פלוני נ' פלוני ואח'

השופט ע' פוגלמן:

           "חוזה המשבצת" בין רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל והאגודה השיתופית של מושב מסדיר כיצד מעבירים זכויות של בר רשות בנחלה במושב לאחר מותו. בת רשות קבעה בצוואתה אדם מסוים שיקבל את זכויותיה. האם יש לכבד את הצוואה, או להעביר את הזכויות ליורשים על פי דין? לכך מכוונת בקשת הרשות לערער שלפניי.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1. פלונית (להלן: המנוחה) החזיקה במשק (להלן: המשק) שנמצא במשיב 3 (להלן: המושב), ובמכסת ייצור ביצים. קרקעות המושב, שהן בבחינת מקרקעי ישראל כמובנם בדין, מנוהלות על ידי המשיבה 5 (להלן: רמ"י). רמ"י, המשיבה 4 (להלן: הסוכנות) והמושב התקשרו בהסכם משולש (להלן: חוזה המשבצת). חוזה המשבצת תקף לשלוש שנים, והוא מתחדש מעת לעת. מוסכם על הצדדים כי ההוראות שצריכות לענייננו זהות בחוזים השונים. לפי חוזה המשבצת, רמ"י השכירה לסוכנות את הקרקעות, הסוכנות הקנתה רשות שימוש בקרקע למושב, והמושב הקנה זכויות "בר רשות" לחבריו. מוסכם על הצדדים כי המנוחה הייתה במעמד של בת רשות במשק (אף שלא הסתיימו ההליכים לרישום המשק על שמה). סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת (להלן: סעיף 20(ה)(1)) קובע מה ייעשה בקרקע של חבר במושב עם פטירתו. לפי הסעיף, זכויות החבר יעברו לבן זוגו שנותר בחיים; באין בן זוג יעברו הזכויות לבן ממשיך; באין בן זוג ובן ממשיך יעברו הזכויות "בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965". סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (הסעיף להלן: סעיף 114; החוק להלן: חוק הירושה), קובע כי אם בעיזבון יש משק חקלאי, את המשק החקלאי יירש היורש "המוכן ומסוגל לקיימו"; אם שווי המשק עולה על החלק של היורש בעיזבון, יפצה אותו יורש את היורשים האחרים. אין חולק כי המשק בענייננו הוא "משק חקלאי" כהגדרתו בסעיף 114.

2. המבקשים 1–2 והמשיב 1 הם בניה של המנוחה. המבקש 3 הוא בנו של המבקש 2, והמשיב 2 הוא בנו של המשיב 1. ביום 2.12.2007 עשתה המנוחה צוואה ובה הורישה את כל רכושה למשיב 2. המנוחה הלכה לעולמה ביום 20.2.2008, וצו לקיום הצוואה ניתן ביום 21.1.2009. המבקשים 1–3 הגישו תביעה שעיקרה בקשה לסעדים הצהרתיים כי המבקש 3 הוא היורש "המוכן ומסוגל לקיי[ם]" את המשק, וכי הוא זכאי גם למכסת ייצור הביצים.

3. ביום 1.1.2017 דחה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה (כב' השופט א' קימלמן) את תביעת המבקשים וקבע כי המשיב 2 הוא היורש הבלעדי של המשק ושל מכסת ייצור הביצים. בית המשפט ציין כי הוכר בפסיקה הקשר בין סעיף 114 לסעיף 2 לחוק הירושה. מכוח סעיף 2, אם נקבע בצוואה זוכה אחד, רק הוא ייהנה מהעיזבון. נקבע כי מאחר שחוזה המשבצת אימץ את סעיף 114, אפשר להעביר את המשק ליורש המוזכר בצוואה, הוא המשיב 2. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מכסת ייצור הביצים היא זכות נפרדת מהמשק, וניתן לראות בה חלק מהעיזבון שניתן להורשה בצוואה למשיב 2.

