פלוני נ' מחלבות גד שיווק ואח'

1.התביעה שלפניי תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, יליד 1987, לטענתו, בתאונת עבודה בליל 31.7.12. הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) מעסיקתו של התובע במועד התאונה, והנתבעת 2 מבטחתה. על פי הנטען, במועד האמור, עת עבד התובע במחסן הנתבעת - נדרש להרים ארגזי גבינות, ובאחת ההרמות (לטענתו משקל כולל של כ- 24 ק"ג) נחבל בגבו (להלן: התאונה).

2.התובע פנה לטיפול רפואי – בדיקות אורתופד (ביום 4.8.12 וביום 8.8.12), הודגמה הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני, הומלץ על טיפול במשככי כאבים, שימוש בחגורת גב, טיפולי פיזיותרפיה. לטענת התובע מאז לא חל שיפור במצבו והוא נותר סובל מכאבים ומהגבלות תנועה בגב התחתון וברגליים. ביום 2.10.12 פנה התובע למיון בית החולים וולפסון עקב החמרה בכאביו. שם אובחן חשד לפריצת דיסק. בדיקת CT מיום 10.10.12 הדגימה פריצת דיסק L4-5.

3.המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), אליו פנה התובע בתביעה לקביעת דרגת נכותו מעבודה, הכיר באירוע כ"תאונת עבודה". הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 15% לצמיתות, כן הופעלה תקנה 15 בשליש – כך שדרגת נכותו של התובע במל"ל בשיעור של 19%.

4.התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבעת נהגה כלפיו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיה שבדין כאשר, בין היתר, לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה בהתחשב בטיב העבודה וסיכוניה, לא הדריכה אותו לגבי אופן ביצוע העבודה, לא פיקחה על אופן ביצוע העבודה, הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה ועוד. לעניין הנזק, התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר דרור רובינסון לפיה נותרה לו נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 28%: 20% בגין הגבלות תנועה בעמוד שדרה מותני; 10% בגין נזק עצבי לגף ימין תחתון.

5.הנתבעות, במסגרת כתב ההגנה ובהליך עצמו, כפרו בעצם קרות התאונה (הן הפנו למסמכים הרפואיים בסמוך לתאונה – שם נעדר תיאור התאונה כאירוע חבלתי ונעדר תיאור אירוע של הרמת משא כבד), בתיאור נסיבותיה ובאחריותן לה. עוד נטען כי ככל שהרים התובע דבר מה הרי שמשקל הכבודה לא עלה על 15 ק"ג. לחלופין, טוענות הנתבעות כי ככל שאירעה התאונה האחריות לה רובצת לפתחו של התובע. בתחום הנזק הרפואי – הוגשה חוות דעת נגדית ערוכה על ידי ד"ר גד ביאליק שהעריך את דרגת נכותו של התובע בשיעור של 10% לצמיתות, וזאת ללא קשר לתאונה הנדונה. המומחה ציין, כי לא מצא אצל התובע פחת עצבי.

6.לנוכח הפער בין חוות הדעת הרפואיות, מונה מומחה מטעם בית המשפט - פרופ' ישראל דודקביץ' (להלן: מומחה בית המשפט או המומחה). המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 15% בגין פריצת דיסק L5-S1 המתבטאת בהגבלת תנועה וסימני גירוי שורשי לימין. המומחה נחקר על חוות דעתו.

כאמור, המחלוקת היא בשאלת החבות (נסיבות התאונה ואחריות הנתבעת) ובשאלת הנזק.

נסיבות התאונה

7.התובע תיאר את נסיבות התאונה בכתב תביעתו כדלקמן:

" בתאריך ה- 31.7.2012, ... במהלך עבודתו זו הרים התובע ב"כוחות עצמו" ארגזי גבינות במשקל של 24 ק"ג בכל הרמה למלגזה, כשהארגזים מצויים על הרצפה ועל התובע להתכופף על מנת להרימם (כשבד"כ מצויים על משטח), בתנאי קור, מבלי שביצע תרגילי חימום עובר לתחילת עבודתו... במהלך אחת ההרמות שכאמור בוצעו בגפו בתנאי קור וללא חימום עובר לתאונה, ובמהירות, הרגיש התובע לפתע כאב חד בגבו התחתון ובירך ימין".

עוד נכתב כי

"נוכח דרישת מעבידו, העבודה התבצעה במהירות וללא הפסקה, על מנת להספיק להכין את ההזמנות היוצאות תוך זמן קצר לחלוקה".

בתצהירו התובע ציין דברים דומים:

" ביום 31.7.12 במהלך עבודתי במחסן הקירור של הנתבעת 1 בצריפין, העמסתי לבדי ארגזי סחורה על מלגזה בהתאם להזמנות. ... בשל לחץ עבודה חריג ועומס שהיה במחסן, ארגזי הסחורה היו מונחים על הרצפה. ... ומבלי שהורו לי לבצע תרגילי חימום כלשהם ... באחת הפעמים בהם התכופפתי להרים בבת אחת ארגזי גבינות במשקל מצטבר של 24 ק"ג (3 קרטונים של 8 ק"ג כל אחד), הרגשתי לפתע כאב חד בגב התחתון ובירך ימין, אשר מנע ממני להמשיך בעבודתי. עדכנתי את העובד הנוסף שהיה עימי- בשם לירון קנדלר שאיני מסוגל להמשיך לעבוד. וכמו כן, עדכנתי על קרות התאונה הודעתי את מנהלי הישיר בנתבעת 1- מר יורם חסון שהיה אז סגן מנהל המחסן, באמצעות שיחת טלפון. אמרתי למר חסון כי אני לא יכול להמשיך נוכח הכאבים והוא אישר לי ללכת הבייתה" (סעיפים 7-10 לתצהיר התובע).

