פלוני נ' מכבסת בית העמק לבנון בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה.

סיפורה של תביעה

התובע נולד בשנת 1984, עם פיגור שכלי גבולי ולקות שמיעה דו צדדית. בן יחיד להוריו, ללא אחים או אחיות. הוריו טיפלו בו במסירות במהלך השנים. עודדו אותו ודחפו. הוא הצליח לסיים 12 שנות לימוד, השלים בגרות (עם הקלות) והוציא רישיון נהיגה. בשל מגבלותיו, הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל נכות בשיעור של 44%. בגלל נכותו לא גויס לצבא. הוא השלים קורס הכשרה מקצועית דרך מחלקת שיקום במוסד לביטוח לאומי ושאף להשתלב בעבודה, להתפרנס ולקיים חיים עצמאיים.

בסיוע עמותה הפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלויות בעבודה, החל לעבוד במכבסה בהיותו בן 26. הוא ביצע עבודות קלות, מונוטוניות, בטוחות, המתאימות למגבלותיו. ארבע שנים עבד במכבסה. בחריצות, בהתמדה, במסירות. מהשכם בבוקר, ולאורך שעות רבות מעבר להיקף המשרה שנקבע לו בשל מוגבלותו. שכרו עלה בהתאם. נראה היה שעלה על דרך המלך. הוא קיים שגרת תעסוקה יציבה, התקדם בעבודה, וניהל חיים עצמאיים למדי. ברגע אחד הכל השתנה.

היה זה כשנפגע בראשו בתאונה במהלך עבודה שביצע, שלא הייתה מותאמת למוגבלויותיו ולא הודרך כיצד לבצע אותה. בעקבות הפגיעה נותרה לו נכות רפואית (משוקללת) בשיעור של כ – 60%, המתווספת לנכותו מילדות (44%).

מאז התאונה בשנת 2014, התובע אינו עובד. כושר תפקודו הפיזי, הנוירולוגי והנפשי נפגע בתאונה באופן ניכר. הוא יושב בביתו, מודאג מעתידו. מסגרת העבודה שנועדה לספק לו מעטפת בטוחה, לקדם אותו, לשלב אותו במעגל השווים, לסייע לו לקיים חיים עצמאיים חרף מגבלותיו מילדות - כשלה. זה בתמצתית, סיפורה המצער של תביעה זו.

רקע

1.התובע שימש כעובד מכבסה אצל הנתבעת 1, מכבסת בית העמק לבנון בע"מ (להלן – המעסיקה; המכבסה). הנתבעת 2 היא המבטחת של המעסיקה בפוליסת חבות מעבידים (להלן – המבטחת).

לעבודה במכבסה התקבל התובע בשנת 2010, בסיוע עמותת אלווין (להלן - העמותה), הפועלת בשיתוף עם משרד התעשייה והמסחר (להלן - משרד התמ"ת) לשילוב אנשים עם מוגבלויות בעבודה.

2.לפי הנטען בתביעה, התאונה אירעה ביום 6.7.2014, כאשר התבקש התובע ע"י עובדות המכבסה, לשנע כלוב כביסה כבד (להלן – הכלוב) לשקילה. כשמשך את הכלוב כדי להעלות אותו על גבי המשקל, השתחררה דלת הכלוב העשויה מברזל מן הווים שעליהם הייתה מונחת, ופגעה בראשו ובעורפו (להלן – התאונה ; הפגיעה).

3.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) כתאונת עבודה, ונקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 50.75% (בתחומי הפסיכיאטריה, נוירולוגיה, אורתופדיה וא.א.ג.). ביום 22.6.16 החליט המל"ל להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – תקנות המל"ל) במלואה, ונכותו הצמיתה של התובע הועמדה על 77%.

4.מיום 28.8.14 ועד היום, לא שב התובע לעבודתו אצל הנתבעת, או לכל עבודה אחרת.

5.הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. לנוכח הפערים בין חוות הדעת, מונו מומחים מטעם בית המשפט. על-פי קביעת המומחים מטעם בית המשפט, נותרה לתובע נכות (בתחומי האורולוגיה (30%), הנוירולוגיה (30%) והפסיכיאטריה (20%)) משוקללת בשיעור של 59.68%.

6.הצדדים חלוקים בדבר עצם קרות התאונה, נסיבותיה, שאלת החבות והנזק.

7.שאלות אלה תידונה להלן כסדרן.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

8.הנתבעות חולקות על עצם קרות התאונה ונסיבותיה. לטענתן, על פי התיעוד הרפואי, התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול, רק לאחר אחד-עשר ימים, וגם אז לא הזכיר את התאונה. אזכור ראשון של התאונה מופיע בתיעוד הרפואי כחודש וחצי לאחר המועד שבו נטען שקרתה. גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה אינה הגיונית, ועדותו היא עדות יחידה של בעל דין שאין לה תימוכין בראיות.

9.אקדים ואציין, כי מצאתי את גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה מהימנה, היא נתמכת בראיות שהוצגו ואני רואה לקבלה. להלן נימוקי.

10.ראשית, מן הראיות עולה כי בסמוך לאחר התאונה הופיעו אצל התובע סימפטומים מהפגיעה. על פי גרסת התובע ואמו (להלן – האם) בתצהירים ובבית המשפט, כיום-יומיים אחרי התאונה, החל טפטוף מאפו של התובע. התובע פנה לרוקח במקום מגוריו שהמליץ לו להשתמש בטיפות אף (אוטריבין). יום למחרת התאונה ביום 07.07.14, גם פנה לרופא א.א.ג. (נ/1) והתלונן על הפרשות מהאוזניים. התובע לא קישר בין ההפרשות לפגיעה בתאונה ולא אזכר אותה בפני הרופא (עמ' 11, ש' 2-15). כשהטיפות שנתן לו הרוקח לא הועילו, פנה התובע ביום 17.07.21 לרופא המשפחה, שסבר שמדובר באלרגיה ונתן לו תרופה בהתאם. כשגם התרופה לאלרגיה לא הועילה, שב התובע לרופא המשפחה, שהפנה אותו ביום 24.07.14 לבדיקת דימות מערות הפנים, אף סינוסים (נספח 2 לתצהיר התובע). עם קבלת תוצאות הדימות, הופנה התובע למרפאה בעפולה, שם נלקחו דגימות מאפו שנשלחו לבירור במעבדה בבי"ח רמב"ם בחיפה, ובמקביל נשלח לבדיקת CT בבית החולים בנהריה. בבדיקת ה – CT נמצאה "מלאות רקמתית ברדיוס הפרונטו אחמואידלי עם חשש להרס עצם" – ממצא העולה בקנה אחד עם שבר בבסיס הגולגולת (ראו: תשובת הבהרה ב.2 של פרופ' מילר מיום 5.3.20). ביום 12.08.14 נבדק התובע בבית החולים "פוריה", שם אובחנה הדליפה מאפו כCSF – Cerebrospinal Fluid Leak - דליפה של נוזל מהמוח, כתוצאה מהפגיעה בראשו בתאונה.

על-פי הפסיקה, לגרסת נפגע בתיעוד הרפואי הראשוני לאחר תאונה, יש ככלל משקל ראייתי ממשי, שכן יש בנסיבות מסירתה בסמוך לאחר התאונה, כדי לחזק את האוטנטיות שלה, ולהפחית את החשש מפני היותה כוזבת וצופת פני תביעה עתידית (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05  (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(2008) (פורסם במאגרים)). התובע אמנם לא דיווח על התרחשות התאונה בהזדמנות הראשונה שפנה לקבלת טיפול רפואי, ואולם בנסיבות מקרה זה, לא מצאתי כי הדבר מכרסם במהימנות גרסתו, שעה שאין חולק שהסימפטום העיקרי שעליו דיווח בסמוך לאחר התאונה, אובחן כממצא אובייקטיבי לנזק שנגרם לו כתוצאה מהפגיעה בראשו (CSF).

