פלוני נ' פלנט שוקולד בע"מ ואח'

לפניי תביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה במהלך עבודתו. בפסק הדין נדונה בין היתר סוגיית השלכת מעמדו של התובע כעובד זר, שמחזיק אשרת שהייה זמנית על הפיצוי, בפרט הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות.

רקע וגדר המחלקות

1. נתבעת 1 (להלן: הנתבעת) היא חברה שמנהלת מסעדה שמכונה "מסעדת פנטזיה" (להלן: המסעדה). נתבעת 3 היא חברה שמספקת שירותי כוח אדם. נתבעת 3 מצויה בהליכי פירוק שהתנהלו במסגרת תיק פר"ק 41736-02-16 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. על כן, התביעה לא התנהלה נגד נתבעת 3 אלא רק נגד הנתבעת ומבטחתה, נתבעת 2. התובע עבד במסעדה בעבודות ניקיון ושטיפת כלים, באמצעות נתבעת 3, אשר הנפיקה תלושי שכר ושילמה את שכרו.

    

2. ביום 6.4.2015 בשעה 2:30 בזמן שהתובע עבד במסעדה, הוא נפגע כתוצאה מתאונה ונגרמו לו נזקי גוף. לגרסת התובע, סמוך לפני סיום יום העבודה הוא החליק על רצפת המטבח שהייתה מכוסה ב"נוזלים, מים, שמנים ושאריות אוכל", וכתוצאה מכך נפל וידו הימנית פגעה בקיר ונשברה.

    

3. הנתבעת לא חלקה על עצם אירוע התאונה, אך חלקה על הנסיבות הנטענות על ידי התובע, והוסיפה וטענה כי אין להטיל עליה אחריות לפיצויו בגין נזקיו, משום שלא התרשלה. כמו כן בין הצדדים קיימות מחלוקות לגבי גובה הנזק וסוגיות משניות נוספות, אליהן נתייחס בגוף פסק הדין.

    

4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר מטעמו (סומן ת/4) ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר עמית יהוד, מנהל ושותף בנתבעת (סומן נ/1). במהלך שמיעת הראיות הגישו הצדדים מסמכים נוספים, אליהם נתייחס בגוף פסק הדין ככל שיידרש. ביום 5.7.2020 הובאו ראיות הצדדים ובתום הישיבה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

    

   דיון והכרעה

    

5. לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל, הכול כפי שיפורט בגוף פסק הדין. בפתח פסק הדין אעמיד את נסיבות אירוע התאונה על דיוקן, לאחר מכן אדון בחובות הזהירות המוטלות על הנתבעת והטענה להפרתן. לבסוף, אעבור לדון בשאלת הנזק על היבטיה השונים.

    

6. הנתבעת לא חולקת עוד על עצם אירוע התאונה (עמ' 17, ש' 17 – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת – מ"ע) ולאמיתו של דבר המחלוקת סביב נסיבות אירוע התאונה מצומצמת ביותר. עיקר המחלוקת הוא לגבי המסקנות שיש לגזור מנסיבות אירוע התאונה לגבי אחריות הנתבעת (ראו תצהיר נציג הנתבעת – נ/1).

    

7. כעולה מן הראיות שהונחו לפניי, במועד התאונה עבד התובע במסעדה בעבודות ניקיון ושטיפת כלים (סעיף 2 לתצהיר התובע). התובע ציין בתצהירו כי תוך כדי עבודתו, הלך על רצפת המטבח שהייתה מכוסה בנוזלים, שמנים ושאריות אוכל, החליק ונפל (סעיף 3 לתצהיר). התובע נחקר על תצהירו בבית המשפט והתרשמתי כי הגרסה שהוא מסר באשר לנסיבות התאונה משקפת אל נכון את התרחשות הדברים. התובע סיפר פרטים לגבי הנפילה ונסיבותיה וגרסתו נראית קוהרנטית וחלקיה מתיישבים האחד עם השני. התובע ציין כי הוא היה אחראי על ניקיון המטבח (בין השאר) וכי באותו יום עת התחיל את יום העבודה, ניקה את המטבח, אך במהלך היום, בשל הפעילות הרוחשת, הרצפה התלכלכה. התובע העיד כי התאונה אירעה בסוף יום העבודה, בסביבות השעה 2:30, כאשר החל בשטיפת הרצפה באקונומיקה, שפך מים והחל "לקרצף" את הרצפה עם מטאטא כדי להוריד את הלכלוך. התובע הוסיף והעיד כי תוך כדי ביצוע פעולות אלה הוא החליק ונפל מאחר והיה "שמן של הטבחים על הרצפה" (עמ' 9, ש' 14-3). בשים לב לעדותו של התובע כי התאונה אירעה כאשר הוא התחיל לנקות את הרצפה ושפך מים, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי המים שהתובע שפך נמהלו עם הלכלוך שהיה על הרצפה, דבר שהגביר את סיכון ההחלקה.

    

   מלבד התרשמותי מעדות התובע, ובהקשר ישיר להערתי האחרונה, במסמך הרפואי שתיעד את הטיפול הרפואי שקיבל התובע לאחר פחות משעה מהתאונה צוין: "בזמן עבודתו כעובד מטבח, החליק על רצפה רטובה ונחבל". כידוע, קיימת חשיבות ראייתית לדברים המתועדים במסמכים רפואיים ראשוניים, במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה (ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699 (2002); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ראו גם ת"א (שלום קריות) פלוני נ' עירית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2018)).

