירודה מאוד. מאחורי לברך נפיחות ניכרת (המטומה) נפיחות גם בסובך. הוחלט על ביצוע CTA, ניתוח + סקירת עורק פופליאטלי".

6. התובע הובהל לבדיקת CT אנגיו (בדיקת CT של כלי הדם הבוחנת את הזרימה והחסימה ומיקומיהם) (להלן:CTA"") עקב איסכמיה (זרימה לא מספקת של דם/אי זרימת דם אל חלק בגוף, הנובעת בדרך כלל מהיצרות או סתימה של כלי דם המספק דם לאזור זה (להלן: "איסכמיה") חריפה בשוק ימין. הבדיקה נערכה בשעה 22:03. הבדיקה הדגימה חסימה של העורק הפופליטאלי (עורק גדול בירך אשר אחראי לרוב אספקת הדם באזור זה ולגפה התחתונה) (להלן: "העורק"), בגובה מפרק הברך ושאר עורקי השוק לא הודגמו בבירור.

7. בשעה 23:15 החל ניתוח שני על ידי מומחי כלי דם (להלן: "הניתוח השני"). בדו"ח הניתוח (עמ' 52-53 לתיק המוצגים) נרשם: "אינדיקציות ושיקולים לניתוח. אחרי החלפת ברך ימין בשעות הבוקר, בשעות הערב החל להתלונן על חוסר תחושה בכף רגל ימין וחוסר תנועת, כף רגל חיוורת, ללא תחושה, ללא תנועות, קרה, ללא דפקים, בצקת קשה בשוק בלשכות הקדמיות ולטרלית. ב-CTA חסימה של העורק הגומת הברך בגובה הברך. איסכמיה קשה מאוד עם נזק נוירולוגי קשה". בממצאים נרשם: "שטף דם עם הרבה קרישי דם בגומת הברך ימין. בליטת שרירים בגלל הלחץ של ההמטומה. עורק פופליטאה חתוך לגמרי עם חוסר של כ- 3 ס"מ. חלק דיסטלי חתוך כ- 1 ס"מ מכל הטריפורציה, לציין שינויים טרשתיים ורבדים מסויידים בעורק, שרירים בשוק לא מתקבצים" (כך במקור). בסופו של דבר ולאחר ניסיונות אחרים שלא צלחו, וכדי לשחזר את העורק הקרוע השתמשו בשתל מלאכותי. כמו כן בוצעה פסציאוטומיה קדמית (חיתוך של רקמות חיבור).

8. לטענת התובע לאחר הניתוח הראשון התפתחה אצלו איסכמיה קשה ברגל המנותחת עקב קרע בעורק שנגרם בניתוח הראשון. הניסיונות לשקם את הנזק שנגרם עלו בתוהו. התובע שהה באשפוז כחודשיים ועבר עוד 3 ניתוחים פלסטיים. לאחר מכן עבר שיקום ארוך ונותר עם שיתוק של כף הרגל. התובע טוען כי הטיפול בו היה רשלני, החל מיצירת הקרע במהלך הניתוח ובעיקר במעקב אחרי הניתוח שהתאפיין באי בדיקת הרגל המנותחת זאת בניגוד להוראות ונהלים המקובלים בפרקטיקה. לטענת התובע משעה 14:00 ועד השעה 21:00, לא נמצא כל תיעוד רפואי של הצוות הרפואי באשר למצב הרגל המנותחת. העדר הבדיקות הובילו להחמצת האבחון של : (1) דימום מסיבי לאורך כל השעות מעת הניתוח ועד הערב. (2) היות הרגל איסכמית (ללא אספקת דם). התובע טוען כי אילו היה הצוות הרפואי עוקב אחרי מצבה של הרגל המנותחת בהתאם להנחיות והפרקטיקה המקובלת, הוא היה מאבחן את האיסכמיה בגפה המנותחת שעות בודדות לאחר הניתוח, התובע היה מקבל את הטיפול הנדרש וניתן היה להציל את הרגל.

9. לטענת התובע, כתוצאה מהתנהלותם הרשלנית של הנתבעים הוא נותר עם צליעה בולטת ברגל ימין עם חוסר יכולת לישר את הברך וצניחה של כף רגל ימין (DROP FOOT), ואינו מצליח ללכת ללא תמיכה.

   עיקרי טענות הנתבעים

10. הנתבעים טוענים כי לא נפל כל פגם באופן הטיפול בתובע. לא ניתן היה לזהות את הפגיעה בשלב מוקדם יותר והצוות הרפואי לא התרשל בבדיקות שביצע. זאת ועוד, מרגע שאובחנה האיסכמיה ברגלו של התובע היא טופלה במהירות יוצאת דופן וראויה לשבח. התוצאה הסופית ונכותו של התובע הן תוצאות סיבוך נדיר ביותר אך מוכר וידוע בספרות הרפואית האורתופדית. זאת ועוד כלי הדם הטרשתיים של התובע גרמו לקושי בניתוח השני המתקן ולהארכת זמן האיסכמיה, מה שהשפיע על הנזק והנכות ממנה סובל התובע.

    חוות דעת הצדדים

11. כאשר קיימת מחלוקת בשאלת האחריות בתביעות מסוג זה, יש להכריע בסוגיית קיומה או אי קיומה של רשלנות רפואית בין היתר על פי חוות דעת המומחים הרפואיים של שני הצדדים ועדויותיהם בבית המשפט.

12. התובע הגיש לתמיכה בטענותיו את חוות דעתו של ד"ר סטיבן וולקס מומחה לכירורגיה אורתופדית, מנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים בילינסון להלן: ("ד"ר וולקס"). מחוות דעתו של מומחה התובע עולה כי הטיפול בתובע היה רשלני החל מיצירת קרע של 3 ס"מ בעורק במהלך הניתוח להחלפת הברך, קרע שאינו מחויב המציאות בניתוח מסוג זה. ובעיקר בכשל הטיפולי הנוגע למעקב אחר הרגל המנותחת לאחר הניתוח. מעקב רשלני שאינו עומד בסטנדרטים המקובלים, בניגוד לכל פרקטיקה, ושהביא לנכותו הקשה של התובע.

13. עוד קבע ד"ר וולקס בחוות דעתו כדלקמן: במהלך הניתוח כשל המנתח ויצר קרע באורך של 3 ס"מ בעורק הפופליטאלי. מדובר בפגיעה קשה מאוד ואין סיכוי שעם פגיעה כל כך חמורה בעורק היה דופק נמוש בכף רגל התובע לאחר הניתוח.

    בבדיקת התיעוד הרפואי, באף אחת מהמחלקות לא בוצע מעקב ראוי לרגל המנותחת, אין רישום לגבי הדפקים הפריפריים או חום הרגל, אין רישום על תנועתיות ספציפית ברגל המנותחת בחדר התאוששות וכן בשעות הרבות בהן שהה במחלקה האורתופדית אין תיעוד על בדיקה קלינית של הרגל עד השעה 21:00 כל זאת בניגוד לפרקטיקה המקובלת ואף בנגוד להוראות הספציפיות שניתנו ע"י הרופאים במקרה של התובע. בהתאם לחוות הדעת, בדיקות שגרתיות כמקובל לאחר ניתוח החלפת ברך קרי, בדיקה קלינית של הדופק בכף הרגל, היתה מגלה שהרגל סובלת מאיסכמיה, שכן אין סיכוי שעם עורק פופליאטלי קרוע היו ממששים דופק בכף הרגל לאחר הניתוח. טיפול בזמן, דהיינו תוך 6 שעות לכל היותר מסיום הניתוח, היה מונע את הנזק שנגרם לתובע שכן כל עיכוב בזמן החזרת אספקת הדם לרגל מקטין את הסיכויים להציל את הרגל ולהחזירה לתפקוד. ובמילים אחרות, אילו היו מאבחנים את הסיבוך מיד לאחר הניתוח או תוך שעות ספורות, מנתחים בדחיפות ומחזירים את אספקת הדם לשוק ולכף הרגל, הנזקים לשרירים ולעצב היו נמנעים, נזקים שהינם כאמור תוצאה של הזמן הממושך בו לא הייתה זרימת דם לשוק ולכף הרגל.

14. הנתבעים הגישו לתמיכה בטענותיהם את חוות דעתו של פרופ' משה סלעי, מומחה לכירורגיה אורתופדית ומנהל החטיבה האורתופדית במרכז רפואי סוראסקי, בית חולים איכילוב, תל אביב (להלן:"פרופ' סלעי"). בהתאם לחוות דעתו של פרופ' סלעי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה מקצועי ואיכותי על פי כל אמות המידה המקובלות. עוד קבע פרופ' סלעי בחוות דעתו כדלקמן:

    • הניתוח להחלפת ברך ימין אותו עבר התובע, בוצע ע"י מתמחים תוך השגחה ופיקוח של רופאים בכירים מנוסים.

    • בשעות שלאחר הניתוח היה התובע במעקב, ובמהלך משמרת הערב מתועדות במחלקה האורתופדית בדיקות שונות ובקרת כאב, נוזלים, מדידת לחץ דם וסטורציה בגפה (בדיקת רווי חמצן בדם).

15. פרופ' סלעי מסביר בחוות דעתו ובחוות דעתו המשלימה, כי אתר הפגיעה בניתוח הראשון היה פגיעה קטנה. מסיבה זו בשלבים הראשונים לאחר הניתוח אכן נמוש דופק בגפה עם העורק הפגוע. רק בהתפתחות והתקדמות התהליך, נחלש הדופק בהדרגה. לכן טוען פרופ' סלעי, כי לא ניתן היה לזהות את הפגיעה בשלב מוקדם יותר והרופאים לא התרשלו, להפך.

16. לדבריו של פרופ' סלעי, התוצאה הסופית ונכותו של התובע הן תוצאות סיבוך נדיר ביותר המוכר בספרות הרפואית והאורתופדית. זאת ועוד, כלי הדם הטרשתיים של התובע, גרמו לקושי טכני בניתוח המתקן ולהארכת זמן האיסכמיה, מה שהשפיע על הנזק והנכות.

    הראיות

17. הצדדים הגישו ראיות. מטעם התובע הוגש תצהירו, חוות הדעת וחוות הדעת המשלימה של ד"ר וולקס. כן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם בנו ואחותו של התובע.

18. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית של ד"ר דבי דן, ד"ר גורביץ רומן, גב' אילנית אביקזר, גב' אילנה רובין, מר אייליה זילברמן פרופ' דבי רונן, חוות הדעת וחוות הדעת המשלימה של פרופ' משה סלעי.

19. ביום 26.7.20 וביום 27.7.20 התקיימו דיוני ההוכחות בתיק וביום 10.8.20 סיכמו הצדדים בעל פה.

    דיון

20. כאמור, ביום 11.6.12 עבר התובע ניתוח להחלפת ברך ברגל ימין. הניתוח הסתיים בשעה 10:28. בשעה 21:00 לערך התגלתה איסכמיה ברגל המנותחת והתוצאה הסופית הינה כי התובע סובל מ- DROP FOOT מלא ונכות קשה. התובע והנתבעים חלוקים באשר לסיבה בגינה נותר התובע עם הנכות. עמדת התובע הנסמכת על חוות דעתו של ד"ר וולקס הינה בעיקרה, כי האיסכמיה הקשה נגרמה כתוצאה מטיפול רשלני בתובע לאחר הניתוח. התובע טוען לנזק ראייתי באי ביצוע בדיקות נדרשות באשר למצבה של הרגל המנותחת, אי ביצוע ניטור תואם למצבו, ואי ביצוע מעקב ראוי אחר מצבה של הגפה. כמו כן טען התובע כי התיעוד והרישום הרפואי חסר, בלתי מספק, בלתי ברור ואינו משקף את כל האירועים שאירעו במהלך אשפוזו. הנתבעים לעומת זאת טוענים כי התובע זכה לטיפול רפואי נכון העומד בכל אמות המידה המקובלות וכי הצוות הרפואי שטיפל בתובע פעל בהתאם לנהלים קפדניים ומחמירים. עוד טוענים הנתבעים כי אתר הפגיעה המרכזית בעורק היה קטן, ומסיבה זאת בשלבים הראשונים לאחר הניתוח, אכן נמוש דופק בגפה עם העורק הפגוע. רק בהתפתחות והתקדמות התהליך, הדופק נחלש בהדרגה. לפיכך לא ניתן היה לזהות את הפגיעה בשלב מוקדם יותר באף צורה מקובלת.

