לפניי עתירה מנהלית המופנית נגד החלטת המשיבים לבטל את רישיון הנשק האישי של העותר.
1.העותר החזיק ברישיון לכלי יריה מסוג אקדח משנת 1998.
ביום 9.9.2021 החליט פקיד רישוי כלי יריה על ביטול רישיון הנשק האישי של העותר. הרישיון בוטל בשל המלצת משטרת ישראל, בגין תיק איומים. כלי הירייה הופקד באותו יום.
ביום 27.12.2021 החליט הממונה על רישוי כלי ירייה לדחות את הערר שהגיש העותר נגד החלטות פקיד הרישוי מיום 9.9.2021. זאת בשל התנגדות הקצין הממונה למתן רישיון לעותר בגין מידע המצוי בידי משטרת ישראל מהעת האחרונה על מעורבות העותר בעבירת איומים. נכתב בהחלטה כי "מחומר החקירה עולה כי העורר איים על אחותו לאחר שחזרה לבית בשעה מוקדמת בבוקר, העורר נחקר באזהרה והכחיש החשדות נגדו. בתיק לא הוגש כתב אישום".
2.בעתירה לפניי נטען כי העותר, יליד 1961, פנסיונר של צה"ל בדרגת רס"ן, הוא אדם שומר חוק, שירת כקצין גששים בכיר בצה"ל ומוכר כנכה צה"ל בעקבות פציעה במהלך שירותו הצבאי.
העותר טוען כי התלונה השקרית אותה הגישה אחותו כנגדו נסגרה מבלי שהוגש כתב אישום. לשיטתו, ביטול רישיונו בשל אותה תלונה אינו עומד במבחן הסבירות.
3.לטענת המשיבים, ההחלטה בעניינו של העותר היא החלטה סבירה, שהתקבלה בהתאם לסמכויותיה של המשיבה על פי החוק, ולאחר מתן הזדמנות לעותר להשמיע טענותיו ולאחר בחינת הערר, ומכל מקום לא מדובר בהחלטה שהיא בלתי סבירה באופן קיצוני המצדיק את התערבות בית המשפט. נטען כי בידי המשטרה מידע מהעת האחרונה, שנאסף במסגרת תיק החקירה, על חשד למעורבות העותר בעבירת איומים על אחותו, לאחר שחזרה לביתה בשעה מוקדמת בבוקר. שיקוליה של המשטרה הם שיקולים של הגנה על שלום הציבור ושמירה על בטחונו. המבחן המנחה את המשטרה הוא קיומו של חשש סביר לשלום הציבור כתוצאה מנשיאת נשק על ידי בעל הרישיון. הערכת המסוכנת מתבצעת על בסיס מכלול הראיות המינהליות ומכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, כולל תיקים בהם לא הוגש כתב אישום.
המשיבים מבקשים ליתן משקל ניכר להמלצת המשטרה, בהיותה הגורם המקצועי בעל היכולת והכלים להעריך את מידת מסוכנותו של אדם. נטען כי בעת קבלת ההחלטה לא נעלמו מעיני המשיבים הנסיבות האישיות של העותר, ובכלל זה עברו כנושא נשק. אך כאשר מדובר בחשד למקרה של עבירות אלימות כמו אלה בהן נחשד העותר, יש להידרש לעניין בזהירות המתבקשת ולהכריע את הכף לטובת האינטרס הציבורי של שלום הציבור ובטחונו. המשיבים מדגישים כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות השלטונית, וודאי לא בעניינים עובדתיים ומקצועיים כגון זה.
4.בדיון ביום 15.3.2022 הוצג לפניי תיק החקירה. לאחר עיון בתיק החקירה המלצתי בפני ב"כ המדינה לשקול עמדתה, והוא נעתר להמלצה.
