פלוני נ' קיבוץ גלעד ואח'

הצדדים השלישיים:

1. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ – ההודעה נגדה נמחקה

2. ישראל אפשטיין מהנדסים בע"מ 

ע"י ב"כ עוה"ד עזרא בריק

3. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד אריה מוסקונה ואח'

4. א.ד. נ. נביל – מהנדסים בע"מ

5. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד נשיץ, ברנדס, אמיר ואח'

6. זריקאת עבד – ההודעה נגדו נמחקה

7. זועבי עבדאללה

פסק דין

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 בתאונת עבודה שארעה ביום 16.9.12 במהלך עבודתו כצבע באתר בנייה בקיבוץ גלעד.

2. אין מחלוקת על כך שהתובע נפל מפיגום שעליו הוא עבד. המחלוקות נוגעות לנסיבות הנפילה, לשאלת האחריות ולגובה הנזק.

3. המוסד לביטוח לאומי הצטרף כתובע בתביעת שיבוב בגין הגמלאות שהוא משלם לתובע 1.

    

   רקע

4. במועדים הרלוונטיים, החליט קיבוץ גלעד להקים שכונת מגורים נוספת בשם "דבורים ב".

5. לצורך ביצוע עבודות הבנייה התקשר הקיבוץ עם חברת א.ד.נ. נביל מהנדסים בע"מ (להלן: "נביל מהנדסים"; ההסכם הוגש כנספח 3 לראיות הנתבעים). נביל מהנדסים מינתה את העובד שלה, סמי אבו דאוד, כמנהל עבודה וממונה על הבטיחות באתר (להלן: "סמי").

6. נביל מהנדסים הייתה המעבידה של התובע ושל צוות הצבעים שהוא היה חלק ממנו.

7. נביל מהנדסים התקשרה גם עם קבלן טיח, הוא נתבע 4 ("זועבי").

8. חברת אפשטיין עוסקת בייעוץ מקצועי, הנדסי וכלכלי ליזמים ולקבלני בניה, והקיבוץ הוא אחד מלקוחותיה הוותיקים. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי היקף מעורבותה של חברת אפשטיין בפרויקט ואחריותה בתחום הבטיחות.

9. התובע הגיש את התביעה נגד הקיבוץ כמזמין העבודה ובעל המקרקעין שבו בוצעו העבודות (נתבע 1); נגד נביל מהנדסים (נתבעת 2); נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ – המבטחת של נביל מהנדסים (נתבעת 3); נגד זועבי עבדאללה, מי שהיה קבלן הטיח בחלק מהבתים בפרויקט (נתבע 4); נגד חברת ישראל אפשטיין מהנדסים בע"מ (נתבעת 5; להלן: "חברת אפשטיין"); ונגד ביטוח חקלאי, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ - מבטחת הקיבוץ בפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי (נתבעת 6).

10. המוסד לביטוח לאומי הגיש את התביעה נגד כל הנתבעים, למעט המעביד, אשר נגדו אין לו זכות שיבוב.

11. הנתבעים כופרים באחריותם לתאונה.

     

    ראיות הצדדים 

12. מטעם התובע העידו סאלח בשארה, מי שעבד עם התובע במועד התאונה, אשת התובע, אחיו והתובע עצמו.

    התובע הגיש כראיות מטעמו את חוות הדעת של פרופ' ח. צינמן, מומחה בתחום האורתופדיה; שתי חוות דעת של ד"ר יצחק זיו נר, מומחה בתחום הרפואה הפיזיקלית והשיקום (חוות דעת וחוות דעת משלימה); חוות דעת של גב' נורית איבנצקי, מרפאה בעיסוק, וחוות דעת של המהנדס והשמאי דן ברלינר.

13. מטעם נתבעים 3-1 העידו סמי אבו דאוד; אלי אור, מנהל הכספים של הקיבוץ, ונחום קימל, איש הקשר מטעם הקיבוץ בין הקבלן לבין הדיירים בפרויקט.

14. נתבע 4, זועבי עבדאללה, נתן עדות בתיק.

15. מטעם נתבעת 5 העיד מנכ"ל החברה, ישראל אפשטיין (להלן: "אפשטיין").

16. הנתבעים הגישו כראיות מטעמם את חוות הדעת של ד"ר גד ולן, מומחה בתחום האורתופדיה, ושתי חוות דעת של פרופ' אביטל פסט בתחום הרפואה השיקומית (חוות דעת וחוות דעת משלימה). כמו כן הגישו הנתבעים את חוות הדעת של המהנדס ושמאי המקרקעין יוסי גולדקלנג.

     

    אירוע התאונה

17. התובע הצהיר כי הוא קיבל הוראה ממעסיקתו לצבוע קורה בגובה של כ- 4.5 מטרים. לשם כך עלה על פיגום שהונח על חלון (סעיף 4 לתצהיר). מעדותו של סמי עלה כי מדובר בפיגום תלוי אשר היה מאובטח בעזרת חבלים אל מוט שהוצב בתוך המבנה. מטרת האבטחה הייתה להצמיד ולקבע את הפיגום אל קיר המבנה (סעיפים 6 ו- 7 לתצהיר סמי). את הפיגום היו מעבירים מבית לבית (עמ' 123 לפרוטוקול).

18. לפי תצהירו של התובע, תוך כדי עבודה הפיגום התמוטט והוא נפל יחד איתו (סעיף 4 לתצהיר). כך הוא גם העיד בחקירה הנגדית (עמ' 71 לפרוטוקול). בשארה סאלח, אשר עבד עם התובע, הצהיר אף הוא כי הפיגום התמוטט (סעיף 13 לתצהיר; עמ' 79 לפרוטוקול).

    לד"ר זיו נר, מסר התובע כי: "עת עמד על פיגום, נפלה עליו קורה מלמעלה והוא נפל ביחד אתה מהפיגום" (עמ' 2 לחוות הדעת). בחקירה הנגדית הכחיש התובע גרסה זו (עמ' 72 לפרוטוקול).

19. זועבי, קבלן הטיח שעבד במקום ביום התאונה, העיד שלאחר התאונה הוא ראה את התובע על הרצפה ואילו הפיגום והפלטות נותרו במקומם (עמ' 184 לפרוטוקול).

    סמי לא היה במקום ביום התאונה. הוא הגיע ביום שלישי וראה את הפיגום. לפי עדותו, אין סיבה ואין דרך שבה הפיגום יקרוס. עוד לפי עדותו, לאחר התאונה העבירו את הפיגום לבית אחר והמשיכו להשתמש בו (עמ' 123 לפרוטוקול).

    בתצהיר העדות הראשית הצהיר סמי כי מבדיקה שהוא ערך באתר הוא מצא את החבלים שהיו קשורים למוט הברזל שתמך בפיגום כשהם חתוכים (סעיף 11 לתצהיר; אעיר כי בחקירותיהם ובכתבי הטענות התייחסו הצדדים לחבל החתוך גם כ"חוט"). הוא חזר על גרסה זו בחקירה הנגדית (עמ' 126 לפרוטוקול), והסביר שכאשר עולים על הפיגום והחבל קרוע, הפיגום יזוז ויאבד איזון (עמ' 127 לפרוטוקול).

    לשאלה האם לפי גרסתו הפיגום התרחק מהקיר, התובע נפל והפיגום חזר לקיר, השיב סמי כי "אין שיטה אחרת שהוא ייפול" (עמ' 128 לפרוטוקול).

20. מחקירתו של סמי עלה שכאשר התובע נפל, נפל עמו אחד הקרשים (עמ' 130 לפרוטוקול).

21. אני מעדיפה את הגרסה לפיה התובע נפל ברווח שנוצר בין הפיגום לבין הקיר, מאחר שחבל האבטחה שאמור היה להדק את הפיגום לקיר נחתך וכי הפיגום עצמו לא נפל. גרסה זו סבירה יותר בנסיבות המקרה.

     

    אחריות נביל

22. הפיגום שייך לזועבי, אשר השתמש בו לצרכי עבודות הטיח (סעיף 4 לתצהירו של זועבי).

23. סמי העיד שהוא ביקש מזועבי להשאיר את הפיגום במקום על מנת שאפשר יהיה לסיים את העבודות בחוץ לפני הגשמים (עמ' 123 לפרוטוקול). זועבי הצהיר כי לאחר סיום עבודות הטיח על אותו בית הוא פירק את הפיגום והניח אותו ליד הבית (סעיף 7 לתצהיר; עמ' 177 לפרוטוקול).