    הדין החל

21. אין מחלוקת על כך כי בעקבות הניתוח להחלפת ברך שעבר התובע ביום 11.6.2012 נגרמה לתובע נכות. אין גם מחלוקת כי הנכות ממנה סובל התובע הינה בבחינת "נזק".

22. לשם הטלתה של חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח קיומם של יסודות העוולה: חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה האמורה.

23. אין מקום להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית בין רופא וצוותו וצוות בית החולים לבין מטופליו. החובה המוטלת לפעול בזהירות סבירה כמתחייב מהנורמה המקובלת בעולם הרפואה. חובה זו בוססה היטב ובאופן שיטתי במספר רב של פסקי דין והיא איננה דרושה עוד הכרעה (ראו: ע"א 323/89 קוהרי נ. מדינת ישראל פד' מה(2) 142,172,1991; ע"א 4025/91 צבי נ. דר' יעקב קרול פד' נ(3) 784(2003)).

24. המחלוקת בתיק זה הינה, האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, קרי האם הנתבעים או מי מטעמם התרשלו בניהול המעקב אחר הגפה לאחר הניתוח כלומר סטו מסטנדרט הטיפול הראוי והמקובל בנסיבות העניין, וככל שהתשובה תהיה חיובית, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזקו של התובע.

25. לאחר שנשמעו עדויות הצדדים ומומחי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. אפרט.

    מנגנון הפגיעה/ אופן התרחשות הנזק בעורק

26. בהתאם לגרסת הנתבעים כפי שמופיעה בחוות דעתו של פרופ' סלעי פגיעה בעורק הפופליטאלי הינה סיבוך נדיר העלול להתרחש בניתוח מהסוג שעבר התובע. באשר למנגנון הפגיעה בעורק במקרה של התובע, הנחת היסוד של פרופ' סלעי בחוות דעתו הינה כדלקמן:" עושה רושם כי מנגנון הפגיעה הוא פגיעה חודרת קטנה (MINOR ) בעורק הגורמת לדימום מוכל המתפשט עם הזמן" . פרופ' סלעי מבהיר בחוות דעת משלימה את מנגנון הפגיעה לשיטתו: אתר הפגיעה הינו קטן אולם הסגמנט(המקטע) הפגוע יכול להיות גדול יותר, ואפילו מספר ס"מ. במצב זה בשלבים הראשונים דופק בגפה עם העורק הפגוע בדרך כלל כן נמוש כמו שהיה בניתוח הראשון ורק בהתפתחות והתקדמות התהליך "נעלם" בהדרגה הדופק. ובניתוח השני נמצא כבר מקטע פגוע עליו מנסים "לגשר" ...זה כאמור המצב שהיה להבנתי במקרה של מר צדיק" (להלן: "הנחת היסוד").

27. טענת הנתבעים לפיה לא היה שיהוי בגילוי האיסכמיה ברגלו של התובע מסתמכת על הנחת היסוד כאמור לעיל. הנחת יסוד זו באשר למנגנון הפגיעה נסתרה במהלך חקירתו של פרופ' סלעי. פרופ' סלעי אישר בחקירתו הנגדית כי הפגיעה בעורק והקרע של 3 ס"מ ארעה כבר בניתוח ולא מדובר בפגיעה חודרת קטנה ובתהליך שהתקדם. (פרוט' עמ' 35 ש' 9-10) "ש:ואז כבר בניתוח היה חוסר של 3 ס"מ בעורק. ת: כן. שזה קרה זה קרה (פרוט' עמ' 45 ש' 3-4). פרופ' סלעי אף מאשר, כי החוסר של 3 ס"מ בעורק שארע בניתוח, לא נגרם ממכה קהה שמתוארת במאמרים אליהם הפנה בחוות דעתו (פרוט' עמ' 44 ש' 8-10), אלא שילוב של מנגנוני פגיעה כדלקמן:" אני מעריך שהמנגנון של פגיעה בעורק על ידי מסור לדוגמא יכול לרטש את מקטע בעורק ולהוציא חתיכה של 3 ס"מ...להערכתי מה שקרה פה שהמכשיר הקהה דחף את העורק קדימה ואז בחיתוך, המסור הוא מסור רוטט, גס מאוד, הוא ריטש את העורק הזה של 3 ס"מ. זה להערכתי מה שקרה שם" (פרוט' עמ' 44 ש' 29-30, עמ' 45 ש' 1-3).

28. התוצאה היא שמנגנון הפגיעה שנקבע בחוות דעתו של ד"ר וולקס אושר גם ע"י המומחה מטעם הנתבעים בעדותו ואין אלא לקבוע, כי מה שהתרחש בניתוח אינו חור קטן, אינו פגיעה מזערית בעת הניתוח הראשון שהלכה והתרחבה (ראה פרוט' עמ' 44 ש' 22 ,8-10 ועמ' 45 ש' 1-7) אלא פגיעה ישירה וקשה, חיתוך, ריטוש של 3 ס"מ מהעורק שאירע בזמן הניתוח.

29. כאמור שני המומחים קבעו כי קרע כאמור בעורק הינו סיבוך נדיר בניתוח החלפת ברך אך מוכר בספרות הרפואית. ד"ר וולקס טען כי אילו היו בודקים דופק בכף הרגל מיד לאחר הניתוח, כנדרש בניתוח מסוג זה, הדופק לא היה נימוש והיו מגלים את הנזק, מבצעים ניתוח נוסף לתיקון העורק והנזק שנגרם לתובע היה נמנע. מעדותו של דר' דבי כמו גם מדו"ח הניתוח עולה כי בניתוח נעשה שימוש בחוסם עורקים אשר עוצר את הזרמת הדם לגפה המנותחת. בנסיבות אלה, ככל שחותכים כלי דם במהלך הניתוח אין זרימה של דם כך שלא ניתן לראות את החיתוך במהלך הניתוח. פרופ' סלעי אישר בעדותו כי מדו"ח הניתוח עולה כי חסם העורקים הוסר רק בסופו של הניתוח וכי חשוב לבדוק לאחר הסרתו את הדופק בגפה המנותחת. פרופ' סלעי אישר בעדותו כי לא קיים רשום שלתובע נבדקו דפקים ברגל המנותחת בסיום הניתוח (פרו' עמ' 36 ש' 19-31). יתרה מכן, בכל המסמכים הקיימים אחרי הניתוח ועד לגילוי האיסכמיה בשעה 21:00, אין רישום כי לתובע נמדד דופק ברגל. בדיקה פשוטה ומחויבת המציאות על פי חוות דעתו של ד"ר וולקס.

30. מאידך טען פרופ' סלעי בחוות דעתו כי לא היה שיהוי בגילוי האיסכמיה ושלא ניתן היה לגלותה קודם למועד שהתגלתה. אם כך, נותרה בעינה השאלה האם היה שיהוי באבחון הנזק שנגרם בזמן הניתוח, קרי באספקת הדם לגפה, על ידי הצוות הרפואי, והאם גילוי מוקדם היה מונע את הנכות שנגרמה לתובע.

31. במהלך עדותו, חזר בו הלכה למעשה פרופ' סלעי מעמדתו בחוות הדעת, כי אבחון הפגיעה והטיפול בתובע נעשו במהירות יוצאת דופן, וכי לא היה שיהוי חריג באבחון (עמ' 3 ועמ' 4 לחוות הדעת). עמדתו זו בחוות הדעת התבססה על מנגנון הפגיעה שנסתר. לאחר שהסכים פרופ' סלעי בעדותו עם האמור בחוות דעתו של ד"ר וולקס כי במהלך הניתוח אכן נקרע העורק ונוצר חסר של 3 ס"מ, הוא העיד, כי תוך "4- 6 שעות לאחר הניתוח היה ניתן לאתר איזושהי הפרעה" (פרוט' עמ' 34 ש' 25). עוד העיד כי החל משעה 15:00-16:00, היו אמורים לראות ירידה של סטורציה בגפה המנותחת (פרוט' עמ' 50 ש' 5-7). לאור האמור, גם אם לא אקבל את עמדת דר' וולקס כי ניתן היה להבחין בפגיעה בעורק מיד לאחר הניתוח, אילו היה נבדק הדופק בגפה המנותחת, (ואיני קובעת זאת), הרי שגם לגישת הנתבעים היה הצוות הרפואי אמור לאבחן את האיסכמיה לכל המאוחר בין השעה שלוש עד ארבע בצהריים ולא בשעה תשע בערב כפי שארע.

32. טענת הנתבעים כי בוצע מעקב שוטף אחר מצבה של הגפה המנותחת במחלקה האורתופדית, כמו גם סטורציה בגפה מידי שעתיים אינה מתיישבת עם קביעתו של פרופ' סלעי לפיה ניתן היה לראות איזושהי הפרעה וירידה בסטורציה של הגפה כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. כך גם טענת הנתבעים כי כל הבדיקות שנעשו לגפה במהלך עשר וחצי השעות בהן אושפז התובע במחלקה האורתופדית לאחר הניתוח היו תקינות ולא העלו כל חשד לאיסכמיה, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו של פרופ' סלעי לעיל וכך גם עם התיעוד הרפואי (כפי שיפורט בהמשך בפרק הנזק הראייתי). לאור כל האמור טענת הנתבעים כי ביצעו מעקב רצוף אחר הגפה המנותחת וכל הבדיקות עד השעה 21:00 היו תקינות דינה להידחות.

33. במילים אחרות, המומחה מטעם הנתבעים פרופ' סלעי מאשר כי ניתן היה לאתר את האיסכמיה כבר בשעות הצהריים ולכל היותר בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ארבע עד שש שעות לאחר סיום הניתוח. מאידך האיסכמיה לא התגלתה כלל ע"י הצוות הרפואי אלא התגלתה בשל ערנות אחותו של התובע בלבד, לאחר כ- עשר שעות וחצי ממועד סיום הניתוח, בשעה 21:00. בנסיבות אלה ניתן היה לסיים את פרק הרשלנות בפסק הדין כבר עתה, אולם מצאתי להוסיף ולפרט את הראיות ומסקנותיי בעניין הרשלנות.

    המעקב אחר מצב הרגל לאחר הניתוח ועד גילוי האיסכמיה ברגל בשעה 21:00 לערך

34. התביעה שבפניי נסובה רובה ככולה על ההנחה כי התובע סבל מאי אספקת דם לשוק ולכף הרגל המנותחת מיד לאחר הניתוח בעקבות הפגיעה הקשה בעורק. פגיעה אשר לא אובחנה על ידי הצוות הרפואי וכתוצאה מכך לא ניתן לתובע במשך שעות ארוכות טיפול שיכול היה למנוע את הנזק לרגל ימין והנכות ממנה סובל התובע.

35. בחוות הדעת מטעם התובע מסביר המומחה כי בפגיעה קשה בעורק הפופליאטלי כפי שהתרחשה בניתוח, אין כל סיכוי שהיה דופק נמוש בכף רגל התובע לאחר הניתוח, וכי אילו נבדקה הרגל בקפדנות כנדרש, היו מגלים את מצבה של הרגל, מטפלים בה בזמן, והנזק הקשה היה נמנע.

36. ד"ר וולקס כותב בחוות דעתו כי מקובל לאחר ניתוח מהסוג שעבר התובע לבצע מעקב אחר מצבה של הרגל המנותחת- חום, דופק, צבע, ותנועה. בדיקות אשר לו בוצעו, היו מאבחנות את הפגיעה בניתוח ומאפשרות טיפול מהיר ואפקטיבי ברגל.

37. בדוח הניתוח (עמ' 3-5 לתיק המוצגים) נרשמו על ידי ד"ר דבי דן "הוראות לתקופה הבתר ניתוחית הוראות לאחר ניתוח החלפות מפרקים". לענייננו נרשם: "1. לחץ דם, דופק, סטורציה, מספר נשימות, צבע ותנועת אצבעות: 24 שעות ראשונות: כל שעתיים למעט בחולה ערני. לאחר 24 שעות ..."