4. ביום 20.7.2017 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ז' הווארי, בהסכמת השופטים י' אברהם וע' עיילבוני) ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין. נקבע כי את סעיף 114 יש לקרוא עם סעיף 2 לחוק הירושה, כך שאם יש יורש יחיד על פי צוואה, המבקשים אינם יורשים של המנוחה בהתאם לסעיף 114. אשר למכסת ייצור הביצים, הוסיף בית המשפט המחוזי כי הדיון בשאלה התייתר שכן המבקשים אינם יורשים לפי סעיף 114, ומכל מקום מדובר בזכות נפרדת מהמשק. להשלמת התמונה אציין כי רמ"י הגישה בקשה להבהרת פסק הדין כדי להבהיר את עמדתה המשפטית בסוגיית הבעלות במקרקעין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו ביום 17.9.2017.

טענות הצדדים

5. מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. לטענת המבקשים, עניינם מעלה סוגיה שיש לה השפעה על כל המשקים החקלאיים בישראל, ושלא נדונה בעבר בבית משפט זה. לגישתם, זכות המנוחה במשק הייתה מכוח חוזה המשבצת, והיא אינה חלק מהעיזבון. בהמשך לכך, טוענים המבקשים, אי אפשר להוריש את זכות המנוחה באמצעות צוואה, כי אם בירושה על פי דין בלבד ובהתאם לעקרונות סעיף 114. מכוח עקרונות אלו, לשיטת המבקשים, יש לראות במבקש 3 "[]יורש המוכן והמסוגל לקיי[ם]" את המשק, ולהקצות לו אותו. אשר למכסת ייצור הביצים טוענים המבקשים כי יש לראות בה חלק מירושת המשק לצורך חישוב הפיצוי מכוח סעיף 114 לחוק הירושה. הם מבקשים כי אם המשיב 2 יוכרז יורש לפי הוראות סעיף 114, יהא עליו לפצות את המבקשים, גם בהתחשב בשווי מכסת ייצור הביצים.

6. התבקשו תשובות המשיבים. לעמדת המשיבים 1–2, יש לדחות את הבקשה משזו אינה עונה על אמת המידה להענקת רשות לערער. לגופם של דברים, סומכים המשיבים 1–2 את ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתם, גם בהעברת משק לפי חוזה המשבצת רשאי בר רשות להוריש את זכויותיו באמצעות צוואה. במצב זה אין חובה לפצות את שאר היורשים. אשר למכסת הביצים, נטען כי מדובר בזכות עצמאית שאינה חלק מהמשק ושאפשר להוריש בנפרד ממנו.

7. רמ"י טענה כי בני רשות בקרקע שחל עליה חוזה משבצת, רשאים להעביר את זכויותיהם רק בהתאם לו. היא הוסיפה כי באין בן זוג ובן ממשיך אך בהתקיים צוואה, אפשר להתחשב בהוראות הצוואה כדי לקבוע את זהות הגורם שיקבל את הזכויות במשק. כל זאת, ובלבד שהעברה כאמור עולה בקנה אחד עם הוראות חוזה המשבצת, עם עקרונות הרשות ועם נהליה. בנסיבות המקרה סבורה רמ"י כי העברת המשק למשיב 2 על פי צוואת המנוחה עומדת בתנאי זה, ולכן אין מניעה לכבדה. הסוכנות הצטרפה לאמור בתשובת רמ"י. המושב הותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובות לה ובנספחים לכולן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשת הרשות לערער בשאלת האפשרות להורשת זכויות בנחלה בדרך של צוואה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה תינתן במשורה ורק במקרים חריגים אשר מקימים סוגיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך (בע"ם 5549/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (11.10.2018); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). חוזה המשבצת שלפניי וחוזים דומים לו מסדירים את ההתיישבות החקלאית ביישובים רבים. לשאלה שציינתי עשויה להיות השפעה רחבה. החלטתי אפוא לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולדחות את הערעור לגופו.

9. הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה (ראו ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868, 871 (1996) (להלן: עניין ברמלי); ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית-עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ, פסקה 67 (3.10.2017)). בית משפט זה כבר פסק כי בר רשות בקרקע רשאי להעביר את זכותו בה כפוף להסכם הרישיון, ואת תנאי ההעברה יש לבחון בכל מקרה לגופו (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 481 (1991); ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 407 (1985)). בנסיבות דנן הסכם הרישיון הוא חוזה המשבצת. חוזה זה מאפשר להעביר זכות שימוש בקרקע בתנאים שמפורטים בו (ראו למשל ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 346 (2004) (להלן: עניין אלישע); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314–316 (2002) (להלן: עניין חיים); עניין ברמלי, בעמ' 871–872).