24. התובע העיד שהוא לא יודע מי בנה את הפיגומים. הפיגום היה שם כשסמי נתן את ההוראה לצבוע (עמ' 62 לפרוטוקול). גם בשארה העיד שהוא לא יודע מי בנה את הפיגום. בניית הפיגום לא הייתה חלק מהעבודה שלו ושל התובע (עמ' 79 לפרוטוקול).

25. זועבי הצהיר שהתובע או מי מטעמו הרכיבו את הפיגום לצורך עבודות הצבע, ושמו אותו על החלון (סעיף 9 לתצהיר). בחקירה הנגדית הוא חזר בו והודה שהוא לא ראה מי הרכיב את הפיגום (עמ' 186 לפרוטוקול).

    סמי עמד על כך שזועבי היה זה שבנה את הפיגום והשאיר אותו במקום לבקשתו (עמ' 121, 133 ו- 150 לפרוטוקול). סמי העיד כי לתובע ולבשארה לא הייתה המיומנות לבנות פיגום כזה (עמ' 131 לפרוטוקול), ועדותו תומכת בעדות התובע ובשארה כי לא הם בנו את הפיגום.

26. אני דוחה את הטענה שהתובע הוא שבנה את הפיגום ומקבלת את עדותו של סמי כי לבקשתו השאיר זועבי את הפיגום במקום על מנת שהצבעים יוכלו להשתמש בו.

27. סמי ניסה ל"גלגל" אל התובע את האחריות לכך שהחבל היה חתוך, והצהיר כי לאחר התאונה "התברר" שהתובע שחרר את מוטות החיזוק וחתך את חבלי התמיכה של הפיגום על מנת לגשת עם דלי הצבע אל הפיגום מתוך המבנה (סעיף 11 לתצהיר; עמ' 132 לפרוטוקול). סמי לא היה באתר ביום שבו אירעה התאונה והגיע מאוחר יותר. בחקירה הנגדית הוא הודה שהוא לא יודע אם התובע הוא זה שחתך את החבל או שמא היה זה מישהו אחר (עמ' 132 לפרוטוקול). לדבריו, זו היתה מסקנה שלו בלבד.

28. זועבי העיד שחלק מעבודתו היה לעשות "שליכט" (חלק מציפוי החוץ של המבנה), ובסוף עבודה זו הוא מוריד את החבלים ומתקן את הקיר עד כמה שאפשר (עמ' 182 לפרוטוקול).

    במהלך החקירה שלו העיד גם סמי כי הטייחים מנסים לחתוך את החבל כדי שיהיה להם נוח עם הצנרת (עמ' 134 לפרוטוקול). זו הסיבה שבגללה הוא בודק את הפיגומים (עמ' 135 לפרוטוקול).

29. הראיות תומכות בכך שזועבי השאיר את הפיגום במקום, לבקשת סמי, כאשר החבל כבר נחתך, וסמי ידע, או צריך היה לדעת על כך, לאור ניסיון העבר.

30. בהסכם ההתקשרות שבין הקיבוץ לבין נביל התחייבה נביל לספק את הפיגומים באתר, ולדאוג שיעמדו בדרישות הבטיחות.

    על פי סעיף 22.6 להסכם: "הקבלן יספק וירכיב פיגומים... הקבלן נדרש לתכנון את הפיגומים באמצעות מהנדס המוסמך לכך ולהזמינו לבדוק את הפיגומים בטרם העמסתם. הקבלן נדרש להרכיבם, לתחזקם, לחדשם, לתקנם או להחליפם, תוך התחשבות בדרישות הבטיחות בעבודה ושמירה על ההוראות הכלולות בחוקים, צווים, או תקנות ברי תוקף. הקבלן ישא באחריותם הבלעדית ליציבותם, ובמקרה של מפולת או תקלות אחרות כל שהן – יתקן את הנזקים, הן הישירים והן העקיפים".

31. החובה לספק פיגומים תקינים לתובע מוטלת על נביל גם כמעבידה שלו.

32. נביל הפרה את חובתה, שכן הפיגום שסופק לתובע לא היה תקין.

    סמי העיד כי כמנהל עבודה הוא בדק את הפיגום מדיי יום (עמ' 121 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף שהוא בדק אותו ביום שישי לפני שהוא עזב את המקום ומצא שהוא תקין (עמ' 122 לפרוטוקול). ביום התאונה סמי לא הגיע לעבודה ולא בדק את הפיגום. עדותו אשר לפיה הוא בדק את הפיגום ביום שישי לפני שעזב את המקום איננה סבירה, שכן אין טעם לבדוק את הפיגום בסוף יום העבודה.

33. טענה נוספת שהועלתה נגד התובע היא שהוא הפר הוראה שלא לעלות על הפיגום דרך החלון לצורך ביצוע העבודות.

34. סמי הצהיר כי הוא הנחה את העובדים לעלות על הפיגום באמצעות סולם ולא מתוך חלון המבנה, זאת משום שהפיגום היה מאובטח בעזרת חבלים אל מוט שהוצב בתוך המבנה, והדבר לא אפשר מעבר נוח אל הפיגום עם כלי העבודה (סעיף 6 לתצהירו).

    בחקירתו חזר סמי והעיד כי כדי לעלות על הפיגום יש להשתמש בסולם ולא לעלות דרך חלון המבנה (עמ' 140 לפרוטוקול). לפי עדותו, כדי לעלות עם ציוד הצביעה לפיגום היה על העובדים לעלות דרך המבנה, להניח את הציוד על אדן החלון, לרדת בחזרה אל מחוץ לבניין, ולעלות על הסולם כדי להגיע לפיגום (עמ' 138- 139 לפרוטוקול).

35. התובע העיד כי שיטת העבודה הייתה לעלות על הפיגום דרך החלון (עמ' 62 לפרוטוקול). בשארה העיד כי היה במקום סולם, אולם קשה היה לעלות באמצעותו על הפיגום, ולכן היו עולים דרך החלון (סעיפים 11-12 לתצהיר; עמ' 80 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט כיצד עולים על הפיגום השיב זועבי: "או מהחלון או מהסולם" (עמ' 171 לפרוטוקול). לא אמרו להם שאסור לעלות עליו דרך החלון (עמ' 171 לפרוטוקול).

36. אני מעדיפה את עדות התובע לפיה לא היה איסור לעלות על הפיגום דרך החלון. סמי לא הצליח להסביר בחקירתו מדוע אין לעלות על הפיגום דרך החלון. כאשר חזר ונשאל על כך השיב בסופו של דבר:

    "לדעתי, סיבה אחת, שעובר פעם, שתיים, כשנמאס לו חותכים את החוט, מזה אני מפחד ..." (עמ' 140 לפרוטוקול).

37. סמי הצהיר כי התאונה אירעה ביום א' בשבוע, שהיה ערב ראש השנה, והוא הבהיר לעובדים כי באותו יום האתר יהיה סגור (סעיף 9 לתצהיר). בחקירה הנגדית הוא השיב כי נערכה לביתו חגיגת אירוסין ביום ראשון, והיה זה ערב ראש השנה, ולכן עדכן את העובדים שלא להגיע לעבודה באותו יום (עמ' 110, 114 לפרוטוקול).

    בתצהיר העדות הראשית הצהיר סמי כי מבירור שהוא ערך מול בשארה, התברר לו כי מסיבה השמורה עם התובע, הגיע התובע לעבוד מבלי לעדכן אותו ומבלי לקבל ממנו רשות לכך (סעיף 11 לתצהיר).

    בחקירה הנגדית הייתה לו גרסה אחרת, והיא כי מי שביקש מהתובע לסיים את העבודה ביום ראשון היה סימון סמעאן (עמ' 116 לפרוטוקול), אשר ניהל את קבוצת הצבעים שהתובע היה חלק ממנה (עמ' 108 לפרוטוקול).

    התובע העיד כי לא נאסר עליהם להגיע למקום משום שהיה ערב חג (עמ' 61 לפרוטוקול) וכי את ההנחיות לגבי העבודה קיבלו כבר ביום שישי (עמ' 62, 70- 71 לפרוטוקול).

    מעדותם של התובע ובשארה עלה כי היו גם עובדים נוספים במקום ביום האירוע (התובע, עמ' 69 ו- 70 לפרוטוקול; בשארה, עמ' 80 לפרוטוקול). זועבי עבד גם הוא באותו יום ראשון, וגם לפי עדותו במקום היו עובדים נוספים (עמ' 185 לפרוטוקול).