38. הנה כי כן, דר' וולקס וגם דר' דבי מסכימים כי לאחר הניתוח היה על הצוות הרפואי במחלקה לבצע ניטור רציף של מצב הרגל המנותחת. על פי הנחיותיו של דר' דבי בדיקת צבע הגפה ותנועתיות האצבעות ולפי עמדתו של דר' וולקס גם בדיקת חום ודופק בגפה המנותחת.

    א. העדר רישום של בדיקת צבע ותנועתיות אצבעות הרגל המנותחת

39. אין מחלוקת כי המנתח ד"ר דבי הורה לצוות הרפואי לבצע ניטור רציף של הרגל המנותחת: בדיקת צבע ותנועתיות אצבעות הגפה המנותחת.

40. בחוות דעתו של דר' וולקס נרשם בפרק דיון ומסקנות, כי לא מצא כל התייחסות או אזכור ברישום הרפואי לבדיקת הפרמטרים הבסיסיים הדרושים למעקב אחר מצב הרגל המנותחת זאת בניגוד למקובל בניתוחים מסוג זה ובניגוד להוראות שניתנו על ידי המנתח לאחר הניתוח. עיון ברשומה הרפואית מלמדנו כי למעט רישום בודד לא קיים רישום באשר לבדיקת מצבה של הרגל המנותחת, אין רישום על תנועתיות ספציפית באצבעות כף הרגל המנותחת או רישום בדבר מעקב אחר ספציפי של הרגל המנותחת ואפרט.

41. בשעה 10:45 הועבר התובע מחדר הניתוח ליחידת התאוששות. ב"דף מעקב" של יחידת התאוששות (עמ' 48-49 לתיק המוצגים), סומנה בעיגול הספרה 2 ברובריקה "פעילות" בשורה "4 גפיים". לא נרשם כי נבדקה תנועתיות אצבעות הגפה או צבע הגפה. כך גם לא סומן מצב הגפיים ביציאה מהיחידה, ולא נרשם דבר בפרק המתייחס ל"דווח סיעודי בשחרור". "בדו"ח שחרור מטופל מהתעוררות" מהניתוח להחלפת הברך (עמ' 6-7 לתיק המוצגים), נרשם בטבלת ALDRETE SCORE תחת הכותרת "תנועתיות, יכולת עצמית לפי פקודה", "4 גפיים".

    התבוננות מעמיקה בשני טופסי דו"חות זהים מהניתוח השני שנערך ביום 11.6.12 בשעה 23:15 (עמודים 65-70 לתיק המוצגים), מלמדת כי משום מה כל החלק המתייחס ל:מדדים נוספים בגפה/איבר -דופק צבע חום אינו קיים בדוח הניתוח הראשון. נושא זה לא עלה במהלך שמיעת הראיות אולם גם הוא מעלה ולו סימני שאלה בעניין הרישום והיכולת לסמוך עליו כפי שעוד יפורט בהמשך.

     דו"ח שחרור מטופל מהתעוררות מהניתוח הראשון

     

     xx

     

     דו"ח שחרור מטופל מהתעוררות מהניתוח השני

     

     xxx

     

     

     

     

     

     

     

    בדו"ח נוסף של שחרור התובע מהתעוררות של הניתוח השני (בעמ' 65-67 לתיק המוצגים של הנתבעים) גם כן קיימת הכותרת "מדדים נוספים בגפה/איבר " וקיימת אינדיקציה בדבר דופק צבע וחום.

     

     

42. התובע הועבר מיחידת התאוששות למחלקה האורתופדית (להלן: "המחלקה") בשעה 13:30 לערך. בקרדקס (דו"ח סיעודי בדבר מצב החולה וצרכיו הסיעודיים) (להלן:"קרדקס"), במשמרת הבוקר נרשם (עמ' 8 לתיק המוצגים): "סימנים חיוניים יציבים ישנו PCA בקבלה, הוחלף נקז... מזיז מרגיש אצבעות, חום וצבע שמורים..." זהו המקום היחידי ברשומה הרפואית הרלוונטית בו קיים רישום באשר לביצוע הוראות המנתח. הגב' אילנית אביקזר אחות במחלקה האורתופדית אשר עבדה באותו היום במשמרת בוקר העידה כי מי שביצע את הרישום בקרדקס של התובע היתה אחות ששמה תמרה. הגב' תמרה לא הובאה לעדות על כל המשתמע מכך.(פרוט' עמ' 81 ש' 16-19).

43. משלב קבלת התובע למחלקה ועד לגילוי האיסכמיה בשעה 21:00, במשך למעלה משבע שעות וחצי בהן שהה התובע במחלקה האורתופדית, אין ברישום הרפואי עדות לכך כי רגלו של התובע נבדקה בכלל ולא קיים רישום שנבדק צבע הרגל או תנועתיות האצבעות בגפה המנותחת בפרט, בנגוד להוראות המנתח בדוח הניתוח.

44. האחות גב' רובין טענה בעדותה כי בהתאם להנחיות המנתח הן בדקו צבע, חום ואת אצבעות כף הרגל המנותחת. (פרוט' עמ'88 ש' 20-22). באותה נשימה העידה כי בזמן הבדיקה לא רושמים דבר אלא בסוף המשמרת יש אחראית משמרת שעושה סיכום. מדובר באמירה בעלמא שכן אין זכר לביצוע בדיקות אלו ברישום הרפואי. בכל הרישום הרפואי בתיקו של התובע בשעות הרלוונטיות, לא קיימת אינדיקציה לניטור הגפה המנותחת, ואין כל רישום כי הצוות הרפואי בדק את רגלו של התובע, חום ו/או דופק ו/או תנועת אצבעות הרגל, ו/או צבע הרגל. פרופ' סלעי מאשר בעדותו כי אם נצא מנקודת הנחה שבדיקות הסטורציה היו בכף היד, אזי אין ציון של ניטור רציף של הגפה למעט הרישום בקבלה למחלקה (פרוט' עמ' 42 ש' 17-20). ד"ר דבי אף הוא מאשר בעדותו כי על פי הוראותיו נדרשו האחיות לבדוק צבע ותנועתיות של הגפה המנותחת ולרשום הממצאים, דבר שלא נעשה (עמ' 58 ש' 21-22).

45. לאור כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי על פי הרשומה הרפואית לא מילא הצוות הרפואי במחלקה את הנחיות המנתח ולא ביצע ניטור רציף לגפה המנותחת במשך שעות ארוכות.

    ב. בדיקת סטורציה בגפה המנותחת, האמנם?

46. הנתבעים טוענים כי גם אם לא בוצעו הנחיות המנתח באשר לבדיקת צבע ותנועתיות אצבעות הגפה, הצוות הרפואי עקב אחר הגפה המנותחת כאשר ביצע לטענתם בדיקת סטורציה של הגפה המנותחת מידי שעתיים.

47. לשאלת בית המשפט הסביר פרופ' סלעי מהי בדיקת סטורציה בגפה ומהי חשיבותה: " סטורציה זו בדיקה שמודדת את רמת חימצון הדם בגפה המנותחת אם זה נבדק בגפה כאשר הסטורציה של הגפה. כאשר יש פער בין המדידה בגפה העליונה לבין הגפה המנותחת, אנחנו יכולים להסיק מזה שיש הפרעה בגפה המנותחת... חריגה או הבדל משמעותי בין הגפה העליונה לגפה תחתונה, יכול להצביע שיש בעיה."(פרוט' עמ' 39 ש' 27-33). הפרעה באספקת הדם לגפה "מתבטאת ברווי החמצן" (פרוט' עמ' 40 ש' 7-10). עוד הבהיר פרופ' סלעי לשאלת בית המשפט כי בדיקת סטורציה ביד נותנת אינדיקציה למצבו הכללי של המטופל ואילו בדיקת סטורציה בגפה המנותחת צריכה להיות בנוסף על מנת להשוות, "כי אחרת אין לך אינדיקציה לגבי מצב אספקת הדם לגפה המנותחת" (פרוט' עמ' 42 ש' 23-33).

48. אין חולק כי בדיקת סטורציה ככל שנעשית גם בגפה המנותחת נותנת אינדיקציה באשר למצבה וכי שינוי משמעותי באספקת דם לגפה המנותחת יבוא לידי ביטוי בבדיקת הסטורציה בגפה.

49. הנתבעים טוענים כי בכל מקום בו נרשם ברשומה הרפואית שנמדדה סטורציה לתובע, לא מדובר בבדיקת סטורציה כללית ביד, כי אם בדיקת סטורציה בגפה המנותחת בדיקה שיש בה כדי להעיד על זרימת הדם לאותה הגפה. הנתבעים טוענים כי כל בדיקות הסטורציה בגפה היו תקינות, לפיכך לא ניתן היה לאתר את האיסכמיה קודם למועד שהתגלתה.

    אומר כבר עתה כי איני מקבלת את טענת הנתבעים כי בדיקות הסטורציה שבוצעו לתובע היו בגפה המנותחת. אין לכך זכר ברישום הרפואי. מצאתי לקבוע כי הנתבעים לא הוכיחו כי הרישום של מדידת סטורציה מתייחס לבדיקת סטורציה בגפה המנותחת וזאת מכמה טעמים ואפרט.

50. ראשית, ד"ר דבי אישר בעדותו כי כאשר מסתכל על הרישום בתיק אדם שאינו מהמחלקה, הוא לא יכול להבין כי הסטורציה נבדקה בגפה המנותחת (עמ' 57 ש' 11-12, ש' 20-21, עמ' 55 ש' 12-19 ועמ' 58 ש' 30-33 ועמ' 59 ש' 1-2). ד"ר דבי טען כי מדובר בנוהל של המחלקה האורתופדית בנתבע 1 לבדוק סטורציה בגפה המנותחת, כך גם טענו האחיות והאח מהמחלקה שהובאו לעדות. מאידך, מחקירת פרופ' סלעי ואף מחוות דעתו של ד"ר וולקס עולה כי בדיקת סטורציה הינה חלק מבדיקת סימנים חיוניים שנלקחים מכל מטופל לאחר ניתוח מסוג זה, כגון לחץ דם, חום, דופק, ובדיקת הסטורציה נלקחת מהאצבע ביד. פרופ' סלעי אף ציין בעדותו כי גם בבית החולים בילינסון ובבית החולים תל השומר סטורציה נמדדת באצבע ביד, ולא קיימת פרקטיקה של מעקב אחרי מצבה של הרגל המנותחת באמצעות בדיקת סטורציה בגפה המנותחת. פרופ' סלעי מאשר כי לא קיימת בכל מסמכי התיק הרפואי של התובע הנחיה שיש למדוד סטורציה מהגפה המנותחת, ואף לא רשום בשום מקום ברשומה הרפואית שהסטורציה נמדדה בגפה המנותחת (פרוט' עמ' 36 ש' 22-26). עוד מדגיש פרופ' סלעי, כי ההנחיה המקובלת בבדיקת סימנים חיוניים היא למדוד סטורציה ביד. (עמ' 39 ש' 4-16, עמ' 40 ש' 1-10, 32-33, ועמ' 41 ש' 4, 9 ). בעניין זה תמימי דעים המומחים מטעם שני הצדדים (פרופ' סלעי וד"ר וולקס) .ד"ר וולקס כותב בחוות הדעת המשלימה: "בשום מקום על גבי הטפסים האלו לא כתוב מיקום המדידה של הסטורציה. בדרך כלל שמודדים סטורציה כמעקב אחרי הסימנים החיוניים של החולה אחרי ניתוח זו נמדדת מאצבע כף היד ולא בודקים בגפה המנותחת במיוחד אם מדובר ברגל. לא מוכר לי הרגל שבודקים סטורציה באצבע הרגל המנותחת כמעקב לאחר הספקת הדם לרגל במחלקה או בהתאוששות לאחר החלפת ברך ובטח לא כמעקב אחר סטורציה כמדד ליכולת חמצון נשימתי".

51. יתרה מכן, אם היה קיים במחלקה נוהל של מעקב אחרי הגפה המנותחת באמצעות בדיקת סטורציה כאמור, מדוע ינחה המנתח ד"ר דבי את הצוות הרפואי במחלקה לבדוק צבע ותנועת אצבעות רגליים כל שעתיים, ולחילופין מדוע לא ציין כי יש ליטול סטורציה מהגפה המנותחת.