10. בענייננו מדובר בהעברת זכות שימוש לפי סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת. מאחר שהמנוחה לא השאירה אחריה בן זוג ובן ממשיך, יש להעביר את המשק בהתאם לעקרונות של סעיף 114 לחוק הירושה.

11. בטרם אמשיך בדיון, אציין מגבלה שהצדדים קבעו בחוזה. לפי סעיף 20(ה)(4) לחוזה המשבצת, מי שיקבל זכויות בנחלה לפי סעיף 20(ה) לחוזה המשבצת, "יהיה חייב לעמוד בתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל". אם לא יעמוד בהם, עליו להעביר תוך שנה את זכויותיו למי שיהיה כשיר לכך, וכפוף להוראות החוזה בדבר העברת זכויות. הוראה זו שומרת על האינטרסים של בעלת הזכויות בקרקע ושל הגורם המנהל את מקרקעי ישראל (רמ"י), כמו גם על אלו של הסוכנות אשר שכרה את המקרקעין . היא מקילה את הגשמת המדיניות שלהן בקרקע חקלאית. היא מדגישה את החשיבות שהן מייחסות לזהות המחזיקים ברשות להשתמש בקרקע. מאחר שבר רשות רשאי להעביר את זכויותיו בקרקע רק בהתאם לחוזה, הוראה זו מגבילה את יכולתו להעביר את זכותו ליורשיו. את האמור בפסק דין זה יש לקרוא כפוף למגבלה זו (ולמגבלות נוספות שעשויות לחול).

12. כאמור, בענייננו יש להעביר את המשק בהתאם לעקרונות סעיף 114. כך קובע הסעיף (ההדגשות הוספו – ע' פ'):

13. סעיף 114 מזכיר פעמים רבות את ה"יורשים" שלאחד מהם יש למסור את המשק החקלאי. מיהם אותם יורשים? התשובה לכך נמצאת בחוק הירושה עצמו (על פרשנות מונח בסעיף חוק על פי מובנו הכללי בחוק ראו למשל ע"פ 428/74 דדש נ' עירית ירושלים, פ"ד כט(2) 23, 25 (1975)). סעיף 2 רישה לחוק הירושה מורה: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה". הצדדים חלוקים בשאלה אם חלה כאן מגבלה על קבוצת "היורשים". לגישת המבקשים, יש להתחשב רק ביורשים על פי דין. לגישת המשיבים 1–2 ו-4–5, אף ליורשים על פי צוואה אפשר להעביר זכויות מכוח סעיף 20(ה)(1) סיפה לחוזה המסגרת.

14. אני סבור שיש להעדיף את עמדת המשיבים, כלומר לצורך סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת אפשר להתחשב גם ביורשים על פי צוואה. ראשית, אין בדיני הירושה ובחוזה המשבצת חריג לכלל שקבוע בסעיף 2 לחוק הירושה. יוצא שעמדת המבקשים חסרה עיגון לשוני בלשון החוק ובלשון החוזה. שנית, סעיף 114 נטוע בדיני הירושה. תכלית דיני הירושה תומכת בעמדת המשיבים. "אם יש עקרון-תשתית – אם תרצו: עקרון-על – במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו" (ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 115 (1999). ראו גם דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 688–689 (2005)). הירושה על פי צוואה מבטאת את רצון המוריש במידה רבה יותר מירושה על פי דין. הגבלת היורשים לאלו על פי דין סותרת עיקרון יסוד בדיני הירושה. שלישית, חוק הירושה קובע כי סעיף 114 יחול רק באין הוראה אחרת בצוואת המוריש בדבר חלוקת נכסי העיזבון (סעיף 111(ג) לחוק הירושה). מכאן שאף המחוקק – שקבע את ההסדר בסעיף 114 ואת עקרונותיו – ראה בו הסדר שכפוף ל"עליונותה" של הצוואה. במאמר מוסגר אוסיף קושי לכאורי בעמדת המבקשים. לטענתם, היורש הראוי במקרה זה הוא המבקש 3, נכד המנוחה. כידוע, נכד הופך ליורש על פי דין רק במות הורהו בן המוריש (סעיף 10(2) לחוק הירושה; שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 68 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, 2014)). אביו של המבקש 3, המבקש 2, הוא בן המנוחה ועודו חי. על כן דומה שהמבקש 3 אינו יורש על פי דין. הטענה העקרונית של המבקשים (רק יורשים על פי דין זכאים לקבל זכות מכוח סעיף 20(ה)(1)) אינה מתיישבת לכאורה עם הבקשה הקונקרטית שלהם (להעביר את המשק למבקש 3). הואיל והצדדים לא טענו בעניין זה, אין לי צורך להרחיב בכך.