    מעדות התובע עולה כי סמעאן היה אף הוא באתר במועד התאונה (עמ' 74 לפרוטוקול). אולם הוא לא הובא להעיד.

38. לא הוצגו יומני העבודה של האתר או פירוט יומי של מצבת כוח האדם ביום התאונה. סמי העיד כי היומנים אבדו ולא ניתן לאתרם (עמ' 109- 111 לפרוטוקול).

39. אני דוחה את הגרסה לפיה התובע הגיע על דעת עצמו לעבודה ביום התאונה.

40. נביל שימשה כקבלן הראשי בפרויקט הבניה ומבצעת העבודה וגם בכובעה זה היא אחראית על הבטיחות של העובדים באתר. סמי היה ממונה הבטיחות באתר (עמ' 118 לפרוטוקול). הוא ניהל את כל ענייני הבטיחות (עמ' 119 לפרוטוקול). נביל אחראית, באחריות שילוחית, למחדלים של סמי, כפי שפורטו לעיל.

41. כפי שנפסק: "חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע..." (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)). עוד נפסק כי: "במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על מעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים... ידוע הוא, ועל מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על-כן, באזהרה לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית. וגם זאת, בצד אזהרה והדרכה צריך שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על-פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)).

     

    אחריות הקיבוץ

42. התאונה התרחשה במהלך ביצוע עבודות בניה כמשמעותן בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970. הפקודה והתקנות שנחקקו מכוחה קובעות מהם אמצעי הזהירות והבטיחות שבהם יש לנקוט בעת ביצוע עבודות בניה ועל מי מוטלת האחריות להבטחת קיומם.

    כאשר ממונה מנהל עבודה, האחריות למילוי הוראות התקנות מוטלת עליו (ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (30.8.15)).

43. הקיבוץ התקשר עם נביל בהסכם לביצוע עבודות הבנייה. נביל מהנדסים היא קבלן בניין רשום, בעלת ידע וניסיון רב בביצוע פרויקטים מסוג זה. לפי ההסכם בין הקיבוץ לבין נביל; נביל שימשה כקבלן הראשי ומבצעת העבודה, והתחייבה לבצע את הפרויקט כולו (סעיף 2 להסכם, נספח 3 לראיות הנתבעים).

    נביל התחייבה למנות מהנדס ביצוע ומנהל עבודה כללי, שעליהם להיות בעלי ידע בכל הקשור לאחריות בענייני בטיחות (סעיף 19 להסכם). היא התחייבה למנות ממונה על הבטיחות שיהיה אחראי על האתר כולו (סעיף 21.3 להסכם), וכן התחייבה לספק את כל אמצעי הבטיחות והמיגון הנדרשים (סעיפים 21.7-21.5 להסכם).

44. סמי מונה על ידי נביל כמנהל עבודה וממונה בטיחות על פי ההסכם (עמ' 156 לפרוטוקול).

45. אפשטיין הצהיר כי הקיבוץ העסיק בפרויקט חברי קיבוץ אשר שימשו במספר תפקידים בשטח. רוני ואן שפיר אשר שימש כרכז הבנייה הקבוע של הקיבוץ והיה המפקח הצמוד של הפרויקט הספציפי בשטח; דוד בנישו שהיה ממונה הבטיחות בעבודה מטעם הקיבוץ; ונחום קימל אשר נחשב כ"פרויקטור" הקבוע של הקיבוץ ושימש כמנהל הפרויקט.

    בחקירה הנגדית הוא השיב כי רוני ואן שפיר פיקח על התאמת העבודות לתוכניות (עמ' 217 לפרוטוקול). בנישו היה ממונה הבטיחות של הקיבוץ. הקבלן סיפר לאפשטיין שבנישו היה מסתובב מדי פעם באתר, והיה מעיר אם היה רואה משהו לא תקין. פעם או פעמיים בנישו אף הזמין את משרד העבודה (עמ' 220 לפרוטוקול).

    גם סמי העיד שדוד בנישו היה מגיע למקום כדי לוודא שהוא (סמי) ממלא את תפקידו (עמ' 117 לפרוטוקול). לפי עדותו, דוד בנישו היה ממונה הבטיחות של הקיבוץ, ולא של אתר הבנייה (עמ' 118 לפרוטוקול). לשאלה מי היה ממונה על הבטיחות באתר השיב שהוא עצמו היה הממונה (עמ' 118 לפרוטוקול). רוני ואן שפיר היה רכז הבניין שהעביר לסמי הוראות הקשורות בעבודה עצמה ואת בקשות הדיירים לשינויים בדירות (עמ' 148-147 לפרוטוקול).

46. זועבי העיד כי מנהל העבודה היה סמי מטעם נביל, וכי היה מפקח אחד מהקיבוץ שהיה מגיע כל בוקר, הולך וחוזר (עמ' 173 לפרוטוקול). אותו מפקח מטעם הקיבוץ הגיע למקום כרבע שעה לאחר אירוע התאונה (עמ' 192 לפרוטוקול). זועבי לא ידע לתת פרטים על אותו מפקח, ולא ברור האם הוא מתייחס לדוד בנישו או לרוני ואן שפיר.

47. האחריות למילוי ההוראות הקבועות בתקנות הבניה ולתקינות הפיגום הייתה מוטלת על סמי, כמנהל העבודה. דוד בנישו לא היה אחראי על הבטיחות באתר והעובדה שהוא פיקח על סמי כדי לוודא שהוא שומר על כללי הבטיחות לא מטילה עליו אחריות לתאונה שבה נפגע התובע, אשר אירעה בשל אי תקינות הפיגום.

48. טענת התובעים כי התובע היה כפוף להוראות ולהנחיות של הממונים בשטח מטעם הקיבוץ לא הוכחה.

49. רוני ואן שפיר ודוד בנישו לא הובאו למתן עדות, אולם בנסיבות המקרה לא די בכך כדי להטיל על הקיבוץ אחריות.

50. הקיבוץ אף לא התרשל בבחירת הקבלן המבצע (שעמו ערך את החוזה), הוא לא אשרר את המעשה שגרם לפגיעה ולכן אין להטיל עליו אחריות גם מכוח סעיף 15 לפקודת הנזיקין (ראו והשוו: ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26.1.14)).

     

    אחריות זועבי

51. כפי שקבעתי, זועבי הרכיב את הפיגום והשאיר אותו במקום לבקשת סמי.

52. זועבי לא היה אחראי על בניית פיגומים באתר. הוא הקים את הפיגום לצורך שימוש עצמי.

53. זועבי חתך את החבל, על מנת שיוכל להשלים את עבודתו וסמי ידע זאת, או צריך היה לדעת זאת, מניסיונו, ולמרות זאת הורה לתובע ולבשארה לעבוד על אותו פיגום.

54. בנסיבות אלה, לא מצאתי להטיל על זועבי אחריות לאירוע התאונה.

     

    אחריות חברת אפשטיין

55. לטענת התובעים אפשטיין מונה כמפקח מטעם הקיבוץ, ליווה בפועל את כל הפרויקט, בדק את העבודות ואת תקינותן ופיקח על הבטיחות. נתבעים 3-1 טוענים אף הם שאפשטיין היה אחראי על הניהול והפיקוח מטעם הקיבוץ.

56. אפשטיין הצהיר כי החברה מעולם לא התבקשה לשמש כמפקחת על עבודות הבנייה בפרויקט שבו ארעה התאונה ומעולם לא שימשה כמפקחת על הבטיחות בפרויקט. ההפך הוא הנכון, בזמן שפנו אליו להזמנת שירותיו נמסר לו על ידי הקיבוץ שהפיקוח השוטף בשטח יבוצע על ידי אנשי הקיבוץ, בעוד שאותו ביקשו להעסיק כיועץ לעניינים שונים שיצוצו לפני, תוך כדי ואפילו אחרי שיסתיימו עבודות הבניה (סעיף 5 לתצהירו).

57. אלי אור ונחום קימל נתנו עדות מטעם נתבעים 3-1. אלי אור היה בתקופה הרלוונטית מנהל הכספים של הקיבוץ (סעיף 2 לתצהירו). נחום קימל שימש כמנהל הפרויקטים של הקיבוץ (סעיף 2 לתצהירו). תצהירו של קימל ניתן לאחר שהוגש תצהירו של אפשטיין, כדי להשיב על טענתו כי הפיקוח נעשה על ידי הקיבוץ עצמו, באמצעות דוד בנישו ורוני ואן שפיר.