52. שנית, הנתבעים הגישו תצהיר של מי ששימש בתקופה הרלוונטית וגם במועד החתימה על התצהיר, כמנהל המערך האורתופדי של הנתבע 1, פרופ' דבי רונן. בתצהירו אין ולו מילה אחת באשר לנוהל הנטען באשר ללקיחת סטורציה בגפה המנותחת, למרות החשיבות הרבה שיש לנושא זה לתיק. מכל מקום פרופ' רונן דבי אף לא התייצב לחקירה, עובדה המעוררת אף היא סימני שאלה.

53. שלישית, הגב' אביקזר, אחות אשר עובדת במחלקה שנים רבות, מאשרת שיש לקחת מהמנותח סימנים חיוניים כל שעתיים (פרוט' עמ' 81 ש' 27- 33 ועמ' 82 ש' 1-2). הגב' אילנית אביקזר מדדה לתובע סימנים חיוניים בשעה 14:00 כפי שבא הדבר לידי ביטוי בטופס ניטור והוראות רפואיות (עמ' 9 לתיק המוצגים). כשנשאלה העדה איפה בדרך כלל היא בודקת סטורציה, השיבה: "תמיד בגפה המנותחת. ברגע שנכנסתי למחלקה האורתופדית ככה הנחו אותי, בין אם זה ביד ובין אם זה ברגל". כשנשאלה היכן ציינה שלקחה סטורציה בגפה המנותחת השיבה בהתחמקות ולבסוף ענתה, כותבים שזה בגפה המנותחת בקרדקס. כשנשאלה היכן זה כתוב בקרדקס השיבה:" לא אני כתבתי, זה לא חלק שלי" ( פרוט' עמ' 82 ש' 14-20). למיותר לציין כי בקרדקס ו/או בטופס ניטור והוראות רפואיות ו/או בכל מסמך אחר ברשומה הרפואית מהמועד הרלוונטי, לא מופיע רישום כי בדיקת הסטורציה נלקחה בגפה המנותחת. אציין כי עדותה של הגב' אביקזר היתה מתחמקת, נוטה לתוקפנות והתרשמתי ממגמתיות עדותה.

54. רביעית, בטופס מאזן נוזלים (עמ' 19 לתיק המוצגים), מופיע רישום נוסף של תוצאות בדיקות שנעשו ע"י האחיות/ים במחלקה. מדובר בבדיקות של לחץ דם, רווי בחמצן, חום, דופק וכו'. עיון במסמך זה מעלה כי לתובע נערכו בדיקות אחת לשעתיים. הגב' רובין אחות במחלקה שנים רבות שהיתה במשמרת הערב ביום הניתוח שעבר התובע, העידה: "יש לנו מכשיר שמודד חום, דופק המכשיר נותן, סטורציה יש מכשיר באצבע ביד הכל ביחד מלמד מבחינת מצב... זה מכשיר שאנו מודדים. יש מכשיר אחד שעושה הכל, לחץ דם דופק, סטורציה". (ההדגשה אינה במקור י.ט.י). העדה מאשרת כי היא ביצעה את הבדיקות לתובע בשעה 16:00, 18:00 ו- 20:00. בהמשך החקירה הנגדית חזרה בה העדה מעדותה וטענה כי סטורציה נלקחת תמיד מהגפה המנותחת. כאשר התבקשה העדה להסביר כיצד בשעה 21:30 (על פי הרשום בטופס מאזן נוזלים (עמ' 19 לתיק המוצגים) היתה בדיקת הסטורציה תקינה אם נמדדה בגפה בשעה שכבר אובחנה האיסכמיה, לא היה בפי העדה מענה מניח את הדעת (פרוט עמ' 87 ש' 16-19).

55. חמישית, כאמור, פרופ' סלעי, העיד כי אספקת הדם לגפה הלכה ונחלשה ממועד הניתוח ואילך והדופק נחלש. התהליך "יכול לקחת סדר גודל של כמה שעות עד שהדופק יעלם לגמרי. תהיה החלשות של הדופק, בהתחלה עוד נמוש דופק ובהדרגה הוא יעלם לגמרי" (פרוט' עמ' 38 ש' 7-18). פרופ' סלעי אישר כאמור, כי במקרה דנא היו אמורים לראות החל מהשעה שלוש או ארבע ירידה של סטורציה בגפה המנותחת וכן בנוסף פרמטרים נוספים של כאב חיוורון וכיוצ"ב (פרוט' עמ' 50 ש' 2-7).דהיינו, דווקא מדבריו של מומחה הנתבעים עולה בבירור: אילו היה הצוות הרפואי בודק את הגפה המנותחת באופן רציף בעת אשפוזו של התובע במחלקה לאחר הניתוח, בודק דופק בגפה, ו/או בודק צבע , ו/או בודק תנועתיות או סטורציה בגפה, היתה מתגלה ההאטה/ ההפסקה בזרימת הדם לשוק ולכף הרגל שעות לפני שהתגלתה האיסכמיה וניתן היה למנוע את הנזק.

56. שישית, תימוכין נוספים למסקנתי כי לא הוכח על ידי הנתבעים שביצעו לתובע בדיקות סטורציה בגפה המנותחת ניתן למצוא בעדותו של פרופ' סלעי: פרופ' סלעי מסביר בעדותו, כי כאשר הסטורציה נלקחת בגפה המנותחת יש לבצע בדיקת סטורציה השוואתית בגפה האחרת, וכי ככל שלא מתבצעת בדיקה משווה בגפה אחרת, אין אינדיקציה לגבי מצב אספקת הדם לגפה המנותחת (פרוט' עמ' 39 ש 28-29 וש'- 32-33, עמ' 40 ש' 5-10, עמ' 42 ש' 23-25 וש'- 29-33). גם האחות גב' רובין העידה כי במקרים רבים כאשר נלקחה סטורציה בגפה המנותחת היו עושים בדיקה בגפה האחרת כדי להשוות (פרו' עמ' 88 ש' 7-8). עיון בת/1 מעלה כי אכן כך נהגו גם אצל הנתבע 1, שכן כאשר נמדדה לתובע סטורציה בכף הרגל ביום 30.7.12, מועד שאינו רלוונטי לעניינו, הדבר נרשם באופן מפורש וברור, וכן ניתן לראות ברישום הרפואי כי בוצעה בדיקה השוואתית, נלקחה סטורציה באוויר חדר וכן נלקחה סטורציה באצבעות כף הרגל. גם בעניין זה תמימי דעים המומחים משני הצדדים, וכך כותב דר' וולקס בחוות דעתו: "אם רוצים לעקוב אחר סטורציה החמצן בדם בגפה לאחר ניתוח אין מקום למדוד בגפה אחת חייבים להשוות לגפה שניה. אני בטוח שמדדי הסטורציה שנרשמו על ידי האחות במחלקה לאחר הניתוח לא נמדדו מרגל המנותח..." (ההדגשה אינה במקור י.ט.י)

57. לאור כל האמור הגעתי לכלל דעה כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים כי בדיקות הסטורציה שנעשו לתובע לאחר הניתוח ועד לגילוי האיסכמיה בשעה 21:00 היו בגפה המנותחת. הראיות בתיק והעדויות מתיישבות עם המסקנה כי תוצאות בדיקות הסטורציה שנרשמו ברשומה הרפואית של התובע במועד הרלוונטי היו בדיקות הסטורציה השגרתיות והמקובלות כפי שהיו נהוגות גם בבתי חולים אחרים ונלקחו באצבע היד. זאת ועוד, ההוראות לאחר הניתוח כפי שהן באו לידי ביטוי בדוח הניתוח, מורות על בדיקת לחץ דם, דופק, סטורציה, מספר נשימות... ואין כל הנחיה לבצע בדיקות סטורציה בגפה המנותחת. מאידך נרשמה בדוח הניתוח הוראה לביצוע בדיקת צבע ותנועת אצבעות כל שעתיים, בדיקה שלא קיים כל רישום בדבר ביצועה כמפורט לעיל. וכפי שאישר פרופ' סלעי בהגינותו: ברפואה, "מה שלא רשמת לא עשית" (פרוט' עמ' 35 ש' 28-33).

58. כאמור מהתיעוד הרפואי ומחוות דעתו של דר' וולקס שבעיקרה מקובלת עלי עולה כי התובע לא זכה למעקב וטיפול בגפה המנותחת בסטנדרט הזהירות והסבירות המקובל. על הנתבעים היה לבצע מעקב רציף אחרי מצבה של הגפה המנותחת דבר שלא נעשה. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים כשלו במשימה זו, התרשלו במילוי תפקידם ובכך מנעו מהתובע טיפול מהיר ויעיל, שעות ספורות לאחר הניתוח, שהיה בו כדי לתקן את הנזק שנגרם בניתוח.

    הקשר הסיבתי-גילוי מוקדם היה מונע את הנזק

59. על פי הדין על התובע לעמוד בנטל כפול: ראשית להראות שיש בהתנהגות הרופאים ו/או הצוות הרפואי של הנתבעים משום התרשלות, ושנית, כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק ממנו סובל התובע. ( ראו: "ע"א 2910/14 בן דואניאס נ. מרכז רפואי שיבא (פורסם במאגרים המשפטיים) 7/12/15 ).

60. כבר אומר כי בעניין הקשר הסיבתי מקובלת עלי חוות דעתו של דר' וולקס, לפיה אילו טופל התובע תוך 6 שעות ממועד סיום הניתוח ניתן היה להציל את הרגל. גילוי מוקדם של האיסכמיה וביצוע ניתוח לתיקון הקרע היה מאפשר להחזיר לרגל את התפקודיות ומונע את הנכות הקשה ממנה סובל התובע. קביעה זו לא נסתרה.

61. גם מעדותו של פרופ' סלעי ניתן ללמוד כי רצוי שאבחון הקרע בעורק כפי שארע במקרה זה יהיה מוקדם ככל האפשר שכן ככל שהזיהוי מוקדם יותר התוצאות תהיינה טובות יותר (ראו עדותו של פרופ' סלעי פרוט' עמ' 43 ש' 11-12).

62. מן הראיות והעדויות עולה כי בשעה 21:00 אובחנה האיסכמיה קשה ברגל (ראו טופס מהלך המחלה מיום 11.6.12 רישום של רופא כלי דם משעה 21:00 עמ' 17 לתיק המוצגים כמצוטט לעיל, ותוצאות בדיקת CTA מיום הניתוח בשעה 22:03 בעמ' 20 לתיק המוצגים). מאחר ואין תיעוד רפואי קודם באשר למצבה של הרגל משעה 14:00 ועד לגילוי האיסכמיה בשעה 21:00 והואיל והוכח כי בעת הקבלה לבית החולים ובכניסה לניתוח מצבה של הרגל היה תקין, הפעלת מבחן השכל הישר בראי העובדות והראיות מוביל למסקנה כי הנזק נגרם על ידי הנתבעים בשל המעקב הרשלני אחר הגפה המנותחת והשיהוי הניכר שבגילוי האיסכמיה.

63. כאמור, מהתיעוד הרפואי ומחוות דעתו של דר' וולקס שכאמור בעיקרה מקובלת עלי, ואף מעדויות עדי הנתבעים הגעתי לכלל דעה, כי התובע לא זכה לטיפול העומד בסטנדרטים המקובלים. מהאמור עולה כי הנתבעים התרשלו בתפקידם ובכך נמנע מהתובע הטיפול הנדרש לתיקון העורק וחידוש אספקת הדם בגפה תוך שעות ספורות ממועד הניתוח, שיהוי שגרם ל "איסכמיה קשה מאוד עם נזק נוירולוגי קשה" ( מתוך דוח הניתוח השני, עמ' 52 לתיק המוצגים), שיהוי שמנע מהתובע את האפשרות להחזיר לרגל את התפקודיות.

64. לאור האמור אני קובעת כי הוכח קשר סיבתי בין אי ביצוע מעקב כנדרש אחר הרגל המנותחת ואי אבחון מוקדם של מצב הרגל לבין הנזק שנגרם ונכותו של התובע.

