פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

1.לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2.כעולה מכתב התביעה, אשר הוגש סמוך לתום תקופת ההתיישנות, התובע יליד 1982 נפגע בתאונת דרכים מיום 20.8.2008 בסמוך לשעה 11:30, עת התנגש רכב ברכבו של התובע מאחור (להלן: "התאונה").

3.הנתבעת, מבטחת רכבו של התובע, הכחישה בכתב ההגנה את התאונה ונסיבותיה. לטענת הנתבעת התובע לא נפגע כתוצאה משימוש ברכבו וככל שנפגע, רכבו שימש כ"זירה" בלבד ולפיכך, לתובע עילת תביעה כנגד מבטחת הרכב הפוגע בלבד.

4.שני מומחים רפואיים מונו מטעם בית המשפט לקביעת נכותו של התובע. ד"ר חנן טאובר, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי קבע בחוות דעתו מיום 26.5.2016, כי התובע סובל מנכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 30% בגין הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ממנה ייחס מחצית לתאונה ומחצית למום מולד.

ד"ר גלעד יהלום, אשר מונה כמומחה בתחום הנוירולוגי העריך בחוות דעתו מיום 16.12.2016 את נכותו של התובע בשיעור של 30% בגין הפגיעה השורשית בעמוד השדרה הצווארי בזרוע ימין ושמאל ממנה ייחס מחצית לתאונה ואת המחצית השנייה למום המולד בעמוד השדרה הצווארי שמהווה לדבריו גורם סיכון לפציעות של עמוד השדרה וחוט השדרה הצווארי.

5.הנתבעת מכחישה כאמור את גרסת התובע אודות נסיבות התאונה וכפועל יוצא מכחישה את חבותה לפצותו על נזקיו. בנוסף חלוקים הצדדים בשאלת הנזק.

6.בהיעדר אפשרות לפשרה נשמעו הראיות. התובע נחקר וכן, שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

7. תחילה אדון בנסיבות התאונה ובשאלת החבות.

נסיבות אירוע התאונה

8.בכתב התביעה צוין לגבי נסיבות התאונה, כי "בתאריך 20.8.2008 בשעה 11:30 או בסמוך לכך, ארעה תאונת דרכים עת התנגש רכב במכונית התובע מאחור וכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקי גוף כפי שיפורט בהמשך".

9. בתצהירו תאר התובע את נסיבות התאונה כך:

"ביום 20.8.2008 ארעה לי תאונת דרכים עת התנגש רכב במכוניתי מאחור וכתוצאה מכך נגרמו לי נזקי גוף קשים כפי שיפורט בהמשך"

במסמכים נוספים אשר צורפו לתצהיר התובע נרשמו נסיבות האירוע מפי התובע

כך: בתעודת חדר המיון מיום התאונה נרשם: "לדבריו נכנסו ברכבו מאחור בחניון"

בחוות דעתו של ד" טאובר נרשם: "התובע נפגע בתאונת דרכים מיום 20.8.08 במנגנון פגיעה אחורי בעוצמה ניכרת". בחוות דעתו של ד"ר גלעד יהלום נרשם: "מהמסמכים שעמדו בפניי ומשיחה עם התובע עולה כי בתאריך 20.8.2008 עבר תאונת דרכים במנגנון צליפת שוט: רכב אחר פגע ברכבו מאחור. לדבריו, עמד עם רכבו בחניה. לא זוכר אם היה חגור. לא איבד הכרה, לא זוכר אם הקיא. מוסר כי אביו הסיע אותו ממקום התאונה למיון בי"ח שיבא.."

בעדותו תיאר התובע את נסיבות התאונה כך:

"ש.בזמן התאונה האם נכון שנהגת ברכב שלך?

ת.של אבא שלי.

ש.נכנסת לחניון ברח' לואי פסטר ביפו?

ת.כן.

ש.היה חניון מקורה או חיצוני?

ת.חניות חיצוני.

ש.נכנסת דרך שער החניון, החניתי באחת השורות ?

ת.הייתי במהלך החניה באחת השורות , לא סיימתי.

