פלוני נ' רשת מלונות אטלס בע"מ ואח'

1. אדם החליק באמבטיה בחדר שבו שהה בבית מלון בתל אביב. בעקבות החלקתו, הוא נפל, נפגע במרפקו וכתפו ונותרה לו נכות אורתופדית. לטענתו, פציעתו נבעה מאופיו החלקלק של משטח האמבטיה; מהיעדר ידית אחיזה ושטיחון בתחומי האמבטיה; וכן משבר חד בקרמיקה ששימשה חיפוי לאמבטיה. האם התרשל המלון? אם התשובה בחיוב – כיצד יחושבו הנזקים הנובעים מאותה תאונה בהינתן נכות בת 100% שממנה סובל אותו אדם בגין מחלת הסוכרת? אלה הן מקצת השאלות העומדות לדיון בפנינו.

הרקע העובדתי

2. באחד מסופי השבוע של חודש מרץ 2016 ביקרו התובע ורעייתו בבית המלון הנתבע. בערב שישי רחץ התובע באמבטיית המלון, ואחריו רחצה גם רעייתו באותה אמבטיה. למחרת בבוקר, ביקש התובע לשוב ולרחוץ באמבטיה. לדבריו, בפעם שנייה זו הוא עשה שימוש בסבון נוזלי, חלף הסבון המוצק שבו עשה שימוש בערב הקודם. במהלך הרחצה, החליק התובע, נפל ונפגע. התובע טוען שמשטח האמבטיה היה בעל מקדם החלקה גבוה, וזה – בצירוף שיירי הסבון הנוזלי על רצפת האמבטיה – גרם להחלקתו. עוד מצביע התובע על היעדרה של ידית אחיזה ועל היעדרו של שטיחון למניעת החלקה, כגורמים שחברו יחדיו והביאו לנפילתו. בצד זה טוען התובע כי חיפוי הקרמיקה שהודבק על הקיר הצמוד לאמבטיה היה פגום – כך שקצה אריח הקרמיקה היה חד. לדידו, לאחר החלקתו נחבט מרפקו בחיפוי זה, דבר שגרם לחתך והביא לנכותו. הנתבעת מנגד כופרת בכך שמשטח האמבטיה היה בעל מקדם החלקה גבוה, וכן בקיומו של חיפוי קרמיקה פגום כנטען. עוד כופרת היא בכך שהייתה עליה חובה להתקין ידית אחיזה באמבטיה או להציב בה שטיחון נגד החלקה.

חוות דעת המומחים

3. התובע נבדק על-ידי מומחה רפואי מטעמו, האורתופד ד"ר אריה אריאל, וזה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי פרט 41(6)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות מל"ל) בגין קשיון נוח; 10% לפי פרט 75(1)(ב) בגין צלקת מכוערת ורגישה; ו-20% לפי פרט 31(5)(א)(IV) בגין "הפגיעה העצבית של עצב אולנריס קשה באזור מרפק שמאל". כן נבדק התובע על-ידי מומחה רפואי מטעם הנתבעת, האורתופד, פרופ' יואל אנגל, וזה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי פרט 31(5)(א) לתקנות מל"ל, ו-10% לפי פרט 41(7)(ב)(III).

4. נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת התובע – האורתופד, ד"ר נחום הלפרין. בבדיקה שערך המומחה לתובע נמצאה הגבלה ביישור ובכיפוף מרפק שמאל, וכן הפרעות תחושה בזרת וקמיצה של יד שמאל. כן נמצאה במפרק צלקת לא רגישה ולא מכערת. על יסוד זה קבע המומחה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לפרק זמן של חודש וחצי לאחר הפגיעה, 50% לחודש נוסף ו-25% לחודש נוסף. לאחר מכן קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגין הגבלות תנועה במרפק שמאל בשיעור של 10% לפי פרט 41(7)(ב)(III) לתקנות מל"ל; 5% על הגבלה בכיפוף לפי פרט 41(7)(א) בין (III) ל-(IV); ו-5% על הפגיעה החלקית בעצב האולנרי לפי פרט 31(5)(ב). בסיכום חוות הדעת כתב המומחה כי המלצתו היא כי קיימת הפרעה לכושר הפעילות עקב התאונה שבנדון בשיעור של 15% ועוד 5% נכות אסתטית. לטענת התובע, קיים פער בין פרק הסיכום של המומחה לבין פרק הדיון בנוגע לאחוזי הנכות. עם זאת, משעה שהתובע לא זימן את המומחה לעדות ולא הפנה אליו שאלות הבהרה בעניין זה (אף שהצביע על פער אפשרי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה מיום 13.9.2018; פ/עמ' 2, ש' 6-5), אניח כי נכותו הרפואית של התובע בהתאם לחוות הדעת המומחה מטעם בית המשפט היא כאמור בפרק הסיכום של אותה חוות דעת.

5. כידוע, חוות הדעת של מומחה בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, אשר לו שיקול הדעת אם לקבלה אם לאו. עם זאת, ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה (ראו למשל ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון מסארווה (23.2.2014)). בנסיבות המקרה שלפנינו, הצדדים לא חלקו על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ומכל מקום לא ביקשו לחקור אותו או לנסות לכרסם בממצאיו. בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, מצאתי לאמץ את קביעותיו של מומחה בית המשפט בנוגע לנכות הרפואית של התובע עקב האירוע.