בטופס בל/250 מיום 16.10.12, הנחזה כחתום על-ידי מר אברהם ג'יני, מנהל המחלבה במועד הרלוונטי, תחת הכותרת 'תיאור התאונה' נכתב:

"כאשר הרים משהו כבד במחסן הרגיש כאב בגב תחתון ולא יכל להמשיך בעבודתו".

בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה מיום 14.5.14 והחתום על-ידי התובע, תחת פרטי הפגיעה נכתב :

"בזמן הכנת הזמנה במחסן הרמתי משהו כבד, לפתע הרגשתי כאב גב התחתון והקרנה לירך ימין" (צורף כנספח ד' לתצהיר התובע, ראו דברים דומים גם בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 16.10.12 - נספח ה' לתצהיר התובע).

בהעתקי חקירות המבוטח והמעסיק מתיק הפגיעה של המוסד לביטוח לאומי, לאחר שנשאל התובע ביחס לנסיבות התאונה, תוצאותיה והשלכותיה, השיב התובע כי ביום 1.8.12 עבד במשמרת לילה, כאשר בערך בשעה 23:00 הרים 3 קרטונים של גבינות במשקל כולל של 24 ק"ג. במהלך ההרמה הרגיש מתיחה בגב התחתון. התובע מסר כי עצר את עבודתו ואמר לחבר שלו שהיה עמו שימשיך את ההזמנות, והלך להתקשר לאחראי המחסן - מר יורם חסון - לו מסר כי אינו יכול להמשיך לעבוד, והלך לביתו (צורף כנספח ט'5 לתצהיר התובע).

על פי הודעתו של מר חסון (מיום 4.5.14) - שנמסרה לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי (מר חסון, עובד הנתבעת, גם כיום, לא זומן להעיד בבית המשפט), מסר מר חסון: "לפי זכרוני עבד משמרת לילה אני חושב עשה הזמנה של סוכן ואז נתפס לו הגב.. ביקש ממחסנאי אחר שימשיך לעשות במקומו את ההזמנה". לשאלת החוקר "ממה נתפס לו הגב?", השיב "הרים קרטונים למשלוחים באותה הזמנה במשקלים 5-20 ק"ג ואז נתפס לו הגב...". כך גם מסר לחוקר כי נודע לו "בבוקר כשהגעתי מוקדם אמרו לי שנתפס לו הגב". עוד מסר כי "אני חושב בחור בשם לירון" היה עד לאירוע (הוגש במסגרת תיק המוצגים של התובע כתעודת עובד ציבור).

8.כאמור, הנתבעת לא זימנה למתן עדות את מנהל המחסן מר יורם חסון על אף הודעתו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי כפי שהובאה לעיל. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר יעקב לוי שעובד כמנהל המחסן, אך עד זה לא יכול היה לתאר את נסיבות התאונה הנדונה שכן הוא עצמו אינו עובד במשמרות לילה והוא לא זכר את התאונה שהובאה לידיעתו לראשונה עם הגשת כתב התביעה (עמ' 29 שורות 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20).

עד נוסף - מר משה גולן - שעובד כמנהל לוגיסטיקה אצל הנתבעת - גם לא יכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה שכן נסיבותיה הובאו לידיעתו לראשונה רק לאחר מספר שנים באמצעות חמו של התובע שעובד גם הוא בחברה (כשבקש שיחתום על טופס לביטוח לאומי). מר גולן העיד כי בזמן ביצוע עבודת המשמרת אין מי שפיקח על העובדים מבחינה בטיחותית, וכי אחד המלקטים עבד גם כאחראי משמרת בנוסף לעבודתו של פריקה וטעינה (עמ' 23 שורות 23-32 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20).

9.אמרו אם כן, גרסתו של התובע לתאונה לא נסתרה. זה המקום לציין כי התרשמותי הבלתי- אמצעית מהתובע היתה חיובית.

10.הנקודה היחידה, שלמעשה, הייתה לתובע כביכול לרועץ, היא כי במסמכים הרפואיים הסמוכים לקרות התאונה, לא נכתב בהם דבר אודות אירוע חבלתי של הרמת משא כבד כסיבה לכאבים עליהם הלין התובע. יתרה מכך, באחד המסמכים אף נכתב כי אין מדובר באירוע חבלתי. רק ביום 22.10.12 (כחודשיים וחצי לאחר התאונה) נקשרה הרמת המשא הכבד לכאבי התובע.

11.התובע נחקר לעניין זה והשיב כי לא ידע אותה עת להגדיר התאונה כאירוע חבלתי כלל שכן לדידו אירוע תאונה חבלתי יהיה נפילה, מכה או התנגשות כלשהי (עמ' 7 שורות 30-33, עמ' 8 שורות 15-16, עמ' 9 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20), אך אמר שציין כי 'נתפס' לו הגב בעקבות הרמת המשא, אך אינו יודע מדוע הדבר לא נרשם בתרשומת הרפואית (עמ' 8 שורה 9 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20). התובע הבהיר, בהגינותו, כי הוא בעצמו, בתחילה, לא ידע בעצמו לייחס הנכות שנותרה להרמת המשא, רק לאחר שביצע בדיקת CT בה התגלה בלט ובקע דיסק והלך להתייעץ עם מומחה, שחזר עם המומחה תחילת הכאבים, מקורם עם ממצאי הבדיקה – ואז הבין כי הכל החל לאחר אירוע התאונה הנדונה (עמ' 9 שורות 30-32, ועמ' 10 שורות 1-7 ושורות 21-24 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20).