ש.מה זאת אומרת היית במהלך החניה?

ת.לא יצאתי מהרכב ולא פתחתי את הדל. לא זוכרת אם הרכב היה מונע או לא.

ש.הרכב עמד באחת החניות המוסדרות שם?

ת.כן.

ש.חיכית כמה דקות להתארגן ליציאה?

ת.לא כמה דקות. היה די בפתאומיות.

ש.לא זוכר האם הרכב היה מונע או לא?

ת.לא.

ש.עמד באחת החניות המוסדרות של החניון?

ת.כן. עמד בחניה." (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 19-21 ועמ' 12 שורות 1-4).

התובע טוען בסיכומיו, כי יש לקבל את גרסתו לתאונה, כפי שפורטה בתצהירו ובעדותו ולפיה, ביקש לחנות את רכבו בחניון ברחוב לואי פסטר ביפו ובמהלך חניית הרכב פגע ברכבו רכב צד ג' וגרם לו לנזקי גוף.

הנתבעות טוענת מנגד, כי אין ליתן אמון בגרסת התובע בהיעדר גרסה אחידה, לנוכח ריבוי הגרסאות וסתירות בין הגרסאות השונות. נטען, כי לאור ריבוי הגרסאות לא ניתן לקבוע ממצאים ביחס לאופן קרות התאונה ולפיכך, דין התביעה להידחות. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ככל שתתקבל גרסת התובע הרי שהחבות לפיצויו מוטלת על מבטחת הרכב הפוגע. בנוסף, נטען, כי התובע נמנע מהבאת אביו, אשר פינה אותו לאחר התאונה לבית החולים ויכול היה לתמוך בגרסתו, לעדות, הימנעות הפועלת לחובתו.

דיון והכרעה

10.לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע הוכיח את גרסתו אודות נסיבות התאונה במידת ההוכחה הנדרשת ולפי גרסתו זו, החבות לפיצויו מוטלת על הנתבעת. להלן נימוקיי.

גרסת התובע כי נפגע מפגיעת רכב צד ג' מאחור הינה גרסה עקבית. אמנם, צודקת הנתבעת בטענתה, כי הגרסה בכתב התביעה ובתצהיר התובע הינה לקונית וחסרה פרטים מהותיים לבחינת חבותה של הנתבעת ואולם, חוסר זה התבהר והושלם בחקירתו הנגדית של התובע ובמסמכים הנוספים אשר צורפו לתצהירו.

מחקירתו הנגדית של התובע עולה, כי התובע ביקש להחנות את רכבו בחניון חיצוני ברחוב לואי פסטר יפו. התובע נכנס עם רכבו לחניון והחנה את רכבו באחת החניות המסומנות. בטרם הספיק התובע לפתוח את דלת הרכב ולצאת ממנו, נפגע הרכב מאחור מרכב צד ג'. התובע לא זכר אם הרכב היה מונע או לא במועד הפגיעה. התובע אף לא זכר אם היה חגור, כעולה מגרסתו כפי שנמסרה לד"ר יהלום. עוד עולה מחקירת התובע, כי התאונה אירעה בסמוך לאחר עצירת הרכב במקום החנייה המסומן ("ש. חיכית כמה דקות להתארגן ליציאה? ת. לא כמה דקות. היה די בפתאומיות" – עמ' 11 לפרוטוקול שורות 31-32).

לא מצאתי בין הגרסאות שמסר התובע בהזדמנויות השונות כאמור לעיל, סתירות מהותיות הפוגמות במהימנות עדותו של התובע. מדובר בגרסה אחת, אשר נמסרה באופן חלקי בהזדמנויות שונות וסביר להניח שהסיבה לכך היא היעדר מודעות של התובע, כמי שאינו מצוי ברזי חוק הפיצויים, בהגדרות השונות ובדקויות בהן עוסקים אנו, המשפטנים, בניתוח שאלת החבות. בנוסף, איני מוצאת לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שלא הביא את אביו לעדות, כאשר אין מחלוקת שהאב לא היה עד לתאונה ועדותו ממילא לא הייתה תורמת להבנת נסיבותיה.