11.שנית, הסיבה שבעטיה התובע דיווח על התאונה באיחור נעוצה, כך שוכנעתי, במוגבלות הקוגניטיבית שלו, והליקוי במודעותו לחומרת התאונה ולקשר בינה לבין הסימפטומים שהופיעו לאחריה. לסיבת האיחור בדיווח, הנעוצה בליקוי התודעתי עקב מוגבלותו, התייחס גם פרופ' מילר, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה בחוות דעתו: "בן 34. ברקע פיגור שכלי גבולי, ליקוי התפתחותי...העובדה שהנפגע פנה להערכה רפואית רק 4 ימים לאחר התאונה נובעת ככל הנראה מכך שהסימפטום של דליפת של נוזל מהאף התפרשה כהפרשה על רקע התקררות. העובדה שקיים ליקוי חשיבתי על רקע פיגור שכלי מלידה, אפשר שהייתה כרוכה בליקוי תודעתי באשר לקשר אפשרי לתאונה...". (הדגשה אינה במקור - א"ר).

גרסת התובע לתאונה מאז שדיווח עליה לראשונה ולאורך כל ההליך, הייתה עקבית וקוהרנטית.

12.הערכת התובע את חומרת התאונה בחסר, באה לביטוי גם בהתנהלותו לאחריה. מן הראיות עולה, כי לאחר הפגיעה נשאר התובע בעבודה עד לסוף היום, למרות שלא חש בטוב. כשחזר לביתו חשב שיכנס לנוח ומצבו ישתפר. למחרת בבוקר, עדיין לא הרגיש טוב, ולמרות זאת הלך לעבודה, וכך במהלך השבועות שלאחר מכן בדו"ח על התאונה התובע הסביר, שלא חשב שמדובר בפגיעה חמורה, כיוון שהמכה שקיבל מדלת הכלוב הייתה יבשה ולא גרמה לדימום או לנפיחות (סע' 8-9 לתצהיר התובע; תצהיר האם, ועדויותיהם בבית המשפט). המידע הדל שמסר התובע על התאונה והתנהלותו לאחריה, הובילו לאבחון הראשוני השגוי של הדליפה מהאף כהצטננות, עד שסיפר לאחד מהרופאים המטפלים שחשדו התעורר, שקיבל במהלך עבודתו מכה בראשו. לדברי האם, כאשר התובע חזר מהעבודה ביום התאונה ראתה שהוא חיוור, והוא סיפר לה שקיבל מכה בראש מכלוב הכביסה, אולם נכנס לנוח, ולמחרת הלך לעבודה, וכשהחל הטפטוף מאפו, טעתה גם היא לחשוב שסיבת הדליפה מהאף היא התקררות, עד שהתברר להם כעבור כחודש, לאחר סדרת בדיקות שעבר, שהיא תוצאה של הפגיעה שקיבל בראשו.

13.שלישית, גרסת התאונה, שהנתבעות כאמור מכחישות שקרתה, מוצאת תימוכין גם בעדותה של העדה מטעם המעסיקה, מנהלת המכבסה באותה עת, הגב' איילת כהן (להלן - איילת). איילת מסרה בתצהירה (בסעיף 4) ובעדותה בבית המשפט, כי בסמוך לאחר האירוע ירון לקח חופשת מחלה כי הרגיש לא טוב, ונאמר לה שהוא מצונן. גרסתה כי דיווח על צינון תומכת בגרסת התובע ואמו על הדליפה שחשדו במקורה בצינון ואובחנה כ -CSF . גרסת איילת שלפיה נפגשה עם התובע ואביו שדיווח לה על התאונה שקרתה כחודש קודם לכן (עמ' 30, ש' 10-14) עומדת בסתירה לטענת הנתבעות (בסע' 12 בסיכומים) שלפיה הדבר נודע למעסיקה לאחר חודשיים ושבוע, כשתובע פנה ביום 15.09.14 להחתים אותה על הטפסים למל"ל.

14.רביעית, חיזוק נוסף לגרסת התובע אני מוצאת גם ברושם שהותירה בי עדותו בבית המשפט. כשהחל התובע לתאר איך קרתה התאונה, הוא נעמד ספונטנית על רגליו (עד לאותו שלב העיד בישיבה) ואת תיאור מהלך התאונה הדגים בעזרת ידיו: איך משך את הכלוב, כיצד אחז את ראשו בידיו לאחר המכה שקיבל, והתכופף. הדבר משתקף מתיעוד עדותו בפרוטוקול, שתובא להלן כלשונה (בעמ' 8, ש' 17-12; ש' 26-28):

"(העד נעמד, ופושט את ידיו קדימה) אני לקחתי כלוב למשקל, ורציתי לעלות אותו למשקל, למשקל היה שיפוע לכן באתי מקדימה כדי לעלות את הכלוב למשקל. עוד לפני שאני עובר לצד הקדמי באתי לאמצע, אז הדלת של הכלוב השתחררה מהתותבות שלה ופגעה בי בראש. (מדגים עם ידיו כשהוא אחוז בידו (צריך להיות "אוחז בראשו" – א"ר) ומתכופף), התכופפתי, נרגעתי, ניסיתי להחזיר את הדלת לתותבות, אז שוב השתחררה הדלת, התכופפתי והדלת פגעה פעם שנייה בעורף... הפגיעה הראשונה שכחתי לומר, שדלת הכלוב השתחררה והיא פגעה בי בראש, במצח. באותו רגע, עובדת בשם סיהאם ראתה אותי ושאלה אותי ירון מה קרה לך? קיבלת מכה בראש? עניתי לה כן, קיבלתי מכה בראש מדלת הכלוב. זה היה אחרי המכה השנייה."

עדות התובע הייתה פשוטה ונטולת תחכום. דיבורו היה איטי, ברור, מעט ילדותי ביחס לגילו (36.5 שנים). ניכר היה שניסה לדייק בתיאור מהלך ההתרחשות. מצאתי את עדותו אותנטית, מהימנה וראויה לאמון.

15.חמישית, גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה, מתיישבת גם עם מבנה כלוב הכביסה. מדובר במתקן מברזל שנועד לשנע כביסה, גובהו כ - 2 מטרים ובתחתיתו 4 גלגלים. בחלק העליון של אחת מדפנות הכלוב יש "דלת" העשויה ממסגרת ברזל ורשת ברזל. משקל הדלת כ - 3 - 4 ק"ג, והיא מחוברת לכלוב עם צירים בחלקה התחתון. סגירת הדלת נעשית על דרך הנחתה על ווים בלבד, ללא נעילה. כדי לפתוח את הדלת, יש להרים אותה מעט, לשחרר אותה מהווים, ולהוריד אותה כלפי מטה (תיאור מדו"ח החוקר מטעם הנתבעות, שצורף לתחשיב הנזק מטעמן).

16.התובע העיד, שהכלוב שניסה להעלות למשקל היה כבד במיוחד, וכשלא הצליח להעלות אותו למשקל בדחיפה, עבר לצדו השני כדי למשוך אותו. עדותו התמקדה בתיאור העובדות בלבד. הוא לא ניסה להסביר מה גרם לפתיחה הספונטנית של הדלת ולנפילתה על ראשו, שלא הובררה עד תום, על ידי מי מן הצדדים. האם משיכת הכלוב בעוצמה כדי להעלותו למשקל גרמה לטלטול שלו עד כדי שחרור הדלת מעל הווים? האם התובע משך את הכלוב באמצעות אחיזה בדלת שגרמה לשחרור שלה? הצדדים לא נדרשו לשאלות אלה, ובהעדר תשתית מספקת, קיים קושי להכריע מה גרם לכך, ואולם למעשה אין חשיבות רבה להכרעה, משמצאתי כי הוכח על ידי התביעה, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי במהלך שינוע הכלוב על ידי התובע השתחררה הדלת ונפלה בחבטה מטה על ראשו, ובהמשך על עורפו. ומששוכנעתי, כי לנוכח סגירת דלת הכלוב, שנעשית באמצעות הנחתה על ווים, ללא נעילה, קיימת הסתברות גבוהה לכך שהשיטה הננקטת לשינועו, עלולה לגרום לשחרור הדלת מהווים ולנפילתה בעוצמה כלפי מטה, כפי שאירע כאן.