12.בהקשר זה יצויין כבר עתה, כי מומחה בית המשפט - פרופ' דודקביץ', התייחס בחוות דעתו מיום 15.6.18 (ואף נחקר על כך ארוכות על-ידי ב"כ הנתבעת), קבע כי למרות שהאזכור בדבר הרמת משא כבד נעשה רק בחודש 10/12 הרי שקיים רישום רציף של תלונות החל מתחילת חודש 8/12, עם רצף טיפולי סביר בשל פניות חוזרות שהתחילו 4 ימים לאחר יום התאונה הנדונה, ועל כן יש לקשר בין הדברים כפי שגם נכתב באותו מסמך "כיום מוסר שכאבי הגב נגרמו עקב הרמת משא בעבודתו ביום 1.8.12" (מסמך מיום 22.10.12).

13.זה המקום לציין – כי ניתן הסבר לציון התאריך של 1.8.12, בכך שהמועד בו עבד התובע היתה משמרת ערב-לילה בין הימים 31.7.12 ו- 1.8.12, והאירוע היה סביב השעה 21:30 בערב (עמ' 9 שורות 22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20).

14.ואם לא די בכל אלו, הרי שבדו"ח הנוכחות של חודשים יולי 2012, אוגוסט 2012, נתקבל חיזוק אובייקטיבי ממשי לגרסת התובע (ראו נספחים יא'5 ויא'6 לתצהיר התובע). מדוח הנוכחות עולה כי ביום 31.7.12, התובע כבר לאחר שעתיים עבודה, בסביבות השעה 21:41 עוזב את העבודה, התובע לא מסיים את משמרת הערב – לילה בשעות הבוקר (של ה- 1.8.12) כפי שנהג במשמרות הערב בכל שאר ימות החודש. מאז – התובע לא מגיע לעבודה – למעלה מעשרה ימים בשל חופשת מחלה. שב לעבוד ביום 12.8.12, מחסיר עוד מספר ימים (לא ברציפות) ועל פי העדויות לאחר חודש ספטמבר 2012 התפטר מעבודתו אצל הנתבעת.

15.נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שהתרשמתי מהעדויות באופן בלתי אמצעי, מצאתי את עדותו של התובע אמינה בעיני, בחנתי את כלל הראיות (לרבות מסמכי המלל שחלקם חתומים על-ידי גרומים אצל הנתבעת), והעדויות (לרבות העדרם של עדים מטעם הנתבעת) ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל המסקנה כי התובע הרים את הנטל ברמה המספקת להוכיח את גרסתו לאופן התרחשות התאונה.

שאלת האחריות

16.המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות היא עוולת הרשלנות שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : פקודת הנזיקין). כידוע, מעסיק חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו – בין היתר, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, כלי עבודה, וציוד מתאימים ובטוחים. כן מוטלת על המעסיק החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר אופן ביצוע העבודה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, והחובה להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם (ראו לדוגמה ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פס' 9 והאסמכתאות שם (14.6.2011); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1987) ועוד).

17.החובה למסור לעובדים מידע בדבר הסיכונים הקיימים בביצוע עבודתם, ולהדריכם בדבר מניעת סיכונים אלו והדרך להתגונן מפניהם מעוגנת בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999. החובה המוטלת על המעסיק היא חובה כפולה, כאשר אין זה מספיק להנהיג שיטת עבודה בטוחה, אלא שיש לדאוג אף לקיומה בפועל. על כך המעסיק אינו יוצא ידי חובה על-ידי ביצוע הדרכות בטיחות, הספקת ציוד מתאים וכיוצ"ב, אלא שעליו לפקח ולוודא ביצוע הוראות הבטיחות, שימוש בציוד המגן בפועל וכו' (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999) ועוד).

18.לטענת התובע, הנתבעת התרשלה והפרה חובות חקוקות עת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא נקטה אמצעי זהירות סבירים, לא סיפקה אמצעי הגנה, ולא הדריכה אותו בצורה ראויה ביחס לשיטת עבודה בטוחה. התובע הצהיר כי לא עבר הדרכות בטיחות בכל הנוגע לאופן הרמת משאות כבדים, לא הודרך לבצע חימום גופני טרם ביצוע ההרמות, וכי לא סופקו לו אמצעי הרמה או מיגון כלשהם (סעיף 6 לתצהיר התובע).

19.מר גולן מטעם הנתבעת העיד כי לנתבעת יש חברה בטיחותית ויועץ בטיחות. בהתאם לעדותו כך היה גם במועד התאונה הנדונה. מר גולן לא זכר לתת פרטים מדויקים ביחס לאותה חברת בטיחות (מסר מספר שמות של יועצי בטיחות, וטען כי יש לו את מספרי הטלפונים שלהם (עמ' 24 שורות 29-33 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20). מר גולן העיד כי הוא עצמו לא מעביר את הדרכות הבטיחות, לא ידע לומר מדוע לא זימנו לעדות את יועצי הבטיחות או מדוע לא צורפו מסמכים המעידים על ביצוע הדרכות בטיחות. כן לא ידע לומר האם התובע חתם על מסמך בדבר הסיכונים האופציונליים בעבודתו או כזה המעיד על שיטת העבודה. עוד העיד מר גולן כי ישנם שלטי אזהרה במחסן, אך אין שלטי אזהרה בדבר משאות כבדים שכן אין אצל הנתבעת משאות כבדים (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום). בחקירתו החוזרת השיב מר גולן כי הנתבעת 1 מעבירה הדרכות בטיחות כל הזמן, אך אינו יודע לומר ביחס לתובע ספציפית (עמ' 27 שורות 18-21 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20). עוד העיד מר גולן כי במהלך משמרת אין אחראי בטיחות וכי אחד המלקטים שעוסק עצמו בפריקה וטעינה של סחורה, ממונה גם כאחראי משמרת, אך שב והעיד כי במהלך ביצוע העבודות אין ממלא תפקיד המפקח על העובדים מבחינה בטיחותית (עמ' 23 שורות 23-32 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20). ביחס לשעות עבודת העובדים, העיד מר גולן כי לא היו שעות קבועות בהן התחילה משמרת וכי אפשרו לעובדים לעבוד עד אחת עשרה שעות, או אחת עשרה שעות ומחצית השעה, "תלוי בעובד" (עמ' 24 שורות 6-10 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20).