    

8. הדיון כאן מתמקד באחריות הנתבעת, הבעלים של המסעדה בה הוצב התובע לעבוד על ידי נתבעת 3 שהיא חברת כוח אדם. לא יכולה להיות מחלוקת על קיומה של חובת זהירות על הנתבעת, שכן "כאשר חברת כוח האדם מפנה את העובד למזמין, ברי שלמזמין ישנה שליטה אפקטיבית על העובד. הוא שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתו, עליו מוטל לדאוג לאמצעי בטיחות וכד'" (ע"א 2898/04 (מחוזי חיפה) אריה שירותי כח אדם נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ, (פורסם בנבו, 29.11.2005), פסק הדין אושר בבית המשפט העליון, רע"א 12/06, צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ (פורסם בנבו, 19.9.2007)).

    

9. במילים אחרות, אחריות הנתבעת נובעת מהיותה בבחינת מעביד. סעיף 2 לפקודת הנזיקין קובע כי מעביד ייחשב כ"מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור...". המבחן לצורך קביעת יחסי עובד מעביד לצורך פקודת הנזיקין אינו תואם בהכרח את המבחן שיש ליישם בהקשרים אחרים כמו למשל בדיני העבודה (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 2.12.2009) (להלן: עניין עבד אלרחים)). כפי שעולה מסעיף 2 לפקודת הנזיקין, המבחן לקביעת יחסי עובד ומעביד – במישור דיני הנזיקין – הוא מבחן השליטה הגמורה, המרות והפיקוח (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(4) 748 (1981) (להלן: עניין ניסים); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל (פורסם בנבו, 10.5.2016)). שליטה בהקשר זה – בין בפועל ובין בזכות לשליטה, ואין נפקא מינה למשך השליטה (עניין ניסים). בהתקיים מבחן זה, ייחשב בעל השליטה למעביד גם אם מתכונת העבודה הפורמלית לא הוגדרה כיחסי עובד מעביד. מתכונת העסקתו של התובע מלמדת כי לצורך פקודת הנזיקין, בינו לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד. התובע עבד במסעדה המנוהלת על ידי הנתבעת וביצע תפקידים הקשורים לליבת תפעול המסעדה כשהוא נתון תחת מרותה של הנתבעת ופועל על פי הוראותיה, וזו אף אישרה את שעות העבודה ((ראו עדות נציג הנתבעת בעמ' 13, ש' 13 ,21, עמ' 6, ש' 14; עמ' 14, ש' 26). הטענה כי נתבעת 3 היא שהתחייבה לספק לתובע נעלי עבודה אין בה כדי לגרוע מהיות הנתבעת בעלת השליטה על התובע בזמן שהותו במסעדה לצורך ביצוע מטלות הניקיון. חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת נגזרת אפוא מהיותה מעביד.

    

10. נקבע לא אחת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו בין היתר: עניין עבד אלרחים, פסקה 10; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: עניין שירזיאן); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985)). בחינת חובת הזהירות במישור הפרטני, מוליכה למסקנה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית. עסקינן במקרה בו התובע נדרש לבצע עבודות ניקיון במתחם השייך לנתבעת. על פי הקביעות העובדתיות, במקום נוצרה סביבה עבודה מסוכנת שהובילה לפגיעתו. יתרה מכך, התובע נפגע במקום ששייך לנתבעת ועל כן חובת הזהירות המוטלת עליה יכולה להיגזר גם מהיותה המחזיקה במקרקעין (ראו בין היתר: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (פורסם בנבו, 14.12.2006); ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (פורסם בנבו, 19.2.2007)).

     

11. נסיבות התרחשות התאונה מוליכות למסקנה כי הנתבעת הפרה חובות זהירות כלפי התובע מאחר ויצירה סיכון בלתי סביר. אחריותה של הנתבעת הייתה לספק לתובע מקום עבודה בטוח נטול סיכונים בלתי סבירים, והיא הפרה חובה זו. בסיטואציה דומה ציין בית המשפט העליון כי:

     

    "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה 'בלתי רגילה'. טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים 'הרגילים', הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 77 (1984) (להלן: עניין רמדה)).

     

12. אמנם, התובע הוא זה שהיה מופקד על ניקיון המקום בו נפגע, אולם בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, עובדה זו אין בה כדי לאיין את אחריותה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה. אין עסקינן ביחסים בין שני גופים, כגון קשר בין מסעדה לבין קבלן מטעמה, אלא ביחס בין מעסיק לעובד שביניהם פער כוחות מובנה. הנתבעת היא שקובעת את סדר העבודה, מחליטה לגבי כמות העובדים, שעות העבודה והמטלות שעל העובד לבצע. האחריות ליצירת סביבה עבודה בטוחה, מוטלת על הנתבעת מראשית הדברים ועד סופם. אין לומר כי התובע אינו אחראי כלל ליצירת התנאים שהובילו לפגיעתו, אולם עובדה זו אין בה כדי לאיין את אחריות הנתבעת. ביטוי להתנהגות התובע יימצא במישור אשמו התורם. אחריותה של הנתבעת מתחדדת בשים לב לתנאי העסקתו של התובע. כעולה מן הראיות, ביום התאונה החל התובע את יום העבודה בשעה 10:00. התאונה אירעה בשעה 2:30 לקראת סיום יום העבודה (עמ' 8, ש' 25). במצב דברים זה בו המסעדה פעילה ושוקקת חיים, היה על הנתבעת לתת את תשומת לבה למתרחש במטבח, במיוחד כאשר צוותי העבודה לקראת סיומו של יום עבודה, שניתן להניח כי איננו קל. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העובדה כי התובע היה העובד היחיד שהיה מופקד על כלל עבודות הניקיון במסעדה לרבות שטיפת כלים וניקיון השירותים (עמ' 8, ש' 25). לא הונחו לפניי ראיות לכך שתנאי העבודה ותנאי המקום מחייבים העסקת יותר מעובד אחד (למשל לא צוין מה גודל המסעדה, מה היקף פעילותה וכו'), לכן לא ניתן לקבוע כי העסקת עובד אחד לצורך ביצוע כלל עבודות הניקיון, היא כשלעצמה מהווה התרשלות, אולם נתון זה רלוונטי לצורך בחינת חובת הזהירות בהיבט הכללי.