טענות הצדדים

6. לטענת התובע, הראיות שהציג מוכיחות ברף הנדרש את דבר התרשלות הנתבעת. בתוך כך, מצביע התובע על עדותו ועל עדות רעייתו; על הדו"ח שמילאה נציגת המלון בזמן אמת הכולל פירוט של נסיבות האירוע; על מנגנון הפציעה שלו – כפי שעולה מהתמונות ומנתוני האשפוז; ועל חוות הדעת הרפואית. כן מפנה הוא לאי הבאת עדים מטעם המלון שיסתרו את טענותיו. לדברי התובע, הימנעות המלון מהצבת שטיחון בחדר הרחצה, אף שמדובר בפריט בסיסי, ואף שאין חולק שהיה בידי המלון פריט שכזה; הימנעותו מהתקנת ידית אחיזה; העמדת אמבטיה בעלת מקדם החלקה גבוה; ומעל לכל המפגע הקיים בחיפוי הקרמיקה בקיר הצמוד לאמבטיה, שהגדיל במידה ניכרת את הסיכון להיפצע – כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה מבעל מקרקעין ומבית מלון המארח לקוחות. לפי התובע, מתקיימים בעניינו תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקנ"ז), שכן אין בידיו לדעת במדויק כיצד נפגע, אך נסיבות המקרה תומכות יותר בקיומה של התרשלות מאשר בהיעדרה. התובע מוסיף וטוען כי אין יסוד לניסיונות הנתבעת לייחס לו חוסר מהימנות. לדבריו, משעה שהוועדות הרפואיות השונות שאליהן פנה במוסד לביטוח לאומי לא אישרו את עתירותיו הנוגעות למחלת הסוכרת, הרי שאין כל סתירה בין הדברים שמסר בתצהיר בנוגע לאי השפעתה של מחלה זו על תפקודו – לבין מצב הדברים בפועל.

7. הנתבעת טוענת מנגד כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו העובדתיות בנוגע לאופן שבו נגרם נזקו, וממילא אין בתיאוריו כדי לבסס התרשלות. לדבריה, תיאורי התובע הם בגדר עדות יחידה, ויש להעריכה גם בשם לב להימנעותו מלהציג תמונות של הזירה – אף שהיה בידיו לעשות כן; לחוסר מהימנותו, כמשתקף, בין היתר, בפער שבין גרסתו בהליך כאן, שבה ניסה להמעיט מהשפעת מחלת הסוכרת לבין דברים שמסר במוסד לביטוח לאומי; ובשים לב להימנעותו מהצגת חוות דעת מומחה. לדברי הנתבעת, אף אם יתקבלו טענות התובע, אין לראות במעשיה משום התרשלות שכן לא קיים כל סטנדרט התנהגותי מוכר המחייב אותה לנקוט אמצעי זהירות מעבר לאמצעי הזהירות שכבר נקטה.

דיון והכרעה

• קביעת המסד העובדתי

8. בסיכומיה נמנעה ההגנה מלטעון בהרחבה בנוגע לשאלת עצם נפילת התובע באמבטיית המלון (פ/עמ' 31, ש' 10-9). ודוקו: לבד מעדויות התובע ורעייתו, שתיארו בפירוט את קרות האירוע, קיים תיעוד מזמן אמת, שנערך על-ידי עובדת המלון – שלא הובאה לעדות כדי לסתור דברים אלה – הכולל תלונה של התובע ובה תיאור של דבר נפילתו באמבטיה. עדויות התובע ורעייתו, הזוכות לחיזוק בתיעוד האמור, וכן בעצם פציעתו – כמתואר בתלונה ובתיעוד הרפואי, כל אלה מובילים לקביעה כי התובע אכן החליק באמבטיית המלון ונפגע.

9. לטענת התובע, החלקתו במלון נבעה מפגם ברצפת האמבטיה, שהתבטא במקדם החלקה גבוה, שהיה בו כדי להגדיל את סיכוי ההחלקה בעת שהוא בא במגע עם סבון נוזלי. לאחר שבחנתי את טענת התובע בעניין זה, מצאתי כי דינה להידחות. ההבחנה בין רצפת אמבטיה בעלת מקדם החלקה גבוה לרצפה בעלת מקדם החלקה נמוך אינה דבר שבית המשפט יכול להסיקו על יסוד ידיעה שיפוטית, בלי שהובאה לכך כל ראיה. אכן, פוטנציאל ההחלקה הטמון ברצפת האמבטיה נגזר מנתונים מדעיים שונים הטמונים בחומר שממנו היא עשויה, מהרכבה הכימי, ממידת חספוסה ואולי אף מטיב מנגנון הניקוז. נתונים אלה מחייבים הצגת חוות דעת מדעית, הן לעניין מהות החומר שבו נעשה שימוש, הן לעניין היחס בינו לבין סטנדרט ההתנהגות הסביר. אמנם, נתונים מדעיים-אובייקטיביים אינם תמיד "חזות הכול", ובנסיבות מתאימות עשוי בית המשפט לקבוע ממצאים גם על סמך מהלך העניינים העובדתי כפי שהוא עולה מן העדויות ומהשכל הישר, אף בלי להידרש בהכרח לראייה מדעית. אלא שבענייננו, קשה לגזור דבר מה בעל משקל אך מעדותו היחידה של התובע, שהרי אף היא עצמה נסמכת על תחושות סובייקטיביות שבסיסן אינו ידוע, ונעדרת יכולת של ממש להצביע על הסיבה לנפילתו או להבחין בין טעם עוולתי לטעם שאין מקורו בעוולה. כך, בפרט כשמביאים בחשבון את העובדה שיום קודם לאירוע, השלים התובע (כמו גם רעייתו) רחצה באותה אמבטיה בלי שנפל; ולכך שהתובע עצמו הצביע על גורם לא עוולתי בדמות טיב הסבון שבו השתמש, שתרם לאותה הנפילה. באין כל ראיה לטענת התובע בדבר מקדם ההחלקה, זולת תחושתו הסובייקטיבית שלא הובהר בסיסה או יכולתה להצביע על הטעמים לנפילה, אני דוחה את טענת התובע כי רצפת האמבטיה הייתה בעל רמת חלקות מוגברת, או כי רמת חלקות זו נפלה מסטנדרט התנהגות כלשהו.

10. היבט עובדתי נוסף שלגביו חלוקים הצדדים, נוגע לפגם בחיפוי הקרמיקה הצמוד לאמבטיה. לפי התובע, בעת נפילתו הוא נחבט בסף של אחת ממרצפות הקרמיקה, דבר שגרם לחתך עמוק במרפקו. הנתבעת מכחישה דבר קיומו של קצה מחודד פגום של הקרמיקה, וטוענת כי לא הובאה כל ראיה שתתמוך בכך. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי עלה בידיו של התובע להוכיח במאזן ההסתברויות דבר קיומו של סף חד של אריח קרמיקה שבו נחבט בעת נפילתו. אסביר.