20.מר לוי מטעם הנתבעת גם הוא העיד כי אין ולא צריך להיות מפקח על העובדים מבחינה בטיחותית (עמ' 29 שורות 27-31 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20), כך גם לא ידע לומר את שמה של חברת הבטיחות עמה עובדת הנתבעת או את שמם של יועצי הבטיחות (עמ' 30 שורות 5-10). מר לוי לא ידע לומר האם התובע ספציפית חתם על מסמך כלשהו ביחס להדרכת בטיחות שעבר (עמ' 30 שורות 17-23). ביחס לשיטת העבודה העיד מר לוי כי העובדים לא מבצעים חימום כלשהו טרם כניסתם למחסן הקירור וכי לא סופקו לעובדים חגורות גב (טען כי היו מספקים במידה ומישהו היה סובל מבעיות גב והיה מבקש). ביחס לאמצעי הרמה העיד כי ישנו מלגזן באמצעותו מרימים דברים כבדים (עמ' 31 שורות 4-13). מר לוי העיד כי מסבירים לעובדים כיצד להרים דברים, וכי הוא עצמו הצמיד לתובע בהתחלה מישהו "שיראה לו בדיוק". כן העיד כי מנהל המשמרת שנמצא משגיח ומעיר לעובדים במידת הצורך, אך העיד כי בכל שנות עבודתו אצל הנתבעת (34 שנים) לא ניתן יהיה למצוא מסמך אחד כתוב בו עובד ננזף עקב כך שהרים משקל גדול מדי.

21.ביחס להדרכות בטיחות שעבר התובע – הוצג מסמך אחד בודד (הוצג על-ידי בא-כוחה במסגרת חקירה חוזרת של מר לוי מטעם הנתבעת). מר לוי השיב כי אינו יכול לזכור את המסמך הספציפי הנ"ל וכי ככלל מרוכזים כל העובדים ומחתימים אותם על הדרכה, כאשר בהדרכה מועברים דברים רבים, כגון שריפות, לבוש, הרמת משאות כבדים ועוד. מר לוי השיב כי אינו יכול לדעת מתי נערכה ההדרכה ועל אילו משקלים נערכה ההדרכה (עמ' 34 שורות 5-11 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.20). ואולם, במסמך היחיד שצורף על ידי הנתבעת אין כלל אזכור של הדרכה בדבר נשיאת משקלים, ולא זו אף זו, המסמך מתייחס לשנת 2010 שנתיים עובר לתאונה.

22.מכל העדויות האמורות, נלמד כי התובע הרים הנטל שהנתבעת לא עמדה בחובה הראשונית המוטלת עליה בדבר הנהגת סביבת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר דרך ביצוע העבודה וחשיפת העובדים לקיומם של סיכונים הטמונים בה, לא כל שכן הנחלת כל האמור לעיל על-ידי פיקוח ווידוא ביצוע. לא הוכח שהתובע קיבל הדרכות בטיחות בעניין בנדון, ועל פי עדותו לא נעשה כן. לא הונהגה שיטת עבודה ברורה לפיה כמה משקל אפשר להרים בכל פעם, לעובדים לא ניתנו הוראות בדבר אופן ביצוע הרמת הסחורות, לא סופק כל ציוד, כן לא הוכח כי בוצע פיקוח כלשהו. לאור כך, ולאחר שבחנתי את כלל הראיות ואת טענות הצדדים אני קובעת כי הנתבעת במקרה שלפני, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, ולפיכך אחראית היא להתרחשות התאונה.

משקל ההרמה

23.קיימת פסיקה ענפה שהכירה באפשרות לגרימתו של נזק גוף כתוצאה מהרמת משאות כבדים. המחוקק לא קבע את המשקל המרבי המותר להרמה, ובתי המשפט חלוקים ביחס למשקל המחייב מתן הדרכות בטיחות ביחס להרמת משאות או שימוש באביזרי עזר להרמה. כן נקבע כי הרמת משקל כשלעצמה אינה מהווה בסיס מספק לרשלנות.

24.התובע הצהיר, ובדומה העיד, כי הרים כ-24 ק"ג (3 קרטוני גבינות). עדי הנתבעת שניהם הצהירו כי המשקל המרבי של המוצרים או התבניות אינו עולה על 25 ק"ג (סעיף 9 לתצהירי של מר לוי, וסעיף 11 לתצהירו של מר גולן). מר גולן העיד כי ישנם מוצרים במשקל של 25 ק"ג (גוש חמאה), וכי לדידו משקל של 25 ק"ג אינו "משא כבד" (עמ' 25 שורות 28-31). אך העידו גם כי ניתן להרים מספר קרטונים בבת אחת, ומר גולן לא ידע לומר האם אסרו על עובדים להרים 5 קרטונים בהרמה אחת והעיד כי אכן יכול ועובדים הרימו בצורה זו 5 קרטונים יחדיו. לדידו "בן אדם יודע שאם זה כבד הוא לא צריך להרים הכל ביחד". הודה כי יכול והתובע הרים תבנית אחת של 25 ק"ג (עמ' 26 שורות 2-11). גם מר לוי העיד כי אכן ישנן אריזות חמאה במשקל של 25 ק"ג, וכי כל עובד מרים בהתאם ליכולת הפיזית שלו ולפי ההרגשה שלו של כמה הוא מסוגל להרים (עמ' 31 שורות 21-22, עמ' 32 שורות 1-6).

25.מאלו נלמד כי גרסתו של התובע לפיה הרים משקל של 24 ק"ג ביום התאונה לא נסתרה, וכן הונחה תשתית ראייתית המלמדת שהעובדים לא הונחו ביחס למשקל המירבי אותו ניתן להרים בהרמה אחת, וניתן לכל אחד שיקול דעת עצמאי ביחס למשקל שהוא נושא על עצמו בהתאם לתחושותיו ולהרגשתו ביחס ליכולתו הפיזית.