     

    זאת ועוד, הפרת חובת הזהירות נלמדת גם מהאופן בו הניזוק יכול היה לצמצם את הסיכון על ידי נקיטת אמצעים ביחס לעלותם של אמצעים אלו. ככל שנוסק הפער בין עלות מניעת הנזק לבין חומרת התוצאה, וככל שעלות אמצעי מניעת הנזק – שהמזיק יכול היה לספק ולא סיפק – היא מועטה, הנטייה תהיה לראות במזיק כמי שהפר את חובותיו כלפי הניזוק (ע״א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, סע' 23 לפסק הדין (1993); ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.6.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.2013). שכן ״דיני הנזיקין מבקשים לתמרץ נקיטתם של אמצעי זהירות כאשר עלותם נמוכה מתוחלת הנזק״ (ע"א 7502/13 חוות רודד אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' עירית אילת, פסקה 43 (פורסם בנבו, 3.6.2015)). כעולה מן הראיות, התובע החליק עת הלך על רצפת מטבח המסעדה, מקום "מועד" להצטברות נוזלים ומיני נוזלים שעשויים לגרום להחלקה. ביכולת הנתבעת למנוע את הסיכון או לצמצמו עד לאין שיעור על ידי הצבת אמצעים פשוטים וזולים מאד למניעת ההחלקה גם בסביבה רטובה, דוגמת שטיח או יריעת פלסטיק שניתן לעמוד עליהם (ראו סעיף 11 לתצהיר התובע).

     

13. אשם תורם. נקודת המוצא בענייננו כי מדובר בתאונה שאירעה במסגרת העבודה, נתון שמחייב בחינה קפדנית של שאלת האשם התורם, שכן "לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו" (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524 (1987)). (עניין שירזיאן; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ, פ"ד סב(1) 803 (2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)). בנסיבותיו של מקרה זה, מספר נימוקים הביאוני למסקנה שיש להטיל אשם תורם על התובע ואף בשיעור משמעותי. התובע נפגע במהלך ביצוע העבודה, אך התאונה נגרמה כתוצאה מגזרת עבודה שהתובע היה מופקד עליה, ולא מגורם חיצוני אחר הקשור במעסיק, כמו למשל אספקת מכונה או כלי עבודה לא בטוחים (בכך נבדל המקרה הנוכחי מהמקרה שנדון בפסק הדין שניתן בע"א (מחוזי חיפה) 31469-03-20 פלוני נ' מגדלי קירור שרון (1985) בע"מ (פרסם בנבו, 25.5.2020)) אליו הפנה ב"כ התובע; בדומה, אין ללמוד גזירה שווה מפסק הדין שניתן בת"א (מחוזי י-ם) 38890-12-12 אל נתן נ' בית חולים זיו 'צפת' (פורסם בנבו, 24.10.2017)) שבו נדון מקרה של אחות שהחליקה בזמן ביצוע עבודתה, כאשר ביצוע עבודות ניקיון לא היה חלק מתפקידיה).

     

    התובע נכח במטבח כדי לבצע עבודות ניקיון, והוא נפגע תוך כדי שטיפת הרצפה ולאחר ששפך אקונומיקה ועסק בקרצוף הרצפה. התובע נפגע אפוא ממחדלים הקשורים בביצוע עבודות הניקיון (עמ' 9, ש' 14-3), עליהם הוא מופקד. אמנם, משיקולים שמניתי מקודם, הגעתי למסקנה כי הנתבעת התרשלה ועל כן היא חייבת בפיצוי התובע, אך הואיל והתובע הוא האחראי על עבודות הניקיון, היה מצופה ממנו להיות ער לסיכונים שהיה מופקד על הסרתם. יתרה מכך, על פי קביעתי העובדתית, למים בהם עשה שימוש התובע לניקיון, הייתה תרומה להיווצרות המפגע. זאת ועוד, הפעולה הישירה שביצע התובע שבעקבותיה נפגע – הליכה במטבח – אינה ייחודיות לביצוע העבודה, אלא פעולה פשוטה שמבוצעת באופן שגרתי ויומיומי גם שלא במסגרת העבודה. בעניין רמדה נדון מקרה בו טבח – שלא היה מופקד על עבודות הניקיון – החליק ונפל בשל שמן על הרצפה, בית המשפט ראה להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 1/3. בנסיבות אלו, אני סבור שיש להטיל על התובע אשם תורם, אותו אני מעמיד על שיעור של 25%.

     

    שאלת הנזק

     

14. נתונים כלליים: התובע רווק, יליד 10.12.1991. ביום התאונה היה כבן 24 וכיום כבן 29. התובע הגיע כמסתנן מאריתריאה, נכנס לתחומי המדינה בחודש 8/2012 ומאז ועד היום שוהה בישראל ועובד לפרנסתו, למעט התקופות בהן נכלא ושהה במתקן "חולות" (עמ' 8, ש' 4 ואילך).