11. התובע תיאר דבר קיומו של קצה משונן חשוף באריח קרמיקה הצמוד לאמבטיה לכל אורך שלבי ההליך. כך, בכתב התביעה נכתב כי "בעת שהתובע התקלח באמבטיה... לפתע איבד את שיווי משקלו בשל הרצפה החלקה, ובהיעדר ידית אחיזה ומקדם חיכוך, נפל ונחבל מהקצה החד של הקרמיקה בידו השמאלית". על גרסה זו חזר התובע גם בתחשיב הנזק שהגיש ובדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 13.9.2018 ("הייתה קרמיקה שהודבקה בלי סף, עם המשקל שלי נחתי על היד וזה חתך אותי. ירדתי ללובי וחבשו לי את היד"; פ/עמ' 1, ש/ 12-11). בתצהיר העדות הראשית מיום 11.6.2019 תיאר התובע בפירוט כי "בקצה האמבטיה לא היה חיפוי לקרמיקה המצפה את האמבטיה כאשר קצה אריח הקרמיקה היה גלוי בחלקה העליון של האמבטיה, ויצר קצה חד אשר סיכן את העושים שימוש במקלחת". לבסוף, בחקירתו הנגדית, עמד התובע על כך ש"החלקתי באמבטיה של המלון, הייתה שם מדרגה, הייתה הדבקה על הבמה של קרמיקה, הקצה חתך אותי כמו גיליוטינה. הכניסו אותי לניתוח" (פ/עמ' 16, ש' 13-11).

12. דברים דומים מסרה גם רעיית התובע. בתצהירה היא סיפרה כי בעת נפילת התובע באמבטיה, היא עצמה לא נכחה בחדר הרחצה, אך לשמע הדבר "רצתי מהר למקלחת וראיתי אותו באמבטיה כאשר הוא מדמם מהזרוע. מיד עזרתי לו לקום ועטפתי את היד שלו עם מגבת כי הייתה זרימה חזקה של דם מהחתך שנוצר לו ביד. אני ראיתי את גודל החתך ביד ושאלתי איך זה קרה, ואז הוא אמר לי שהחליק באמבטיה ונחתך מקצה חיפוי הקרמיקה של האמבטיה, כאשר הוא מצביע על אריח שהיה בולט מעבר לגובה שפת האמבטיה. אני הסתכלתי על המקום בו הוא הצביע ואכן הבחנתי בקצה של אריח בחלקה העליון של האמבטיה שבלט החוצה ויצר ממש קצה חד שבקלות אפשר להיחתך ממנו". רעיית התובע אישרה את הדברים גם בחקירתה הנגדית (פ/עמ' 19, ש' 25). עדויות התובע ורעייתו בנקודה זו היו ברורות ועקביות, ולא נסתרו. אמנם, ברי כי כמו התובע, גם רעיית התובע היא בעלת עניין בתוצאת המשפט. לכך יש להוסיף כי היא עצמה לא ראתה את עצם נפילת התובע על גבי הקרמיקה המשוננת, אלא רק את תוצאותיה. ואולם, משעה שרעיית התובע טענה כי ראתה שהתובע ספג פגיעה מסוג חתך; ציינה כי ראתה את אותה קרמיקה מדוברת; והוסיפה שהתובע עצמו אמר לה מיד לאחר מכן כי נפגע בדרך זו, דבר התומך בכך שזו הייתה גרסתו למן ההתחלה – איני סבור כי עדותה בעניין זה נעדרת משקל.

13. זאת ועוד, מיד לאחר האירוע פנה התובע אל פקידת הקבלה במלון, וזו כתבה דו"ח בזו הלשון: "אורח שהגיע למלודי ביום שישי 4/3. ב-5/3 ב-8:00 נכנס להתקלח, לחץ על מתקן של סבון נוזלי והחליק באמבטיה. קיבל מכה במרפק יד שמאל, נחתך, ירד לו דם, שם פלסתר. ניגש לקבלה וסיפר לי את המקרה" (הטעות במקור; ההדגשה הוספה). אמנם תיאור זה אינו מתייחס באופן ישיר לפגם החד הנטען בסף הקרמיקה, אך הוא כן מתייחס בבירור לקיומו של חתך ולדימום שנגרם בעקבותיו, נתון המתיישב עם טענתו של התובע כי נפגע מקצה משונן. משעה שדברי התובע לפקידה נמסרו באופן ספונטני בהזדמנות הראשונה בסמוך לאירוע, ולוו באופי פציעה התומך בהם, יש מקום לתת להם משקל. הנתבעת לא חלקה על תוכנו של מסמך זה ואף לא הציגה הסבר סביר אחר לחתך עליו הצביע התובע בזמן אמת, ואף לא לטענת התובע כי מקור החתך בקרמיקה חדה באמבטיית המלון.

14. תמיכה נוספת בטענת התובע כי נחתך (גם אם לא למקור החתך או לעיתויו) מצויה בתמונות שצירף לתצהירו. באחת התמונות ניתן לראות בבירור חתך משמעותי במרפקו של התובע – ובאחרות ניתן לראות את ידו כשהיא חבושה. התובע הצביע על תמונות אלה בחקירתו הנגדית ("תראה את היד שלי, ראית את זה? מציג תמונה. לא מאחל לאף אחד את הסבל שאני סובל את היד ואת המגבלה ביד" (פ/עמ' 15, 32-21); "ש. אנו צריכים לסמוך על הזיכרון שלך כי אתה לא מראה לנו אפילו תמונה. ת. הנה תמונה (מציג תמונה של היד)" (פ/עמ' 18, ש' 20-19)), וחרף כך, הוא לא נשאל עליהן ולא נטען לפניו דבר בנוגע לקבילותן.