26.הרמת משקל של למעלה מ- 20 ק"ג, ללא חימום מתאים, ללא אמצעי עזר, בתנאי קירור, מהווה, בנסיבות המקרה שלפניי הפרה לחובת הזהירות (לעניין זה ראו סקירת הפסיקה שנערכה בפסק הדין בת"א (ת"א) 40788-12-15 פלוני נ' א.א. צנרת בע"מ (31.3.19) אליו גם הפנה בא כוח התובע בסיכומיו) וכן :

"בהתאם לסטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ [ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה הצבאי לישראל בע"מ (7.5.1995)], המשקל המרבי המותר להרמה ע"י מי שמלאו לו 18 שנה, הוא 12.5 ק"ג במשך שעתיים ביום לכל היותר, ו-10 ק"ג במשך למעלה משעתיים ביום" (ת"א (שלום הר') 59378/08 קריספיל נ' האופרה הישראלית תל אביב יפו, פסקות 32-24 (18.5.2014)). קביעה נורמטיבית זו נסמכה על פסיקה ענפה (ראו בין רבים: ע"א (מחוזי חי') 4758/98 אורנים נ' מדינת ישראל, פסקה 4(ב)(1) (16.3.2000) ("אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים"); ע"א (מחוזי ת"א) 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו (21.3.2004) ("הרמת שק במשקל של כ-30 קילוגרם הסבה למערער נזק בחוליות 4-5 ופריצת דיסק. המשיב לא הדריך ולא יישם שיטת עבודה בטוחה, בין באמצעות מכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים"). בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה: רע"א 4215/04 טיטו נ' אבוחצירה (12.9.2004); ע"א (מחוזי י-ם) 6499/05‏ גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ, פסקה 9 (15.10.2006); ע"א (מחוזי ת"א) 2659/06 שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ נ' עזרא (3.4.2008); ת"א (שלום קר') 1737/06 עלי נ' אסם הגליל – מכון תערובת אגודה חקלאית (4.2.2010) ("אם כך בית המשפט גזר את המשקל המותר להרמה מהמשקל המרבי המותר לנער תקנות עבודות נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), התשי"ד-1954, אם כך משקל של 50 ק"ג לכל הדעות הינו משקל שהרמתו או נשיאתו יוצרים סיכון חריג"); ת"א (שלום ת"א) 72307/06 כהן נ' פיינמרקט בע"מ, פסקות 41-38 (10.1.2013) (הרמת פח המכיל חמוצים במשקל כ-20 ק"ג ללא אמצעי עזר גרמה לפגיעה ונמצאה רשלנית מצד המעסיק)".

27.לאור כל אלו, יש לראות בנתבעת כמי שהפרה את חובת זהירותה הקונקרטית כלפי התובע. על כן, אחראית היא לקרות התאונה אשר אירעה כתוצאה מרשלנותה.

אשם תורם

28.הנתבעות טוענות כי יש לייחס לתובע אשם תורם בלעדי שכן התובע פעל על דעת עצמו ובלי שכלל נידרש על ידי מי מהנתבעת להרים משקל כבד לכאורה. לטענת הנתבעות התובע בחר לקצר את זמן עבודתו לכן בחר להרים משקלים כבדים יותר, וזאת כאמור מבלי שהורו לו לעשות כן. עוד לטענת הנתבעות התובע יכול היה לפנות בבקשה לקבלת חגורת גב טרם ההרמות.

29."פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק [...] בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני" (ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 13 (23.11.2017) וההפניות שם).

בפרשת מפעלי קירור (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603 (1982)), נקבע לאמור:

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד. יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70; 147/54, בעמ' 1608; ע"א 250/64, בעמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67 (המ' 113/68), בעמ' 319; ע"א 53/57 וע"א 819/77). (לעניין זה ראה גם: ע"א 110/80[10] בעמ' 457)" (ההדגשות אינן במקור- צ.ג.פ).

עוד נקבע כי חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, נעשית על פי המבחן של "מידת האשמה". כשבוחנים את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. יש לבחון "אשם מוסרי" ולעתים יעשה בית המשפט גם שימוש במבחן "האדם הסביר" (לעניין "מידת האשמה" ראה: ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת)‏, פ''ד לא(1) 299 בעמ' 305 (1976); ע"א 819/77 מלכה יובינר ואח' נ' אשטרום חברה להנדסה בע"מ, פ''ד לג(1) 368 (1979)). בצד כל אלו נקבע "ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו, יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם [...] זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר, או מתעלם מסיכונים וודאיים" (ע"א 4114/90 שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415, 437-436 – הנשיא שמגר, ההדגשה אינה במקור – צ.ג.פ).