לאחר שהתרשמתי מעדות התובע ושקלתי את הראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו לאופן התרחשות התאונה. אמנם, עדות התובע הינה, כאמור, עדות יחידה של בעל דין, אך הרושם שהותירה היה חיובי ובנוסף, נתמכה גרסתו במסמכים הרפואיים.

משקבעתי, כי התובע נפגע בנסיבות המתוארות בעדותו, נותרה לדיון השאלה האם לנוכח גרסה זו החבות לפיצויו מוטלת על הנתבעת או שמא על מבטחת הרכב הפוגע? האם התובע עשה בעת התאונה שימוש ברכבו או שיש לראותו כיושב ברכב שהינו בבחינת "זירה" בלבד?

המונח "שימוש" הוגדר בחוק הפיצויים כך: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, ..." (סעיף 1 לחוק).

התובע העיד, כי החנה את רכבו במקום המסומן לחנייה בחניון אך טרם פתח את הדלת וטרם יצא מהרכב. אין מחלוקת, כי בעת הפגיעה ברכב היה רכבו של התובע במצב עצירה. עוד אין מחלוקת, כי הרכב חנה במקום מותר לחנייה. התובע לא זכר אם המנוע דמם ואם היה חגור. כמו כן, התובע ציין, כי פגיעת רכב צד ג' ברכבו הייתה פתאומית ומיידית ("ש. חיכית כמה דקות להתארגן ליציאה? ת. לא כמה דקות. היה די בפתאומיות" עמ' 11 לפרוטוקול שורות 31-32)..

בע"א 1042/00 מגדל נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, אליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה, קובע בית המשפט העליון, כי :

"... חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי" על כן, כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה שימוש ברכב מנועי, ועל כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב... אולם בכך לא נחרץ גורלה של התביעה. לנפגע עומדת האפשרות להגיש תביעה מכוח סעיף 2(א) לחוק הפיצויים כנגד הנוהג ברכב הפוגע וכנגד מבטחו".

גם בפסיקה נוספת של בית המשפט העליון נקבע, כי עצם הישיבה ברכב, טרם תחילת הנסיעה כמו גם לאחר סיומה, אינה בבחינת שימוש בכרב מנועי ועל מנת שישיבה ברכב תוכר כפעולת הנסיעה עצמה עליה להיות קשורה קשר ממשי לנסיעה הפיסית עצמה. כך למשל, ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר (פורסם בנבו) נקבע, כי :

"אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו...

יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק. כך למשל, הליכתו של הנהג מביתו לעבר הרכב חיונית, פיסית, לתחילת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב". לעניין גבולותיו של השימוש הזה קבענו בעניין ינטל הנ"ל כי "פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי"

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם ברע"א 3149/09 קרנית נ' סקאפי (פורסם בנבו), שם לא הוכרה ישיבה ברכב לקראת נסיעה כשימוש:

"המבחן שהוצע על ידי המבקשת, הקובע כי מרגע כניסת הנהג לרכב לשם נסיעה בו מתחילה ה"נסיעה ברכב" כהגדרתה בחוק, נדחה כבר על ידי בית משפט זה (ראו: 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009) (להלן: עניין נביל); רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (לא פורסם, 29.10.2007)). בעניין נביל נקבע כי פרשנות המושג "נסיעה ברכב" אמנם חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב אולם "המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל" (שם, פסקה 8 לפסק הדין). בענייננו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה, יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים (ראו בהקשר זה: ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486 (2002)). בצדק נפסק איפוא כי לא נעשה במיניבוס "שימוש" כמשמעו בחוק הפיצויים".