15. תמיכה אחרונה בטענת התובע כי נחתך במועדים הרלוונטיים, מצויה במסמכים הרפואיים שצורפו לתיק. כך, בביקור אחות קופת חולים מיום 6.3.16 נכתב כי "במרפק חתך, מעט אודם ונפיחות מסביב למפרק. בבדיקה הגבלה חלקית בתנועה". בסיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים ברזילי מיום 6.3.16 בשעות הערב נכתב כי סיבת הקבלה היא "נפילה, חבלה, חתך". דבר קיומו של חתך אף מוזכר בחוות דעת מומחה בית המשפט, ובהתאם לה הניתוח שנערך לתובע ביום 12.3.2016 היה פועל יוצא של "סימני זיהום מרפק שמאל", דבר שעשוי להתיישב אף הוא עם קיומו של חתך. בהמשך לניתוח, בסיכום ביקור במחלקה האורתופדית מיום 23.3.16 נכתב כי "כשלושה שבועות לאחר פתיחת וניקוז מורסה באור – לקרנון יד שמאל". אמנם, בחלק מהמסמכים הרפואיים אין אזכור לחתך המדובר, ואולם משעה שבחלקם האחר, ובאותם המועדים ממש, צוין הדבר בבירור, לא מצאתי כי יש בכך כדי לכרסם מהמשקל הראייתי שיש לייחס למסמכים שבהם הדבר כן נכתב.

16. נתונים אלה מתיישבים עם טענת התובע כי נפגע לאחר שנחבט באובייקט חד. כידוע, בעת בחינת הראיות המוצגות לשם ביסוס דבר קיומו של אירוע, יש לייחס משקל לרישומי בית החולים ולאנמנזה. זאת מתוך הנחת הנובעת מניסיון החיים, שלפיה רישומים מעין אלה נוטים להיות מהימנים, שכן סביר שאדם המגיע לטיפול רפואי ימסור את הפרטים הנכונים על אודות מצבו כדי לזכות בטיפול הולם (ראו ת"א (שלום חי') 2052/03 כהן נגד עירית חיפה, פסקה 15 (23.4.2006); ת"א (שלום קריות) 8130-10-13  ווהב נ' עיריית יוקנעם, פסקה 8 (10.1.2019)).

17. אמנם, מרישומים אלה לא עולה כי התובע הצביע בבירור בתלונותיו ובפניותיו על זיקה בין החתך לבין נפילתו באמבטיה או על קיומה של קרמיקה משוננת. ברם, לא ראיתי כי בנתון זה יש כדי להחליש מטענת התובע בעניין זה. אכן, "מטיבו של המין האנושי, שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי" (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 930 (11.2.2001)). אל אופי התיאור שמסר התובע ועל מידת הפירוט שהייתה טמונה בו יש להתייחס בשים לב לכאבים שמהם סבל באותה עת, שעשויים היו להשפיע על יכולתו למסור גרסה סדורה ומפורטת, וכן אל תכלית מסירת המידע – לקבל טיפול רפואי למכאובו, תכלית שדי היה באזכור הנפילה באמבטיה ועצם המכאוב לשם השגתה.

18. מהן, אפוא, הראיות הניצבות לפתחנו? תחילה מצויה עדות התובע, שחזר על גרסתו זו במספר הזדמנויות, החל ממועד הגשת התביעה. בהמשך מצויה עדות רעייתו, שאף שלא ראתה את עצם הנפילה, העידה כי ראתה את הפציעה, את אופייה, את הדימום בעטיה ואת הקרמיקה המשוננת באמבטיה; והוסיפה כי כך תיאר התובע את הדברים גם בזמן אמת – דבר שעשוי לחזק את גרסתו. שלישית, מצוי הדיווח לפקידת הקבלה, שאף שנעדר התייחסות לקרמיקה, עולה ממנו בבירור דבר קיומה של פציעת חתך שנחבשה. רביעית, מצויות תמונות המרפק של התובע המצביעות על חתך; חמישית, מצוי חומר רפואי מזמן אמת, הן מקופת החולים, הן מחדר המיון, הן מהמחלקה האורתופדית, שממנו עולה כי התובע סבל לאחר האירועים מפציעת חתך. חומר זה הוזכר בחלקו גם בחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט.

19. לטעמי, מקבץ ראיות זה, הכולל את העדויות והראיות הנוספות המחזקות אותן, יש בו כדי לצלוח את נטל הבאת הראיות – המחייב את התובע להביא ראיות מספיקות – ולהעביר נטל זה, שהוא כידוע, דינאמי, אל כתפי הנתבעת (על נטל הבאת הראיה, אשר עובר "מצד לצד", זאת להבדיל מנטל השכנוע הכלל בתיק, ראו למשל ע"א 462/20 אטיאס נ' בובליל, פסקה 27 (12.9.2021); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)). כדי לקיים נטל זה היה על הנתבעת להביא ראיות מטעמה שישללו את טענת התובע בנוגע לקרמיקה הפגומה. יתרה מכך, כדי לנתק את הזיקה בין החבטה שקיבל התובע מאובייקט חד לבין הנפילה באמבטיה, היה על הנתבעת להציע תרחיש נסיבתי חלופי סביר אחד שיכול היה לגרום לתובע פציעת חתך מעין זו. בסיכומיו רמז בא כוח הנתבעת כי אפשר שהתובע ספג את החתך האמור בדרך שונה, ובחר לייחס אותו לנפילתו מן האמבטיה רק כדי לזכות בפיצוי ("אני לא יודע איפה הוא נפצע, לא יודע מה הקשר של החתך לאירוע שלנו. כל הסיפור הזה נולד לייצר אחריות יש מאין" (פ/עמ' 31, ש' 15-14)). ואולם הנתבעת לא הביאה כל עד שיסתור את גרסת התובע, לא הציגה כל ראיה אחרת ולא ניסתה לספק כל הסבר סביר אחר, שיסתור את טענת התובע בדבר האופן שבו נפצע.

20. לטענת הנתבעת, משעה שהתובע לא צירף תמונות של האמבטיה שבה נפל, ובכלל זה נמנע מלהציג תיעוד של הקרמיקה המשוננת נושא המחלוקת, יש לראות בו מי שלא הביא ראיה שעשויה הייתה לפעול לטובתו, ולהניח כי לו היה עושה כן – היה הדבר פועל לחובתו. אכן, אי הבאת ראיה רלוונטית המצויה בהישג יד בלי שניתן לכך הסבר סביר, תיזקף לחובת בעל דין שנמנע מלהביאה ועשויה לתמוך בבעל הדין שכנגד (ע"א 989/03 א' חטר ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796 (2005); יניב ואקי דיני ראיות 405-403 (2020)). לטענת התובע, אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא צילם בזמן אמת את המפגע שלו טען, שכן נוכח כאביו וסבלו, דעתו לא הייתה נתונה בזמן אמת לאיסוף ראיות לצורך תביעתו. בהמשך לכך – כך לדברי בא כוחו בסיכומיו, בוצע שיפוץ בחדרים, ולא ניתן עוד היה לצלם (פ/עמ' 26, ש' 15-13). טענה זו אינה נקייה מקשיים. גם אם ניתן לקבל כי בשעות שלאחר האירוע, עיקר מעייניו של התובע היה נתון לטיפול במצבו, תוקפו של טיעון זה נחלש בחלוף פרק זמן ארוך יותר מן האירוע. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שמשלב מסוים – לא רחוק ככל הנראה ממועד האירוע, זכה התובע לייצוג, ואף הגיש את תביעתו בחלוף כשנה אחת בלבד מקרות האירוע, ומכאן שלכאורה היה בידיו לסור למלון, ולמצער לנסות לאתר את מספר החדר. בצד זה, לא הוברר מועד ביצוע השיפוץ במלון, ומדוע לא פעל התובע לצילום החדר קודם לכן.