30.התובע הצהיר והעיד בפני כי לא ניתנו הוראות מטעם מי מהנתבעת ביחס לכמות המשקל המותרת בכל הרמה. גם המצהירים מטעם הנתבעת העידו עצמם כי הרמת משקל נעשתה בהתאם ליכולתיו הפיזיות של כל עובד, כאשר אותן יכולות נמדדות על ידי אותו עובד עצמו, ובמילותיו של מר לוי "מי שיש לו כח מרים 4, ומי שאין לו כח מרים 2" עמ' 32 שורה 1), ובהמשך לשאלת בא כוח התובע האם כל אחד מרים כפי יכולתו השיב בחיוב והוסיף "אתה מרגיש מה אתה יכול להרים ומה לא יכול להרים", כאשר "אף אחד לא ירים יותר ממה שהוא יכול" (עמ' 32 שורות 3-6). הנה כי כן התובע הרים משקל אשר סבר כי יתאים ליכולותיו הפיזיות ואשר הסתבר בדיעבד כי לא כך היה, וכתוצאה מכך לו לתובע נזק גוף. נראה כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים בהם הנזק נגרם עקב אי נקיטת אמצעי זהירות מטעם המעביד. כאמור התובע ביצע עבודתו כפי שהוטלה עליו - העמסת סחורה וסידורה בהתאם להזמנות, כאשר אמצעי עזר לא ניתנו לו. כן לא ניתנו הנחיות בדבר המשקל המקסימלי אותו ניתן להרים בכל הרמה, ולא הוצב מפקח/ אחראי על מנת למנוע הרמה של משקל יתר. ככל שהתובע ביקש לעבוד מהר יותר, הרי זה היה לצורכי עבודתו, אצל הנתבעת ולמענה, בתנאי לחץ שהוכתבו על ידי הנתבעת, מכל אלה עולה כי אין להטיל על התובע אשם תורם כלשהו.

שומת הנזק

הנכות הרפואית

31.מומחה בית המשפט בדק את התובע ביום 20.2.2018, ונתן את חוות דעתו ביום 15.6.2018. הוא סקר את המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו, את תולדות המקרה מפי התובע, את תלונות התובע במועד עריכת חוות הדעת, את ממצאי הבדיקה הקלינית ובדיקות העזר, וסיכם כדלקמן:

"התובע כבן 30, ולדבריו החל לסבול מכאבי גב עם הקרנה לרגל ימין לאחר שהרים במהלך עבודתו ביום 31.07.2012 משקל כבד. כיום מתלונן הנבדק על כאבים בגב התחתון עם הקרנה לרגל ימין. בבדיקתו הגופנית נמצא הנבדק מתקשה קלות במעברים ובפשיטת ולבישת בגדיו, וחליצת ונעילת נעליו. כן נמצאו הגבלת תנועה בעמ"ש מותני וסימני גירוי שורשי לימין. ב-CT לעמ"ש מותני ביום 09.10.2012 ניתן לראות בלט דיסק ימני בגובה L4-5 עם לחץ קל על השק והשורש ימני, ופריצת דיסק מרכזית גדולה בגובה L5-S1 עם לחץ על השק והשורשים... קיים רצף טיפולי לאחר מכן כולל הזרקה אפידורלית והפנייה לניתוח. .... אני מעריך את נכותו האורתופדית הצמיתה של מר XXX בגין התאונה מתאריך 31.07.2012 בשיעור של 15% לפי סעיף 37 (7) א-ב בהתאמה. בשל פריצת דיסק L5-S1 שמתבטאת בהגבלת תנועה סימני גירוי שורשי לימין"

עוד קבע המומחה כי למרות העובדה שהאזכור בדבר הרמת המשא הכבד נעשה לראשונה רק בחודש אוקטובר- כחודשיים לאחר תחילת התלונות- קיים רישום של תלונות החל מחודש אוגוסט עם רצף טיפולי סביר בשל פניות חוזרות שהחלו לאחר כארבעה ימים מיום האירוע התאונה. לאור זאת ובהעדר רישום קודם העריך המומחה כי יש לייחס הנכות שנקבעה על ידו לתאונה הנדונה. ביחס לעבר הרפואי נקבע בחוות הדעת – "אין רישום רלבנטי עובר לתאונה הנדונה". אשר לנכויות זמניות, קבע המומחה אי-כושר זמני בשיעור של 100% לתקופה של חודש, ובשיעור של 30% למשך שלושה חודשים נוספים.

32.מומחה בית המשפט נחקר על חוות דעתו זו ביום 3.3.21. במסגרת חקירה זו עומת המומחה עם מסמך רפואי מיום 27.12.2011 - מסמך שלא עמד בפני המומחה במסגרת עריכת חוות דעתו ולא הוגש במסגרת הראיות, אלא הוצג לראשונה על ידי באת כוח הנתבעות במסגרת חקירתו הנגדית של התובע (בשל הרלוונטיות - התרתי הצגתו והגשתו תוך חיוב הנתבעת בהוצאות ותוך הנחייה להעבירו למומחה בית המשפט- טרם חקירתו). על פי המסמך האמור "כאב גב תחתון מזה מספר ימים. הבקר מרגיש טוב". המומחה העיד כי לדידו אין לייחס חלק מהנכות אותה קבע לעברו של התובע בגין אותו מסמך בודד שכן מדובר באירוע נקודתי במסגרתו נכתב כי הפציינט במצב כללי טוב ובדיקה שנערכה נמצאה תקינה- סימן לסג שלילי.

33.אשר להעדר תיעוד התאונה במסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה – הסביר המומחה כי אכן, מניסיונו, פעמים רבות אירוע של הרמה לא נתפס בעיניי אנשים כחבלה ולכן שלילת אירוע חבלתי אינה מהווה בהכרח שלילת קיומו של אירוע הרמת משא. עוד העיד המומחה, בדומה למה שכתב בחוות דעתו, כי לאחר שיצא מתוך נקודת הנחה כי אכן התרחש אירוע של הרמת משא- ניתן לראות רצף של תלונות וטיפולים בסמוך ולאחר אותו האירוע (עמ' 43 שורות 25-32 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.21). עוד ציין המומחה כי עד למועד האמור לא נרשמה שלילת הרמת משא כבד (עמ' 44 שורות 1-4 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.21).

34.ביחס לסיכוי החלמה או שיפור במצבו של התובע העיד המומחה כי ניתוח מוצלח יכול לשפר את מצבו של התובע, אך בכל מקרה תישאר מגבלה כלשהי. מנגד יכול והניתוח לא יצליח ותיגרם החמרה נוספת במצבו של התובע (עמ' 44 שורות 18-28 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.21).