     

15. הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה הובהל התובע למרכז הרפואי "אסף הרופא" שם טופל במחלקה לרפואה דחופה ולאחר מכן שוחרר. בבית החולים אובחן התובע כסובל מפגיעה ביד ימין שכוללת שבר בשליש דיסטלי ברדיוס עם "אנגולציה דורזלית", בוצעה רדוקציה של השבר והיד הושמה בגבס מעל המרפק. בצילום ביקורת שנערך, נתגלה שקיימת תזוזה בקו השבר עם קיצור של כ- 1 ס"מ. התובע המשיך בקבלת טיפול רפואי בקופת חולית כללית, במרכז הרפואי "קפלן" ובמרכז הרפואי אסף הרופא. בתיעוד הרפואי צוין כי התובע הוריד את הגבס על דעת עצמו ביום 8.5.2015, דבר שגרם להגבלה ניכרת בתנועות המרפק בשל הקיבוע המתמשך (מסמך מהמרכז הרפואי אסף הרופא מיום 21.5.2015). מהתיעוד הרפואי עולה כי התובע סבל מהגבלה בתנועות המרפק לרבות ביישור, מעיוות בשורש כף היד וכן סבל מכאבים. ביום 3.6.2015 אושפז התובע באופן אלקטיבי במרכז הרפואי אסף הרופא עד ליום 5.6.2015, לשם קיבוע השבר ותחת הרדמה כללית עבר ניתוח לקיבוע השבר על ידי פלטה. בביקורת מיום 16.6.2015 בבית החולים צוין כי "אין אחיזה טובה של הפלטה וברגים באזור השבר", והורכב סד גבס אחורי גבוה ליד. במהלך תקופה זו המשיך התובע להתלונן על הגבלה ניכרת במפרק ובשורש כף היד וכן על הגבלה בכיפוף האצבעות. בהמשך תועד כי השבר מחובר לחלוטין (ראו תיעוד מיום 21.7.2016), אם כי בהמשך צוין כי התובע סובל מכאבים וקושי בתפקוד ובפעולות עם מאמץ. המסמך הרפואי האחרון שהוצג על ידי התובע הוא מיום 12.8.2016 (המסמכים הרפואיים צורפו כנספחים 24-6 לתצהיר התובע). עם זאת יש לזכור, כי בשל מעמדו של התובע, הוא נתקל בקשיים בירוקרטיים בנוגע לקבלת הטיפול הרפואי (ראו סעיף 14 לתצהיר).

     

16. נתוני הביטוח הלאומי: התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) להכיר בתאונה כתאונת עבודה. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית קבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 19% החל מיום 7.7.2016, לפי הפירוט הבא: 10% בגין הגבלת תנועות לפי פריט 41(10)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות) ו-10% בגין צלקת ניתוחית.

     

17. חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים: כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר אמין פאר לפיה נותרו לו הנכויות הבאות: 15% לפי פריט 37 (1) (ב'-ג') לתוספת לתקנות; 10% לפי פריט 40(11) לתקנות בגין חיבור גרוע של הרדיוס; 5% לפי פריט 75(1)1 (במחצית) לתקנות. מנגד צירפו הנתבעות חוות דעת של ד"ר שי פריימן לפיה לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% בלבד בגין "צלקת מכערת קלות".

     

18. חוות דעת מומחה בית המשפט: בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו, ד"ר ירון סלע, שבדק את התובע והגיש חוות דעת. המומחה סקר את מצבו הרפואי של התובע וציין כי לתובע נגרם שבר עם תזוזה ברידוס הדיאפיזרי הדיסטלי מימין, המשלב פגיעה ברקמות הרכות במפרק הרחיקני בין עצמות הרדיוס והאולנה. כן סקר המומחה את הטיפול הרפואי שניתן לתובע, לרבות הניתוח שעבר לקיבוע השבר. המומחה ציין כי בביקורת בקופת חולים שנערכה בחודש יולי 2016 דווח כי התובע סובל מכאבים באזור השבר, אך צילום רנטגן העיד על שבר מאוחה לחלוטין. המומחה קבע כי לתובע נגרמה נכות משוקללת בשיעור של 19% שמורכבת מהנכויות הבאות: 10% בגין חיבור גרוע של עצם הרדיוס לאחר ניתוח ובשל ההשלכה על עצם האולנה הסמוכה, זאת בהתאם לפריט 40(11) לתקנות; ו- 10% בגין צלקת מכוערת באמה דיסטלית מימין בהתאם לפריט 75(1)(ב) לתקנות. המומחה הוסיף וציין כי אובדן כושר העבודה הזמני נמשך לפרק זמן של שנה לאחר התאונה. הצדדים לא חלקו על הנכות שנקבעה בחוות דעת מומחה בית המשפט ואף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה. לפיכך, נקודת המוצא לדיון היא הנכות הרפואית שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט.

     

19. הנכות התפקודית: כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, אם כי לנתון זה משקל מרכזי (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)). בבואי להעריך את הנכות התפקודית במקרה זה, שמתי לנגד עיני את נכותו הרפואית של התובע, מרכיביה, מאפייניה והשלכותיה. לתובע נקבעה על ידי מומחה בית המשפט נכות בשיעור של 19% שמורכבת מנכות בשיעור של 10% בגין צלקת מכוערת באמה (יצוין כי מומחה התובע סבור כי הנכות במישור זה היא 5% בלבד); וכן נכות בשיעור של 10% בגין חיבור גרוע של עצם הרדיוס. לגבי הנכות הפלסטית, מומחה בית המשפט ציין כי המדובר בצלקת ניתוחית ארכית של כ- 14 ס"מ "ברורה ומכערת", אך לא ייחס לקיומה השפעה על התפקוד באופן כלשהו. לפיכך, אני סבור כי לנכות הפלסטית אין השלכה תפקודית.