21. ואולם התמונה בענייננו מורכבת יותר. הכלל המייחס משמעות ראייתית לאי הבאת ראייה מייחס משמעות זו לאותו צד שנטל הבאת הראיה בנוגע לאותו עניין מוטל עליו (ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין(28.12.1994)), ואין בה כדי לאיין את חובת הבאת הראיה של הצד שעליו הנטל (ע"א 455/88 חדד נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ, פ"ד מה(5), 655, 658 (1991)). כאמור, לטעמי, מקבץ הראיות שהציג התובע, אשר לא נסתר, חוצה את הרף הנדרש לשם עמידה בנטל הבאת הראיה והעברתו לנתבעת. משעה שמצב חיפוי הקרמיקה שבחדר האמבטיה שבמלון הוא ראיה הנתונה לשליטת הנתבעת – בעלת בית המלון, ובהישג ידה, ובשים לב לראיות התומכות בכך שהתובע קיבל חבטה מחפץ חד, היה בידי הנתבעת לסתור את הטענה באמצעות הצגת תמונות או הבאת עדים מטעם המלון. הנתבעת נמנעה מלעשות כן. הדבר מעורר קושי מיוחד בנסיבות שבהן, כפי שעולה מעיון בפרוטוקול דיון קדם המשפט מיום 17.11.2020, הנתבעת עשתה שימוש בחוקר פרטי אשר לטענתה צילם את האמבטיה בחדר המלון ואף הגישה את ממצאיו בנט המשפט קודם לאותו הדיון. כפי שהוברר במסגרת הסיכומים, הנתבעת נמנעה מלהשתמש בממצאי החוקר (סיכומי ב"כ התובע שב"כ הנתבעת לא חלק עליהם, פ/עמ' 25, ש' 20-19; עמ' 32, ש 8), לא הזכירה אותם לכל אורך המשפט, לא הפנתה לתובע שאלות בנוגע לממצאים אלה בחקירה הנגדית, ואף לא העלתה את הדבר בסיכומיה. יתרה מכך, התמונות שהוגשו בנט המשפט ביום 10.5.2020 נעדרו כל פרט – בנוגע לזהות מי שצילם אותן, מיקומן, באיזה חדר צולמו, מתי צולמו, כיצד נבדק כי אכן מדובר בחדר שבו שהה התובע וכיו"ב. מעבר לנדרש ייאמר כי עיון באותן התמונות אינו מאפשר להגיע למסקנה ברורה, לכאן או לכאן, בדבר קיומו או היעדרו של מפגע (באחת התמונות ניתן לראות מעין פס כהה בשולי האמבטיה באזור הקרמיקה, שקשה לקבוע במדויק את פשרו ועשוי להתיישב עם טענת התובע בנוגע לפגם בשולי הקרמיקה). בנסיבות אלה, משעה שהנתבעת נמנעה לחלוטין מלהתייחס לתמונות שברשותה ובשליטתה, ותמונות שאף צולמו בפועל, אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא הציג תמונות מטעמו.

22. אפילו תאמר שבנסיבות המקרה, היה מקום שכל אחד מבעלי הדין יביא ראיה זו לתמיכה בטענתו, הרי מקום שבו שני בעלי הדין נמנעים מלהגיש ראיה רלוונטית שבידי שניהם, מתקזז כוחה הראייתי של ההימנעות מהגשת אותה ראיה, כאילו אין הראיה בנמצא (ראו ע"פ 105/50 פרימן נ' היועמ"ש לממשלת ישראל, פ"ד ה 681, 690 (1951)); ע"פ 352/73 חלילה נ' מדינת ישראל (12.11.1973); יעקב קדמי על הראיות 1909 (2009)).

23. הנה כי-כן, על בסיס חומר הראיות שהוצג לפניי אני קובע כי בעת נפילתו נחבט התובע במרפקו השמאלי באריח קרמיקה פגום שהיה בצמוד לאמבטיה ונחתך.

24. היבט עובדתי אחרון נוגע לטענת התובע כי לא היה באמבטיה שטיחון שימנע את החלקתו במהלכה, וכן כי לא היה בה מעקה אחיזה. הנתבעת אמנם כפרה בטענות אלה במסגרת כתב הגנתה, ואולם טענותיה בסיכומים התמקדו בשאלת קיומה או היעדרה של רשלנות בסוגיה זו, יותר מאשר בשאלת קיומם או היעדרם של שטיחון או מעקה. באופן קונקרטי, טענת התובע בדבר היעדר שטיחון נתמכה גם בדברים שמסר לפקידת הקבלה מיד לאחר שהחליק באמבטיה שלפיהם התובע "ביקש לציין שלא היה שטיחון נגד החלקה באמבטיה. יש להוסיף כי לא ביקש מהקבלה שטיחון". משעה שהתובע העלה טענה זו בספונטניות, מיד בסמוך לאחר האירוע – דבר המקנה לה מהימנות; ומשעה שנראה שניתן לראות בתוכן התרשומת של פקידת הקבלה, משום אישור לכך שלא היה בחדר שטיחון – כשלעניין זה יוזכר כי הפקידה לא הובאה לעדות בנושא זה, אני קובע כממצא עובדתי כי אכן לא היה באמבטיה שטיחון למניעת החלקה.