הנתבעת מפנה לפסק הדין שניתן בת.א (שלום י-ם) 13927/07 כנפו יוכבד נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) שם יצאה התובעת מנקודת שירות של אורנג ונכנסה לרכבה שהיה בחנייה על מנת לנסות מהמקום. בעודה יושבת וטרם הניעה את רכבה התקבלה במכשיר הטלפון שלה שיחה. בעודה משוחחת בטלפון פגע ברכבה רכב שנסע לאחור. בית המשפט דחה את הטענה שהתובעת עשתה שימוש של נסיעה ברכב (וראו מקרה דומה שנדון בת.א. (נצ') 7656-11-13 עלי עבד אלעאל נ' הראל חברה לביטוח (פורסם בנבו)).

ואולם, אין מקרה זה דומה לענייננו. מעדות התובע עולה, כי הוא נפגע בתוך הרכב זמן קצר ביותר לאחר עצירתו במקום החנייה המיועד בטרם הספיק לפתוח את הדלת על מנת לצאת מהרכב ("הייתי במהלך החניה באחת השורות, לא סיימתי... לא יצאתי מהרכב ולא פתחתי את הדלת..." עמ' 11 לפרוטוקול שורות 26-28). לא נטען ולא הוכח, כי התובע התכוון להישאר ברכב זמן מה או שהיה עסוק בעת הפגיעה בפעולה כלשהי בתוך הרכב שאינה קשורה לנסיעה ואשר הצריכה את הישארותו ישוב ברכב. הנתבעת מצידה אף לא זימנה לעדות את הנהג הפוגע שיתכן והיה יכול לסייע לה הפריך את גרסת התובע.

בנסיבות אלה, בהן התאונה אירעה ממש עם סיום פעולת הנסיעה ועצירת הרכב במקום החנייה ובטרם הספיק התובע לפתוח את הדלת על מנת לצאת מהרכב וכאשר לא הוכח שהתובע השתהה ברכב מסיבות שאינן קשורות לנסיעה עצמה, סבורני, כי יש לראותו כמשתמש ברכבו בעת התאונה.

לפיכך, ולאור מסקנתי האמור, חבה הנתבעת, מבטחת הרכב, בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

חוות דעת המומחים

11.להערכת נכותו של התובע מונו כאמור ד"ר טאובר וד"ר יהלום. שניהם זומנו על ידי הנתבעת לחקירה על חוות דעתם.

12.ד"ר טאובר העריך בחוות דעתו את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 30% בגין הגבלות תנועה קשות בעמוד השדרה הצווארי, ממנה יש לייחס מחצית לתאונה ומחצית למצב קודם הנובע ממום מולד. כמו כן, העריך ד"ר טאובר את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 30% למשך שלושה חודשים לאחר התאונה ולמשך אותה תקופה לאחר הניתוח שעבר ביום 24.11.2013.

בחקירתו הסביר המומחה, כי התובע סובל מהולדתו מתסמונת תורשתית המכונה – "קליפל פייל" הבאה לידי ביטוי באיחוי של חוליות עמוד השדרה הצווארי, כלומר חיבור של יותר משתי חוליות (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 14-16). המומחה ציין, כי הסובלים מהתסמונת סובלים מכאבי ראש ושרירים בצוואר ובגב בדרגות חומרה שונות וכי טראומה לעמוד השדרה כמו נפילה או תאונת דרכים עשויה להחמיר את הבעיות באזור שבו מחוברות החוליות (שם, שורות 22-24).

המומחה ציין, כי התובע היה מוגבל בתנועות עמוד השדרה הצווארי גם לפני התאונה אך התאונה החמירה את מצבו, והניתוח שעבר אשר במהלכו הוציאו את החוליה הצווארית החמישית ושתלו כלוב מתכת במקומה תוך קיבוע החוליות "מגביל את המעט תנועה שהייתה לו מקודם, עוד יותר" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 11-14).

עוד נשאל המומחה על השלכות העבר הרפואי של התובע ועל אופן חלוקת הנכות. המומחה ציין, כי לאור העובדה שאין עדות להערכה מדידה של תנועות עמוד השדרה הצווארי של התובע עובר לתאונה, הוא מצא לנכון לחלק את הנכות בשווה בין התאונה לבין המום המולד (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 31-32 ועמ' 23 שורות 1-3).