15. המבקשים טענו טענת נגד: הזכות של המנוחה היא מכוח חוזה המשבצת, ולכן היא אינה חלק מהעיזבון ואי אפשר להוריש אותה בצוואה. הטענה נכונה אולם היא אינה שלמה. את הזכות של בר רשות מכוח חוזה המשבצת אי אפשר להוריש במישרין בצוואה – ואף אי אפשר להוריש אותה במישרין ליורשים על פי דין. לעומת זאת, אפשר להעביר אותה בעקיפין, מכוח סעיף 20(ה)(1), ליורשים על פי דין – וליורשים על פי צוואה.

16. סעיף 2 סיפה לחוק הירושה קובע: "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". החוק הקנה עדיפות להוראות הצוואה על פני הירושה על פי דין. האם עדיפות זו קיימת גם לעניין העברת זכויות של בר רשות מכוח סעיף 20(ה)(1)? בהינתן הטעמים שעמדתי עליהם, אני סבור שהתשובה חיובית. ראשית, לחריג לעדיפות האמורה אין עיגון לשוני בחוק הירושה ובחוזה המסגרת. שנית, קיום רצון המוריש (ובענייננו: ההעדפה של בר הרשות למי להעביר את זכותו) מתבטא בירושה על פי צוואה וגובר על ברירת המחדל שבירושה על פי דין. שלישית, הכפפת סעיף 114 להוראות צוואה מדגימה את עדיפות הירושה על פי צוואה גם בקשר אליו.

17. אם בר רשות קבע בצוואה זוכה אחד במשק, אותו יורש על פי צוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין. סעיף 114 מסדיר הקצאה של נכס מסוים בעיזבון בין היורשים. על כן אם יש יורש אחד, אין צורך בהקצאה מיוחדת ואין תחולה לסעיף. במצב עובדתי דומה למצב דנן ציין בית משפט זה באמרת אגב:

"סעיף 20ה(1) סיפה ... מתייחס להענקת פיצוי אך ורק מקום שבו אי-חלוקת המשק החקלאי גורמת לאחד מהיורשים לזכות ביותר מחלקו הראוי בעיזבון, אך אינו רלוונטי לנידון דידן מקום שיש בו רק יורש אחד על-פי צוואה" (עניין אלישע, בעמ' 347).

           כאמור, לטעמי זהו הדין.

18. מן הכלל אל הפרט. המנוחה קבעה בצוואתה יורש אחד, הוא המשיב 2, והורישה לו את כל רכושה. הוא היורש היחיד שזכאי לקבל את זכויות המנוחה במשק, ורמ"י והסוכנות אינן מתנגדות להעברת הזכויות אליו. מאחר שיש במקרה זה יורש יחיד ואין תחולה לסעיף 114, אין מתעוררות השאלות מיהו יורש שמוכן לקיים את המשק ומסוגל לכך, ואם יש לכלול את מכסת ייצור הביצים בחישוב הפיצוי לפי סעיף 114.

19. הערעור נדחה אפוא. המבקשים ישלמו את הוצאות המשיבים 1–2 בסך 8,000 ש"ח, את הוצאות המשיבה 4 בסך 8,000 ש"ח ואת הוצאות המשיבה 5 בסך 8,000 ש"ח.

           ניתן היום, ‏י' בכסלו התשע"ט (‏18.11.2018).