25. אשר לטענה בדבר היעדר ידית אחיזה, הנתבעת אמנם הכחישה נתון זה בכתב ההגנה, ואולם במסגרת סיכומיה לא נדרשה בהרחבה לשאלת עצם קיומה או היעדרה של ידית, אלא בעיקר לשאלת החובה לספק ידית שכזו. במאמר מוסגר יצוין כי בתמונה שצירפה הנתבעת לפני אחד מקדמי המשפט, ניתן לראות ידית אחיזה על קיר חדר האמבטיה. כאמור, אף אחד מן הצדדים לא התייחס לנתון זה כלל במהלך המשפט או בסיכומים, לא הובא צלם התמונה ולא נמסרה התייחסות לעיתוי הצילום, לטיב החדר שבו היא צולמה או למיקומה באופן כללי. במצב דברים זה, קיים קושי לבוא בממצא כזה או אחר בעניין זה. כפי שיובהר להלן, ממילא אינני סבור כי להימצאותה או היעדרה של ידית אחיזה בחדר האמבטיה קיימת השלכה על שאלת האחריות בנסיבות תיק זה. אי לכך, ולצורך הדיון, אניח כי אכן לא הייתה ידית אחיזה באמבטיה שבה נפגע התובע בחדר המלון.

• האם הנתבעת חרגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר בכך שלא קבעה ידית אחיזה באמבטיה; שלא סיפקה שטיחון למניעת החלקה ושלא טיפלה בחיפוי הקרמיקה המשונן?

ב1. חובת זהירות

26. נראה שלא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת זהירות המוטלת על מלון המארח אורחים, לבין אלה הבאים ללון בחדריו. חובה זו נובעת מהיותו של המלון בעל המקרקעין, שלו אחריות לדאוג לביטחונם של אלה שהוא מזמין לבוא בשעריו, מכוח זיקתו הקרובה לסיכונים המצויים במקרקעין ומכוח יכולתו הטובה והזולה למנעם. חובה זו נובעת גם מאופי השירות שניתן על-ידי המלון, המזמין את אורחיו להתנתק מתלאות היום-יום ומהלחץ הנלווה להם, ללון בחדריו ברוגע ולקבל ממנו את מלוא צרכיהם במשך תקופת השהות. טיבו זה של השירות מחייב את המלון לדאוג לקיומה של סביבה בטוחה שתאפשר לאורחיו לממש את חופשתם, ללא שיידרשו להיות דרוכים כל העת לשלמות גופם, וללא שייחשפו לסיכונים בלתי סבירים.

27. עם זאת, עצם קיומה של חובה במישור המושגי, אין משמעה כי במישור הקונקרטי חב המלון בגין כל נזק שנגרם לאורחיו בעת שהם שוהים בחדריו. אכן, אף בעת שהם מצויים בחופשה אין האורחים רשאים לגלות פאסיביות, להסיר מגנוני הגנה, או להימנע מגילוי ערנות כלפי סיכונים טבעיים, יומיומיים ורגילים המצויים בחדר המלון, ממש כשם שהיו נוהגים אילו שהו באותה עת בביתם. כידוע, "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: עניין ועקנין)). אחריות המלון משתרעת רק אל עבר סיכונים החורגים מסיכונים אלה ונחשבים מיוחדים או בלתי רגילים.

28. ההבחנה בין סוגי הסיכונים אינה מוגדרת מראש, ופעמים רבות היא נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. חרף כך, בכל הנוגע לסיכון שמקורו בהחלקה על חומר בעל פוטנציאל מחליק, נהוג להבחין בין מצבים שבהם החומר מצוי במקומו הטבעי והרגיל – שאז ייחשב הוא לסיכון יומיומי שלרוב לא ישקף התנהגות בלתי סבירה; לכאלה שבהם החומר המחליק מצוי במקום שבו אין הוא אמור להיות, והימצאותו שם מלמדת כי המלון לא הפעיל אמצעים סבירים כדי לוודא שהסביבה "נקייה" (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993)). כך, מים בצמידות לבריכת שחייה לא ייחשבו, לרוב, לסיכון בלתי סביר, שכן הימצאותם במקום שכזה היא טבעית ו"רגילה" ומרבית האנשים מביאים אותה בחשבון. מנגד, כתם שמן שלא נוקה ונותר על רצפת המטבח, ייחשב, לרוב, לסיכון בלתי רגיל, שכן מקומו של השמן אינו על הרצפה, וניתן לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע זאת (ראו ת"א (שלום י-ם) 13365-06  חוג'ה נ' מלון הולידי אין טבריה (16.12.2010) (להלן: עניין חוג'ה); תא (רמ') 14537-08-10 דזנאשוילי נ' מסר סיעוד ורווחה בע"מ (2.5.2013)). כפי שצוין בעניין ועקנין –

"ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. השאלה שיש לבחנה אפוא, הינה האם מדובר בסיכון טבעי ורגיל, או בבחינת סיכון בלתי רגיל שיש למנוע..." (עמ' 121-120).

29. בהקשר הדברים יצוין כי גם כשהחומר מצוי במקומו הטבעי, עשוי בעל המקרקעין להידרש להתקין אמצעים סבירים כדי למנוע את התממשות הסיכון הגלום בו, ואי עשיית הדבר עלולה לעלות במקרים המתאימים כדי התרשלות.

