פלוני נ' פלונית

השופט נ' הנדל:

           סמכותו של בית הדין הרבני, הדן בתביעת גירושין, לדון בעניין מזונות ילדים הכרוך אליה – עומדת במרכז הליך זה.

1. המבקש נישא למשיבה כדת משה וישראל במחצית שנת 2002, ולהם שני ילדים. בראשית ההליך, המבקש הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני; ואליה הוא כרך את מזונות ילדי הצדדים, המשמורת ורכושם המשותף של בני הזוג. בית הדין הרבני (להלן: בית הדין) קבע כי הוא מוסמך לדון בכל שלוש הסוגיות. בתגובה לכך, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (להלן: בימ"ש למשפחה), לקבוע כי בית הדין אינו מוסמך לדון בסוגיות האמורות. בהחלטת בימ"ש למשפחה נקבע כי בנוגע למשמורת ילדי הצדדים ורכושם המשותף – אין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין. לעומת זאת, לגבי מזונות ילדי הצדדים, נפסק כי נפל פגם בהחלטה המצדיק את ביטולה מחמת חוסר סמכות (תלה"מ 21598-03-17, כב' השופט מ' לוי). על החלטה זו הגישו שני הצדדים בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (רמ"ש 32498-06-17, כב' השופט ש' שוחט). החלק הרלוונטי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עליו הוגשה הבקשה בה עסקינן, אישרר את החלטת הערכאה המבררת לגבי חוסר סמכותו של בית הדין לדון במזונות ילדים מכוח כריכה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה.

           תוצגנה עמדות הצדדים בקצרה. המבקש טוען כי קביעת ערכאות קמא, שלפיה לעולם לא ניתן לכרוך מזונות ילדים בתביעת גירושין, סותרת פסיקות של בית הדין הרבני וכן הלכות ידועות של בית משפט זה. לגישתו, הפסיקה הסיטה את המוקד מהמבחן הפרוצדוראלי – שלפיו לבית הדין לעולם אין סמכות לדון באמור; למבחן המהותי – שלפיו נכון לבחון האם עניין הילדים נידון והוכרע, וכן האם התקיימו מבחני הכריכה שנקבעו בפסיקה. לחילופין, על פי המבקש, המצב המשפטי איננו ברור וקיימות פסיקות סותרות. ברם, נוכח לשונו הברורה של החוק ומטרת אפשרות הכריכה – לאפשר לבעלי דין לנהל התדיינות בפני ערכאה אחת בכל תחומי המחלוקת – הרי שפרשנות שאיננה מאפשרת כריכה אינה ראויה. עוד מוסיף המבקש כי קביעה זו אף לא תעלה בקנה אחד עם התכלית הסובייקטיבית של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין או החוק). מנגד, המשיבה סומכת ידה על פסיקת ערכאות קמא ועל נימוקיהן. היא גורסת כי על פי הלכות בית משפט זה, בית הדין נעדר סמכות לדון במזונות קטינים מכוח כריכה.

           עמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש), אשר הוגשה מפאת חשיבות ההליך, היא כי יש להותיר את ההלכה שנקבעה בבר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969) (להלן: הלכת שרגאי) על כנה. על פי הלכה זו, יש להבחין בין תביעה שהוגשה על ידי אחד ההורים כנגד השני להשבת הוצאות מזונות – שהוצאו בעבר או שיוצאו בעתיד – אותה ניתן לכרוך בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני; לבין תביעת מזונות של הקטינים, שאינה ניתנת לכריכה. לגישת היועמ"ש, תביעות אלו מובחנות זו מזו מבחינה מהותית ופרוצדוראלית. על פי הצעתו, במסגרת תביעת ההשבה בין ההורים לא נדרש לקיים דיון בשאלת המזונות לגופם. תחת זאת, על תביעה זו להסתמך על דמי המזונות שנפסקו בהליך המתאים; או על כאלה שנקבעו לפי דין הקובע זכאות למזונות, שאינו שנוי במחלוקת. זאת אף לצורך מניעת דיון כפול בנושא. עוד הוא מוסיף כי יש מקום שבית המשפט יקבע, גם ברמה הכללית, מה היקף תביעת ההשבה העתידית המותרת, משזו לא נקבעה בהלכת שרגאי או בפסיקה המאוחרת של בית משפט זה. ואולם, היועמ"ש מדגיש כי אין בהליך שנידון בפני בית הדין מכוח כריכה לחסום את דרכו של הקטין לערכאות האזרחיות בדרך של תביעה עצמאית. ביסוד דעה זו הצורך לא לערב את הקטין בסכסוך הוריו, מתוך מטרה להגן על עניינו; וכן החשש מהחרפת מרוץ הסמכויות. היועמ"ש מציין בחוות דעתו כי לראייתו, ההלכות העוסקות במעבר לבחינה המהותית רלוונטיות לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין, הנסוב סביב דיון במזונות קטינים בבית הדין בהסכמת שני הצדדים; בעוד שהלכת שרגאי, העוסקת בסעיף 3 – עומדת בעינה.