בהודעה מיום 3.4.2022 מסר ב"כ המדינה כי לאחר שהגורמים הרלוונטיים שקלו בכובד ראש את הערות בית המשפט וקיימו התייעצות בנושא, המשיבה עומדת על האמור בכתב התשובה ומבקשת לדחות את העתירה. הוסבר כי המשיבה נוקטת גישה זהירה במקרים כגון זה, בהם קיימת (על פי ראיות מנהליות) אינדיקציה לחשש לשלום הציבור ובטחונו. נטען גם כי לא הועלתה מפי העותר טענה מבוססת בדבר הצורך בהחזקת רישיון לנשק. לבסוף הובהר כי בפני העותר פתוחה הדרך להגיש בקשה חדשה לקבלת רישיון לכלי ירייה.
דיון והכרעה
5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת תיק החקירה שהוצג לפניי בדיון, מצאתי כי יש לקבל את העתירה ולהשיב לעותר את רישיון הנשק האישי.
כידוע, אין לאזרח זכות קנויה להחזיק ולשאת כלי ירייה. החזקת כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון. הרשות המוסמכת בחוק רשאית, לפי שיקול דעתה, לתת רישיון או לסרב לתתו וכן לבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו (סעיף 12 לחוק כלי יריה, תש"ט-1949). הרשות המוסמכת לעניין זה היא פקיד הרישוי, על פי המלצת קצין משטרה בכיר שהוסמך לכך על ידי המפקח הכללי של המשטרה. המלצת המשטרה היא בעלת משקל ממשי בשיקול הדעת של פקיד הרישוי (ר' עע"מ 9187/07 אורי לוזון נ' משרד הפניםניתן ביום 24.7.2008)).
על החלטת פקיד הרישוי ניתן להגיש ערר לממונה. כאשר מוגש ערר על החלטת פקיד הרישוי, על הממונה להעבירו לתגובתו של קצין המשטרה שמונה לשם כך.
משטרת ישראל היא הגורם המקצועי שהמחוקק הסמיך להציג את חוות דעתה בפני הגורם המוסמך, כאשר זה עוסק בשאלה אם ליתן רישיון או לבטלו. מכאן שעל הממונה לתת משקל ממשי להמלצת קצין המשטרה (ר' עת"מ (מרכז) 49759-04-18רן עצמון נ' פקיד רישיון כלי ירייה(ניתן ביום 20.1.2019)).
6.החוק אינו מפרט את השיקולים העומדים בבסיס שיקול הדעת של הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או ביטולו. השיקולים נלמדים מהמטרה לשמה נדרש הרישיון, מחד גיסא, ומהצורך להגן על שלום הציבור, מאידך גיסא. ההסדר הנורמטיבי מבקש לאזן בין האינטרס להחזיק בכלי ירייה למטרות חוקיות שונות, לבין שלום הציבור ובטחונו (ר' עע"מ 3326/18 פלוני נ' מנהל רישוי לכלי ירייה מחוז דרום(ניתן ביום 14.1.2019) פסקה 19 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות שם). לא פעם גם נפסק כי אין דופי בגישה זהירה ומחמירה מטעם הרשויות בעניין מתן רישיון לכלי ירייה (עע|מ 3792/14עובד רופל נ' המשרד לביטחון פנים(ניתן ביום 23.3.2015)).
לצד זאת, נפסק כי במצב שבו מתבקש ביטול רישיון שכבר ניתן, מוטל על הגורמים המוסמכים נטל מיוחד להצדיק את ההחלטה בדבר ביטול הרישיון, ובמיוחד נדרשת בחינה זהירה של הסיכון הנשקף מבעל הרישיון, ומן ההכרח לבסס את ההחלטה על תשתית ראייתית מספקת. בעניין שללםפסק השופט (כתוארו אז) א' ברק כי "חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים" (בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה, פ"ד לו(1) 317, 328), וכי "אין די בחשש של שימוש שלא כדין, אלא יש להצביע על סיכון ניכר, אותו יש להוכיח באופן משכנע ללא ספקות סבירים" (שם, בעמ' 330).
7.נוכח איזון האינטרסים המתחייב, כמפורט לעיל, ובהתחשב בטענות הצדדים ובתיק החקירה שהובא לעיוני, מצאתי כי החלטת הממונה לבטל את רשיונו של העותר חורגת ממתחם הסבירות.