35.המומחה חזר ואישר חוות דעתו. ענה לכלל השאלות בצורה מפורטת ומעמיקה. לחוות דעת מומחה ממונה משקל רב : "...על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי" (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24.11.05)). בהקשר זה נפסק, כי "...ההתערבות בקביעות העובדתיות-רפואיות של המומחה הרפואי להבדיל מן המסקנות המשפטיות, ראוי שתיעשה בזהירות..." (שם, פִסקה 11). עדותו של המומחה הותירה בי רושם חיובי ותשובותיו הרפואיות היו ברורות ונהירות, לא נמצא טעם לסטות מחוות דעתו של המומחה ומקביעותיו הרפואיות,, ועל כן אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 15%.

הנכות התפקודית ובסיס השכר

36.התובע טוען כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל מרגישות וכאבים בגב התחתון המלווים בהגבלות תנועה והקרנת כאב לעכוז, לירך ולרגל ימין, וכן מרדימות ונימול לאורך ירך ימין, חולשה וירידה בכוח הגפה הימנית התחתונה. נטען כי מגבלות אלה גורמות לתובע קושי בביצוע פעולות היומיום, הרמת משקל ומשאות, ביצוע מטלות משק הבית ועוד. התובע טוען כי עד למועד התאונה עבד בעבודות המצריכות יכולות פיזיות- כמחסנאי, כסבל וכטבח. לאחר התאונה הנדונה ובגין כך שאינו יכול לשוב לעבודות הדורשות יכולות פיזיות- התחיל לעבוד בעבודה משרדית, בה עודנו עובד עד היום. לפיכך, טוען התובע כי נכותו התפקודית עולה על הנכות הרפואית וכי יש להעמיד אותה בהתאם לנכות כפי שנקבעה במל"ל -19% (לאחר הפעלת תקנה 15). הנתבעות טוענת מנגד כי נכותו של התובע חסרת כל משמעות תפקודית שכן לאחר התאונה התובע המשיך לעבוד, אפילו אצל הנתבעת עצמה, ולא רק זאת אלא שהתובע עבר לעבודה אחרת והשביח את שכרו.

37.הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אף היא ראיה מבין כלל הראיות לעניין זה, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה של הנכות, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010) ועוד).

38.מהעדויות והראיות עולה כי לאחר התאונה שב התובע לעבוד אצל הנתבעת למשך כחודש אחד נוסף, כאשר לאחר מכן עזב. לאחר מכן לא עבד למשך כשלושה חודשים. התובע החל לעבוד בחברת הראל מחשבים ותקשורת בע"מ, ולאחר מכן בהראל חברה לביטוח בע"מ, לדבריו בעבודה בעלת אופי משרדי. על פי דוח "תקופות עיסוק והכנסות מ- 2005 עד 2020" - בעבודה זו מחזיק התובע עד היום (ספק אם קיים דיווח לתקופת יולי 2020 עד ספטמבר 2020- מועד הפקת הדוח). על פי הדו"ח האמור, שכרו של התובע השביח לאורך השנים, ואף כמעט הכפיל משכרו אצל הנתבעת.

39.התובע, כאמור, טען - כי גם בעבודתו הנוכחית הוא מתקשה, אך מלבד טענה זו, לא הובאה כל ראייה לאישושה (למשל קולגה בעבודתו הנוכחית או מי מטעם מעסיקו), גם תלושי השכר אינם מלמדים כאמור. אשר על כן, כביכול, מבחינת היקף השכר של התובע אין כל פגיעה תפקודית וראיות ביחס לקושי בביצוע עבודתו לא הובאו כאמור.

40.מנגד, צורפו אישורי אי כושר (נספחי י' לתיק מוצגי התובע) המלמדים כי הפגיעה האורתופדית בעמוד השדרה המותני מקשה על התובע – והוא נדרש מדי פעם לחופשות מחלה בגין כך. יצויין כי מעיון בתלושי השכר (ראו התלושים – נספחי יב לתצהיר התובע) קיימים לא מעט מקרים בהם התובע נאלץ לנצל ימי מחלה, ימי מחלה המתאימים גם לתעודות אי הכושר שצורפו בגין כאבי גב (נספחי י' לתצהיר) (והשוו לדוגמה י' 12 ויב 13, י'13 ויב' 17, י' 14 ויב' 29 – באותם חודשים לדוגמה נוצלו ימי מחלה ואף נוכה שכר בגין כך, וקיימים חודשים נוספים בהם ישנה הפחתה בגין ימי מחלה)

41.אשר על כן, יש לקבוע כי לנכותו של התובע יש השלכה תפקודית מחד גיסא, אך לא הוכח לי כי שיעור הנכות התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית אלא דווקא פחותה ממנה – כ- 10% (כשני שלישים מנכותו הרפואית).

ועתה מצויידים בכל אלו נעבור לשומת הנזקים

42.הפסד שכר – עבר - שכרו הממוצע של התובע בשנת 2011 אצל הנתבעת היה על כ- 7,500 ₪ (מעוגל) ובשנת 2012 כ – 8,000 ₪ (ראו תלוש 07/2012, מצטבר כ- 24 אלף ₪ לשלושה חודשים). בחודש אוגוסט 2012 ירד שכרו לכ – 6,000 ₪ (והתובע גם ניצל חופשת מחלה, ובגין חלק מהימים שכרו נוכה, ומומחה ית המשפט אישר תקופת אי כושר זו). ועל כן בגין חודש אוגוסט 2012 יש לפצותו ב- 2,270 ₪ (2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין).