ד"ר גלעד יהלום, אשר מונה כמומחה בתחום הנוירולוגי העריך בחוות דעתו מיום 16.12.2016 את נכותו של התובע בשיעור של 30% בגין הפגיעה השורשית בעמוד השדרה הצווארי בזרוע ימין ושמאל ממנה ייחס מחצית לתאונה ואת המחצית השנייה למום המולד בעמוד השדרה הצווארי שמהווה גורם סיכון לפציעות של עמוד השדרה וחוט השדרה הצווארי.

בחקירתו התבקש המומחה להתייחס לחלוקת הנכות וציין כי, החלוקה נעשתה לפי ההסתמנות הרפואית והממצאים בבדיקות וכן, על סמך התרשמותו (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 18-23, 26-27).

לאחר ששמעתי את עדויות המומחים התרשמתי, כי עברו הרפואי של התובע כמו גם מצבו לאחר התאונה ובעקבותיה נשקלו בזהירות על ידי המומחים על פי ניסיונם, התיעוד הרפואי וממצאי בדיקות ההדמיה שעמדו בפניהם ואיני מוצאת מקום לשנות מקביעותיהם בדבר חלוקת הנכות.

לסיכום, לתובע בעקבות התאונה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 27.33% בגין הפגיעה הצווארית.

הנכות התפקודית

13.הצדדים חלוקים בשאלת השפעת הנכות הרפואית על כושרו של התובע לעבוד ולהשתכר, בין היתר כמוזיקאי. התובע טוען, כי לנוכח עיסוקו עובר לתאונה ולאחריה כמוזיקאי, עיסוק המחייב שימוש תדיר בידיים ומאמץ פיזי רב בעיקר במהלך הופעות, נכותו התפקודית עולה לאין שיעור על הנכות הרפואית. לטענתו בעקבות התאונה והנכות שנגרמה והוחמרה בגינה נמנע ממנו להמשיך ולעסוק במוזיקה חרף העובדה שעובר לתאונה ולאחריה התקדם בתחום, למד לימודים גבוהים ועתיד היה לפתח קריירה מבטיחה ובינלאומית. נטען, כי בשל הקשיים והמגבלות הנובעות מפגיעתו בתאונה נאלץ לגדוע את הקריירה בתחום המוזיקה ופנה לעסוק בתחום ההי טק, בניהול חברת סטרטאפ (הזנק) בתחום המוזיקה.

14.הנתבעת טוענת מנגד, כי לנכותו של התובע אין כל השלכה ממשית על תפקודו ולראייה, לאחר התאונה המשיך התובע לעסוק בתחום הנגינה באופן מקצועי עד שנת 2015 – שבע שנים לאחר התאונה. כמו כן, התובע לא הביא לעדות מי מקרוביו או בעלי מקצוע העובדים עמו על מנת שיעידו על מגבלותיו הנטענות בתחום זה ועדותו בעניין זה נותרה עדות יחידה של בעל דין. בנוסף נטען, כי לאחר התאונה התובע תפקד באופן מלא וללא כל מגבלה, עבד, למד, ניגן וניהל אורח חיים עצמאי מבלי שנזקק לכל עזרה.

15.מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, כשההלכה בעניין זה היא שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (פורסם במאגרים, 21.12.92); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 23.8.10)).

"בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי"

(ע"א 4302/08 ד"ר שלמייב נ' בדארנה (פורסם במאגרים, 25.07.10).