ב2. התרשלות

30. לטענת התובע, נסיבות המקרה מצדיקות העברת נטל הראיה אל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. יש לדחות טענה זו. סעיף 41 לפקנ"ז קובע שלושה תנאים להחלתו: (1) לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; (2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; (3) נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. כבר מבחינת התנאי הראשון ברור כי אין להחיל סעיף זה בנסיבות העניין. ודוקו: מקום שבו לא קיימת עמימות עובדתית בשל קיומה של גרסה עובדתית המוצגת מצד התובע בדבר טיב הנסיבות שגרמו לנזק, לא מתקיים התנאי הראשון, ולא חל כלל "הדבר מדבר בעדו" (ראו רע"א 9113/05 מדינת ישראל נ' אבו ג'ומעה, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת חיות (9.12.2007)). במקרה דנן, הציג התובע גרסה ברורה באופן יחסי בנוגע לנסיבות קרות האירוע והסיבות לנפילתו. בתוך כך, מסר התובע כי רצפת האמבטיה הייתה מחליקה יותר מהנדרש; כי לא הייתה ידית אחיזה, כי לא היה שטיחון למניעת החלקה וכי חיפוי הקרמיקה היה פגום. כפי שיובהר להלן, אמנם בכל הנוגע לחלק מטענות אלה, ובפרט בנוגע לטענה כי רצפת האמבטיה הייתה חלקה, אין די בהבל פיו של התובע כדי לבסס את טענתו, והיה עליו להצטייד בחוות דעת. עם זאת, הימנעות התובע מלהוכיח טענתו, אין משמעותה כי קיימת לגביה עמימות, ואין בה כשלעצמה כדי להצדיק העברת נטל הראייה לצד שכנגד. בסיכומיו סייג אמנם התובע את תיאורו וטען כי אינו יודע ממה נפגע, אך לדידו סביר כי נפגע מהקרמיקה שכן לא ראה כל גורם אחר שממנו עלול היה להיפגע (פ/עמ' 27, ש' 10-3). עם זאת, דברים אלה אינם תואמים דברים קודמים שאמר התובע עצמו, נראה כי נאמרו מתוך זהירות ולא ראיתי לייחס להם משקל.

31. זאת ועוד, לשם התקיימות התנאי השלישי שבסעיף 41, נדרש להציג ראיות סטטיסטיות-כלליות, שאינן מתייחסות למקרה הקונקרטי או מספקות הוכחה אינדיבידואלית, ושעל בסיסן ניתן לקבוע כי לאור ניסיון החיים, במרבית המקרים נזק מהסוג שאירע נגרם בשל התרשלות הנתבע (ע"א 1071/95 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 363 (2006); ע"א 4152/03 חסונה נ' בית חולים ביקור חולים, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ריבלין (3.2.2005)). התובע לא הציג כל אינדיקציה סטטיסטית, כללית או אחרת (וכפי שיובהר להלן, אף לא קונקרטית) שתתמוך בטענה שהתרשלות הנתבעת היא שהביאה לעצם נפילתו (זאת להבדיל מהשפעתה על סוג הנזק או היקפו). קיימת שורה ארוכה של גורמים שאינם עוולתיים שיכולים להביא להחלקה באמבטיה מלאת מים, ופסיקת בתי המשפט תעיד (ראו למשל ת"א (שלום חי') 12136/02 אברמוביץ' נ' מלון הרודס (10.8.2004) (להלן: עניין אברמוביץ'); ת"א (שלום רמ' 14537-08-10 דזנאשוילי נ' מסד סיעוד ורווחה בע"מ (2.5.2013); ת"א (שלום ת"א) 47185/05 מצארווה נ' כפר המכביה (16.4.2008); ת"א (שלום חד') 57096-05-11 בז'רנו נ' חזון (29.7.2013) (להלן: עניין בז'רנו)). העובדה שהתובע סבל מאותה עת ממגבלות פיסיות שונות, לרבות נפילות – הכול כפי שיובהר להלן, מקשה עוד יותר על הסקת מסקנה כדוגמת זו שמבקש התובע.

32. נפילתו של התובע בענייננו התרחשה עת ששהה בתוך האמבטיה כשזו שוצפת מים. לדברי התובע, הוא החליק בשל המים וכן בשל הסבון הנוזלי שבו השתמש לראשונה באותה רחצה (בניגוד לרחצה ביום שקדם, שבו לא השתמש בסבון נוזלי ולא החליק). כאמור, לא מצאתי כי משטח האמבטיה היה פגום או הגדיל בצורה כזו או אחרת את הסיכון להחליק. בעצם קיומם של מים וסבון במקום שבו אלה אמורים להיות, כל זאת שעה שהתובע הוא שהדליק את זרם המים והוא שנטל את הסבון הנוזלי במטרה לנקות את גופו, אין כדי להקים סיכון בלתי רגיל. החלקתו של התובע על גבי אותם מים הוא סיכון טבעי וצפוי, הגלום בעצם הימצאם של המים, סיכון שהתובע ער לו ואין בו כדי להקים לנתבעת אחריות.

33. האם הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה להימצאם של אמצעי בטיחות שהיה בהם כדי להפחית את ההסתברות להחלקה?

34. אמצעי זהירות ראשון שעליו מצביע התובע הוא ידית אחיזה. לדבריו, לו הייתה בנמצא  ידית שכזו, היא הייתה עשויה למנוע את החלקתו. לא ראיתי לקבל טענה זו. אכן אין לשלול שהתקנת ידית אחיזה – כמו שימוש באמצעי זהירות פוטנציאליים אחרים, עשוי היה להפחית את הסיכון לנזק. ודוקו: היקף האמצעים שניתן לנקוט להפחתת סיכון הוא כמעט בלתי מוגבל, אך רק האמצעים שאי התקנתם תיחשב להתנהגות בלתי סבירה יקימו התרשלות. כדי לבסס טענה להתרשלות עקב מחדל בדמות אי התקנת ידית אחיזה יש להצביע על מקור חובה. כך למשל, פרטים 8.13(ו) ו-8.14(3) לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 קובעים חובה להתקין מוטות אחיזה ליד אסלות שירותים לשימושם של אלה הסובלים מנכות. לא קיימת חובה מקבילה כשמדובר במי שאינו סובל מנכות. בענייננו, לא נטען כי התובע פנה לקבלה במלון בבקשה לקבל חדר שבו מותקנת אמבטיה המיועדת לאנשים בעלי נכות, ואף לא נטען כי התובע הציג עצמו כבעל מגבלה פיסית. אמנם, היעדרה של חובה חוקית בדין או בתקנות אינה "מכשירה" כל מעשה והופכת אותו לסביר. "סטנדרט סטטוטורי לחוד, וחובה מכוח עוולת הרשלנות לחוד" (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 8 (14.12.2006)). אף אין לומר כי הוכחת החובה להתקין אמצעי זהירות מחייבת תמיד כתנאי מוקדם הגשת חוות דעת. ההכרעה אם אי התקנת אמצעי זהירות היא בגדר ליקוי היא הכרעה עובדתית ונורמטיבית, שעשויה במקרים המתאימים להיגזר מדברי העדים או מנסיבות המקרה כפי שהוכחו (ראו ת"א (ת"א) 71866-07-18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (8.2.2022)). אלא שבענייננו לא הובאה כל אינדיקציה – בדין או בנסיבות המקרה, שתלמד כי אי התקנת ידית אחיזה משקפת אי עמידה בסטנדרט המחייב את המלון הסביר.