17.שישית, התובע טען, שעובדת מכבסה בשם סיהאם הייתה עדה לתאונה. הנתבעות טענו, כי על פי הגרסה שמסר התובע למעסיקה, לא היו עדים לתאונה. בעניין זה הפנו לטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה (בל/250) שבו נכתב בהצהרת המעביד שמלאה איילת (בסעיף 14 בטופס) שלא היו עדים לתאונה. ואולם, הערה זו נכתבה על-ידי איילת כהסתייגות מטעם המעסיקה, ולא כגרסה שמסר התובע. הנתבעות לא זימנו את סיהאם לעדות. בסיכומים טענו (בסעיף 13), כי שמה הוזכר לראשונה רק בתצהיר העדות הראשית של התובע שהוגש כ – 6.5 שנים לאחר האירוע, והן אף לא ניסו לאתר אותה, בטענה שבמכבסה עבדו 2-3 עובדות בשם סיהאם, והספק אם העובדת הייתה זוכרת את האירוע ממרחק הזמן. את טענתן שלפיה היה על התובע לזמן את סיהאם, שעה שמדובר בעובדת של המעסיקה שפרטיה מצויים בידיה, אין לקבל.

18.בהתייחס לעדי ראיה לתאונה טענה איילת (בסעיף 5 לתצהירה), כי לאחר הפגישה עם התובע ואביו, היא ערכה בירור בקרב עובדי המכבסה, ואף אחד מהם לא ידע על התאונה. לא הוצגה כל אסמכתא בדבר תוצאות בירור זה, ואותם גורמים שהיו במקום התאונה בעת התרחשותה ושעמם נערך הבירור הנטען, שהם עובדי המעסיקה עצמה, לא הובאו לעדות מטעם המעסיקה לתמיכה בטענה זו. במכלול האמור, יש לקבוע כי הטענה שנערך בירור שהעלה כי התאונה לא התרחשה, לא הוכחה כלל ועיקר, והימנעות הנתבעות מלזמן את סיהאם לעדות, פועלת ראייתית לחובתן. זאת בהתאם להלכה הפסוקה שלפיה, הימנעות מהצגת ראיות רלבנטיות שבהישג ידו של בעל דין, או זימון עד רלוונטי, יש בה להקים חזקה כי ראיות אלה, ככל שהיו מוצגות, לא היו תומכות בגרסתו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)). הימנעות זו, מחזקת גם היא את המסקנה שאליה הגעתי.

19.שביעית, הנתבעות לא העמידו כל גרסה חלופית לגרסת התובע בדבר התרחשות התאונה ותוצאותיה. בסיכומים טענו כי "בעיות התובע" (כך כונו הנזקים הניכרים שהסבה לו הפגיעה בתאונה) הופיעו אצלו "באופן ספונטני בלי אירוע תאונתי כלשהו, על רקע בעיותיו הרפואיות הקודמות" (סעיף 19 לסיכומים). מדובר בטענה סתמית, נטולת בסיס, שלא ניתן הסבר סביר, כיצד היא מתיישבת עם קביעות המומחים מטעם בית-המשפט בדבר הקשר הסיבתי בין הממצא הרפואי הראשוני (CSF) למנגנון הפגיעה בראשו של התובע בתאונה, ומכלול הראיות שפורטו לעיל. טענת הנתבעות (בסעיף 24 לסיכומים) שלפיה יתכן שהתובע קיבל מכה בראשו בנסיבות אחרות, ושגם אם קיבל מכה מדלת הכלוב כי לא סגר אותה כיאות, מדובר בדלת "קלה מאוד" שנתנה לו מכה "כל כך קלה" שהוא לא יחס לה חשיבות והמשיך לעבוד כרגיל (בסעיף 24 לסיכומים), עומדת בסתירה לדו"ח החוקר מטעמן שלפיו מדובר דלת ברזל במשקל של 3-4 קג', שנפילתה בחבטה על ראשו של התובע, גרמה לו לפגיעה קשה ולנזק ניכר.

20.לסיכומם של דברים עד פה; על יסוד כל המקובץ, אני רואה לקבוע, כי עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו בדבר נסיבות התאונה, במידה הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות, ולפיה - במהלך עבודתו אצל המעסיקה, בעת משיכת כלוב כביסה מברזל, השתחררה דלת הכלוב מן הווים שעליהם הייתה מונחת, נפלה ופגעה במצחו, וכשניסה להחזיר אותה למקומה, לא הצליח, וכשהתכופף כדי להתחמק מפגיעתה, פגעה בו בעורפו.

סוג העבודות שבהן ניתן היה להעסיק את התובע

21.בסיכומים מטעם התובע עלתה לראשונה בבירור הטענה, כי המכבסה התרשלה בעצם כך שהעסיקה את התובע בשינוע כלובי כביסה, שלא נכלל בסוג העבודות שנקבע שהתובע יבצע. הנתבעות טענו, כי טענה זו לא עלתה בכתב התביעה, ומהווה הרחבת חזית אסורה.

22.הטענה עלתה לראשונה, בבקשה להגשת תצהיר שהתביעה הגישה מספר ימים לפני דיון ההוכחות (לאחר שהושלמה הגשת הראיות על ידי הצדדים). בבקשה נטען, כי בסמוך להגשתה, התגלו בחפציו של אביו המנוח של התובע, מסמכים הנוגעים לנסיבות קבלת התובע לעבודה במכבסה ותנאי העסקתו. לטענת ב"כ התובע, הם הצליחו לאתר את יועצת ההשמה שליוותה את התובע מטעם עמותת אלווין בתהליך שילובו בעבודה, גב' נעה לבן (להלן – נעה), שהסכימה להגשת תצהיר מטעמה והתייצבה בבית המשפט במועד ההוכחות (עוד בטרם ניתנה החלטה המתירה את הגשתו).

23.בפתח דיון ההוכחות, חזר ב"כ הנתבעות על התנגדותו להגשת התצהיר של נעה בטענה שמדובר בהרחבת חזית, ואולם לאחר שציינתי כי בכוונתי להתיר את הגשתו, לנוכח הנסיבות החריגות הנוגעות למוגבלות התובע והקושי לקבל ממנו מידע ביוזמתו, הודיע ב"כ הנתבעות, כי הוא ערוך לחקירת העדה. בהחלטה שבה התרתי הגשת התצהיר קבעתי, כי הטענה להרחבת חזית תידון במסגרת פסק הדין, וכי הנתבעות תהיינה רשאיות להגיש תצהיר משלים מטעמן, ככל שתראינה לנכון.

24.בהמשך להחלטה זו העידה נעה, שסיפרה כי ליוותה את התובע בתהליך שילובו בעבודה במכבסה, כיועצת השמה מטעם עמותת אלווין. היא תארה את תהליך האבחון של אנשים עם מוגבלות לצורך שילובם במסגרת עבודה, ואת התהליך שעבר התובע, שכלל הערכה של יכולותיו ומוגבלויותיו, העבודות שהוא יכול לבצע, תפוקת עבודה שלו (הנמדדת על ידי תצפיתניות העוקבות אחריו תוך כדי ביצוע העבודה). לדבריה, בתום תהליך ההערכה של התובע, הוצא דו"ח סיכום אבחון (נספח א' לתצהירה של נעה, להלן - הדו"ח; דו"ח האבחון), שבו פורטו העבודות שהתובע יבצע, וחלוקת הזמן ביניהן (שיטוח סדינים (70%) וקיפול מגבות (30%)). סוג העבודות נקבע בתיאום עם מנהל המכבסה באותה עת, מר אלי זייגר (להלן - זייגר). הדו"ח הועבר ביום 26.09.2010 למעסיקה ולמשרד התמ"ת (עמ' 23, ש' 5), וביום 15.11.2010 התקבלה אישור משרד התמ"ת (שצורף לתצהיר נעה) שאימץ את מסקנות הדו"ח, וקבע שהתובע זכאי לשכר שלא יפחת מ-70% משכר מינימום לחודש. לטענת נעה, מפאת חשיבות הדו"ח המפרט את העבודות שבהן ניתן להעסיק את התובע ותנאי העסקתו, הגיעה בעצמה למכבסה ומסרה את הדו"ח לידי המעסיקה (עמ' 23, ש' 21-23). לטענתה, המעסיקה הייתה מנועה מלהעסיק את התובע בעבודות שלא היו כלולות בדו"ח וכל שינוי בסוג העבודות שבו יועסק, חייב קבלת אישור מהגורמים המוסמכים.