עובר לתאונה ועד חודשיים לפניה עבד התובע כאיש ביטחון בחברת ק.א.ל . חודשיים לפני התאונה החל התובע קורס דיילים בחברת התעופה אל על ולאחר סיום הקורס עבד כדייל אוויר במשך שנתיים, כאשר שובץ לטיסות במגוון יעדים ובהם ארצות הברית, אירופה ודרום אפריקה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 19-28). התובע העיד, כי במקביל לעבודתו בחברת אל על למד שנה באקדמיה למוזיקה בירושלים, והתגורר בדירה שכורה בירושלים (שם, שורות 8-15) בנוסף ללימודים והעבודה כדייל, המשיך התובע לנגן וליצור (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7-8). בהמשך, משנת 2011 עבד התובע כשנתיים נוספות בחנות כלי נגינה כמוכר במחלקת הגיטרות (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 17-22). בשנת 2013 עבר התובע להתגורר בגרמניה. התובע חזר לארץ לביצוע הניתוח בעמוד השדרה הצווארי ביום 24.11.13 ולאחריו שב להתגורר בגרמניה. בשנת 2015, נישא התובע לאזרחית גרמניה ומעמדו כיום הוא של תושב זמני. עד שנת 2015 עבד התובע כמוזיקאי באופן מקצועי והופיע ברחבי גרמניה. התובע העיד, כי "ב-2014 אחרי הניתוח, עברתי לגרמניה והתחלתי קריירה מוזיקלית שהחלה במועדונים קטנים והופעות בטיפים וחרשתי את המקום. 2015 הגעתי למקום בו אני מופיע על במות ש"ניוז טרוויס "הופיעו בהם, "ממפרס אנד סאן". היתה לי קריירה שהלכה לכיוון מסוים. ההופעה האחרונה היתה של 500 יורו להופעה וזה נקטע כי אני לא מסוגל לנגן ולא נקטע בגלל שום סיבה אחרת. כל חיי ייעדתי עצמי לעשיית מוזיקה. כתבתי מוזיקה להצגות, לתיאטרון הבימה, בימרתף, סמינר הקיבוצים" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 28-32, עמ' 13 שורה 1). במהלך חקירתו הנגדית הוצגו לתובע קטעי נגינה מהופעות שערך בשנים 2014-2015 וכאשר עומת עם העובדה שלא ניכרת לעין ולאוזן כל מגבלה באופן נגינתו, השיב התובע, כי ההבדל לא ניכר "לעין בלתי מזוינת" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 4-16).

החל ממרץ 2017 ועד היום עובד התובע כמנכ"ל ואחד הבעלים של חברת הזנק (סטרטאפ) בתחום המוזיקה אשר לדבריו עומדת בפני סגירה (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 26-32 ועמ' 14 שורות 1-5 ושורות 8-11).

לטענת התובע בעקבות התאונה איבד כליל את כושרו לעבוד כמוזיקאי ויוצר באופן מקצועי, תחום בו ייחל לעסוק ולפתח קריירה בינלאומית. ואולם, טענות התובע בדבר איבוד היכולת לעסוק בתחום המוזיקה וכן, סיבת המעבר לעבודות אחרות כנובעת ממגבלות אלה – לא הוכחו.

ראשית, התובע לא עתר למינוי מומחה בתחום התעסוקתי על מנת להוכיח טענה זו. גם המומחים הרפואיים בתחום האורטופדי והנוירולוגי שזומנו לעדות לא נשאלו על ידי התובע כל שאלה בהקשר זה וחוות הדעת כשלעצמן אינן תומכות בקביעה כזו. בחוות דעתו של ד"ר יהלום צויין, כי לא נמצאה הפרעה במוטוריקה העדינה, תחושה שמורה וזריזות ידיים תקינה.

שנית, מלבד הטענה, לא הובאה כל ראייה לאישושה. התובע לא הביא לתמיכה בטענתו כל עד ממכריו או מאנשי מקצוע שעבדו עמו לאורך השנים וליוו את הופעותיו (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 4-7).

עיון בסרטונים שהוצגו במהלך שמיעת הראיות (נ/1) מעלה, כי התובע מנגן, לאחר התאונה והניתוח שעבר, ללא מגבלה הנראית לעין ולמצער, לעין שאינה מקצועית.

יחד עם זאת, נכותו של התובע כפי שנקבעה על ידי המומחים הרפואיים היא משמעותית וסביר שהיא גורמת לקושי בתפקוד התובע. כעולה מחוות הדעת הרפואיות סובל התובע כיום מהגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה הצווארי המלווה בתסמינים נוירולוגים. סבורתני, כי מגבלות אלה מהן סובל התובע מכבידות על התנהלותו ומקשות במידה מסוימת על תפקודו אך באופן שאינו עולה על שיעור נכותו הרפואית.