לאחר הפסקת עבודתו אצל הנתבעת ובחלוף כשלושה חודשים לאחר מכן, עבד התובע בחברת "הראל טכנולוגיות מידע בע"מ" בחודשים 1-5/2013, בשכר חודשי ממוצע של כ- 5,000 ₪. לאחר מכן עבד בחברת "הבורקסיה" בחודשים 5-10/2013, בשכר חודשי ממוצע של כ-5,581 ₪ (בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח. לא צורפו תלושי שכר עבור מעסיק זה). מחודש 11/2013 ועד היום עובד התובע בחברת "הראל טכנולוגיות מידע בע"מ", ולאחר מכן בחברת "הראל חברה לביטוח בע"מ" כאשר שכרו עולה מדי שנה בהתאם לפירוט הבא (בהתאם לממוצע חודשי): 2014- 7,150 ₪ ; 2015- 8,107 ₪ ; 2016- 11,150 ₪ ; 2017- 11,874 ₪ ; 2018- 12,024 ₪ ; 2019 14,180 ₪; 2020 (עד חודש יוני) 14,560 ₪.

לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפני, מצאתי כי יש לפצות התובע בגין הפסד שכר מלא למשך שלושת החודשים בהם לא עבד לאחר שהפסיק עבודתו אצל הנתבעת ועד למועד תחילת עבודתו בחברת הראל בחודש 1/2013, וזאת על אף קביעתו של פרופ' דודקביץ' ביחס לנכויות הזמניות. אשר על כן יש לפצות בסך של 27,050 ₪ (במעוגל, לאחר שהוספו הפרשי הצמדה וריבית כדין).

מחודש ינואר 2013 ועד היום, ניכרים בתלושים הפחתות בגין ימי מחלה, אך לא ביחס לכולם צורפו אישורי מחלה כי מדובר במחלה בגין כאבי הגב, עוד יש לציין כי סביר, כאמור שכאבי הגב מקשים על התובע, וייתכן גם מעכבים את התקדמותו. אשר על כן משהוכח כי קיימת השפעה תפקודית, מצאתי לפצות את התובע בשליש ממכפלה של שכרו הממוצע לאורך השנים – 12,000 ₪ (לאחר הצמדה), ב- 10%, בחודשים שחלפו מאז (כמאה) (שליש כי על התובע נטל ההוכחה ביחס לנזקי העבר) – סך של 41,770 ₪ (מעוגל – לאחר שהתווספו הפרשי ריבית ממחצית התקופה, אין הצמדה כי סכום השכר הממוצע כבר כלל הצמדה).

43.סך הפרשי העבר עומד על 71,090 ₪ (לאחר שהוספו ריבית והצמדה).

44.גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד - התובע יליד 30.8.1987, עד הגיעו לגיל הפרישה נותרו לו כ- 33 שנים. לאור כל שנכתב לגבי ההשלכה התפקודית, יש לפצותו בסך של 255,330 ₪ (במעוגל, שהם 70% מחישוב אקטוארי של שכרו האחרון – 14,500 ₪ ברוטו, במכפלת 10%, או כמחצית מחישוב אקטוארי של שכרו בנכותו הרפואית).

45.הפסדי פנסיה – על פי הפסיקה – יש לפצותו בסך של 40,800 ₪ (במעוגל).

46.עזרת הזולת לעבר ולעתיד - זמן קצר לאחר התאונה שב התובע לעבודתו (כ-10 ימים) ועבד למשך כחודש אחד נוסף. לאחר מכן, כאמור, חודשים ספורים לא עבד. מאז ועד היום עובד באופן רציף. בהקשר זה הצהירה אשתו של התובע כי לאחר התאונה נדרש התובע לסיוע ועזרה שניתנו לו על ידי בני משפחתו (סעיף 4 לתצהיר אשתו של התובע). התובע ואשתו העידו כי הם מעסיקים עוזרת בית אחת לשבועיים- רק בשנה האחרונה. אך לא הוצגו כל קבלות (עמ' 18 שורות 2-5, ועמ' 20 שורות 22-27 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.2020). אשר על כן, בשים לב לתקופת אי הכושר הקצרה, להיות התאונה תאונה בעבודה ומנגד למגבלתו של התובע שעשויה להצדיק עזרה כלשהי, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי לעבר (כולל הפרשי הצמדה וריבית) ולעתיד בסך גלובאלי כולל של 5,000 ₪. סכום דומה מצאתי לפסוק בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – וזאת מאחר שעל אף שצורפו קבלות, והוכח הצורך בטיפולים ובהוצאות רפואיות לרבות זריקות אפידורליות, ובנסיעות לאותם טיפולים, הרי שמדובר בתאונת עבודה ולא הוכח כי התובע פנה למוסד לביטוח לאומי לקבלת החזרים, אך ולעתיד לא נקבע על ידי מומחה בית המשפט כי התובע ידרש לטיפולים מיוחדים מעבר לאלו שנעשו עד כה. אשר לניתוח אפשרי - העיד המומחה כי ניתוח יכול וישפר אך גם יכול ויחמיר את מצבו את התובע ונכון להיום – כמעט עשור לאחר התאונה התובע לא בחר לעבור הליך ניתוחי.

47.נזק לא ממוני - בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ובשיעור ואופי הנכות שנקבעה, ראיתי לנכון להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 70,000 ₪.

48.ניכויים – יש לנכות תשלומי המוסד לביטוח הלאומי בסך של 91,428 ₪, סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום עומד על הסך של 103,030 ₪ (במעוגל).

49.סוף דבר : על הנתבעות לפצות את התובע בסך של 344,190 ₪ (לאחר שכבר נוכו תגמולי המל"ל). כמו כן, תישאנה הנתבעות בהוצאות התובע בסך של 7,000 ₪ (הכוללים, בין היתר, שכר טרחת המומחים ואגרה ששולמה); ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנ"ל; וביתרת האגרה.

50.הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום והחל מאותו מועד יישאו ריבית והפרשי הצמדה, עד לתשלום המלא בפועל.

51.זכות ערעור תוך 60 יום לבית המשפט המחוזי (מחוז מרכז).

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אב תשפ"א, 19 יולי 2021, בהעדר הצדדים.