25.אציין, כי את עדותה של נעה מצאתי עניינית ומהימנה. מדובר בעדה אובייקטיבית ונטולת אינטרס אישי בתוצאות ההליך, ואני רואה לתת בעדותה אמון מלא.

26.בעדותו טען התובע, כי בתחילת תקופת העסקתו במכבסה, עבד בשיטוח סדינים וקיפול מגבות, אך לאחר שזייגר, המנהל הקודם, עזב את המכבסה, החלו לבקש ממנו גם להוביל כלובים לשקילה וכך עשה (עמ' 9, ש' 5-6; עמ' 13, ש' 1-8). אין מחלוקת, כי בתקופה שבה נוהלה המכבסה על ידי איילת, הועסק התובע גם בשינוע כלובי כביסה. בחקירתה טענה איילת, כי לא ראתה את דו"ח האבחון המפרט את סוג העבודות שבהן יועסק התובע, כפי שהתברר מעדותו לראשונה, כנראה בשל שריפה שפרצה במכבסה שכשבוע לאחר כניסתה לתפקיד, שכילתה את כל תכולתה, לרבות התיקים האישיים של העובדים. לטענתה, היא לא הספיקה לעיין בתיקי העובדים, לא ידוע לה אם היו, ומאוחר יותר הכינה להם תיקים מסודרים (עמ' 31, ש' 11-15, 16-25). במענה לשאלות ב"כ התובע השיבה, כי אם לא הייתה שריפה והיא הייתה מודעת לאבחון ולדו"ח סיכום התמ"ת, לא הייתה מאפשרת לתובע לבצע עבודות שאינן מופיעות בדו"ח (עמ' 32, ש' 24-26) לרבות הובלת כלובים, בשל מוגבלותו השכלית (עמ' 33, ש' 1-11). הנתבעות ראו להדגיש בסיכומיהן, גרסה אחרת שמסרה, שלפיה לא הייתה מניעה מלהעסיק את התובע גם בשינוע כלובים, מאחר שתפקידו של מי שמקפל כביסה להניח אותה בכלוב, ושינוע הכלוב הוא חלק בלתי נפרד מהקיפול (עמ' 32 ש' 27-33).

27.כאמור, בשל אירוע השריפה, והעדר תהליך חפיפה הולם עם זייגר המנהל הקודם שהיה מעורב בתהליך קליטתו של התובע לעבודה שעזב את המכבסה בחטף מסיבות בריאותיות (עמ' 26, ש' 26-28), לא ידעה איילת מהם תנאי העסקתו של התובע, ולא ננקטו פעולות לבירורם, על אף שהיה ידוע שמדובר בעובד עם מוגבלות שכלית (עמ' 27, ש' 25-30) שנקלט לעבודה במכבסה בתהליך פרטני, שייחודי לעובדים נוספים עם מוגבלות שהמכבסה העסיקה (עמ' 29, שורות 32-33).

28.הנתבעות טענו, כי טענת התביעה שהמכבסה התרשלה בעצם כך שהעסיקה את התובע בשינוע כלובי כביסה, שלא נכלל ברשימת העבודות בדו"ח האבחון, מהווה הרחבת חזית אסורה. טענה זו לא נטענה מפורשות בכתב התביעה, ומשלא ניתנה לנתבעות האפשרות להתמודד עמה כיאות, היא מהווה הרחבת חזית אסורה ואין מקום להידרש לה. לצד זאת אני רואה לציין, כי טענות הנתבעות בסיכומים כאמור (בסעיפים 28-31), שלא הייתה מניעה מלהעסיק את התובע בשינוע כלובי כביסה, גם אם לא נכלל ברשימת העבודות בדו"ח האבחון, מעוררת שאלות יסודיות בנוגע לתכלית אבחון אנשים עם מוגבלות בתהליך שילובם בעבודה, מעמדו של דו"ח האבחון, תוקפם המחייב של מסקנותיו, ושל תנאי ההעסקה הנקבעים לעובד בהתאם לו ועוד. שאלות אלה, חורגות מגדרי המחלוקת שהעמידו הצדדים בכתבי הטענות מטעמם בפתח ההליך, ולא הונחה תשתית מספקת להכרעה בהן. הכרעה שאינה מתחייבת בהליך זה גם לנוכח המסקנה שאליה הגעתי בשאלת אחריותה של המעסיקה.

אחריות המעסיקה

29.על יסוד התשתית העובדתית בדבר נסיבות התאונה, יש לבדוק האם קמה לנתבעות אחריות נזיקית בגין פגיעת התובע בתאונה.

30.התשובה לשאלה זו חיובית, כפי שאפרט הלן.

31.הצדדים אינם חלוקים בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של המעסיקה כלפי התובע. חובה זו הוכרה בפסיקה באופן רחב ולפיה, מחויב מעסיק לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, להכשיר, להדריך, לפקח ולוודא כי שיטות עבודה נאותות נקלטות ומוטמעות (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). המחלוקת ביניהם נוגעת לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית של המעסיקה כלפי התובע בנסיבות התאונה, והאם הפרה המעסיקה חובה זו.

32.קיומה של חובת זהירות קונקרטית, נקבע בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה. בענייננו, נטען בתביעה, כי שינוע כלוב הכביסה נעשה באופן לא בטיחותי, תוך שימוש במתקן לא תקין, ומבלי שנתנו לתובע הדרכות על ידי המעסיקה. הנתבעות מאשרות למעשה כי לא ניתנה לתובע הדרכה לשינוע הכלוב, שלטענתן לא היה בה צורך, שכן מדובר בעבודה "קלילה ובלתי מסוכנת שמתאימה ליכולותיו [של התובע]" (סעיף 6 לסיכומי הנתבעות). בעדותה הסבירה איילת, כי העובדים במכבסה למדו לבצע את עבודתם תוך צפייה בעובד ותיק שאליו התלוו. שיטת הכשרה זו, היא אולי סבירה ביחס לעבודות שאין בהן סיכון, כמו שיטוח סדינים או קיפול מגבות (סוג העבודות שנקבע בדו"ח האבחון שהתובע יבצע), ואולם אין לקבל אותה כשמדובר בעבודה הכרוכה בסיכון, כמו שינוע כלובי כביסה מברזל, בשיטה שהונהגה על ידי המעסיקה במקום. הנתבעות לא הכחישו את גרסת התובע שלפיה סגירת דלת הכלוב נעשתה בהנחה על ווים, ללא נעילה, וכי שינוע כלובי כביסה כבדים והעלאתם על משטח משופע למשקל, נעשה על ידי העובד אחד ללא עזרה, אף ללא הדרכה. מדובר בשיטת עבודה החושפת את העובדים לסכנה בלתי סבירה שניתן היה לצפות. בהקשר זה יצוין, כי דרישת הצפיות בדיני הנזיקין, איננה כורכת בחובה צפיות של כל פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות והנזק על-פי תכונותיהם העיקריות (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802). יש לקבוע, כי הסיכון של השתחררות הדלת בנסיבות אלה ופגיעתה בעובד, הוא סיכון בר צפייה מראש, שחובה היה על המעסיקה להיערך למנוע אותו מבעוד מועד באמצעים סבירים, דבר שאותו לא עשתה.

32.על פי הפסיקה, המעסיקה שיש לה חובת זהירות קונקרטית כלפי העובד, הייתה מחויבת לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהתובע יוכל לבצע את עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד לט(4) 266, 274). כמעסיקה סבירה, היה על הנתבעת לפעול להקנות לעובדיה שיטות עבודה הולמות בדרך של הדרכה, אזהרה ופיקוח יעילים, בין היתר, מכוח החובות המוטלות עליה על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן- תקנות ההדרכה). על פי תקנות ההדרכה, מחויב מעסיק למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה, וסיכונים אליהם הוא חשוף בתפקיד שאותו הוא מבצע (תקנה 2). על המעסיק לקיים מדי שנה הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, באמצעות גורם מקצועי מתאים, לוודא שכל עובד הבין את הסיכונים, ובקיא בנושאי ההדרכה ביחס לסיכונים שאליהם הוא חשוף במסגרת תפקידו, כן עליו לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי ולפקח כי הם פועלים על פיה (תקנה 3). המעסיקה הפרה חובות אלה כלפי התובע, ובכך כשלה. איילת טענה, כי בתקופתה ניתנו לעובדים הדרכות בטיחות סדירות (בסעיף 6 לתצהירה) ואולם, סוג ההדרכות שציינה בקשר לעבודות בחום, גיהוץ, חניית משאיות, העמסת עגלות כביסה על המשאית וכדו' (עמ' 38, שו' 14-33) אינן רלוונטיות לעבודה שבה נפגע התובע. היא לא זכרה שניתנו הדרכות בנוגע לשינוע כלובי כביסה (עמ' 38, שו' 27-28), כאמור, הנתבעות טענו בסיכומיהן, שכלל לא היה צורך בהדרכות לביצוע עבודה זו.