    בתצהירי העדות הראשית שנתנו השניים הם הצהירו שישראל אפשטיין היה המפקח והאחראי על הבטיחות בפרויקט מטעם הקיבוץ (סעיף 6 לתצהירו של אור; סעיפים 4, 6- 7 לתצהירו של קימל). נחום קימל אף חזר על הדברים בפתח חקירתו (עמ' 199-197 לפרוטוקול). אלא שבחקירה הנגדית התברר כי עדים אלה לא היו קשורים לפרויקט ולא ידעו להעיד על מעורבותו של אפשטיין בפרויקט.

    קימל לא ידע למסור מידע על חלקו של אפשטיין בפרויקט, וביחס למהות תפקידו של מפקח בטיחות השיב שהוא לא התעסק בתחום הזה והוא לא יודע (עמ' 199 לפרוטוקול). הוא לא ידע אם נחתם חוזה עם אפשטיין (עמ' 204 לפרוטוקול). במענה לשאלות שונות הקשורות לפרויקט ולבטיחות השיב: "אין לי תשובה, הזמינו אותי, אני באתי, אני לא יודע כלום.." (עמ' 200 לפרוטוקול). מחקירתו עלה כי הוא לא מבין בבנייה, לא קשור לתחום וכל תפקידו היה לקשר בין הדיירים לבין הקבלן בכל הנוגע לדרישותיהם, כמו סוג הקרמיקה וכיוצב' (שם).

    אלי אור השיב כי הוא לא היה מעורב בפרויקט (עמ' 209 לפרוטוקול). הוא לא ניהל את המשא ומתן עם אפשטיין ביחס לפרויקט ולא ידע מה תפקידו של אפשטיין בפרויקט (שם).

    בהמשך חזר בו אלי אור מהאמור בתצהירו והבהיר שהוא הניח שאפשטיין מעורב בפרויקט לאור הקשר המתמשך שלו עם הקיבוץ (עמ' 211 לפרוטוקול).

58. אפשטיין הצהיר כי הקיבוץ הוא לקוח ותיק שלו והוא נתן לו מגוון שירותים שהתבסס על ייעוץ בתחום של בניה, הריסת קירות, כתבי כמויות, אומדנים וחוות דעת (עמ' 214 לפרוטוקול). התעריף לעבודה זו היה שעתי (עמ' 215 לפרוטוקול). הוא עשה עבודות פיקוח לקיבוץ, אך זאת על פי חוזים נפרדים (עמ' 216 לפרוטוקול).

    אפשטיין צירף דוגמאות לחוזי פיקוח שנערכו מולו בפרויקטים אחרים המפרטים את חובותיו, את שעות העבודה ואת תנאי התשלום (נספחים א-ב לראיות נתבעת 5), והבהיר כי הסכם כזה לא נחתם עם הקיבוץ ביחס לפרויקט הנדון.

    אפשטיין הבהיר גם שהוא לא ממונה בטיחות ואסור לו לשמש ככזה. הוא לא מפקח על הבטיחות אלא על כך שהעבודה נעשית בהתאם לתוכניות. בפרויקט נושא התביעה הוא לא התבקש לבצע פיקוח על התאמת העבודות לתוכניות. מי שעשה את זה היה רוני ואן שפיר מהקיבוץ (עמ' 217 לפרוטוקול).

    אפשטיין העיד שהוא לא היה בקיבוץ ביום שבו אירעה התאונה, ועל התאונה נודע לו לראשונה רק עם קבלת כתב התביעה (עמ' 214 לפרוטוקול).

59. סמי הצהיר כי תפקידו של אפשטיין באתר היה לפקח על העבודות ועל נושא הבטיחות (סעיף 4 לתצהירו). אולם בחקירתו הנגדית חזר בו מהצהרתו הנחרצת, והעיד כי: "אני לא אמור לדעת מה הוא עושה, מה הגבול שלו" (עמ' 147 לפרוטוקול). הוא העיד כי אפשטיין יכול היה להעיר לו לגבי יציקה של עמוד, והוא היה פועל בהתאם להוראותיו (עמ' 147 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם הוא סמך על ההערות של אפשטיין בעניין הבטיחות השיב סמי כי בענייני בטיחות הוא לא העיר לו. לשאלה האם אפשטיין אמור היה להעיר, השיב שהוא לא יודע. הוא לא מכיר את ההסכם בין אפשטיין לבין הקיבוץ (עמ' 165- 166 לפרוטוקול).

60. אני מעדיפה את עדותו של אפשטיין וקובעת כי חברת אפשטיין לא התבקשה לשמש כמפקחת על עבודות הבנייה באתר, ולא היתה אחראית לפקח על הבטיחות באתר.

61. העובדה שלא נערך חוזה פיקוח בין חברת אפשטיין לבין הקיבוץ בנוגע לפרויקט תומכת בעדותו, וכך גם חשבוניות העסקה שצורפו כנספח ב לתצהירו ומהן עולה כי התשלום היה שעתי וספציפי לגבי כל משימה.

62. מי שהיו מעורבים מטעם הקיבוץ בפרויקט ויכולים היו לשפוך אור על חלקה של חברת אפשטיין הם דוד בנישו ורוני ואן שפיר. אלו לא הובאו להעיד והדבר פועל לחובת הנתבעים. כפי שטוען אפשטיין, הגורם שיכול היה לטעון ולהוכיח כי הוא היה מפקח על הפרויקט הוא הקיבוץ שכביכול התקשר עמו והזמין אותו לביצוע העבודה, אולם הקיבוץ כשל בניסיון לייחס לו אחריות.

     

     

    אשם תורם

63. התובע לא בנה את פיגום. הטענה שהוא חתך את החבל לא הוכחה, ולא הוכח שנאסר עליו לעלות על הפיגום דרך החלון, וכי הוא הפר במעשים אלה הוראות שניתנו לו.

64. בנסיבות אלה אין מקום לייחס לתובע אשם תורם.

     

    סיכום שאלת האחריות

65. אני קובעת כי נביל, והיא בלבד, אחראית לאירוע התאונה.

66. נביל הייתה המעבידה של התובע ולמוסד לביטוח לאומי אין זכות שיבוב כלפיה.

67. בנסיבות אלה התייתר הדיון בטענת המוסד לביטוח לאומי לפיה מקום שבו לא ניתן לחלק את האחריות בין הנתבעים, החבות היא יחד ולחוד, ועליהם להחזיר למוסד לביטוח לאומי את מלוא התשלומים ששילם לתובע, גם אם אחד הנתבעים הוא מעבידו של הנפגע.

    אעיר כי טענה זו איננה מבוססת, ולא מתיישבת עם העובדה שלמוסד לביטוח לאומי אין זכות חזרה אל המעבידה.

    כפי שנפסק: "כאשר קמה לניזוק בתאונת עבודה זכות לגימלה מן המל"ל ולפיצויים מן המעביד ומ"צד שלישי", אין "הצד השלישי" זכאי לתבוע מן המעביד השתתפות בפיצויים ש"הצד השלישי" חייב למל"ל לפי סעיף 328(א) בגין גימלה שהמל"ל שילם או עתיד לשלם לניזוק. במקרה כזה יוקטן סכום הפיצויים ש"הצד השלישי" חב למל"ל, כפי חלקו של המעביד באחריות לנזק... על-פי סעיף 331, זכאי המל"ל לתבוע מן "הצד השלישי" השתתפות רק כפי חלקו של "הצד השלישי" באחריות" (ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון פ"ד נה(3) 193, 198 (2001)).

     

     

    גובה הנזק

68. התובע יליד 9.11.76. ביום התאונה היה בן 36, וכיום הוא בן 44.

69. ממקום התאונה הועבר התובע לבית חולים העמק בעפולה.

     

     

    הנכות הרפואית

70. פרופ' צינמן, אשר נתן חוות דעת מטעם התובע קבע לתובע את הנכויות הבאות:

    30% בגין קישיון לא נוח של פרק כף יד שמאל.

    20% בגין קישיון נוח של פרק כף יד ימין.

    10% בגין הגבלה בתנועות הקרסול.

    הנכות המשוקללת הצמיתה לפי חוות הדעת של פרופ' צינמן היא בשיעור של 49% (במעוגל).

71. ד"ר גד ולן אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעים קבע לתובע את הנכויות הבאות:

    10% בגין הגבלת תנועות בשורש כף יד שמאל.

    10% בגין הגבלת תנועות בשורש כף יד ימין.

72. לפי ד"ר ולן לא נותרה נכות בקרסול בעקבות התאונה. טווח התנועות בקרסול ימין זהה לטווח התנועות בקרסול שמאל.