    נזק ראייתי

    דוקטרינת הנזק הראייתי- כללי

65. בנסיבות העניין ומשקבעתי כי היתה התרשלות של הנתבעים בטיפול בתובע וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לתובע, אין הכרח להמשיך ולדון בסוגיית הנזק הראייתי. למעלה מן הנדרש אתייחס לסוגיית הנזק הראייתי.

66. דוקטרינת הנזק הראייתי קובעת כי במקרים בהם הנתבע פגע ביכולת התובע להוכיח ראייתית את עילתו, עת קיימת מחלוקת לגבי עובדות שאותן היה ניתן להוכיח אילולא התרשלות הנתבע, קרי לולא הנזק הראייתי שגרם, אזי הנטל לגבי כל אחד מיסודות העוולה עובר אל כתפי הנתבע (ראה ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור [פורסם בנבו]; ע"א 2886/05 אשכנזי נ' קופת חולים כללית; ע"א 919/05 קדר נ' פרופ' הרישנו [פורסם בנבו]; ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק- פורסמו במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]).

67. העברת נטל השכנוע, משמעה ש"הרופא או המוסד הרפואי [נושא] בנטל השכנוע של כל טענה הסומכת על 'הרישום-שלא נערך'; ובנטל הפרכתה של מסקנת רשלנות, המתחייבת בנסיבות לנוכח היעדר הרישום" (ע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין נ' עטיה- פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]). היקפו המדויק של הנטל המועבר, משתנה ממקרה למקרה, והוא נגזר "...מהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם. אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את 'מלוא מתחם הנטל'. ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק- פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]).

68. לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק במצב של "תייקו ראייתי". קרי, במצב בו אין עדיפות ראייתית לצד זה או אחר יזכה התובע בתביעתו. (ראו: ע"א 815/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק [פורסם בנבו]; ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו [פורסם בנבו]; ע"א 6948/00 אדנה נ' מדינת ישראל- פורסמו במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]).

69. העברת נטל השכנוע כאמור נעשתה במרבית המקרים כשהנזק הראייתי נגרם בשל רשלנות הקשורה בהיעדרן של רשומות רפואיות כנדרש (להעברת נטל השכנוע בשל התרשלות בעריכת רשומות רפואיות, שמירתן ואופן רישומן, לרציו שביסוד העברת הנטל והתפתחות הפסיקה בנושא זה ראו ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל [5]). אך העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרס לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרס גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי-קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע.

    מן הכלל אל הפרט

    חסר ברישום רפואי ואי רישום בזמן אמת

70. הכלי העיקרי הנתון בידי בית המשפט על מנת להכריע בשאלת התרשלות הנתבעים הינו הרישום שנערך בזמן אמת על ידי הצוות הרפואי שטיפל בתובע.

71. תיקו הרפואי של התובע אצל הנתבע 1 צורף למוצגי הנתבעים, נספח יא' לתיק המוצגים וממוספר 1-211. במהלך שמיעת הראיות התברר כי קיימות סתירות ברישום וחסרים משמעותיים. התובע טוען כי אי ביצוע הבדיקות הוא בבחינת נזק ראייתי. עוד טוען התובע כי הכשלים ברשומה הרפואית, החסר ברישום הרפואי, הסתירות ואי הרישום בזמן אמת מהווים נזק ראייתי אשר מעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים, להוכיח שלא התרשלו בטיפול בתובע. "חשיבותו של רישום רפואי מלא ומדויק בזמן אמת הוכרה בשורה ארוכה של פסקי דין שיצאו תחת ידו של בית משפט זה ואף עוגנה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1996" (ע"א 2087/08 מגן נ. שירותי בריאות כללית), והאסמכתאות שם (פורסם במאגרים המשפטיים 12.8.2010 ).

72. הנתבעים מודים למעשה כי קיימות בעיות ברישום הרפואי בתיקו של התובע אולם טוענים כי לא כל חסר או בעיה ברישום מעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים.

73. מעיון ברשומה הרפואית של התובע מהמחלקה האורתופדית מיום 11.6.12 ומיום 12.6.12 קשה לחלץ אינפורמציה ברורה וחד משמעית באשר לאירועים שהתרחשו והטיפול בהם ואפרט.

74. מר איליה זילברמן, אח מוסמך במחלקה ואחראי משמרת הערב ביום הניתוח אמר בעדותו כי הוא לא טיפל בתובע ולא בדק אותו עד השעה 21:00 (פרוט' עמ' 68 ש' 13, 18 ו- 25). עוד אמר העד כי מה שרשם בקרדקס (עמ' 8 לתיק המוצגים), נרשם על ידו בדיעבד לאחר שהתובע נשלח לבדיקת CTA (פרוט' עמ' 68 ש' 31-33).

75. כשנשאל העד האם היה זה הוא שקיבל דיווח שמכשיר ה- PCA (מכשיר קטן המחובר לצינור העירוי המזליף משככי כאבים לווריד על ידי המטופל ובשליטתו), צפצף ללא הפסקה והיה לא תקין, השיב: "לא זוכר" (פרו' עמ' 69 ש' 3-5). כשנשאל אם הוא קרא לד"ר גרוביץ להגיע למחלקה בגלל אי תקינות מכשיר ה-PCA השיב: "אני לא זוכר אבל יש סבירות מאוד גבוהה "(פרו' עמ' 69 ש' 7). כשנשאל מי זיהה את האיסכמיה השיב: "אני לא יודע" (פרו' עמ' 70 ש' 21), כשנשאל מתי זוהתה האיסכמיה ועל ידי מי השיב " אני לא יכול להגיד לפי הרשומה. אבל זוהתה, כי נקרא רופא" (פרו' עמ' 71 ש' 3), כשנשאל מתי נקרא רופא כלי הדם השיב, "קשה לי לדעת את השעה המדויקת" כשנשאל מי קרא לרופא כלי דם השיב, "אני מניח שהרופא התורן". כשנשאל, מתי הגיע רופא כלי דם השיב שאינו זוכר. וכך מסכם מר זילברמן את הרישום הרפואי של התובע במחלקה באותו הערב "יתכן שיש כאן רישום חסר, אני מסכים. אני לא יודע איזה עומס היה במחלקה"(פרוט' עמ' 70 ש' 22).

76. מה קרה לתובע באותו הערב, כיצד ומתי החל להתדרדר מצבה של הרגל, מי הוזעק למיטתו ועל ידי מי, ומי זיהה את האיסכמיה? יתכן כי מענה ולו חלקי לשאלות אלו, ניתן היה למצוא במכתב "סיכום העברה" של התובע למחלקה הכירורגית, אשר נרשם על ידי ד"ר גרוביץ למחרת הניתוח בשעות אחר הצהריים (11.6.12). במכתב זה מפורטת אינפורמציה באשר להתרחשות האיסכמיה שאינה קיימת בשום רישום הרפואי מזמן אמת. אלא מאי הנתבעים וגם ד"ר גרוביץ בתצהירו, טוענים כי במכתב נפלו טעויות מהותיות ובעיקר באשר לשעה בא הופיעו תלונותיו של התובע.

77. וכך נרשם בסיכום ההעברה (עמ' 31-33 לתיק המוצגים): " כ-4 שעות לאחר הניתוח, הופיעו תלונות על פרסטזיות (נמלול) בבהונות וחוסר תחושה באספקט המדיאלי (החלק הפנימי) של הקרסול. דופק DP נמוש חלש, TP לא נמוש. סטורציה 100 ברגל שמאל ו-0 ברגל ימין. רגישות במשוש אספקט אחורי של שוק, שליש פרוקסימלי. בהתייעצות עם דר' חרך ודר' דבי: בוצע .CT ANGIO בחדר ניתוח בוצעה חקירה, זוהה חתך של ה- POPLITEAL ARTERY עם שוליים סקלרוטיים..." (הרישום בסוגריים אינו במקור י.ט.י).

    הכיצד אין זכר לכל הכתוב לעיל בזמן אמת ברשומה הרפואית מהמחלקה האורתופדית האמורה לשקף בפירוט ודיוק את מצבו רגלו של התובע? בפי עדי הנתבעים לא היה מענה.

78. באשר ל"סיכום העברה" שלעיל העיד ד"ר גרוביץ כי כתב שהניתוח היה ב- 10.6.12 בטעות וכן כתב שהתובע התחיל להתלונן 4 שעות לאחר הניתוח וגם זה אינו נכון. עוד העיד כי " כל הבלגן התחיל בשעות הערב, בסביבות שמונה תשע, לכן זה לא מסתדר עם הזמנים. אני מודע לכך ששגיתי בזמנים" (עמ' 77 ש' 19-20).

79. מאידך מאשר ד"ר גרוביץ בעדותו, כי בעת שרשם את מכתב "סיכום העברה" היה זכרונו טרי מאוד (פרוט' עמ' 77 ש' 32), וכי בוודאי לא רשם משהו שלא היה (פרוט' עמ' 78 ש' 3-4). עוד העיד, כי על מסמך זה היה אמור לעבור רופא בכיר בטרם שיצא מהמחלקה (פרוט' עמ' 77 ש' 2-3). דבר שככל הנראה לא נעשה בהעדר חתימה נוספת של רופא על סיכום העברה (פרוט' עמ' 77 ש' 2-8).

80. כאן המקום לציין כי ד"ר גרוביץ העיד כי המקרה של התובע נכרת בזיכרונו הואיל והיה בתחילת ההתמחות "מקרה שלא שכחתי אותו"(פרוט' עמ73 שורות 8-9).

81. ד"ר גרוביץ העיד, כי אחרי הניתוח וגם באותו הלילה היה תורן. הוא זכר כי היתה בעיה עם מכשיר ה- PCA אליו חובר התובע שצפצף ללא הפסקה ובשעה שלוש או ארבע אחר הצהריים הוא ניתק אותו. הוא זכר את האח מר זילברמן, זכר כי נקרא למחלקה על ידו ואף זכר- "הוא עצבן אותי" (עמ' 79 ש' 28-29). עוד הוא זכר: "בשעות היותר מאוחרות כבר היה ערב, קיבלתי דיווח שהוא לא מרגיש טוב ושיש לו כאבים חזקים, אמרתי אולי שיכוך כאב לא מספיק, זה מה שחשבתי, וראיתי גם שהסטורציות יורדות. אם אני זוכר נכון, רמת הכאב היתה לא בפרופורציה, יש סקאלה כזו מ-1-10. הוא היה ממש קרוב ל-10. זה לא היה כל כך ברור עם סוג הניתוח שהוא עבר, וכמות המורפיל שהוא קיבל. היום אני מבין שזו סיבה לחשוב קצת. ואז התגלה שיש לנו גפה איסכמית, לא ידעתי להגיד את זה כי אף פעם לא ראיתי את זה בחיים, אבל ראיתי שמשהו לא בסדר. צבע הגפה היה כהה והסטורציות ברגל היו נמוכות. אני לא זוכר בדיוק כמה, אבל זה היה נמוך ממה שצריך להיות... בדרך כלל הנורמה היא 91,92 ואם זה נמוך מזה זה כבר מעורר חשד. זה היה נמוך. אז התקשרתי לתורן א' שהוא הכי בכיר בתחום, ויש את ב' שהוא כמוני אחד מהקטנים ויש עוד אחד שיושב במיון גם. התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש משהו לא ברור, או שהוא הזמין לבד, אני לא זוכר, או שהוא הזמין את כירורג כלי דם או אני, ודיווח לד"ר דבי, אני באמת לא זוכר".(פרוט' עמ' 73 ש' 20-33 ועמ' 74 ש' 1-11). ד"ר גרוביץ העיד כי כשנקרא למחלקה בגלל מצב רגלו של התובע, הוא ביצע בדיקות שונות לגפה המנותחת וגם בדק את הרגל השנייה כל זאת לפני הבדיקה של רופא כלי דם, ד"ר חרך. שום דבר מתוך הדברים שעליהם העיד ד"ר גרוביץ, הבדיקות והפעולות שביצע ,לא נרשם ברשומה הרפואית. (פרוט' עמ' עמ' 78 ש' 3- 33, ועמ' 79 ש' 1-6).