חובת זהירות מוגברת כלפי עובד עם מוגבלות שכלית

33. העסקת עובדים עם מוגבלות, משקפת ערכים חברתיים ואנושיים נעלים וראויים, כפי שנקבע גם בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, שהעמיד לראשונה בישראל, את עניינם של אנשים עם מוגבלות כנושא מובהק של זכויות אדם, ואת עקרון היסוד שלפיו:

"זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות". (ראו: סעיף 1)

בסעיף 2 לחוק נקבע כי מטרתו היא:

"להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".

34.המכבסה שהעסיקה עובדים עם צרכים מיוחדים, רבים נוספים מלבד התובע, נשאה חלק במחויבות חברתית מוסרית ראויה זו, בקידום ערך השוויון, באפשרה לעובדים אלה לקיים חיים עם תחושת סיפוק, בעצמאות ובכבוד. ואולם לצד זכות העסקה זו, חלה עליה, כמעסיקה של עובדים עם צרכים מיוחדים, סטנדרט זהירות מחמיר מסטנדרט הזהירות החל בהעסקת עובדים רגילים (ללא מוגבלות). ההלכה הפסוקה מטילה על מעסיק חובה אקטיבית לנקוט בצעדים סבירים, כדי למנוע מעובדיו סכנות (רגילות ובלתי רגילות) שמקורן לא רק בתנאי העבודה, אלא אף ברשלנות העובדים עצמם, עליו להזהיר את העובדים מפני הסכנות הללו ולנקוט באמצעים למניעתן, ללא קשר למודעות העובדים לסכנות שבמעשיהם (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563, 585 (1964)).יישום הלכה זו בענייננו, מטיל על מעסיק של עובדים עם מוגבלות שכלית, סטנדרט זהירות מחמיר וגורף, שהנחת המוצא שביסודו, היא כושרם המוגבל של עובדים עם מוגבלות שכלית, להעריך סיכונים שאליהם הם חשופים בעבודתם, לצפות אותם ולהישמר מפניהם. עובדים אלה, מטבע הדברים, פגיעים יותר ביחס לעובדים רגילים (ללא מוגבלות), מה שמחדד את החובה המוטלת על המעסיק, האמון על בטיחותם ושלומם, לנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת העמדתם בסיכון שניתן היה לצפות אותו מראש, שהם אינם מודעים לו. אמצעי הזהירות נבחנים במהלך תהליך האבחון שנערך לעובד עם מוגבלויות, עובר לשילובו בעבודה. תנאי ההעסקה הפרטניים שנקבעים על פי מאפייניו הייחודיים, יכולותיו ומגבלותיו, מיועדים ליצור סביבת עבודה מותאמת, מועילה בעבור העובד ובעבור המעסיק, המבטיחה את שלומו ובטיחותו. העסקת עובד בתנאים שהותאמו בעבורו, והקפדה על מתן הוראות בטיחות מפורטות ומדוקדקות בדבר אופן ביצוע העבודה, יש בהן כדי לצמצם משמעותית את חשיפת העובדים לסיכונים בסביבת עבודתם.

35. גם אם לא ראתה המכבסה מניעה מהעסקת התובע בעבודות שלא נכללו בדו"ח האבחון שלו (ושאלה זו כאמור לא הוכרעה בהליך זה), היא חרגה מסטנדרט הזהירות המתחייב ממעסיק של עובדים עם מוגבלות, בכך שלא צפתה את הסיכון הטמון בשיטת העבודה שהנהיגה בשינוע כלובי כביסה, ובהפרת חובותיה כלפי התובע על פי תקנות ההדרכה. לא ניתנו לתובע הוראות לשינוע בטוח של הכלוב, אופן סגירת הדלת, המקרים שבהם יש לבצע העבודה על ידי צמד עובדים ולא לבד, וכיוצא באלה הוראות, שסביר יותר להניח שאם היו ניתנות, תוך הנהגת פיקוח על שיטת עבודה בטיחותית, הייתה התאונה נמנעת.

36.המסקנה המתקבלת מכלל האמור היא, כי המעסיקה התרשלה כלפי התובע, והפרה את חובות הזהירות שלה כלפיו, והיא נושאת באחריות לנזקיו בתאונה.

אשם תורם

37.התובע לא התייחס בסיכומים מטעמו לסוגיית האשם התורם. הנתבעת טענה, אף שבשפה רפה, שאם ימצא שקיימת אחריות, יש ליחס לתובע אשם תורם מכריע, שכן אם היה סוגר את דלת הכלוב כנדרש, היא לא הייתה משתחררת ופוגעת בו.

38.ככלל, נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה: "נטיית הפסיקה להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומן של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם ככל האפשר למנוע נזק ואובדן גם כשאלה עלולים לחטוא ברשלנות" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נגד אנטון קרבון (פורסם במאגרים (1991)). בבסיס מגמה זו עומד פער הכוחות בין העובד למעסיקו, בהיות העובד נתון למרותו של המעסיק והיכולת שבידי המעסיק למנוע את הסיכון ואת היווצרות הנזק (ע"א 3719/01 עבדאללה אגאבריה נגד פקר פלדה בע"מ (פורסם במאגרים (2002)). כשמדובר בעובד עם מוגבלות שכלית, שהכושר שלו לזהות סכנות או להעריך נכונה את התוצאה הצפויה במצבים הכרוכים בסיכון ולהיזהר די הצורך מפניהם, חובת הזהירות של המעסיקה כלפיו מוגברת, ואין מקום ליחס לו אשם תורם.

39.האחריות המוסרית להתרחשות התאונה במקרה זה מוטלת במלואה על המעסיקה.

הפגיעה והנכות הרפואית

40.כאמור, לאחר הפגיעה, המשיך התובע לעבוד עד לסוף היום, ובמהלך השבועות שלאחריה. כיום-יומיים לאחר התאונה החלה דליפה מאפו של התובע. התובע פנה לבירור רפואי עד שביום 12.8.14 אובחנה הדליפה בבית חולים "פוריה" כ -CSF . בחוות הדעת הנוירולוגית (בפרק סיכום ומסקנות) הסביר פרופ' מילר, כי דליפת CSF לאחר חבלת ראש, היא ככלל ביטוי לפגיעה בבסיס הגולגולת/גזע המוח. הוא הסביר, כי בדיקת CT מוח שנערכה לתובע העלתה חשד להרס בעצמות בסיס הגולגולת/עצמות הפנים, ואף שבבדיקות שלאחר מכן לא הודגמו ממצאים מאמתים, היה צורך בשתי פרוצדורות ניתוחיות לאטום את הדלף. התובע אושפז במחלקה הנוירולוגית בבית החולים בנהריה בין התאריכים 14.8.14 - 19.8.14 לטיפול במניעת הנקז מהאף, ובתום האשפוז שוחרר לביתו. לאחר שהדליפה מהאף חזרה, אושפז בשנית בין התאריכים 25.8.14 - 3.9.14, ובמהלך תקופת האשפוז זו נערך לו ניתוח משולב של א.א.ג. ונוירוכירורגיה לסגירת הדלף בבסיס הגולגולת.

41.התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, וביום 6.1.15 נקבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 50.75% בתחומים הבאים: 10% נכות פסיכיאטרית לפי סעיף 34ב2 לתוספת בתקנות הנכות; 20% נכות נוירולוגית לפי סעיף 29(1) וסעיף 29(6) בין 2-3 לתוספת; 20% נכות אורתופדית לפי סעיף 37 (5)(ב) לתוספת; 10% נכות א.א.ג. לפי סעיף 72(4)ב1 לתוספת.