     

    לא כך פני הדברים לגבי הנכות האורתופדית, שכאמור נקבעה בגין חיבור גרוע של עצם הרדיוס עם השלכה על עצם האולנה. הנכות גורמת לכאבים בשורש כף היד ולמגבלות. ביטוי לנכות נמצא בכוח גס מופחת באגרוף וכן בקשיים נוספים, כגון קושי בהרמת משאות וחולשה וכאבים בעת מאמץ ממושך ביד. המגבלות מהן סובל התובע הן באיבר מרכזי של הגוף. השפעתן של המגבלות היא משמעותית והן עלולות לגרום להשפעה תפקודית לא רק על עיסוקיו של התובע – לרוב עיסוקים שדורשים מאמץ פיזי ושימוש בידיים– אלא גם בחייו היומיומיים. לצד זאת אין להתעלם מכך כי המדובר בנכות שהותירה מגבלה באיבר אחד, הגם שהוא מרכזי, וכן אין להתעלם מתפקודו של התובע לאחר התאונה שמצא ביטוי בחזרה לעבודה פיזית מאומצת זמן קצר לאחר התאונה. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הקשורים בסוגיה זו, סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות, בהתאמה לנכות הרפואית, ללא הנכות הפלסטית, כלומר בשיעור של 10%.

     

20. תעסוקה ושכר לפני התאונה ולאחריה: כאמור, התובע הוא פליט מאריתריאה ושוהה בארץ מזה כשמונה שנים. התובע תיאר בעדותו כי לא עבד עד סוף שנת 2014, זאת משום שנתפס בגבול ונשלח לכלא סהרונים. לאחר שחרורו היה ללא אשרת שהיה ורק כשנופקה לו אשרה החל לעבוד (עמ' 8, ש' 4).

     

    תעסוקה ושכר לפני התאונה: מתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו עולה כי נתוני השכר הם כלהלן: בחודש פברואר 2015 שכר ע"ס 5,577 ₪, תלוש השכר הונפק על ידי חברת בארסה כוח אדם בע"מ; בחודש מרץ 2015 שכר ע"ס 5,224 ₪, תלוש השכר הונפק על ידי חברת סמג בע"מ. מנתוני המל"ל עולה כי הגמלאות ששולמו לתובע חושבו על בסיס הכנסה לרבעון בסכום של 1,1872 ₪, לחודש – 3,957 ₪.

     

    התובע טוען כי הנתונים המצוינים בתלושי השכר, שעל בסיסם חושב הבסיס במל"ל, לא משקפים את שעות העבודה בפועל. לדבריו, שכרו בחודש ינואר משני מעסיקים הסתכם בסך 7,960 ₪; בחודש פברואר 10,333 ₪; בחודש מרץ 11,537 ₪. לתמיכה בטענותיו, הציג התובע פסק דין שניתן במסגרת תביעה לפסק דין הצהרתי שהגיש בבית הדין לעבודה בתל אביב (פ"ה 31546-12-17), שמאשר את טענותיו לגבי גובה השכר. פסק הדין ניתן בהעדר התייצבות החברות שהנפיקו את תלושי השכר, אך אין הדבר מפחית מתוקפו המשפטי, במיוחד נוכח נתונים שהוצגו בפני בית הדין שתומכים בעמדת התובע. זאת ועוד, נציג הנתבעת, שהייתה אחת הנתבעות, אישר בפני בית הדין כי הנתבעת העסיקה את התובע בחודשים ינואר עד מרץ 2015 וכי היא בעצמה רשמה את שעות העבודה של התובע עבור חברת כוח האדם, ואלו הוציאו את תלושי השכר שלא בהתאם לשעות העבודה המדווחות בפועל (נספח 3 לתצהיר התובע). נוכח הצהרה זו, הנתבעת מושתקת מלטעון אחרת. התובע גם הציג רישום בכתב יד עליו חתום נציג הנתבעת, לפיו שעות העבודה בחודש פברואר 2015 היו בהיקף 290 שעות, בניגוד למה שצוין בתלוש: 186 שעות רגילות ו-3.5 שעות נוספות לפי 125% (נספח 4 לתצהיר). יצוין כי בעקבות פסק דינו של בית הדין לעבודה, המל"ל עדכן את הנתונים והוסיף ושילם לתובע הפרשי תגמולים הנגזרים מנתוני השכר המעודכנים (ת/2). הנתונים הנכונים של שעות עבודת התובע "תורגמו" בתלוש שנערך על ידי רו"ח מטעם התובע לשכר של 10,333 ₪ (נספח 4 לתצהיר התובע). שכר זה איננו חריג והוא סביר לנתוני התובע, שכן אף לאחר התאונה הציג התובע תלושי שכר לפיהם השתכר קרוב לסכומים אלו (ראו למשל תלושי שכר 1-3/2016, נספח 29 לתצהיר). לפיכך, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי שכרו לפני התאונה הוא כנטען על ידו. ממוצע השכר בחודשים 1-3/2015 מסתכם בסך 9,943 ₪ נתון שתואם את הבסיס המעודכן שלפיו חושבו גמלאות המל"ל (ראו ת/2). השכר משוערך להיום – 10,000 ₪.

     

    תעסוקה ושכר לאחר התאונה: התובע שב לעבוד בתחילת חודש יולי 2015 (נספח 29 לתצהיר התובע) למרות שעל פי התיעוד הרפואי, גם לאחר יולי 2015 התלונן על כאבים. כעבור שלושה חודשים השתכר כלפני התאונה בהמשך מספר חודשים. ניתן להתייחס לנתון זה, לפיו התובע חזר לעבוד זמן קצר לאחר התאונה, משתי זוויות: מצד אחד ניתן לומר כי התובע חזר לעבוד חרף כאביו בשל דוחק הפרנסה (סעיף 30 לתצהיר), ומצד שני, הדבר עשוי ללמד על כך שלנכות הרפואית השפעה מתונה על תפקודו של התובע. נראה כי שיקולים אלו לא מוציאים אחד את השני, ויש להתחשב בהם בכריכה אחת. מצד אחד אכן, דוחק הפרנסה האיץ בתובע לחזור לעבודה, אך שכרו לאחר חזרתו לעבודה והיקף השעות שעבד, מלמדים על יכולתו לתפקד חרף הפגיעה.