73. לאור הפערים שבין חוות הדעת של מומחי הצדדים, מונה ד"ר יחזקאל טיטיון כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה.

74. בחוות דעתו מיום 26.10.17 קבע ד"ר טיטיון לתובע את הנכויות הבאות:

    15% בגין הפגיעה בשורש כף יד ימין.

    15% בגין הפגיעה בשורש כף יד שמאל.

    10% בגין הפגיעה בקרסול ימין.

    5% בגין צלקות ניתוחיות מכאיבות.

    הנכות המשוקללת לפי חוות דעתו של ד"ר טיטיון היא 39% (במעוגל).

75. ד"ר טיטיון קבע נכויות זמניות בשיעורים משתנים בשנה הראשונה שלאחר התאונה.

    לטענת התובע, ממצאי הבדיקה שערך ד"ר טיטיון חמורים מאלה שמצא פרופ' צינמן (המומחה מטעמו), ולכן היה על המומחה לקבוע את הנכות לפי תתי סעיפים אחרים בסעיף 35. בגין הליקוי בכף יד ימין היה עליו להעניק לתובע נכות בשיעור של 30% לאחר שהוא קבע כי אין מדובר רק בהגבלה ניכרת בתנועות אלא גם בהפרעה תפקודית וגם בכאב; בגין הליקוי בכף יד שמאל היה עליו לקבוע נכות בשיעור של 50%, לאחר שהוא קבע שקיימת מגבלה קשה בתנועת שורש כף יד זו, ובגין הליקוי בקרסול היה עליו לקבוע נכות בשיעור של 20% לאחר שהוא אישר שקיימת הגבלה בתנועות כף הרגל, ולא רק בקרסול.

76. על פי בקשת התובע נחקר ד"ר טיטיון על חוות דעתו.

77. בחקירה הנגדית נתן המומחה מענה לטענות שהעלה ב"כ התובע.

78. ד"ר טיטיון הבהיר כי המצב בשורש כף יד ימין טוב יותר ממצב של קישיון (עמ' 29 ו- 30 לפרוטוקול). הוא הסכים שקיימת מגבלה קשה בתנועה בשורש כף יד שמאל (עמ' 26 לפרוטוקול) אך לא מדובר במצב של קישיון לא נוח (עמ' 26 לפרוטוקול).

    המגבלה בשורש כף יד שמאל קשה יותר מזו שביד ימין (עמ' 25 לפרוטוקול), אך גובה הנכות בגפה דומיננטית שונה מאשר בגפה לא דומיננטית (עמ' 29 לפרוטוקול), ולכן הנכויות שקבע בשני שורשי כפות הידיים זהות.

    מהחקירה עלה כי המגבלה בתנועה נגרמת ממכלול גורמים. מנח השברים, הכאבים, הפגיעה ברקמות הרכות סביב השבר, והתפתחות שינויים ניווניים (עמ' 27 לפרוטוקול). הנכות שנקבעה כוללת את מכלול הפגיעה בטווח התנועה והתפקודיות (עמ' 28 לפרוטוקול).

    לגבי הקרסול הבהיר המומחה כי הפגיעה בקרסול גורמת למגבלה בתנועה, לכאבים, ונפיחות סביב המפרק ולדלדול שרירים כתוצאה משימוש לקוי ומופחת בגפה הפגועה. כל אלה נלקחו בחשבון בקביעת הנכות (עמ' 30 לפרוטוקול). לא חלה החמרה מאז הבדיקה של פרופ' צינמן (עמ' 31 לפרוטוקול).

79. ד"ר טיטיון הכחיש כי ניסה להתאים את חוות דעתו לחוות הדעת של מומחי הצדדים והסביר שהוא בדק ותיאר את מה שמצא. פרופ' צינמן בדק את התובע זמן לא רב לאחר התאונה, וזה לדעתו, ההסבר לפער (עמ' 32 לפרוטוקול).

80. אני מקבלת, אפוא, את חוות דעתו של ד"ר טיטיון וקובעת את נכותו הרפואית של התובע בהתאם לחוות דעתו.

     

    הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

81. ד"ר זיו נר (מומחה השיקום שנתן חוות דעת מטעם התובע) קבע בחוות דעתו מיום 8.10.14 כי התובע אינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת או לעבודה פיזית אחרת, ויש להפנותו לשיקום מקצועי כדי להתאים לו עיסוק במסגרת מגבלותיו. בחקירתו של ד"ר זיו נר הוא חזר על קביעותיו לפיהן התובע אינו כשיר לביצוע עבודה פיזית אולם ניתן להתאים לו עבודה שהוא יעשה מביתו בעזרת מחשב (עמ' 50 לפרוטוקול).

82. פרופ' פסט, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעים, קבע אף הוא שיש לבצע הערכה של כישוריו והעדפותיו של התובע ולספק לו הכוונה והדרכה כדי למצוא עבודה משרדית (חוות הדעת מיום 2.11.16).

    גם ד"ר טיטיון הסכים שהתובע לא כשיר לעבודה במקצועו או לביצוע עבודה פיזית אך יכול לעבוד בישיבה (עמ' 6 לחוות הדעת מיום 5.11.17).

83. ד"ר זיו נר קבע כוח גס ברמה של שיתוק גפה וחוסר יכולת להתנגד לכוח הכבידה. פרופ' פסט קבע כי התובע נותר עם כאבים והגבלה בתנועתיות הידיים, יותר משמאל. בחקירה הנגדית הוא השיב שהבעיות בתפקוד נובעות מהכאבים בשורשי כפות הידיים. כי התובע לא יכול לסובב את היד בכוח (עמ' 302 לפרוטוקול).

84. ביחס למוטוריקה עדינה כתב ד"ר זיו נר כי התובע מתקשה ברכיסת כפתורים ובתפקודים הדורשים מוטוריקה עדינה בידיים, והוא נזקק לעזרה בגילוח. בחקירתו הנגדית הוא השיב כי "במוטוריקה עדינה יש לו פחות בעיה" (עמ' 50 לפרוטוקול). חוות דעתו ועדותו של פרופ' פסט תומכת בכך שלתובע יש פגיעה מסוימת במוטוריקה עדינה, אולם לא כפי שמציג התובע.

85. בחקירתו נשאל התובע מדוע אינו עובד כלל מאז התאונה (משך 8 שנים) והשיב כי אינו יכול לעבוד בגלל המוגבלות בידיים ובקרסול. ביחס לעבודות אחרות שאינן פיזיות השיב: "קשה לי לדבר" וכן: "אני לא מבין מחשבים, לא מבין כלום, בקושי אני מדבר ערבית, אני סיימתי בקושי בית ספר". עוד השיב כי לא פנה ללשכת התעסוקה או לאגף השיקום בביטוח לאומי כדי שיסייעו לו למצוא עבודה אחרת, ובהמשך ענה כי דחו אותו משום שאינו יכול לעבוד בעבודה פיזית (עמ' 255 לפרוטוקול).

86. הראיות שהוצגו תומכות בכך שהתובע מפריז בתיאור מגבלותיו עקב התאונה.

    במהלך חקירתו של פרופ' פסט התבקש התובע לכופף ולסגור את אצבעות ידו והוא הראה שהוא אינו מצליח לסגור את האצבעות (עמ' 323 לפרוטוקול). מהסרטון ומהתמונות שהציגו הנתבעים עולה כי התובע מסוגל לסגור את אצבעותיו ולבצע פעולות עדינות כגלגול סיגריה ושימוש בטלפון סלולרי. פרופ' פסט השיב כי סגירת האגרוף שרואים בתמונה נ/5 אינה תואמת את מה שהציג התובע בבית המשפט וכי התובע יכול לכופף את היד, לעשות אגרוף ולהשתמש בה בצורה תפקודית (עמ' 324 לפרוטוקול).

87. התובע מסר לגב' איבניצקי שאין לו רכב וכי הוא לא יכול לנהוג ברכב רגיל. על סמך תלונותיו, קבעה גב' איבניצקי כי התובע זקוק לנהג ואין לה ספק שהוא לא נוהג (עמ' 56, 58 לפרוטוקול).

    בסרטון המעקב שהציגו הנתבעים צולם התובע כשהוא עצמאי, נוהג ברכבו, פותח וסוגר את הדלת, נכנס ויוצא מרכבו באופן עצמאי. התובע העיד שהוא נוהג ברכב רגיל, עם בלם יד ידני, ללא אביזרי עזר, שמונע באמצעות סיבוב מפתח, ששייך לאמו ושנמצא בחזקתו באופן קבוע (עמ' 257, 261- 264 לפרוטוקול).