ביום 22.6.16 ניתנה החלטת המל"ל על הפעלת תקנה 15 לתקנות הנכות במלואה, ודרגת הנכות הצמיתה של התובע הועמדה על 77%, החל מיום 1.1.16.

42.לפני התאונה, קיבל התובע קצבת נכות כללית בגין נכותו מילדות בשיעור של 44%, שאותה אינו מקבל מאז התאונה, אלא קצבת הנכות מעבודה. לעניין זה נתייחס בהמשך, בפרק הניכויים.

43.במסגרת התביעה הגיש התובע 5 חוות-דעת רפואיות מטעמו, והנתבעות הגישו חוות-דעת רפואיות נגדיות מטעמן. לנוכח הפערים בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונו מומחים מטעם בית המשפט שקבעו ביחס לתובע את הנכויות והממצאים הבאים. ההדגשות בציטוטים מתוך חוות הדעת אינן במקור, ונוגעות למגבלות שנותרו לתובע שהן בעלות היבט התפקודי, שנדרש אליו בהמשך בהערכת שיעור הנכות התפקודית:

פרופ' מ. קליני אילן גרינוולד המומחה בתחום האורולוגיה קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 30% לפי סעיף 23, 3, א, IV-III לתוספת בתקנות המל"ל. בחוות דעתו כתב: "מדובר בגבר צעיר ללא הפרעות אורינריות לפני התאונה. התלונן לאחר שהשתקם מפגיעתו על הפרעות בהתרוקנות ותדירות בהטלת השתן. הפרעות אילו נבדקו ונמצא כי קיימת שלפוחית שתן שמתכווצת באופן חלש וקיימת התרוקנות חלקית בלבד. הפרעה זו בהתרוקנות מתועדת כנובעת לאחר פגיעת חבלה גולגולתית ואפילו פגיעה צווארית (באופן נדיר יותר) ובאה לידי ביטוי קליני בדיוק כפי שמתאר אותה..".

פרופ' אריאל מילר המומחה בתחום הנוירולוגיה קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי הפירוט הבא: 10% לפי סעיף 37 (5) I לתקנות המל"ל בגין כאבי צוואר עם הקרנה לראש, מגבלה בתנועות הצוואר וסחרחורות, ו - 20% נכות לפי סעיף 29(3) א לתקנות המל"ל בגין חולשה ב-4 הגפיים (קודריפרזיס קלה). במענה לשאלת הבהרה מטעם הנתבעות, ציין המומחה כי בחוות דעתו נפלה טעות סופר כשנכתב שנותרה לתובע נכות בשיעור 60% בגין חולשה בארבע גפיים, ומדובר בנכות בשיעור 20%. את טענת הנתבעות כנגד המומחה בעטיה של טעות זו, אני דוחה.

בחוות דעתו בעניין המגבלות שמהן סובל התובע כתב פרופ' מילר: "בן 34 ברקע פיגור שכלי גבולי, ליקוי התפתחותי, פגיעה בשמיעה ואסימטריה בפנים (פטוזיס ופציאליס) ... מאז התאונה, מזה כ - 5 שנים, סובל מסחרחורות, כאבי ראש וצוואר עם הקרנה לידיים וחולשה בגפיים... הליכה בלתי יציבה ושלפוחית נוירוגנית [...] חבלה בצוואר עשויה להיות כרוכה בכאבים מקומיים בצוואר CEFALAGIA) ) עם הקרנה לראש, ולעיתים מתלוות הפרעות אוטונוירולוגיות מסוג: טנטון, הפרעות שמיעה וסחרחורות... כאשר הפגיעה הצווארית מלווה בנזק לחוט השדרה הצווארי מדובר במילופטיה צווארית, וזו עשויה להתבטא בהפרעות מוטוריות ... בידיים וברגליים והפרעות שליטה בשלפוחית השתן (שלפוחית נוירוגנית), כפי שבא לביטוי במקרה הנדון...".

ד"ר אמיר בן אפרים המומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 20% לפי תקנה 34(ב)(3) לתקנות המל"ל. בחוות דעתו כתב: "אני מאבחן שהנבדק סובל מהפרעת הסתגלות עם מרכיב פוסט טראומטי. למרות טיפול תרופתי אינטנסיבי הנבדק לא השתפר באופן משמעותי. אני מעריך כי קיימת ירידה בתפקוד המקצועי והחברתי של הנבדק. עובר לתאונה הנבדק לא היה בטיפול נפשי".

בתחום האורתופדי קבע פרופ' דורון נורמן, כי לא מצא בבדיקת MRI של עמ"ש צווארי ממצא אורתופדי היכול להסביר את מגבלות התנועה בעמוד השדרה ושלא נותרה לתובע נכות אורתופדית בעמ"ש צווארי. לקביעתו, שאלת קיומה של נכות בגין המגבלות הנטענות בעמ"ש צווארי צריכה להיעשות על ידי מומחה בתחום הנוירולוגיה מאחר שהממצא של דלף CSF אינו קשור לתחום האורתופדיה.

בתחום א.א.ג. קבע פרופ' אבישי גולץ כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה (מעבר לנכות שהייתה לו לפניה).

44.בהתייחס לנכות המשוקללת שנותרה לתובע טענו הנתבעות, כי יש להעמידה על 55.2% תוך העדפת חוות דעתו של פרופ' נורמן שלפיה לא נותרה לתובע נכות בעמ"ש צווארי, על-פני חוו"ד פרופ' מילר המומחה בתחום הנוירולוגיה שקבע כי נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין כאבי צוואר עם הקרנה לראש, מגבלה בתנועות הצוואר וסחרחורות. אין בידי לקבל הטענה. פרופ' נורמן עצמו קבע בחוות דעתו, כי קביעת הנכות בעמ"ש צווארי במקרה זה, צריכה להיעשות על ידי מומחה בתחום הנוירולוגיה לנוכח אופי הפגיעה התלונות והממצאים הרפואיים, כפי שנעשתה על ידי פרופ' מילר.

45.הצדדים לא זימנו את המומחים מטעם בית המשפט לחקירה על חוות הדעת שנתנו, ומשלא נסתרו קביעותיהם, אני רואה לאמץ אותן במלואן.

46.שיעור הנכות הרפואית (משוקלל) של התובע על פי חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט עומד על 59.68%.

הנכות התפקודית

47.עובר לתאונה, הוכר התובע על ידי המל"ל כבעל נכות כללית של 44%, בגין מוגבלות שכלית גבולית, ליקוי שמיעה דו צדדי מלידה. במהלך השנים הצליח בליווי מסור של הוריו, לתפקד באופן מיטבי על אף מגבלותיו. הוא סיים לימודים תיכוניים ובגרות (עם הקלות) והוציא רישיון נהיגה. בשל מוגבלותו לא התגייס לצבא. הוא עבר הכשרה מקצועית במחלקת שיקום של המל"ל, וגילה רצון עז להשתלב בעבודה ובמעגל החיים.

48.בסיוע עמותת אלווין, החל לעבוד במכבסה בשנת 2010, בהיותו כבן 26 שנים. בהתחלה קיבל שכר בשיעור של 70% מגובה שכר מינימום, הוא עבד בחריצות ובמסירות ושכרו עלה בשיעור ניכר. הוא הצליח להתנהל בעצמאות מרבית, קיים שגרת תעסוקה יציבה והתפרנס היטב. העבודה במכבסה הייתה נדבך מהותי בחייו ובשגרת יומו, כפי שניכר גם מהתנהלותו לאחר התאונה, כשהמשיך להגיע לעבודה, על אף הפגיעה הקשה.