     

    מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע (מסמך 28 ואילך) עולה התמונה הבאה לגבי השתכרותו לאחר התאונה:

    שנת 2015: בחודש יולי שכרו של התובע עמד ע"ס 3,600 ₪; בחודש אוגוסט – 3,769 ₪; בחודש ספטמבר – 5,820 ₪; בחודש נובמבר – 10,438 ₪; בחודש דצמבר 2015 – 11,869 ₪. בחודשים נובמבר ודצמבר עבד התובע אצל "שווארמה הרצל 2 בע"מ" (להלן: שווארמה הרצל).

    שנת 2016: בחודשים ינואר עד אוגוסט המשיך התובע לעבוד אצל שווארמה הרצל ושכרו הממוצע לחודש בחודשים בהם עבד באופן מלא (ינואר עד יולי) עמד על סך של 10,437 ₪. כעולה מעדות התובע, ביום 23.8.2016 ועד 19.11.2016 שהה במתקן חולות (עמ' 10, ש' 21). מטופס 106 לשנת 2016 עולה כי לאחר יציאתו ממתקן חולות חזר לעבוד אצל שווארמה הרצל.

    שנת 2017: התובע המשיך לעבוד אצל שווארמה הרצל למשך 7 חודשים והשתכר בסך 62,751 ₪ לשנה, ממוצע לחודש – 8,964 ₪. יצוין כי לגבי שנת 2017 לא הוצגו תלושי שכר אלא רק טופס 106.

    שנת 2018: התובע עבד שנה שלמה אצל שווארמה הרצל והשתכר 70,531 ₪ לשנה, ממוצע לחודש – 5,877 ₪.

    שנת 2019: התובע עבד שלושה חודשים אצל שווארמה הרצל וסך כל שכרו בחודשים אלו היה 16,793 ₪, ממוצע לחודש 5,597 ₪. עיון בתלושי השכר מעלה כי נרשם בהם היקף שעות עבודה פחות יותר מהתלושים בשנים עברו, אך משום מה גם התעריף לשעה פחת. בחודשים מאי יוני עבד התובע אצל מעסיק אחר, שכרו בחודש מאי – 8,541 ₪, בחודש יוני – 3,235 ₪. באותו חודש, יוני, עבר התובע לעבוד אצל מעסיק אחר – "הסושיה" ושכרו בחודש זה משני המעסיקים – 5,341 ₪. ממוצע שכרו של התובע אצל "הסושיה" בחודשים יולי עד אוקטובר – 2,570 ₪.

    שנת 2020: התובע עבד עד לחודש פברואר 2020 ב"סושייה". בחודש 5/2020 חזר התובע לעבוד בשווארמה הרצל. תלוש השכר לחודש מאי 2020 ממעסיק זה הוא ע"ס 5,381 ₪.

     

21. מעמדו של התובע וההשלכה על הפיצוי. התובע הסתנן לארץ בשנת 2012 ומאז ועד היום שוהה בישראל מבלי שמעמדו יוסדר (עמ' 7, ש' 12-5). יש להידרש לנתון זה, שכן עשויה להיות לו השלכה על חישוב הפיצוי, בעיקר ההפסד לעתיד. לצורך קבלת החלטה מושכלת באשר להשפעת מעמדו של התובע על חישוב הפיצוי, יש להתחשב במספר שיקולים, שחלקם שיקולים של מדיניות כללית וחלקם שיקולים פרטניים שנוגעים לתובע.

     

    במכלול השיקולים הכלליים, יש לתת את הדעת לעובדה כי ישראל איננה מגרשת את נתיני אריתריאה לארץ מוצאם ובפועל נתינים אלה לא מורחקים מישראל, זאת במסגרת מדיניות זמנית של אי הרחקה (בג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית ואח' נ' ממשלת ישראל, פסקה 43 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן) (להלן: בג"ץ איתן מדיניות)). מדיניות זו היא בהתאם לעקרון "אי ההחזרה" שלפיו אין להרחיק אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו – עקרון המעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים (האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 65, 5 (נפתחה לחתימה ב-1951) (בג"ץ איתן מדיניות, פסקה 32). בהתאם לעקרון זה הוחלט להעניק לכל אזרחי אריתריאה המסתננים לתחומי המדינה "הגנה זמנית" המונעת הרחקתם לארץ מוצאם, מבלי שתיבדק זכאותם הפרטנית למקלט לפי אמנת הפליטים, או להגנה משלימה אחרת (בג"ץ איתן מדיניות). עקרון אי ההחזרה מחייב גם לפי הדין הפנימי הישראלי (בג"ץ 4702/94 אל-טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843, 848 (1995)). יצוין כי למסתננים שנמצאים בתחומי ישראל לא מוענקים אישורי עבודה, אולם ככל הידוע, המדינה לא אוכפת את האיסור על העסקתם של מסתננים שחלה עליהם מדיניות אי הרחקה זמנית (בג"ץ איתן מדיניות, פסקה 32). נוסף לכך, גם אם הנתין היה מגורש בסופו של יום, אין זה מן הנמנע כי היה עושה דרכו לארץ אירופאית בה שכרו לא היה נופל מהשכר בארץ (ת"א (מחוזי מרכז) 9584-12-14 מ. ס נ' ארז יומטוב, פסקה 16 (פורסם בנבו, 12.1.2017) (להלן: עניין יומטוב); ת"א (מחוזי חיפה) 13596-01-13 סוארה נ' חברת מפעלי מיחזור שרונים בע"מ (פורסם בנבו, 14.1.2015) (להלן: עניין סוארה)). לצד זאת קיימת האפשרות, ששינוי מדיניות יביא למעבר הנתין למדינה פחות מפותחת.