88. מחוות הדעת של שני מומחי השיקום עולה שהתובע סובל מצליעה ונזקק לקב.

89. לשאלה באלו עבודות יוכל התובע להשתלב השיב ד"ר זיו נר שהתובע יוכל לעבוד מהבית, באמצעות מחשב. להיות זבן הוא לא יוכל, כי צריך לעמוד ולהגיש. גם בעבודה משרדית הוא מוגבל בגלל הידיים. העבודה צריכה להיות מבוססת על הראש או הפה (עמ' 50 לפרוטוקול). פרופ' פסט השיב שיש "מיליון" עבודות שהתובע יכול לעשות (עמ' 298 לפרוטוקול). אולם לא נתן דוגמאות לעבודות קונקרטיות שיכולות להתאים לתובע.

90. התובע הצהיר שהוא בעל 12 שנות לימוד. סיים מגמה מקצועית בנגרות וחסר כל השכלה עיונית. בעבר הוא עבד בעבודות פיזיות בלבד, כולל בבניין, רעפים וריצוף. משנת 2007 הוא עובד בעבודות צבע (סעיף 21(ד) לתצהירו).

91. עבודתו של התובע עובר לתאונה הייתה עבודה פיזית, ואין מחלוקת שהוא איבד לחלוטין את הכושר לעבוד בסוג זה של עבודה.

92. התובע לא ניסה עד היום למצוא עבודה אשר תתאים לו במומו. הוא העיד כי השכלתו נמוכה וכי לא יצליח להשתלב בעבודה בישיבה, אך אין בכך כדי להסביר מדוע לא ניסה עד היום להשתלב בעבודה. שני מומחי השיקום ומומחה בית המשפט קבעו, כאמור, שהתובע יוכל לעבוד בעבודה אשר תתאים למצבו הגופני וכישוריו.

93. בהתחשב באופי עבודתו של התובע עובר לתאונה, בפגיעה המורכבת, הכוללת את שני פרקי כפות הידיים ואת הקרסול, תוך שקלול הסיכוי למצוא עבודה מתאימה, אני מעמידה את הגריעה מכושר השתכרותו על 60%.

     

    בסיס השכר

94. התובע הצהיר כי הוא היה מקבל מהמעסיקים שלו עבודות בקבלנות יומית מובטחת, וקרה שהמעסיקים לא הצליחו להוציא לו תלושים (סעיף 21(ד) לתצהירו). לפי תצהירו, לאחר שהוא עיין בדו"ח רציפות שהנפיק המוסד לביטוח לאומי הוא גילה כי בחלק מהתלושים נרשמו סכומים נמוכים מאלה שהוא קיבל בפועל (סעיף 21(ה) לתצהירו).

95. סימון סמעאן היה אחד המעסיקים של התובע עובר לתאונה. בפרויקט נושא התביעה הוא היה ראש הצוות שלו. לתצהיר צירף התובע כתב תביעה שהגיש נגד סמעאן שבו נטען כי סמעאן לא דיווח על עבודתו בחודש יוני 2012, החודש שקדם לתאונה (נספח טו לתצהירו).

    בכתב התביעה שהגיש התובע נגד סמעאן לא צוין גובה השכר שקיבל התובע בחודש יוני 2012.

96. מדו"ח רציפות ביטוח שנערך על ידי המוסד לביטוח לאומי עולה כי בשנת 2010 עבד התובע 10 חודשים והכנסתו עמדה על 41,854 ₪, היינו 4,185 ₪ לחודש. בשנת 2011 עבד התובע 5 חודשים והכנסתו עמדה על 18,588 ₪, היינו 3,718 ₪ לחודש. בשנת 2012 (שנת התאונה), התובע לא עבד בחודשים ינואר- פברואר. בחודש מרץ השתכר סכום של 4,300 ₪, ובחודשים אפריל-מאי השתכר סכום של 4,145 ₪.

97. השכר הרבע שנתי שלפיו נקבעה קצבת הנכות של התובע הוא 27,925 ₪, דהיינו 9,308 ₪ לחודש.

98. התובע החל לעבוד אצל נביל ביום 1.7.12, דהיינו חודשים וחצי לפני אירוע התאונה.

    בחודש יולי השתכר סך של 5,185 ₪. בחודש אוגוסט עמד שכרו על 9,527 ₪, ובחודש ספטמבר (חודש התאונה) היה שכרו 4,277 ₪ (עבור חצי חודש).

    התובע העיד כי העלייה בשכר נבעה מכך שהוא ביקש ממעסיקו לגלם את כל הסכום שמשולם לו לתוך תלוש השכר (עמ' 290-288 לפרוטוקול). סמי לא ידע לתת הסבר לעליה בשכרו של התובע (עמ' 153 לפרוטוקול), ונביל עצמו לא התייצב למתן עדות.

99. בשארה העיד כי צבע מרוויח 350-300 ₪ ליום (עמ' 75 לפרוטוקול).

100. לאור עדותו של התובע לפיה תלושי השכר לא משקפים את השכר שקיבל, עדות הנתמכת בתביעה שהגיש נגד סמעאן לבית הדין לעבודה, יבוסס ההפסד על בסיס שכר בגובה 8,500 ₪ נכון למועד התאונה. שכר זה משקלל את השכר שקיבל התובע אצל נביל; את השכר הרבע שנתי שדווח למוסד לביטוח לאומי עובר לתאונה, את הנתונים העולים מדו"ח רציפות ביטוח ואת השכר לפי עדותו של בשארה. השכר, בצירוף הפרשי הצמדה להיום עומד על 8,600 ₪.

101. ד"ר טיטיון קבע לתובע אי כושר מלא למשך 6 חודשים מיום התאונה (16.9.12) ועד ליום 14.3.13, ואי כושר חלקי בשיעור של 50% למשך 6 חודשים נוספים, מיום 15.3.13 ועד ליום 10.9.13. בגין תקופה זו אני פוסקת לתובע פיצוי מלא בגין הפסד ההשתכרות, ובסה"כ: 103,200 ₪ (12 חודשים X 8,600 ₪).

102. מיום 11.9.13 ועד היום יבוסס ההפסד על 60% ובסה"כ 459,240 ₪ (60%X 89 חודשים (מיום 11.9.13 – תום תקופת הנכויות הזמניות ועד היום – 8.2.21) X 8,600 ₪).

103. סה"כ אני פוסקת לתובע בגין הפסדי השכר לעבר סכום של 562,440 ₪.

     הסכום נכון ליום פסק הדין. מאחר שלא הוספה ריבית לתשלומי המוסד לביטוח לאומי בעבר, אין להוסיף ריבית גם להפסדי השכר.

      

     אובדן כושר השתכרות

104. חישוב אקטוארי המבוסס על נכות תפקודית בשיעור של 60%, שכר בגובה 8,600 ₪ עד הגיע התובע לגיל 67 (מ. היוון: 199.1967), עומד על 1,027,855 ₪.

105. אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום זה.

      

     הפסדי פנסיה

106. הפסדי פנסיה יחושבו לפי 12% מהפסדי השכר בעבר ועד לשנת 2017, ו – 12.5% מההפסד הצפוי לעתיד.

107. בגין הפסדי פנסיה אני פוסקת לתובע סכום של 197,118 ₪.

      

     עזרת הזולת

108. התובע הצהיר כי מאז התאונה הוא מוגבל במוטוריקה עדינה (קושי בגילוח, קושי בפתיחת בקבוק או בפתיחת חלון, קושי בהחזקת הטלפון, קושי בהישענות על מעקה, קושי בהחזקת חפצים, קושי באכילה באמצעות סכו"ם), וכן במוטוריקה גסה כמו הרמת משאות. עוד הצהיר כי הוא מוגבל בהליכה, בעמידה ובעליה וירידה במדרגות (סעיף 16 לתצהירו).

109. אשתו של התובע הצהירה כי התובע הפך להיות תלוי בעזרת הזולת, היא עוזרת לו במהלך כל שעות היום ובפעולות הרחצה והלבוש (סעיף 19 לתצהירה). לדבריה, הפסיקה לעבוד כדי לטפל בו (סעיף 6 לתצהירה). היא עורכת את הקניות וברוב המקרים התובע אף לא מתלווה אליה והיא נושאת את המצרכים בעצמה (סעיף 23 לתצהירה).