חישוב נזקי התובע

כושר השתכרות - כללי

16.כאמור, עובר לתאונה ועד חודשיים לפניה עבד התובע כאיש ביטחון בחברת ק.א.ל והשתכר סך ממוצע של 15,851 ₪. התובע החליט לעזוב עבודה זו, כי סבר שיוכל לעבור לעבוד בה בארצות הברית וכשמצא שהתכנון לא יצא לפועל – עזב (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 22-23). עובר לתאונה עבר התובע קורס דיילים בחברת אל על ולאחר התאונה, במשך כשנתיים עבד כדייל אוויר והשתכר בממוצע, סך של 3,200 ₪ לחודש בשנת 2008 וסך של 3,700 ₪ בשנת 2009. בשנים 2011-2013 עבד התובע בחנות מוזיקה והשתכר סך של 3,955 ₪ בשנת 2011, סך של 4,700 ₪ לחודש בשנת 2012 ו – 5,000 ₪ לחודש בשנת 2013. בשנים 2014-2015 עסק התובע בתחום המוזיקה בגרמניה והשתכר סך של 15,000 אירו לשנה בשנת 2015 ו- 12,653 אירו לשנה בשנת 2016 (ת/1). ממרץ 2017 ועד היום עובד התובע כמנכ"ל חברת הזנק ומשתכר סך של 3,500 אירו ברוטו לחודש.

17.לטענת התובע, יש לחשב את הפסדיו לעבר לפי שכרו עובר לתאונה בחברת ק.א.ל. ולעתיד לפי שכר פוטנציאלי בסך של 30,000 ₪. הנתבעת מנגד, סבורה, כי שכרו של התובע בחברת ק.א.ל אינו יכול לשמש בסיס לחישוב הפיצוי לאור העובדה שהתובע עזב את עבודתו במסגרת זו מרצונו עובר לתאונה וללא כל קשר אליה ועבר, לפני התאונה, לעבוד בעבודה שהשכר בצידה נמוך בהרבה.

18.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי את הפסדי העבר, ככל שהוכחו, יש לחשב לפי שכרו של התובע עובר לתאונה, היינו, לפי השכר שהשתכר התובע מעבודתו בחברת אל על. שכרו של התובע בחברת ק.א.ל אינו יכול להוות אינדיקציה לשכרו של התובע בעבר לאור העובדה שהתובע בחר לעזוב עבודה זו מיוזמתו עובר לתאונה וללא קשר אליה ועבר לעבוד מבחירה עובר לתאונה בעבודה אחרת.

19. אשר להפסדים בעתיד, אין בידי לקבל את הטענה לפוטנציאל שכר של 30,000 ₪ כטענת התובע. מעבר לעובדה שמדובר בשכר הגבוה משילוש השכר הממוצע במשק, כאשר עסקינן בתיק המנוהל לפי חוק הפיצויים, לא הובאה כל ראייה התומכת בפוטנציאל שכר זה.

הפיצויים לפי ראשי הנזק

הפסדי שכר בעבר

20.ד"ר טאובר המומחה שמונה בתחום האורטופדי העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 30% למשך שלושה חודשים לאחר התאונה ולמשך תקופה זהה לאחר הניתוח מיום 24.11.2013. התובע בסיכומיו טוען להפסד שכר בפועל שנגרם לו ממועד התאונה ועד היום בהשוואה לשכרו בחברת ק.א.ל. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובע עובד ברציפות מאז התאונה ועד היום ומתפקד ללא כל מגבלה וכי לא נגרמו לו כל הפסדי שכר.

21.מעיון במסמכי ההכנסות שצירף התובע לתצהירו (נספח ה' לתצהיר) עולה, כי לאחר התאונה עבד התובע בחברת אל על כדייל באופן רצוף וסדיר וכי לא נגרמו לו כל הפסדי שכר בתקופה זו (טופס 106 לשנים 2008-2010). גם לאחר מכן, לא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר בעבודתו בחנות כלי הנגינה (תלשי שכר לשנים 2011-2013) עד למועד הניתוח ביום 24.11.13.