     

    בהקשר הספציפי, התובע טען בתצהירו שאין כל סיכוי שיחזור לארץ מולדתו, בהיותו עריק מהצבא. התובע טען כי קיים סיכוי שיהגר לאחת ממדינות אירופה, קנדה או אוסטרליה (עמ' 6 לתצהיר) ברם, לא הובהר מה הסיכויים להתרחשות תסריט זה. בהקשר להגירה לקנדה, התובע ציין בעדותו כי מספר חברים ששהו עמו בארץ נסעו לקנדה, זאת לאחר שקיבלו הזמנה מבני משפחתם שמתגוררים בקנדה ואלה הפקידו ערבון כספי. מדברי התובע עולה כי האפשרות שהוא יעבור לקנדה היא קלושה משום שאין לו משפחה בקנדה (עמ' 7, ש' 23). זאת ועוד, לא נשללה האפשרות כי התובע ייאלץ למצוא את דרכו לאוגדנה או רואנדה, או למדינה אחרת פחות מפותחת, אפשרות שמטבע הדברים איננה מועדפת עליו (עמ' 7, ש' 23). ניתן אפוא לומר כי קיימות שלוש אפשרות: כי התובע יישאר בישראל; כי ייסע לקנדה, אוסטרליה או לאחת ממדינות אירופה, בין אם באופן חוקי ובין אם לא; או כי ימצא את מקומו במדינה שהיא פחות אטרקטיבית. קשה לחזות מה הסיכויים להתממשות כל אחת מן האפשרויות. לצד חוסר ודאות זה, יש להוסיף את חוסר הבהירות באשר להסדרת המעמד של המסתננים מאריתריאה בישראל.

     

    לצד שיקולי המדיניות והשיקולים הכלליים, יש לשקול שיקולים פרטניים של התובע כגון קיומו של רישיון זמני לשהייה בארץ ומשך השהיה בישראל (עניין יומטוב; עניין סוארה). התובע מחזיק ברישיון זמני לישיבת ביקור לפי סע' 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). הרישיון שהחזיק התובע התחדש מעת לעת והרישיון האחרון היה בתוקף עד ליום 4.6.2020 (נספח 1 לתצהיר התובע; עמ' 9, ש' 8)), התובע הבהיר כי בשל משבר הקורונה, משרדי רשות ההגירה סגורים ולכן לא חודש ההיתר. אמנם, אין ביטחון כלל שההיתר יחודש, ובהתאם לסעיף 11 (א) (2) לחוק הכניסה לישראל שר הפנים רשאי לבטל רישיון ישיבה בכל זמן בהתאם לשיקול דעתו, אך דומה כי תסריט זה הוא קלוש, בשים לב לניסיון המצטבר בנוגע לטיפול במעמדם של המסתננים, במיוחד אלה שהגיעו מאריתריאה.

     

    דומה כי שיקולי המדיניות, נסיבותיו של התובע ומשך הזמן בו הוא שוהה בארץ, מקרבים אותנו אל המסקנה כי יש לחשב את הפיצוי לעתיד לפי נתוני השכר בארץ ותוך נקודת מוצא כי הוא ימשיך להשתכר בארץ עד הגיעו לגיל 67. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהמורכבות הנוגעת למעמדו של התובע, מהסיכונים שהעתיד צופן לגבי המשך שהייתו בישראל והערפל בדבר האפשרות כי יעבור למדינה אחרת. הגם שחישוב הפיצוי יוצא מתוך נקודת מוצא כי התובע ימשיך לשהות בארץ, יש לתת ביטוי לחוסר הודאות. לפיכך, במסגרת חישוב הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות יופחת הפיצוי באופן מידתי כדי לשקף הסיכונים והשיקולים עליהם הצבענו (השוו: עניין יומטוב, פסקה 17 סיפא).

     

22. לאחר שהוצבו הנתונים הרלוונטיים, נעבור לחישוב הנזקים:

     

23. נזק לא ממוני: הנתונים הרלוונטיים להערכת הנזק הלא ממוני פורטו עד כה ואין צורך לחזור עליהם. גילו של התובע, מהות הפגיעה ממנה סבל ותוצאותיה; המגבלות בתנועות היד; הטיפולים הרפואיים שקיבל ובכלל זה הטיפול בבית החולים שכלל אשפוז וניתוח; הנכות הצמיתה שנקבעה ורכיביה; תקופת ההחלמה הקצרה יחסית – כל אלה מביאים אותי למסקנה שיש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 65,000 ₪ נכון להיום.

     

24. הפסד שכר לעבר: לתובע ניתנו תעודות אי כושר למשך יותר משלושה חודשים, עד ליום 18.7.2015 (נספח 27 לתצהיר התובע), אולם התובע שב לעבדותו בתחילת חודש יולי 2015. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובע זכאי לפיצוי מלא בגין הפסד השכר לתקופה של כשלושה חודשים, למן יום התאונה, 6.4.2015, ועד סוף חודש יוני 2015. ההפסד בגין תקופה זו 28,000 ₪. בתוספת ריבית להיום – 29,700 ₪.