110. ד"ר זיו נר קבע בחוות דעתו כי התובע נזקק לעזרת הזולת למשך 6 שעות ביום לצורך IADL (עזרה בקניות, בניקיון, בבישול, בכביסה, ועזרה חלקית ברחצה; עמ' 4 לחוות הדעת). פרופ' פסט קבע כי התובע זקוק לעזרה בהיקף של שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע.

111. לשאלה האם יפתיע אותו שהתובע מתרחץ לבד, השיב ד"ר זיו נר כי ברחצה התובע זקוק לעזרה קלה בלבד. יש אזורים שקשה לו לסבן (עמ' 48 לפרוטוקול). לשאלה האם הוא חושב שאשתו מסייעת לו השיב שמאוד יכול להיות (עמ' 48 לפרוטוקול).

112. פרופ' פסט לא חזר בו בחקירה הנגדית מהיקף העזרה שקבע בחוות הדעת, גם לאחר שראה את הסרטון שהציגו הנתבעים. הוא הסביר שיש עבודות פיזיות שהתובע היה צריך לעשות או שהיה עושה והוא לא יכול לעשות אותן עכשיו, ועזרה של שעתיים ביום, במשך חמישה ימים היא סבירה למצבו (עמ' 296 לפרוטוקול). בחקירתו הוא השיב שבעת הבדיקה אצלו התובע התלבש, התפשט וחלץ נעליים לבד. את הגרביים הוא לא הוריד (עמ' 293 ו- 304 לפרוטוקול). התובע יכול לחפוף את ראשו במקלחת בעצמו (עמ' 303 לפרוטוקול). בחוות הדעת המשלימה שלו (9.3.19) ציין כי שבידן יכול להקל על התובע בהיגיינה.

     התובע מסוגל גם לגלגל סיגריות, להחזיק את הטלפון הסלולרי, לפתוח ולסגור דלתות, אולם הוא אינו יכול לפתוח בקבוק (עמ' 311 לפרוטוקול). מחוות דעתו עלה כי התובע מתקשה לגרוב גרביים ולנעול נעליים.

113. מהתשובות שנתן פרופ' פסט לשאלות בית המשפט עולה כי התובע זקוק לעזרה בניקיון הבית, בישול וקניות. לגבי העזרה האישית הוא השיב כי זה יכול להיות רבע שעה או 20 דקות בבוקר ולעתים בערב (עמ' 327 לפרוטוקול). מהתשובות ניכר שפרופ' פסט מניח שאשתו של התובע תמשיך לטפל בו, כפי שעשתה עד עכשיו.

114. התובע לא העסיק עד היום עזרה בשכר. הוא הצהיר שהוא אינו עושה זאת בשל מצבו הכלכלי (סעיף 16 ב לתצהירו). אשתו השיבה בחקירתה כי הפסיקה לעבוד משום שהיא נדרשת לסעוד את התובע במשך כל שעות היממה (עמ' 332 לפרוטוקול). התובע השיב שאשתו אינה עובדת מאחר שהוא לא רצה שהיא תעבוד (עמ' 66 לפרוטוקול).

115. לאור מגבלות התובע, לאור קביעות המומחים ולאור תפקוד התובע כפי שעלה בסרטון שהציגו הנתבעים, יחושב הפיצוי בגין עזרה לעתיד על בסיס של 13 שעות שבועיות. מספר שעות זה לוקח בחשבון את העובדה שנכון להיום אשתו היא שעוזרת לו.

116. הפיצוי החודשי הוא 2,180 ₪ לחודש. הפיצוי לכל תוחלת חיי התובע (מקדם היוון: 260.8873) מגיע ל- 568,734 ₪, ובמעוגל: 570,000 ₪.

117. עבור עזרה בשנה הראשונה אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 100,000 ₪.

118. עבור עזרה מתום שנה לאחר התאונה ועד היום (89 חודשים), ובהתחשב בכך שאשתו של התובע היא שסעדה אותו אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 100,000 ₪.

     ]

     הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים

119. ד"ר טיטיון קבע כי התובע יזדקק בעתיד לטיפולי פיזיותרפיה ולנוגדי כאבים לפי הצורך בלבד. אלו יינתנו לו במסגרת הרפואה הציבורית.

120. ד"ר זיו נר קבע בחוות דעתו כי התובע זקוק להליך שיקום קצר לשיפור יכולות תפקודיות, שיפור תבנית הליכה תוך שימוש בנעל אורתופדית, שיפור יכולות תפקודיות בידיים ושימוש בעזרים, וכן שיפור טווחי תנועה בצוואר. הליך זה יכול להיעשות במסגרת אשפוז יום במרכז שיקום מוכר, 3 פעמים בשבוע למשך חודשיים.

121. גב' איבנצקי קבעה בחוות הדעת כי את שיפור היכולות התפקודיות ותבנית ההליכה ניתן לקבל על ידי ריפוי בעיסוק וטיפולי פיזיותרפיה. ככל שהתובע לא יקבל טיפולים אלו במסגרת סל השירותים של קופת החולים הרי שטיפול פיזיותרפיה עולה 350 ₪, וריפוי בעיסוק עלותו 370 ₪.

122. מאחר שהתובע יכול לקבל טיפולים אלה במסגרת סל הבריאות, לא ייפסק פיצוי בגין הוצאה זו.

123. ד"ר זיו נר המליץ גם על טיפול פסיכולוגי של כ- 10 מפגשים לצורך רכישת כלים להתמודדות עם מוגבלותו, ובמידת הצורך בתקופה של שינויים בחייו; מספר מפגשים מצומצם. ד"ר זיו נר הסכים שהתובע יוכל לקבל טיפולים אלה במסגרת קופת חולים, אך הוסיף שקשה יותר לקבל אותם מאשר טיפולי פיזיותרפיה (עמ' 49 לפרוטוקול). לפי חוות הדעת של גב' איבנצקי עלותו של טיפול נפשי תומך, ככל שלא יקבל אותו התובע באמצעות קופת החולים שלו, הוא בין 300 ₪ לבין 380 ₪.

124. התובע לא פנה לקבל טיפול נפשי עד היום. אם ירצה לקבל טיפול, יוכל לקבלו, גם לפי גב' איבניצקי וגם לפי ד"ר זיו נר במסגרת קופת חולים.

125. התובע הגיש קבלות בסכום של כ- 820 ₪ בלבד.

126. בגין ההוצאות בעבר ובעתיד, כולל הוצאות נסיעה לטיפולים אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪.

      

     אביזרים רפואיים

127. לפי ד"ר זיו נר התובע זקוק לנעליים אורתופדיות (וסוליית נדנדה) בעלות של כ – 3,500 ₪ אחת לשנה. בחקירה הנגדית הוא הסכים שכנפגע עבודה התובע יכול לקבל נעליים אורתופדיות חינם, פעם בשנה (עמ' 46 לפרוטוקול). פרופ' פסט קבע שהתובע אינו זקוק לנעליים אורתופדיות והמליץ על נעליים קלות ורכות ללא שרוכים עם סגירת סקוטש או נעלי ספורט ללא שרוכים. לשאלת בית המשפט הוא הסביר כי האינדיקציה לנעליים אורתופדיות היא בפגיעות חמורות, כמו פגיעות עצבים, דפורמציות ומחלות שרירים (עמ' 325 לפרוטוקול). בעת הבדיקה אצל פרופ' פסט נעל התובע נעליים חצאיות רכות, ללא שרוכים (עמ' 294 לפרוטוקול).

128. מאז התאונה חלפו למעלה מ – 8 שנים והתובע לא רכש עד היום נעליים אורתופדיות.

129. אני מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' פסט ודוחה את הדרישה לפיצוי בגין נעליים אורתופדיות.

130. אין מחלוקת כי התובע זקוק לקב. התובע יכול לקבל את הקב במסגרת סל הבריאות.

131. ד"ר זיו נר קבע בחוות הדעת המשלימה כי התובע זקוק לבידן בשירותים לצורך עצמאות ללא עזרת הזולת בהיגיינה. פרופ' פסט קבע כי התובע זקוק לגורב גרביים וכף נעליים עם ידית ארוכה, ובחוות הדעת המשלימה הסכים שבידן יכול לעזור.

132. אני מקבלת את טענת התובע כי נוסף לבידן ולכף נעליים הוא זקוק גם לספוג רחצה עם ידית, ידיות אחיזה בפינת הרחצה וליד האסלה, וכן כיסא רחצה יציב. בגין הוצאות אלה אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪.