49.מעדות התובע לפני עולה, כי הוא אינו עובד כלל מאז התאונה וחייו השתנו ללא היכר. תצהירו בעניין זה היה דל ואולם כפי שעולה מן הראיות מאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש, סחרחורות, כאבי צוואר, בעיות במתן שתן, חולשה כללית, הוא מוגבל בעשיה של דברים בסיסיים ונתון במצב נפשי קשה (ראו האמור בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט). התובע מתגורר עם אמו, ממעט לצאת מביתו, במהלך היום אינו עושה דבר, לעיתים מעסיק עצמו בקריאה אך לדבריו אינו מסוגל לעבוד (עמ' 14, ש' 8-15). אמו העידה כי לפני התאונה, היה פעיל וחיוני, על אף נכותו מילדות. הוא אהב את העבודה במכבסה, שאליה התמיד ללכת, ועבד הרבה מעבר להיקף המשרה שנקבע לו. מאז התאונה, מצבו התדרדר והוא הפך לשבר כלי. הוא יושב בבית חסר רוגע, מודאג ממצבו, וגם היא מודאגת מעתידו. התרשמתי מכנות עדותם של התובע ואמו בדבר מידת הפגיעה בתפקודו, המתיישבת עם הנכויות הרפואיות שנקבעו לו בחוות דעת המומחים, שרובן בעלות היבטים תפקודיים ברורים. לנוכח הפער בין תפקודו לפני התאונה ולאחריה, שוכנעתי כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית.

50.על פי הפסיקה, גובה הנכות התפקודית נקבע בין היתר, בהתחשב בשיעור הגריעה בשכר. שיעור הגריעה משכר התובע, שלא חזר לעבוד מאז התאונה עומד על 100%, ואולם סבורני, כי אין מקום לקבוע, שכושר תפקודו נשלל לחלוטין לאחר התאונה, או שאיבד כליל את כושר השתכרותו. לנוכח גילו של התובע, כוח הרצון והנחישות שהפגין לפני התאונה חרף מגבלותיו מילדות, והזמן שחלף מאז התאונה, אין לשלול היתכנות לכך, שבהכוונה וסיוע מתאימים, יוכל לחזור ולהשתלב במסגרת עבודה המתאימה למגבלותיו כיום, גם אם בהיקף משרה מצומצם.

51.בתקופה שלאחר התאונה היה התובע באי כושר מלא. בשל חומרת הפגיעה, נזקק לטיפולים רפואיים אינטנסיביים בתחומי הנוירולוגיה, האורולוגיה, והפסיכיאטריה ובתחומים נוספים. הוא עבר שני ניתוחים במהלך שתי תקופות אשפוז, ונדרש לתקופת החלמה ממושכת עד שמצבו הרפואי התייצב במידת מה. את שיעור נכותו התפקודית בתקופה הראשונה, של 18 חודשים, החל מיום התאונה ועד ליום 1.1.16 (שבו הועמדה נכותו הצמיתה על ידי המל"ל על 77% לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הנכות), אני רואה להעמיד על 100%. את נכותו התפקודית מיום 1.1.16 והלאה, אני רואה להעמיד על 75% נכות, בקירוב לשיעור הנכות הצמיתה שנקבע על ידי המל"ל.

52. על פי נתונים אלה יחושב להלן שיעור הפיצויים המגיע לתובע.

הנזק

נתונים לחישוב הנזק:

תאריך לידה של התובע - 01.12.1984

מועד התאונה - 06.07.2014

גיל התובע במועד התאונה –30 שנים ו – 6 חודשים

גיל התובע היום –36 שנים ו – 9 חודשים

מקדם היוון עד גיל 67 -238.404

בסיס השכר לעבר

53.בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי התובע מטעם רו"ח ד"'ר רון קדם (צורפה לתחשיב הנזק ולתצהיר עדותו הראשית), חושב בסיס השכר לפי ממוצע שכרו של התובע לחודשים 6/2024 – 7/2014 העומד על 5,945 ₪ ברוטו, בנוסף לקצבת נכות כללית בסך 1,400 ₪ שקיבל עובר לתאונה, ובסה"כ 7,345 ₪.

54.הנתבעות טענו לחישוב בסיס השכר בהתאם לתלוש השכר מחודש 06/2014 שקדם לתאונה, שלפיו שכרו המצטבר ברוטו באותה שנה הסתכם בסך של 32,265 ₪ ובממוצע לחודש 5,378 ₪. חישוב בסיס השכר באופן זה משקף את כושר השתכרות התובע בשנה שבה התרחשה התאונה מקובל עלי. בשערוך להיום (הצמדה בלבד) עומד בסיס השכר לעבר על סך 5,470 ₪.

בסיס השכר לעתיד

55.שכרו החודשי של התובע היה צמוד לשכר המינימום, שבמועד התאונה עמד על 4,300 ₪. מעיון בנתוני ההשתכרות של התובע, כפי שהם עולים מ - 3 תלושי שכר אחרונים שקיבל התובע לפני התאונה עולה, כי שכרו כלל רכיב תשלום בעבור עשרות שעות נוספות שביצע מדי חודש (במאי 2014 עבד 32 שעות נוספות, וביולי 2014 - 30 שעות נוספות, תלוש חודש יוני 2014, אינו קריא). ממוצע שכרו החודשי לפני התאונה בסך של 5,378 ₪ לחודש, משקף היקף משרה של 1.25% מגובה שכר המינימום במועד התאונה, ואין כל סיבה להניח שהתובע, לולא התאונה, לא היה ממשיך לקבל שכר בעבור אותו היקף משרה. בחישוב לפי אותו היקף משרה, בהתאם לשכר המינימום היום, העומד על 5,300 ₪, היה שכרו הממוצע של התובע היום עומד על סך של 6,600 ₪ (במעוגל).

בסיס השכר לעתיד יועמד אפוא על סך 6,600 ₪.

הפסדי השתכרות לעבר

56.חישוב הפסדי השכר של התובע לעבר נעשה על פי חוות הדעת האקטוארית מטעמו, שנערכה ביום 19.3.2017 ולא עודכנה מאז, על אף שחלפו יותר מארבע שנים. הנתבעות ערכו את חישוב הפסדי ההשתכרות לעבר בנפרד לשתי תקופות. תקופה של 18 חודשים של אי-כושר של 100%, החל ממועד התאונה ועד ליום 1.1.16, ותקופה שניה מאותו מועד שבו נקבעה נכותו הצמיתה של התובע על ידי המל"ל והלאה. המל"ל כאמור העמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 77%, ואולם הנתבעות טענו לחישוב הפסדי השכר לפי שיעור נכותו הרפואית בשיעור של 55.2%, כנטען לעיל. קביעת הנכות התפקודית במובחן לשתי התקופות הללו מקובלת עלי כפי שציינתי לעיל. תקופת אי כושר מלא, שלאחריה הערכתי את שיעור הנכות התפקודית של התובע על 75%.

57.להלן חישוב הפסדי השכר של התובע בשתי התקופות:

ממועד התאונה ועד ליום 1.1.2016: 18 חודשיםX 5,470 ₪ X 100% = 98,460 ₪

מיום 1.1.2016 ועד היום: 68 חודשים X 5,470 ₪ X 75% = 278,970 ₪

סה"כ הפסדי השכר לעבר - 337,430 ₪, ובצירוף ריבית ממחצית התקופה = 359,000 ₪ (במעוגל)

הפסד פוטנציאל השתכרות לעתיד

58.את בסיס השכר לעתיד העמדתי כאמור על סך 6,600 ₪.

59.הפיצויים בגין הפסד פוטנציאל השכר לעתיד לפי בסיס השכר לעתיד, מקדם ההיוון הרלוונטי (התובע היום בן 36 שנים ו – 9 חודשים ונותרו לו 30 שנות עבודה לערך עד הפרישה לגמלאות) ושיעור הנכות התפקודית :

6,600 ₪X 238.404 (מ.ה.) X 75% = 1,180,000 ₪ (במעוגל)

סה"כ הפסדי שכר של התובע לעבר ולעתיד עומד על 1,539,000 ₪ (במעוגל)

הפסדי פנסיה

60. על פי חישוב הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה לפי 12% מסך הפסדי השכר לעבר ולעתיד, זכאי התובע לפיצוי בסך של 185,000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל

61.התובע עתר בחוות הדעת מטעמו לפיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין רכיב זה, הנתבעות הציעו פיצוי בסך של 250,000 ₪ (לנכות רפואית בשיעור של 55.2%).