     

    התובע טוען לפיצוי בגין הפסד שכר חלקי לעבר. נתוני השכר של התובע מאז חזרתו לעבודה ועד היום לא אחידים ולא עקביים, דבר שמקשה על חישוב גובה ההפסד. בחלק מן התקופה שהה התובע במתקן חולות ולא עבד. בחלק מן התקופה – נובמבר 2015 ועד יולי 2016 – עבד התובע בשווארמה הרצל ושכרו היה בגובה השכר שלפני התאונה. התובע המשיך לעבוד אצל מעסיק זה גם במהלך שנת 2016 ואף בשנת 2017, אם כי חלו תנודות חריפות בשכר. אינני מתעלם מעדות התובע כי הוא התקשה בביצוע עבודתו (עמ' 10, ש' 25), אך מן העבר השני לא ניתן להתעלם מכך כי שלושה חודשים לאחר חזרתו לעבודה, שב התובע לעבודה בהיקף שעות כלפני התאונה, למשך תקופה ארוכה של מספר חודשים, ושכרו בתקופה זו לא פחת לעומת השכר לפני התאונה. מלבד תקופה זו, ביתר התקופות שכרו של התובע שהשתקף בתלושי השכר פחת, לפעמים משמעותית, ביחס לשכר לפני התאונה. למערך השיקולים יש להכניס את הטענה שתלושי השכר לא שיקפו כל הזמן את התמונה האמיתית (ויעיד על כך פסק הדין שהתובע צירף). נוסף לכך, ייתכן וחלק מן הסיבות לתנודות בשכר הן תולדה של מעמדו של התובע ותחלופת המעסיקים. סבורני כי לגבי התקופה למן חזרת התובע לעבודה (7/15) ועד היום (60 חודשים), יש לפסוק לתובע פיצוי חלקי גלובלי בגין הפסד שכר ע"ס של 35,000 ₪. הגם שמדובר בפיצוי גלובלי אני רואה לציין כי השיקולים שהנחו אותי הם בין היתר אלה: התקופה מאז חזרת התובע לעבודה ועד להיום – 60 חודשים; בחלק מן התקופה השתכר התובע כלפני התאונה; בחלק מן התקופה שהה התובע במתקן חולות; קיימות תנודות בשכר; וכן יש לשקול את ההשפעה הפוטנציאלית של הפגיעה על תפקודו של התובע.

     

    סה"כ הפסד שכר לעבר – 64,700 ₪.

     

25. הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: בשים לב לגילו של התובע; עיסוקו; בסיס השכר לפני התאונה; קביעותיי בעניין הנכות התפקודית; המורכבות בעניין מעמד התובע וההפחתה שיש לגלם בשל חוסר הודאות לעתיד – יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 165,000 ₪.

     

26. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: ראש נזק זה נגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד ואינני סבור שיש לשלול אותו מן התובע, חרף היותו עובד זר, זאת בהינתן הקביעות לעיל (השוו: עניין סוארה). הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12.5% מהפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד. הפסדי השתכרות התובע לעבר ולעתיד הם בסכום של 229,700 ₪. ומכאן שהפסדי הפנסיה – 28,713 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013).

     

27. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: התובע ציין בתצהירו כי הוא נזקק לעזרת הזולת במשך כחמישה חודשים ולשם כך נעזר בחבריו, שנקב בשמותיהם, לצורך ביצוע עבודות משק הבית (סע' 37-36 לתצהיר; עמ' 3, ש' 12). כן טען כי יזדקק לעזרת הזולת בעתיד. על רקע מגבלות התובע כפי שפורטו, ובכלל זה הכאבים מהם סבל והעובדה כי ידו גובסה, ניתן לקבוע כי התובע נזקק באופן מוגבר לתמיכה ולעזרה סמוך לאחר התאונה. מטבע הדברים הצורך בעזרה הלך ופחת לאחר שמצבו של התובע התייצב. בהקשר זה יש לזכור כי התובע חזר לעבודה פיזית בחלוף כשלושה חודשים מאז קרות התאונה, כך שהחל מתקופה זו ואילך, העזרה הייתה מועטה אם בכלל. ניתן לקבוע כי גם בעתיד יזדקק התובע לעזרה הזולת, אם לא בשנות חילו אז בהמשך. עם התקדמות גילו והזדקנותו יהיה התובע זקוק לעזרה יותר אינטנסיבית בפעולותיו. העזרה לה יזדקק לה התובע היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בין בני משפחה, לא כל שכן בנסיבות המקרה הנדון, ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג'. אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 20,000 ₪.

     

28. הוצאות לעבר ולעתיד: התובע לא הציג ראיות לגבי הוצאות שהוציא בעבר, וכן לא הובאו ראיות לגבי הוצאות צפויות בעבר. חרף מעמדו של התובע, עולה כי הוא טופל בקופת חולים ובבתי חולים ולא נטען כי נשא בהוצאות כלשהן בגין כך. זאת ועוד, לנוכח העובדה כי התאונה היא תאונת עבודה שהוכרה על ידי המל"ל ככזו, לא ברור מדוע הוצאות התובע, לפחות ההוצאות הרפואיות, לא יכולות להיות מכוסות על ידי המל"ל. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי התובע הוציא ויוציא הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים או המוסד לביטוח לאומי, ובכלל זה הוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים. נראה כי נסיבות המקרה מצדיקות פסיקת הוצאות בסכום גלובלי אותו אני מעמיד על סך של 8,000 ₪.

     

29. סיכום – ריכוז ראשי הנזק:

     

    נזק לא ממוני 65,000 ₪.

    הפסד שכר לעבר 64,700 ₪.

    הפסד שכר לעתיד165,000 ₪.

    הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 28,713 ₪.

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 20,000 ₪.

    הוצאות לעבר ולעתיד 8,000 ₪.

    סה"כ 351,413 ₪.

     

30. תקבולי המל"ל: התאונה הוכרה על ידי המל"ל אשר שילם לתובע גמלאות בסכום כולל של 59,263 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד היום מסתכם בסך 60,882 ₪.

     

    התוצאה

     

31. נזקי התובע מסתכמים בסך של 351,413 ₪, לאחר ניכוי אשם תורם – 263,560 ₪; ובניכוי תקבולי המל"ל – 202,678 ₪.

     

32. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות 1ו- 2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 202,678 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪, וכן הוצאות בסך של 5,000 ₪. כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    5129371

    5467831המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ב תמוז תש"פ, 14 יולי 2020, בהעדר הצדדים.