בהתאם לקביעת ד"ר טאובר ובהיעדר הוכחת הפסדים לתקופת אי הכושר שנקבעה בסמוך לאחר התאונה, יש לפצות את התובע בגין שלושת החודשים לאחר הניתוח, לפי שכרו של התובע עובר לניתוח בסך של 5,000 ₪ לחודש ובשערוך להיום הסך של 5,015 ₪. ההפסד לשלושת החודשים הינו הסך של 15,500 ש"ח (נכון להיום, כולל ריבית).

22.מעבר לתקופה זו, לא הוכיח התובע כי נגרמו לו הפסדי הכנסה עד היום. בזמן שהותו בגרמניה ועד שנת 2016 עבד התובע כמוזיקאי ללא כל הגבלה ולא נטען ולא הוכח, כי סירב להצעות עבודה מפאת מגבלותיו או שהקריירה המוזיקלית שלו לא התקדמה בעקבות התאונה. טענותיו של התובע בתחום המוזיקלי מתמקדות עם הפסקת הקריירה שלו בתחום זה ואולם, החל משנת 2017 ועד היום משתכר התובע שכר העולה באופן ניכר על שכרו עובר לתאונה כמנכ"ל חברת הזנק וממילא לא נגרמים לו הפסדי שכר.

23.לפיכך, הפיצוי בראש נזק הינו הסך של 15,500 ₪ נכון להיום.

הפסדי שכר לעתיד

24.משנת 2017 ועד היום עובד התובע כאמור כמנכ"ל ובעלים במשותף בחברת הזנק ולא נגרמים לו הפסדי שכר כלשהם, כמו גם שלא נטענת כל מגבלה תפקודית במסגרת עבודתו בתחום זה.

25.בעבודתו זו משתכר התובע, כאמור סל של 3,500 אירו בחודש ברוטו ובניכוי מס הכנסה החל, כעולה מתלושי השכר שצורפו ותורגמו, סך של 2,573 אירו, ובתרגום לשקלים (1 EUR =4.0463 ₪) סך של 10,411 ₪.

26. בהתחשב במכלול הראיות שהובאו, לרבות חוות הדעת הרפואיות, בטענות שהושמעו על ידי הצדדים ובנתונים שהובאו בפני לרבות שכר התובע, גילו והנכות שנותרה בעקבות התאונה, אשר הינה משמעותית ויכול שתהיינה לה השפעות בעתיד, הגם שבעבודה הנוכחית של התובע אין לה משמעות תפקודית מהותית ולאחר שהבאתי בחשבון גם השבחת שכר עתידית מצאתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 600,000 ₪, סכום זה כולל גם הפסדי פנסיה (מתלושי השכר שצורפו עולה שמופרשים לתובע כספים לצרכי פנסיה).

הוצאות ועזרת הזולת בעבר ובעתיד

27.בשים לב למהות הפגיעה ולשיעור הנכות שנקבעה, העובדה שלא הומצאו ראיות על עזרת הזולת בעבר ובשים לב לקבלות בגין הוצאות שצורפו לתצהיר התובע, לרבות הוצאות בגין טיפולי פיזיותרפיה שניתנו לתובע בגרמניה, אני מעמידה את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סכום כולל של 35,000 ₪, נכון להיום כולל ריבית.

נזק לא ממוני

28.בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לתובע וימי האשפוז (ארבעה) הפיצוי בראש נזק זה הוא הסך של 57,200 ₪ .

ניכויים

29.לטענת הנתבעת קיבל התובע בעקבות התאונה תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי ענף נכות כללית (ראו גם סעיף 32 לכתב ההגנה). בחקירתו אישר התובע כי קיבל סל של 1,486 ₪ (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 31-32 ועמ' 15 שורה 1) וסכום זה ינוכה מהפיצויים. לא הוכח ניכוי נוסף.

סוף דבר

30.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של 706,214 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן הוצאות משפט בסך של 11,100 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ט, 07 יוני 2019, בהעדר הצדדים.