בהתחשב במהות הפגיעה, היקפה, טיב הנכויות, שיעורן, הטיפולים להם נדרש התובע, הניתוחים ותקופות האשפוז, אני רואה לפסוק בגין רכיב זה סך של 250,000 ₪ כמוצע על ידי הנתבעות, על אף שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע גבוהה מגובה הנכות שאליו התייחסו בהצעתן, וזאת לנוכח הפיצוי שדרש התובע בגין רכיב זה.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

62.בחוות הדעת האקטוארית מטעמו שאליה הפנה התובע בסיכומיו מבוקש פיצוי בסך של 200,000 ₪. בתצהירי התביעה לא הייתה התייחסות לרכיב זה. הנתבעות הציעו בסיכומים, על אף האמור, לנוכח הנכות הגבוהה והסבירות שהתובע נדרש ויידרש לעזרת צד ג' בעתיד, פיצוי בסך של 30,000 ₪. בתחשיב הנזק מטעמן הציעו בגין רכיב זה פיצוי בסך של 100,000 ₪.

63.לנוכח היקף הפגיעה, מהלך הטיפול והתקופה הארוכה שבה היה באי כושר מלא, סביר כי התובע נדרש לעזרת צד ג' מעבר להיקף המקובל בין בני משפחה. בשל היבטיה התפקודיים של הנכות הגבוהה שנותרה לו, אף סביר שיהיו לו קשיי תפקוד בעתיד שיצריכו עזרת צד ג'. התובע הוא בן יחיד, ולאחר פטירת אביו בשנת 2017, הוא מתגורר עם אמו, שהעידה כי היא נושאת בניהול הבית לבדה על כל המשתמע מכך. לדבריה, מאז התאונה התובע אינו נוהג, והיא נדרשת להסיעו לטיפולים, בדיקות ובכלל. האם, כיום בת 57, הביעה את חששה מהצפוי לתובע בעתיד. במכלול הנסיבות, לרבות המשפחתיות, אני רואה להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד, על דרך האומדנה, על סך של 100,000 ₪.

הוצאות

64.בתצהירי התביעה לא הייתה התייחסות לסוגיית ההוצאות, בחוות הדעת מטעמו שאליה הפנה, עתר התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪. הנתבעות הציעו פיצוי בסך של 10,000 ₪. בשים לב לנכויות שנותרו, הטיפולים הרפואיים, סביר כי התובע נדרש ויידרש בעתיד להוצאות בגין השתתפות בעלויות של תרופות, טיפולים, נסיעות ועוד. בנתוני התיק נראה לי סביר לפסוק בעבור הוצאות לעבר ולעתיד סך של 50,000 ₪, כבקשת התובע.

סה"כ פיצויים בגין נזקים:

הפסדי השתכרות לעבר -359,000 ₪

הפסד כושר השתכרות לעתיד -1,180,000 ₪

הפסדי פנסיה - 185,000 ₪

כאב וסבל - 250,000 ₪

עזרה צדדי ג' - 100,000 ₪

הוצאות -50,000 ₪

_____________________________________

סה"כ -2,094,000 ₪ (במעוגל)

ניכויים

65.התובע אינו מקבל תגמולי המל"ל בגין נכות אורולוגית בשיעור 30% שנקבעה לו בהליך על ידי המומחה מטעם בית המשפט. הנתבעות טענו, כי משלא מיצה התובע את זכויותיו במל"ל בנוגע לנכות זו, יש להוסיף לתגמולי המל"ל ניכוי רעיוני של הקצבה שהיה התובע עשוי לקבל. התובע לא התייחס בסיכומיו לטענה זו, אולם בשלב תחשיבי הנזק הודיעו באי-כוחו כי הם מסכימים לניכוי רעיוני בגים נכות ז וכטענת הנתבעות. בהתאם להחלטה שניתנה לאחר הסיכומים, הגישו הנתבעות (ביום 30.8.21) חוות דעת אקטוארית הכוללת גם ניכוי רעיוני בגין נכות אורולוגית בשיעור של 30% שנקבעה לתובע בהליך, המעמידה את שיעור נכותו הרפואית (המשוקלל) של התובע במל"ל על 66%, ובהתאם להחלטה על הפעלת תקנה 15 לתקנות הנכות - על 99% נכות. סך התשלומים ששולמו וישולמו לתובע בגין נכותו מעבודה לעבר ולעתיד בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות, על פי נתונים אלה, עומד על 1,469,448 ₪.

66.חוות הדעת האקטוארית מטעם התובע, התייחסה להפסדי ההשתכרות של התובע שלפני התאונה כללו קצבת נכות כללית בסך של 1,400 ₪ לחודש, שהתובע הפסיק לקבל לאחר התאונה, לאחר שבחר בקצבת הנכות מעבודה שהייתה גבוהה מבין שתי הקצבאות.

67.הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע לפני התאונה כללה שכר עבודה מהמכבסה בסך ממוצע של 5,378 ₪ לחודש, ובנוסף קצבת נכות כללית בסך של 1,400 ₪ בגין נכותו מלידה. מאז התאונה מקבל התובע קצבת נכות מעבודה בסך 3,277 ₪, והפסיק לקבל קצבת נכות כללית, שנדרש לבחור בינה לבין קצבת הנכות מעבודה בהתאם לסעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. נכותו של התובע מלידה לאחר התאונה, למותר לציין, נותרה כפי שהייתה, ומדובר בהפסד הכנסה נוסף שנגרם לו בעטיה של התאונה, לנוכח הוראת חוק זו. התובע זכאי לפיצוי גם בגין גריעת קצבה זו מהכנסתו עובר לתאונה, שהיה ממשיך לקבל לולא התאונה, שיש להשית על הנתבעות. בפסיקת בית המשפט נקבע, כי יש להפחית מן הניכוי הרעיוני בגין גמלאות המל"ל שלהן זכאי הניזוק, את שוויין של קצבאות או גמלאות אחרות שלהן הוא היה זכאי אלמלא התאונה, עניין המכונה בפסיקה "ניכוי מן הניכוי" (ע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, (2008); ע"א 4641/94 כהן נ' עירית תל אביב יפו (1996)).

בהתאם להחלטתי בעניין זה לאחר הסיכומים, הגישו הנתבעות חוות דעת אקטוארית בדבר סכום התגמולים שהתובע היה ממשיך לקבל בגין נכותו הכללית, לולא התאונה (ביום 30.8.21 והבהרה מיום 13.9.21). סכום זה יופחת מסך תגמולי המל"ל בגין קצבת הנכות מעבודה על-פי חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות הנ"ל כולל הניכוי הרעיוני (שהוגשה מיום 30.8.21) כמפורט להלן:

קצבת הנכות מעבודה לעבר ולעתיד: 1,469,448 ₪

-

קצבת הנכות הכללית שהיה התובע

ממשיך לקבל לולא התאונה: 513,035 ₪

___________

סה"כ לניכוי 956,413 ₪

68.מסכום הפיצויים בגין הנזק, יש להפחית את סכום הניכוי (לאחר הניכוי), ומתקבל הפיצוי שהתובע זכאי לו:

הפיצויים בגין הנזק: 2,094,000 ₪

_

תגמולי המל"ל לאחר הניכוי מהניכוי 956,413 ₪

  ____________

סה"כ 1,137,587 ₪

סוף דבר;

69.התביעה מתקבלת.

70.הנתבעות תשלמנה לתובע, באמצעות הנתבעת 2, פיצויים בסך של 1,138,000 ₪ (במעוגל), וכן הוצאות משפט (בגין אגרות, חוות דעת מומחים) משוערכות ממועד התשלום. כן יישאו הנתבעות בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור של 23.4% מסכום הפיצויים.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום הפועל.

71.הערה לסיום ותקווה; שתמצא הדרך לסייע לתובע להשתלב שוב במסגרת שתאפשר לו לקיים שגרת חיים סבירה ומיטיבה במצבו היום, ותחלץ אותו מהמקום שאליו נקלע מאז התאונה.

ב"כ התובע ימציאו העתק מפסק-הדין לעמותת אלווין, או לגורם אחר, על פי שקול דעתם, הפועל לסיוע לאנשים עם מוגבלויות, שיעשו בעניין זה כפי הבנתם ויכולתם.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין

ניתן היום, ט' תשרי תשפ"ב, 15 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, ט' תשרי תשפ"ב, 15 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.