    לכל הטיפול בתובע על ידי ד"ר גרוביץ באותו הערב אין זכר ברשומה הרפואית למעט ניתוק מכשיר ה- PC.

82. חיזוק נוסף לכך כי הרשומה הרפואית בעניינו של התובע חסרה, לקויה ולא ניתן לסמוך עליה, ניתן למצוא בדוח הניתוח.

83. בדוח הניתוח (עמ' 3-5 לתיק המוצגים) נרשם כי צוות הרופאים המנתחים מנה 2 רופאים: מנתח אחראי- דר' דבי דן ומנתח ראשי- רומן גרוביץ.

84. במהלך עדויות הרופאים התברר כי בניתוח לקח חלק לפחות עוד רופא נוסף ששמו אינו מופיע בדוח הניתוח. ד"ר דן דבי העיד כי צוות הרופאים בניתוח מסוג זה מונה שלושה רופאים בדרך כלל וכנראה היה עוד רופא גם בניתוח זה אולם בדוח הניתוח רשום כי בניתוח היו רק שני רופאים מנתחים (פרוט' עמ' 52 ש' 16). העד מאשר כי הוא מודע לחשיבות הרישום אבל " זו האמת". עוד אישר ד"ר דבי (כפי שניתן אף ללמוד מדוח הניתוח), כי את דוח הניתוח הקליד מיד לאחר הניתוח ורק לאחר מכן יצא אל המשפחה ( פרוט' עמ' 54 ש' 7-11). גם ד"ר גרוביץ אישר בעדותו, "בדרך כלל זה מינימום שלושה מנתחים, אפילו עדיף ארבעה, אבל אני לא זוכר מי היה איתנו" (פרו' עמ' 79 ש' 17-23).

85. שני המנתחים מעידים בוודאות בדבר רופא מנתח נוסף שלקח חלק בניתוח וכי בניתוח מסוג זה משתתפים לפחות שלושה רופאים. מדוע לא נרשם שמו בדוח הניתוח בזמן אמת ומדוע אינם זוכרים מי היה איתם בניתוח? גם בעניין זה שתקו עדי הנתבעים. מכל מקום השמטת שמו של המנתח הנוסף אשר לקח חלק בניתוח לכל הפחות מהווה ליקוי חמור ברישום שמצטרף לליקויים האחרים ברשומה הרפואית של התובע.

86. ואם בכך לא די, בדוח הניתוח נרשם כי ד"ר גרוביץ היה "מנתח ראשי". מעדותו של ד"ר גרוביץ התברר כי היה בראשית ההתמחות ושימש בניתוח כעוזר בלבד ". מחזיק את הריטרקטורים, עושה מה שיגידו לו העיקר לא להפריע" (פרוט' עמ' 73 ש' 15). ד"ר גרוביץ העיד בהגינותו כי הרישום בדוח הניתוח קרי שהיה מנתח ראשי "זה בשביל הסיליבוס", וכי הביטוי מנתח ראשי אינו מבטא את מה שעשה בניתוח (פרוט' עמ' 75 ש' 4-21). גם ד"ר דבי אישר בעדותו כי המונח "מנתח ראשי", כלל לא התאים למעמדו ותפקידו של ד"ר גרוביץ בניתוח. (פרו' עמ' 54 ש' 3-6).

87. מטרת הרישום הרפואי הינה ליתן תמונה ברורה על אודות ההליך הרפואי שנעשה, לספק מידע מירבי באשר לטיפול השפעתו והשלכותיו ובאשר להחלמה ממנו או להתפתחות סיבוכים שנבעו ממנו.

88. כפי שפורט בהרחבה, הרישום בכל הקשור למהלך אשפוזו של התובע חסר ואינו משקף את הפעילות הרפואית סביב התפתחות האיסכמיה ברגלו של התובע. העדר רישום בדבר מעקב רפואי אחר הגפה המנותחת בזמן האשפוז במחלקה האורתופדית, העדר רישום של בדיקות שכנראה בוצעו ע"י ד"ר גרוביץ עובר לבדיקת התובע ע"י רופא כלי דם, ואי רישום מדויק ומלא של מהלך אשפוזו של התובע במחלקה האורתופדית ברשומה הרפואית, מצביע על אי מילוי חובה החלה על הנתבעים, אינו עולה בקנה אחד עם מטרתה של הרשומה הרפואית ואינו עונה לקריטריונים החלים על רישום של טיפול רפואי.

89. כל הליקויים ברישום הרפואי כמפורט לעיל, ובפרט בדבר המעקב אחר מצבה של הגפה המנותחת במהלך כל שעות אשפוז התובע במחלקה האורתופדית נוגע "ישירות לסלע המחלוקת". היעדר הרישום וסתירות שברישום חייבים להיזקף לחובת הנתבעים במובן זה שנטל הוכחת ביצוע מעקב ראוי ובהתאם להנחיות אחר מצבה של הגפה המנותחת עובר את הנתבעים.

90. לאור כל האמור, סבורה אני כי בנסיבות המקרה דנא, נגרם לתובע נזק ראייתי, המצדיק את העברת נטל הוכחת העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר בניטור רצוף כנדרש של הגפה המנותחת במהלך האשפוז במחלקה האורתופדית לאחר הניתוח אל כתפי הנתבעים, קרי, מחדלם של הנתבעים מעביר אליהם את הנטל לשלול קיומה של רשלנות בביצוע המעקב אחר הרגל המנותחת וכי גילוי האיסכמיה בגפה המנותחת רק לאחר כ-11 שעות ממועד סיום הניתוח לא נגרמו מרשלנותם. וכך נקבע ע"י כב' השופט אור בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לדור - פורסם במאגרים המשפטיים. "הלכה היא כי נזק ראייתי אשר נגרם על-ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע – לולא הנזק הראייתי שגרם – תיקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע."

     

     

    האם הנתבעים הצליחו להוכיח העדר התרשלות במהלך הטיפול בתובע בעת אשפוזו במחלקה

91. משהוכח כי מנגנון הפגיעה הינו כפי שטען התובע, ושניתן היה לגלות אינדיקציות לאיסכמיה שעות לפני שהתגלתה, ומשקבעתי כי נטל השכנוע עבר אל כתפי הנתבעים, היה על הנתבעים להוכיח כי במהלך אשפוזו של התובע בוצע מעקב אחר הגפה המנותחת, כי בוצעו כל הבדיקות הנדרשות לצורך הערכת מצבה, וכי כל הבדיקות היו תקינות ולכן לא ניתן היה לגלות את האיסכמיה ברגל בטרם אובחנה. הנתבעים לא עמדו בנטל ההפך הוא הנכון, אילו ביצע הצוות הרפואי במחלקה את הנחיותיו של דר דבי ככתבן וכלשונן, והיה רושם ברשומה הרפואית את הבדיקות שביצע וממצאיהן, ניתן היה לקבוע בבירור האם סבל התובע מאיסכמיה או בעיה באספקת הדם לכף הרגל לפני 21:00, ואם כן, ממתי. אילו ביצע הצוות הרפואי במחלקה בדיקת סטורציה בגפה המנותחת, גם אז ניתן היה לקבוע בברור מתי התדרדר מצבה של ההגפה המנותחת. כך גם ניתן היה לקבוע, אם ניתן היה לבצע פעולות למניעת הנכות הקשה והנזק הבלתי הפיך שנגרם לגפה המנותחת. התרשלות הנתבעים בתיעוד הפעולות שנעשו או לא נעשו בעניינו של התובע מנעו מהתובע האפשרות להוכיח כי הנזק היה נמנע אילו נערך המעקב הנדרש אחר הגפה המנותחת, מעקב אשר בעטיו היתה מתגלה האיסכמיה שעות קודם לגילויה והיה מאפשר לתקן את הקרע שנגרם בניתוח להחלפת הברך באופן אפקטיבי ומחזיק לגפה את התפקודיות.

92. בהיעדר רישום, לא שוכנעתי כי הנתבעים ביצעו מעקב ראוי וסביר אחר הגפה המנותחת. לא הוכח כי הצוות הרפואי בדק את הגפה כלל מהשעה 14:00 ועד השעה 21:00. אין כל אינדיקציה ברישום הרפואי שמישהו מהצוות הרפואי בדק את הגפה או הסתכל בה. עוד שוכנעתי כאמור לעיל, כי כל הבדיקות שבוצעו לתובע היו בדיקות רוטיניות שלאחר ניתוח לבדיקת סימנים חיוניים של התובע ולא התמקדו בגפה המנותחת כך גם בדיקות הסטורציה שבוצעו היו ביד ולא בגפה המנותחת.

93. הנתבעים לא הביאו ראיות חלופיות באמצעותן היה כדי להתגבר על החסר הראייתי ולקבוע ממצאים לגבי מצבה של הרגל עובר לגילוי האיסכמיה. לאור האמור נותרה עמימות עובדתית לגבי מצבה של הגפה המנותחת במהלך האשפוז במחלקה. הנתבעים לא הצליחו למלא את החסר הראייתי שנתגלה ובכך הן למעשה לא עמדו בנטל שהועבר אליהן ולא הוכיחו כי המעקב אחר מצבה של הרגל לאחר הניתוח היה בהתאם להנחיות המנתח ובהתאם לסטנדרטים מקובלים, וכי מצבה של הרגל עד לגילוי האיסכמיה היה תקין.

94. ואם בכך לא די, מעדותו של ד"ר דבי התברר כי לאחר המקרה, נעשה תחקיר בו השתתפו ד"ר דבי, מנהל המחלקה, ד"ר לובובסקי שהביא את הספרות וכנראה רופאים נוספים שאינו זוכר. בסופו של התחקיר הוצא מסמך פנימי. (פרוט' עמ' 65 ש' 17-28). המסמך לא הוגש וד"ר לובובסקי לא הובא לעדות על כל המשתמע מכך.

95. במצב דברים זה ניתן לקבוע בהסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי כי סביר מאוד להניח כי אילו היה נעשה מעקב רציף אחר הגפה המנותחת לאחר הניתוח, היה נמנע הנזק לתובע, שכן שני המומחים גורסים שאבחון מוקדם של הקרע שנוצר בניתוח, היה מאפשר לבצע ניתוח דחוף לתיקון הקרע, מה שהיה מונע את הנכות ממנה סובל התובע. משלא הוכיחו הנתבעים כי לא התרשלו, קיים קשר סיבתי בין התנהלותם ובין הנזק שנגרם לגפה המנותחת שכן אילו היו סימנים להתפתחות האיסכמיה עוד קודם לגילויה ומצבה של הרגל היה מאובחן קודם לכן, ניתן היה למנוע את הנזק.

96. סיכומו של דבר. התובע נכנס לניתוח לשיפור איכות חייו ונותר עם נכות ניכרת וקשה. נוכח הרישום החסר, הסותר, והלקוי, לא ניתן להתחקות אחר התפתחות הדברים אשר הובילה בסופו של דבר לאיסכמיה שהותירה את התובע במצב של נכות קשה בגפה המנותחת . כל זה מוביל להעברת הנטל לכתפי הנתבעים. נטל זה לא הורם ע"י הנתבעים שלא הוכיחו כי לא התרשלו בטיפול בגפה המנותחת לאחר הניתוח.

    העברת נטל השכנוע בהתאם לכלל "הדבר מעיד על עצמו"

97. למסקנה דומה ניתן להגיע אם אחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין שעניינו בכלל "הדבר מעיד על עצמו". סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו. הראשון כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מהן הנסיבות שהובילו לאירוע נשוא התביעה. השני כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתם המלאה של הנתבעים והשלישי כי ארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו מאשר עם המסקנה כי נקטו זהירות סבירה. עם הוכחת התקיימותם במצטבר של שלושת התנאים האמורים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבעים כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדם (ראו למשל ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פ"ד כד (2) 229).