133. נכותו של התובע אינה מצדיקה פסיקת פיצוי בגין מיטה חשמלית מתכווננת וכורסה לרגליים. בחקירה הנגדית של פרופ' זיו נר הוא הסכים שהתובע אינו זקוק לכיסא גלגלים ואינו זקוק למיטה מתכווננת עם מנוע חשמלי (עמ' 48 לפרוטוקול).

134. גב' איבניצקי המליצה על רכב חשמל מסוג Club Car. ד"ר זיו נר לא המליץ על רכב כזה, ודי בכך כדי לדחות את הדרישה לפיצוי בגינו. לגופו של עניין התובע נצפה נוהג ברכב, רגיל, ללא מגבלה, וגם עובדה זו תומכת בדחיית הדרישה ל- Club Car.

      

     התאמת דיור

135. ד"ר זיו נר, מטעם התובע, קבע כי בגלל מוגבלותו בתנועות מפרק קרסול שמאל והקושי בשימוש בידיים לתמיכה במעקה או בשימוש בקביים, יש צורך לשנות את מגוריו לקומת קרקע או לדירה בבניין עם מעלית. פרופ' פסט קבע גם הוא כי רצוי שהתובע יעבור להתגורר בדירה במפלס אחד בקומת קרקע או בבית דירות עם מעלית. פרופ' פסט חזר בחקירתו על הצורך בדירה מונגשת ללא מדרגות, גם לאחר שראה את הסרטון שהציגו הנתבעים (עמ' 298 ו- 305 לפרוטוקול).

136. גב' איבניצקי קבעה בחוות דעתה כי עקב מגבלותיו זקוק התובע לדירה גדולה יותר מהרגיל. ד"ר זיו נר, אשר נתן חוות דעת בתחום השיקום לא התייחס לצורך זה. פרופ' פסט כתב בחוות הדעת המשלימה שנתן ביום 9.3.19 כי אין כל צורך או הצדקה להגדלת שטח הדירה, ונראה כי גם גב' איבניצקי לא עמדה על צורך זה בחקירה הנגדית (עמ' 57 לפרוטוקול).

137. אני מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' פסט ודוחה דרישה זו של התובע.

138. המהנדס ושמאי המקרקעין דן ברלינר התייחס בחוות דעתו להתייקרות סידור המגורים לאור הצרכים שקבעה גב' איבניצקי, ולכן חוות דעתו אינה רלוונטית.

139. המהנדס ושמאי המקרקעין מטעם הנתבעת, יוסי גולדקלנג, קבע כי עלות דירה בקומת קרקע או בבניין עם מעלית זהה לעלות דירת התובע כיום.

     קביעה זו לא נסתרה על ידי מומחה התובע.

140. בגין ההוצאות הנלוות למעבר, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 50,000 ₪.

      

      

     ניידות

141. לפי חוות הדעת של ד"ר זיו נר יש להתאים את רכבו של התובע למגבלותיו. התובע מתקשה בהליכה למרחק בשל הכאב ומגבלת התנועה בקרסול ויש להביא בחשבון שמתקשה בתחבורה ציבורית בשל הקושי לאחוז ולייצב את עצמו.

142. לשאלת בית המשפט, השיב ד"ר זיו נר כי: "הוא מוגבל במרחק הליכה בגלל כאב, בגלל ביו מכניקה לקויה של הקרסול זה גורם לכאבים, לעייפות יתרה, קושי בשיפועים ובהליכה" (עמ' 47 לפרוטוקול). ד"ר זיו נר הוסיף כי המגבלה שבידיו מקשה על יציבותו וקשה לו לנסוע באוטובוס בשל כך (עמ' 48 לפרוטוקול).

     גב' איבנצקי השיבה כי אם יתאימו לתובע רכב בטכנולוגיה הקיימת כיום הוא יוכל לנהוג, אולם לדעתה הוא אינו מסוגל לנהוג ברכב רגיל, אלא זקוק שמישהו ינהג עבורו (עמ' 56 לפרוטוקול).

143. מסרטון המעקב שצורף עולה כי התובע נכנס ויוצא מהרכב בקלות, נוהג בכוחות עצמו וללא ליווי. התובע העיד, כאמור, כי מדובר ברכב אוטומטי רגיל עם בלם יד רגיל והגה כוח. אין בו אביזרים מיוחדים. הוא נוהג עם יד ימין (עמ' 257, עמ' 261-264 לפרוטוקול).

144. התובע יתקשה בנסיעה בתחבורה ציבורית, ויזדקק לשימוש ברכב יותר משימוש של אדם רגיל. על כן אני פוסקת לו פיצוי בסך 50,000 ₪.

      

     כאב וסבל

145. בהתחשב בגובה הנכות ובמגבלות שמהן סובל התובע, אני פוסקת לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך 250,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין.

      

     ניכויים

146. התובע מקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות מעבודה וקצבה מיוחדת לעזרת הזולת.

147. מחוות הדעת של האקטואר אייל בוכבינדר אשר הוגשו על ידי הנתבעים עולה כי הסכום שיקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין קצבאות נכות מעבודה עומד על 1,805,118 ₪, והסכום שהוא יקבל בגין קצבה מיוחדת לעזרת הזולת עומד על 880,732 ₪.

     סה"כ יקבל התובע סכום של 2,685,850 ₪.

148. ההיוון של קצבאות העתיד נערך לפי ריבית בשיעור 3%.

149. סכומים אלה יש לנכות מהפיצוי שנפסק.

     סיכום תביעת תובע 1

150. סיכום הפיצויים המגיעים לתובע 1:

     א.הפסדי שכר בעבר562,440 ₪

     ב.אובדן כושר השתכרות1,027,855 ₪

     ג.הפסדי פנסיה197,118 ₪

     ד.עזרת צד שלישי (עבר)200,000 ₪

     ה.עזרת צד שלישי (עתיד)570,000 ₪

     ו.הוצאות רפואיות ונסיעות20,000 ₪

     ז.אביזרים רפואיים10,000 ₪

     ח.התאמת דיור50,000 ₪

     ט. ניידות50,000 ₪

     י.כאב וסבל 250,000 ₪

     סה"כ2,937,413 ₪

     בניכוי תגמולי מל"ל 2,685,850 ₪

     סה"כ251,563 ₪

      

     ובמעוגל: 250,000 ₪.

      

151. מאחר שהאחראית לתאונה היא המעבידה, התובע אינו זכאי לקבל 25% מהנזק.

      

     תביעת המוסד לביטוח לאומי

152. לאור המסקנה שאליה הגעתי לפיה האחריות לאירוע התאונה מוטלת על המעביד, אני דוחה את תביעת המוסד לביטוח לאומי.

      

     ההודעות לצדדים השלישיים

153. נתבעים 3-1 הגישו הודעה לצד שלישי נגד נתבע 4 (זועבי), נגד נתבעת 5 (אפשטיין), ונגד חברת הביטוח של הקיבוץ (ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ) בטענה שהיא ביטחה את אחריות הקיבוץ.

     נתבעת 5 שלחה הודעת צד שלישי למנורה חברה לביטוח בע"מ ולנתבעת 2 (נביל). ההודעה נגד מנורה חברה לביטוח נמחקה בפסק דין חלקי מיום 2.1.20.

     נתבעת 6 שלחה הודעת צד שלישי נגד נתבעות 3-2.

154. לאור המסקנות שאליהן הגעתי בשאלת האחריות, אני דוחה את ההודעות לצדדים שלישיים.

      

     סוף דבר;

155. נתבעות 2 ו- 3 ישלמו לתובע 1 סכום של 250,000 ₪. כמו כן ישלמו נתבעות אלה לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 58,500 ₪.

156. לאור התוצאה שאליה הגעתי, יחזירו נתבעות 2- 3 לתובע 1 מחצית מהוצאות המשפט שבהן הוא נשא בפועל. אם המוסד לביטוח לאומי נשא בהוצאות או חלקן, לא יהיה החזר בגין חלק זה של ההוצאות.

157. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

158. אני דוחה את התביעה נגד נתבעים 1, 4 , 5 ו – 6.

159. תובע 1, תובע 2 (המוסד לביטוח לאומי) ונתבעות 2 ו-3 ישלמו לחברת אפשטיין הוצאות בסך 10,000 ₪ כל אחד (ובסה"כ 30,000 ₪).

160. נתבעים 3-1 (שולחי ההודעה לצד שלישי) ישלמו לנתבע 4 הוצאות בסך 10,000 ₪, ולנתבעת 6 הוצאות בסך 15,000 ₪.

      

     ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"א, 08 פברואר 2021, בהיעדר הצדדים.