בהתאם לתשתית העובדתית שנפרשה בפניי, לא מצאתי כי נשקפת מהעותר מסוכנות לשלום הציבור אשר מצדיקה את שלילת רישיון הנשק, בו הוא מחזיק שנים ארוכות. אמנם, ההחלטה של הרשות מתבססת על ראיות מנהליות, וברף מינהלי אין צורך בנטל השכנוע הנדרש במשפט הפלילי. אולם גם על פי רף זה, הדברים שהוצגו אין בהם כדי לבסס תשתית מספקת לכך שהחזקת רשיון נשק על ידי עותר מהווה סכנה לשלום הציבור. אין בחומר שהוצג לפניי להקים תשתית בדבר מסוכנות של העותר. אציין כי העותר אחז ברישיון הנשק שנים רבות ולא נטען כי אי פעם עשה שימוש בלתי ראוי בכלי הנשק.
8.תיק החקירה שהוצג לי במעמד הדיון אינו מלמד על חשד כי העותר ביצע עבירה פלילית, לא כל שכן על חשד לעבירה פלילית שיש לה זיקה כלשהי לנשק.
המתלוננת בתיק החקירה, אחותו של העותר, אינה מפנה טענות ישירות בדבר איומים כלפי העותר, וטענותיה מופנות למעשה כנגד אח אחר. הנגיעה של העותר המשתקפת מתיק החקירה היא עקיפה ביותר, אם בכלל. מכאן שהראיות נגד העותר אינן מגיעות כדי "ראיות מנהליות" שניתן לבסס עליהן את החלטת הרשות. הראיות נגד העותר אינן עומדות אפילו ברף של "חשד סביר" (ראו והשוו עת"מ (מחוזי ב"ש) 23200-05-18 גדוע אבו סבית נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.11.2018). מעבר לתיק החקירה, לא הוצג מידע מודיעיני או מידע אחר התומך בביטול הרשיון.
לכך מתווספת העובדה שמאז התלונה חלפה למעלה מחצי שנה. מאז ועד היום לא נטען כי התשתית המנהלית בגינה בוטל רשיון הנשק, התחזקה בצורה כלשהי. חלוף הזמן, ללא שום אינדיקציה חדשה, מכרסם בעוצמתה של התשתית, שממילא לא הייתה חזקה.
9.בשולי הדברים אציין כי המשיבה לא נתנה טעם מניח את הדעת לכך שההחלטה בערר ניתנה בחלוף למעלה מ-45 ימים מהגשת הערר. ב"כ העותר הציג אסמכתא (דוא"ל) לכך שהערר הוגש ביום 14.9.2021. ב"כ המשיבה ציין כי מבחינת האגף לרישוי כלי ירייה הערר התקבל ביום 18.10.2021 ואז החל הטיפול בו. אולם מניין הימים מתחיל מיום שהוגש הערר ולא מיום שמתחיל בפועל הטיפול בו, מה גם שההחלטה ניתנה בחלוף למעלה מ-45 ימים (ביום 27.12.2021) גם אם מניין הימים מתחיל ב- 18.10.2021. פגם זה לבדו אינו מצדיק ביטול ההחלטה, אך הוא יילקח בחשבון לעניין הוצאות משפט.
10בסיכום הדברים, החומר שהוצג לי אינו מבסס במידה מספקת תשתית ראייתית המצביעה על מסוכנות של העותר לציבור, או על דפוס פעולה עברייני של העותר, ולו ברמה של ראיות מנהליות.
לא נטען כי במהלך השנים הרבות בהן אחז העותר ברישיון הנשק, הוא השתמש בנשק בצורה המסכנת את שלום הציבור, או בכלל, ואין יסוד להניח כי יעשה כן, לו יושב לו רישיון הנשק.
סוף דבר – העתירה מתקבלת במובן זה שהחלטת הממונה מיום 27.12.2021 מבוטלת. רשיון הנשק שבוטל יוחזר לעותר.
המשיב ישלם לעותר סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט.
ניתן היום, י"ד ניסן תשפ"ב, 15 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