98. בענייננו התובע ניזוק במהלך הניתוח כאשר נקרעו/ נחתכו, במהלך הניתוח, 3 ס"מ מהעורק הפופליאטלי בגפה המנותחת (כנראה על ידי מסור המשמש "כלי עבודה"). לא רק שהתובע לא ידע על כך אלא שאף לרופאים התגלתה עובדה זו בדיעבד בניתוח השני. לאחר שהועבר למחלקה ובמהלך האשפוז במחלקה הפכה הגפה שנותחה לאיסכמית. התובע לא ידע על כך ובוודאי שאינו יכול היה לדעת מהן הנסיבות שהובילו לכך. אין ספק כי נזקיו של התובע נגרמו על ידי פעולות, אמצעים, כלים ובדיקות שהיו בשליטתם המוחלטת של הנתבעים .עצם העובדה כי התובע הגיע לניתוח החלפת ברך שנועד להיטיב את מצבו ולשפר את איכות חייו מתיישבת יותר עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו מאשר עם המסקנה כי לא היתה התרשלות בהתנהלותם. גם נוכח האמור לעיל סבורה אני שנטל ההוכחה כי הנתבעים לא התרשלו במלאכתם עוברת לכתפי הנתבעים עצמם.

    נזקי התובע

99. לאחר שקבעתי כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותם לבין נזקו של התובע, יש לעבור לקביעת גובה הפיצוי של התובע.

     

     

100. מומחה התובע, ד"ר סטיבן וולקס, קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות משוקללת בשיעור

     74.5% כמפורט להלן:

     50% נכות צמיתה בגין נזק עצבי- ניורופטיה קשה לפי סעיף 29 (6) IV לתקנות המל"ל.

     30% נכות צמיתה בגין קשיון לא נוח של הקרסול לפי סעיף 48 (3) ג לתקנות המל"ל.

     20% בשל פגיעה בשרירי הרגל לפי סעיף 51 (7) ג לתקנות המל"ל.

     10% בשל צלקות לפי סעיף 75 (1) ב לתקנות המל"ל.

101. מומחה הנתבעים, פרופ' משה סלעי, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 42.4% כדלקמן:

     20% נכות צמיתה בגין פגיעה קשה בעצב הפרונאלי המשותף לפי סעיף 32 (2) א' III.

     20% נכות צמיתה בגין פגיעה בצורה קשה בשרירי השוק לפי סעיף 51 (3) ג' לתקנות המל"ל.

     10% עקב צלקות מכוערות ורגישות לפי סעיף 75 (1) ב' לתקנות המל"ל.

102. בין קביעות המומחים מטעם הצדדים פערים ניכרים בשיעורי הנכות שנקבעו לתובע. יחד עם זאת ובהיעדר הסכמה מטעם הצדדים, לא מונה בתיק מומחה מטעם בית המשפט. שני המומחים נחקרו על חוות דעתם. מחקירת המומחים עולה תמונה חד משמעית באשר לפגיעתו הקשה של התובע ברגלו אף בהינתן הפערים בין שיעור הנכות כמפורט בחוות הדעת. מומחה הנתבעים, פרופ' סלעי, ציין בעדותו כי "בשום מקום לא אמרתי שאחוזי הנכות שסטיב כתב מוגזמים..." המומחה נשאל מדוע לא קבע נכות בחוות דעתו בגין נרופתיה והשיב כי "זה חלק מהפגיעה העצבית" ו"בעיקר בסכרת אתה משתמש בנרופתיה" כן השיב המומחה כי לא מצא לקבוע נכות בגין הפגיעה בקרסול. כאשר נשאל פרופ' סלעי מדוע העניק נכות בשיעור 20% בגין הפגיעה בעצב הפאוניאלי כאשר עמדו בפניו מסמכים כי קיימת פגיעה בעצב הטיבאלי . השיב המומחה כי "העצב שבגינו קבעתי את הנכות הוא אותו עצב שממנו מתפצלים השניים האחרים". (עמ' 46-47 לפרוטוקול). המומחה הסכים כי בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה תשט"ז 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") קיימים סעיפים נפרדים לכל עצב, אולם לטענתו מצא לנכון לקבוע נכות בשיעור 20% בגין פגיעה קשה בעצב המשותף.

103. לאחר חקירתו של פרופ' סלעי הגיש התובע בקשה לעדות הזמה במסגרתה ביקש לצרף את מכתבו של המומחה מטעמו, ד"ר וולקס , אשר ציין כי פרופ' סלעי טעה בטענתו כי העצב המשותף מתפצל לשני העצבים כאמור (הפאונלי והטיביאלי) . לטענתו העצב המשותף מתפצל לשני עצבים אחרים (ביניהם הפאוניאלי) כאשר העצב המשותף והטיבאלי הם שני עצבים נפרדים. עוד ציין כי העצב הטיבאלי מעצבב את שרירי השוק וכף הרגל האחראים לכיפוף לכיוון הרצפה.

104. המומחה מטעם התובע לא נחקר על חוות דעתו לעניין שיעורי הנכות שנקבעו. אין חולק כאמור כי אף לגישתו של המומחה מטעם הנתבעים, נותרה לתובע נכות קשה ברגל ימין, מתחת לברך, המהווה פגיעה תפקודית קשה.

105. מבלי צורך להכריע בשיעור הנכות הרפואית המדויק, הרי שמחוות הדעת הרפואיות ומעדויות המומחים עולה, כי הפגיעה המשולבת ברגלו הימנית של התובע הכוללת Drop Foot מלא (שיתוק של כף הרגל) שוות ערך לכל הפחות לקטיעה מתחת לברך, לפי סעיף 47 (7) (א) לתקנות המל"ל , דהיינו: נכות בשיעור 55%. נכות זו היא כאמור פועל יוצא של הנכויות המשולבות בתחום האורטופדיה ובתחום הנוירולוגיה. יתרה מכן, במקרה של קטיעה מתחת לברך, ניתן להתקין פרוטזה באופן בו הנפגע יכול לתפקד עם רגלו באופן חלקי. שונה המצב בעניינו. בהינתן כי לתובע אין פרוטזה, הרי שמוגבלותו התפקודית אף קשה יותר שכן אינו יכול להישען על רגל ימין על כל המשתמע מכך. לנכות זאת יש להוסיף נכות בשיעור 10% בגין צלקות שאינה במחלוקת, כך שנכותו הרפואית המשוקללת הינה לכל הפחות בשיעור מעוגל של 60% ( 59.5%).

106. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ויתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית.

107. נכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את מכלול הנסיבות המשפיעות על הנפגע המסוים, בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו, וכן בהיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה. בנוסף יש לבחון ראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל (23/8/10)). נבחן אפוא את יישום השיקולים השונים במקרה הנוכחי.

108. תחילת הדרך היא, כאמור, הנכות הרפואית. זו עומדת כאמור לעיל על כ- 60%משוקלל, אך מתוכה 10% הם בגין צלקת, שאינה בעלת השלכה תפקודית. נכותו של התובע בתחום האורתופדי היא מטבעה בעלת משמעות תפקודית במגוון תחומי החיים הדורשים הליכה או אפילו עמידה. אין חולק כי התובע מוגבל בתפקודים הדורשים שימוש או מאמץ של רגל ימין, כגון עמידה או הליכה ממושכות, רחצה, סחיבת קניות וכדומה.

109. בחינת הראיות ונתונים מעלה כי אכן נגרמה לתובע פגיעה תפקודית משמעותית, שכן מדובר בתובע, חקלאי, כיום בן 76, חסר הכשרה שתאפשר לו לעבוד בעבודה משרדית. עם זאת, אין אסמכתא או ראיה שתתמוך בטענת התובע כי הוא אינו יכול לנהל את המשק החקלאי ולו באופן חלקי.

110. מעדותו של התובע עלה כי הוא נזקק לעזרה בעיקר ברחצה, אינו יכול ללכת למרחקים ארוכים ונזקק לליווי מבני משפחתו. התרשמתי כי התובע סובל מצליעה וממגבלה קשה ברגל ימין ואף כי עובר לארוע נשוא התביעה, נזקק לעזרה מסוימת עקב תחלואה בברך שמאל ובגב, הרי ששיתוק כף הרגל כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה משפיע על תפקודו של התובע באופן ניכר.

111. בנסיבות אלו, לאחר בחינת הראיות והעדויות, כולל עדות התובע, בנו ואחותו, אך בהעדר עדויות אובייקטיביות בדבר השינויים בהכנסותיו מהמשק החקלאי, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית, בעובדה שחלק מן הנכות היא בגין צלקת, בהכשרתו וגילו של התובע והקושי לעבוד לאחר הארוע בתחום חדש, במגבלות התפקודיות של הנכות על עבודה פיזית, שוכנעתי כי מדובר בנכות תפקודית משמעותית אשר לכל הפחות עומדת בגובה הנכות הרפואית.

     הפסדי שכר בעבר:

112. התובע טוען בתצהירו כי קודם לארוע ובמשך שנים ארוכות תפעל משק חקלאי שהיהבבעלותו באופן יומיומי ושוטף. לטענתו אמנם כמה שנים לפני הארוע סבל מכאבי ברכיים אך הצליח להמשיך ולתפעל את המשק כאשר היה אחראי על הניירת, תוכנית עבודה, כספים הזמנות וכו' ובנו אלון היה אחראי על הפועלים בשטח. מאז הארוע לא חזר לעבוד במשק ובן נוסף שלו , ניר, נאלץ להיכנס ולעבוד בעסק ובכך להפסיד השתכרותו מעבודה אחרת (בשווי משכורת בסך 8,000 ₪). לטענת התובע בעקבות הארוע ירדו ההכנסות מהמשק. מתצהיר בנו של התובע, אלון, נטען כי קודם לניתוח שעבר התובע היה המשק מבוסס על גידול ירקות ועל הקמת חממות (להלן: "ענף החממות") והוא (בנו של התובע) משכורת חודשית. לטענתו ענף החממות עליו היה אחראי, היה נפרד מענף גידול הירקות וכיום עוסק המשק בעיקר בגידול ורדים, הקמת חממות ופחות ירקות. מהנתונים שעמדו בפני בית המשפט ביחס להכנסות התובע, עלה כי בשנים 2010-2011 עמד הפדיון על סך 500,000 ₪, שכר עבודה על 200,000 ₪ ואילו בשנת 2012 הפדיון מירקות ירד ל 213,000 ש"ח ושכר העבודה עלה ל 250,000 ₪, בשנת 2013 פדיון הירקות ירד ל 186,000 ₪ ושכר העבודה עלה ל 310,000 ₪. בשנת 2014 נכנס בנו של התובע, אלון, כשותף לעסק. פדיון הירקות עלה ל 500,000 ₪ אולם שכר העבודה עלה ל 691,000 ₪. לטענת בנו של התובע בעקבות היעדרותו של אביו, הוא נאלץ לשכור עובד במקומו ו/או את אחיו בסך של 8,000 ₪ לחודש. לטענת התובע בהתאם לדף חישוב שהוגש במהלך הסיכומים (סומן במ/1) יש לפצותו לפי הפסד של 8,000 ₪ עד גיל 75 ובסך כולל של 672,000 ₪

113. לטענת הנתבעים בתביעתו של התובע לביטוח לאומי עובר לארוע נשוא התביעה, הצהיר התובע שאינו מסוגל לעבוד. פועל יוצא הוא שהתובע למעשה לא עבד עובר לארוע נשוא התביעה ולא הציג דו"חות למס הכנסה על היקף ההכנסה אלא דו"חות של רואה החשבון. מכל מקום ניתן לראות מהדו"חות שהוגשו לתיק בית המשפט שההכנסה הכללית הלכה ועלתה עם השנים.

114. מהראיות שהובאו בפניי שוכנעתי כי עוד עובר לתאונה סבל התובע מבעיות רפואיות שהשפיעו על כושר השתכרותו כפי שניתן ללמוד מהצהרתו מיום 12.4.10 בטופס התביעה לגמלת סיעוד במל"ל. ראה גם עדות התובע "כל הזמן היו לי בעיות, מה לעשות. היה לי ברגל, היה לי בגב. כן (פרו' עמ' 20 שורה 14). ובהמשך – "עם הרגל היה לי קשה ללכת, עם הברך. עשיתי ניתוח עם הברך הראשונה, היה לי קשה, היו לי בעיות הרגליים". (פרו' עמ' 20 שורה 26-27) "גם בגב, הגב תודה לאל עשיתי את הניתוח ואחרי הניתוח לא ביקשתי מהם שום דבר מהגב". (שורה 29). יחד עם זאת ועל אף שפנה התובע לביטוח הלאומי עוד עובר לארוע נשוא התביעה, שוכנעתי כי תפקד במשק באופן חלקי.

115. מעדות התובע עלה כי בנו של התובע ניהל את המשק החקלאי הן עובר לארוע נשואהתביעה והן לאחריו (פרו' עמ' 21 שורות 21-23 22) ולמעשה היה "הרוח החיה של המשק" כבר כשנתיים לפני הניתוח (פרו' עמ' 22 שורות 14-15). מעדות בנו של התובע עלה כי עובר לארוע נשוא התביעה עסק התובע במשק בעיקר בניהול ניירת ודו"חות (פרו' עמ' 26 שורות 24-25) . כן העיד כי במשק היו מועסקים תאילנדים גם לפני הארוע וגם לאחריו (פרו' עמ' 27 שורות 9-14).

116. דו"חות הרווח וההפסד לשנים 2010-2017 שצורפו ע"י התובע , אינם חתומים ע"י רואהחשבון אלא ע"י התובע ובנו וממילא לא ניתן להסתמך עליהם בהינתן כי לא מדובר בדו"חות שהוגשו למס הכנסה.

117. מכל מקום, מעיון בדו"חות ניתן ללמוד כי בשנים הסמוכות לארוע היו הפסדים בתחום הירקות אולם ההכנסות מענף החממות עלו. לא הוכח בפניי כי הייתה קיימת הפרדה בין הענפים השונים במשק באופן שניתן לייחס לתובע ההפסדים מענף הירקות בעוד שאת ההכנסות מענף החממות יש לייחס לבנו, בפרט עת המשק רשום על שם התובע ובשים לב לעדות בנו כי עוד עובר לארוע עיקר עיסוקו של התובע במשק היה ניהול הניירת ודו"חות. כמו כן לא שוכנעתי כי תשלום לעובד שכיר / בנו בסך 8,000 ₪ לאורך כל התקופה משקפת את הפסדיו כאמור.

118. דומה כי השינוי בהכנסות אינו נובע מן הפגיעה התפקודית של התובע דווקא, אלא משינויים שנעשו בפעילות המשק במהלך השנים. מכל מקום ומשלא הובאו ראיות בנושא, קיים קושי ממשי לשום את הפסדי ההכנסה של התובע בפרט כאשר צורפו דו"חות רווח והפסד החתומים על ידו ולא דו"חות שהוגשו למס הכנסה על כל המשתמע מכך.

119. בנסיבות אלה, התובע לא הוכיח הפסדי השתכרות בעבר ולא מצאתי לפצותו בגין ראש נזקזה.

     עזרה לעבר ולעתיד:

120. התובע טוען כי בתקופת אשפוזו הארוכה נאלצו בני משפחתו לשבת לצדו כשהם מפסידיםימי עבודה כפי שהעידו בנו ואחותו. מאז האירועים נזקק התובע לעזרה רבה, נדרשת השגחה במקלחת, התובע זקוק לעזרה מישיבה לעמידה ולהיפך, עזרה בהסעה ועוד. לטענת התובע יש לחשב הפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד לפי שעתיים ביום ו- 55 ₪ לשעה. בהתאם לכך הפיצוי בגין עזרת הזולת ועזרת צד ג' לעבר עומד על סך של 313,280 ₪ ובגין עזרת הזולת ועזרת צד ג' לעתיד ועד תום תוחלת חייו על סך של 391,159 ₪ .

121. לטענת הנתבעים ,כפי שהעיד התובע בחקירתו הנגדית הוא מתפקד בסה"כ באופן עצמאי למעט רחצה. כן נטען כי לרעייתו של התובע מטפלת זרה המתגוררת עמם על כל המשתמע מכך וכי מגיעה לו גם עזרה מביטוח לאומי. מכל מקום ככל וייפסק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה מבלי להתחשב בתחלואיו הקודמים בגינן קיבל שירותים מיוחדים,הרי שיש לנכות את מלוא סכום השירותים המיוחדים .

122. התובע בחקירתו העיד כי עוד עובר לארוע נשוא התביעה סבל מבעיות בברך שמאל ובגבואף קיבל בגין כך קצבת נכות כללית ושירותים מיוחדים.

123. יחד עם זאת שוכנעתי כי לאחר הארוע נשוא התביעה חלה ירידה משמעותית בתפקודו של התובע והוא נזקק לעזרה מוגברת. לא הובאו ראיות בדבר היקף העזרה לה נזקק התובע וכאמור לעיל לא הועסקה עזרה בשכר. עם זאת, סביר כי בתקופה הסמוכה שלאחר הארוע, בהתחשב בתקופת האשפוז והשיקום, בסוג הפגיעה שאכן הגבילה הליכה ודריכה על הרגל, ובתקופות אי הכושר הממושכות, התובע נזקק לעזרה אינטנסיבית מצד בניו וסובביו. כמו כן, סביר כי גם היום הוא נזקק לעזרה מסויימת. אמנם אין מניעה לבצע פעולות יום יומיות, אך הוא יתקשה ברחצה, שירותים ובפעולות פיסיות הקשורות בבית, לרבות למשל, סחיבת קניות. בנסיבות אלו מצאתי לפסוק פיצוי בסך 115,000 ₪ לתקופת העבר ופיצוי בסך 60,000 ₪ לעתיד.

     הוצאות לטיפולים ואביזרים

124. לטענת התובע נזקק בגין הארוע לטיפול בגלי הלם בסך של 250 ₪ לטיפול ובסה"כ סך של 3,250 ₪.

125. עוד טען התובע כי נזקק במשך שנתיים וחצי לטיפול שיאצו באופן פרטי בעלות של 250 ₪לטיפול ובסה"כ 80 טיפולים, סך כולל של 20,000 ₪. כן נטען לקניית מדרסים 3 פעמים,בעלות של 3,000 ₪ ובסך כולל של 9,000 ₪ ותרופות בסך גלובלי של 28,800 ₪. התובע טוען כי נדרש ויידרש להוצאות בעבר ובעתיד בגין סדים, קב קנדי ומקל הליכה בסך כולל של 2,500 ₪ וכן יידרש להוצאות בעתיד בגין מדרסים בסך 9,500 ₪. כן טוען להוצאות בגין תרופות לעתיד בסך 35,000 ₪ ובסה"כ 108,050 ₪ בגין טיפולים ואביזרים.

126. לטענת הנתבעים התובע לא הוכיח מלוא הוצאותיו. התובע צרף קבלות על סך 3,350 ₪ בגין טיפולים בגל הלם ובגין מדרסים בסך של 3,575 ₪ בלבד. כן נטען כי לא הובאו כל ראיות בדבר רכישת תרופות בעבר ובעתיד.

127. מהראיות שהובאו בפניי לרבות עדויות המומחים, התובע ובני משפחתו מצאתי כי הוצאותהתובע ברובן מכוסות בסל הבריאות .חרף זאת מצאתי לפסוק סכום גלובאלי של 30,000 ₪ בשל הוצאות שאינם מוכרות ואינן בסל (טיפולים אלטרנטיביים, משככי כאבים וכו').

     הוצאות נסיעה, ניידות וחניה

128. התובע טוען לפיצוי בגין רכישת קולנועית בעלות של 9,000 ₪. כן נטען להוצאות בגין נסיעות בני משפחה משך 55 ימים בעת אשפוזו בבית החולים ברזילי בסך של 14,080 ₪ ובמשך חודש וחצי בעת אשפוזו ברעות בסך 34,740 ₪. בנוסף ביקורים בבתי חולים , מרפאת כאב בתל השומר לאורך השנים בסך של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד ובסה"כ 157,820 ₪.

129. לטענת הנתבעים מדובר בסכומים מוגזמים ומופרכים למעט רכישת הקולנועית ויש לפסוק סך גלובלי שלא יעלה על 30,000 ₪.

130. לתקופה הסמוכה לארוע מצאתי לפסוק סכום של 15,000 ₪. לגבי יתרת התקופה – לא הוכח כי התובע לא יכול להמשיך לנהוג ברכב ואין ראיה להוצאות ניידות מוגברות. בהנחה שבחלק מן המקרים יתקשה בחניה מרוחקת ויידרש להוצאה נוספת מעבר לרגיל מצאתי לפסוק סכום גלובאלי של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד.

     כאב וסבל

131. לטענת התובע מדובר בפגיעה קשה ורשלנות חמורה ויש לפסוק פיצוי משמעותי בסך של 650,000 ₪.

132. הנתבעים טוענת כי יש להתחשב בגילו של התובע, מצבו הרפואי הקודם ויש לפסוק לכל היותר סך 100,000 ₪.

133. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי הפגיעה הקשה, לניתוחים הנוספים שנאלץ לעבור, לגובה הנכות, ימי האשפוז וגילו של התובע מצאתי להעמיד הפיצוי על סך של 275,000 ₪.

     ניכויים

134. סך נזקיו של התובע מסתכמים בסך של 520,000 ₪ לפני ניכוי תגמולי המל"ל.

135. תגמולי המל"ל בענף שירותים מיוחדים בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית ליום 28.6.20 שהגישה הנתבעים עומדים על סך של 499,076 ₪ ובתוספת ריבית על תשלומי העבר בסך 12,163 ₪ סך כולל של 511,239 ₪.

136. אשר לקצבת נכות כללית, הנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית עדכנית מיום 28.6.20 לפיה תגמולי המל"ל בענף נכות כללית עומדים על סך של 91,394 ₪ ובתוספת ריבית על תשלומי העבר בסך 1,399 ₪, סך כולל של 92,793 ₪. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אין לבצע ניכוי של קצבת נכות כללית מנזקי התובע בתיק זה.

137. מאחר ותגמולי המל"ל כפי שפורטו בחוות הדעת האקטואריות כוללות סכומים שקיבלהתובע ויקבל בעתיד , ללא קשר לתאונה, יש לערוך ניכוי יחסי של תגמולי המל"ל. ככל וב"כ הצדדים לא יגיעו להסכמות באשר לגובה הניכויים, תוגש חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעים לעניין ניכוי יחסי של תגמולי המל"ל וחוות דעת נגדית מטעם התובע.

     הוצאות

138. כן טוען ב"כ התובע לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בהתאם להסכם שכרהטרחה עם התובע שהוגש וסומן במ/2 ולפסיקת הוצאות לדוגמא בשל התנהלותהנתבעים. כבר נפסק כי פסיקת הוצאות לא נועדה ככלל להעניש את הצד שהפסיד במשפטו, אלא להחזיר לזה שזכה את ההוצאות שהוציא מכיסו לשם ניהול המשפט, אם לא בשלמותן הרי לפחות בחלקן (ע"א 161/77 פקיד השומה חיפה נ' פז חברת נפש בע"מ, פ"ד לא(3) 505, בפסקה 6; בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר (30.6.2005) (להלן: "עניין תנובה"), בפסקה 15).

139. לא מצאתי בנסיבות העניין להורות על הוצאות לדוגמא כנגד הנתבעים. הנתבעים ניהלוהגנתם בתיק זה ועמדו על טענותיהם הן בשאלת הרשלנות והן בשאלת הנזק ולא מצאתי ניהול חריג המצריך פסיקת הוצאות לדוגמאות כאמור. כך גם לא מצאתי לחרוג משכר טרחת עו"ד שנפסק בתביעות כגון דא.

     סיכום

140. התביעה מתקבלת.

141. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכום שנפסק בניכויי תגמולי המל"ל (ניכוי יחסי) בתוספתשכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4%.

142. כמו כן יחזירו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט שהוציא, בצירוף הפרשי הצמדהוריבית ממועד כל הוצאה ועד למועד התשלום בפועל בהתאם לפירוט הוצאות המשפט של התובע שהוגש לתיק בית המשפט ביום 12.8.20.

143. את הסכומים שנפסקו ישלמו הנתבעים לתובע תוך 30 יום.

     הסכומים יועברו באמצעות באות כוחם של התובעים תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין (לא כולל סגרים ופגרות) שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

      

      

      

      

     זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

      

     המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

      

     ניתן היום, י"ד טבת תשפ"א, 29 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.