35. ואכן, טענה להתרשלות עקב אי התקנת ידית אחיזה בחדר אירוח נדחתה בעבר על-ידי בתי המשפט בנסיבות דומות (ראו עניין מצארווה; עניין בז'ראנו; ת"א (ראשל"צ) 42384-09-11 חזן נ' מלון בלו ביי בע"מ (6.4.2014); עניין חוג'ה). לעניין זה אין ללמוד גזירה שווה ממקרים שבהם טיב אוכלוסיית היעד היה ידוע מראש כבעל רגישות מיוחדת המצדיקה שימוש בידית אחיזה. כך, בת"א (ת"א) 2307/99 שני נ' המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (12.8.2002), נקבע כי בית החולים התרשל בכך שלא הותקנה ידית אחיזה במקלחת בשים לב לכך שבמקום זה "מצויים אנשים חולים שתנותם מוגבלת והם מועדים יותר לסיכונים". מקרה זה שונה מענייננו, שבו דובר בחדר מלון רגיל שבו לנו אורחים שלא הזדהו כבעלי נכות או כמי שמועדים לסיכונים מוגברים.

36. זאת ועוד, כלל לא ברור כי בענייננו היה בידית אחיזה כדי לשנות מתוצאת האירוע. ניסיון החיים מלמד כי השימוש בידית שכזו נועד לרוב להישענות וייצוב בעת ביצוע תנועות חדות כגון מעבר מקימה לישיבה או מישיבה לקימה, וכן כניסה לאמבטיה או יציאה ממנה, פעולות שלהן פוטנציאל נפילה מוגבר. אף במקרה שהובא על-ידי התובע לתמיכה בטענתו בדבר חובת העמדת ידית אחיזה נאמר כי תכלית הדבר הייתה לאפשר "למתרחץ הסביר יציאה יציבה ובטוחה מן האמבטיה" (ת"א (שלום-ים) 24343/99 שם טוב נ' "דן" רשת מלונות בע"מ, פסקה 7 (30.4.2002) (להלן: עניין שם טוב)). בענייננו, התובע החליק ונפל במהלך הרחצה עצמה, בלי שביצע תנועה חדה כזו או אחרת ובלי שהוכח כי לו הייתה ידית שכזו, היה אוחז בה. לא הוכח, אפוא, קיומו של קשר סיבתי בין נפילת התובע לבין היעדרה של ידית אחיזה במקום.

37. אמצעי זהירות שני שלדברי התובע, היעדרו בנסיבות העניין עולה כדי התרשלות הוא שטיחון או משטח למניעת החלקה. יש לדחות טענה זו. כאמור, עצם קיומם של מים במקומם ה"טבעי", על רצפת אמבטיה, באופן שעשוי להביא להחלקה, אינה יכולה להיחשב להתרשלות. אף עצם ההחלקה באמבטיה עקב כך, אינה עולה בהכרח, כשלעצמה, כדי התרשלות. באין אינדיקציה לכך שרמת חלקותו של משטח האמבטיה הייתה חריגה באופן המחייב נקיטת אמצעי זהירות מוגברים; באין טענה כי הובאו בפני המלון נתונים בדבר סיכון יתר לנפילה מצד התובע בשל נתוניו הספציפיים; ובאין בסיס חוקי המחייב הצבת שטיחון בתוך האמבטיה כאמצעי בטיחות; לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח דבר קיומה של חובה גורפת המוטלת על הנתבעת להציב שטיחון, כך שהפרתה עולה כדי התרשלות. לעניין זה, עצם העובדה, שניתן היה לקבל שטיחון מונע החלקה על פי דרישה מהמלון, אין בה כדי להקים למלון חובה כללית לספק פריט מעין זה בכל חדר וחדר, עד כדי קביעת סטנדרט מחייב, שלו גם משמעויות כלכליות.

38. ואכן, בפסיקה שצירף התובע לסיכומיו, לא הוצגה קביעה גורפת מעין זו – ובחלק מפסקי דין אף נדחתה הטענה לקיומה של חובה שכזו בנסיבות ספציפיות. כך, בת"א (שלום י-ם) לזמי נ' מלונות הכשרת היישוב (15.9.2016) נפסק אמנם כי היעדרו של משטח למניעת החלקה עולה כדי התרשלות מצד המלון, ואולם הדבר נקבע על רקע חוות דעת בתחום הבטיחות מטעם התובע, שלא נסתרה, שלפיה בנסיבות אותו מקרה, היעדרו של שטיחון באמבטיה הוא בגדר מחדל רשלני. גם בעניין שם טוב נקבע כי היעדרו של משטח למניעת החלקה עולה כדי התרשלות, ואולם באותו מקרה דובר באי הצבת משטח שכזה מחוץ לאמבטיה, שם הימצאות המים עשויה שלא תמיד להיחשב "טבעית" ולפיכך ניתן לטעון כי החובה לנקוט אמצעי זהירות היא בעלת משקל גדול יותר (ראו לעניין זה גם ת"א (טבריה) אבו עג'אג' נ' ישרוטל (28.10.2008); ת"א (י-ם) 7046/02 אבידני נ' מלון נובה (29.3.2006)). מעבר לכך, גם בעניין שם טוב הוסבר כי "אביזרי חדר האמבטיה כוללים מגבת מדרס המיועדת להנחה על הרצפה על מנת להקל על היציאה מן האמבטיה" (שם, פסקה 6), פעולה שאינה רלוונטית לענייננו, שבו דובר בנפילה שבוצעה במהלך הרחצה עצמה, ולא בעת ביצוע פעולת מעבר בין שני משטחים אגב ביצוע תנועות חדות. מכל מקום, גם כשדובר באי הצבת שטיחון מחוץ לאמבטיה, לא אחת דחו בתי המשפט טענות כי מדובר במחדל רשלני (ראו עניין אברמוביץ'; עניין בז'ראנו).

39. לא מצאתי, אפוא, כי אי הימצאות שטיחון בתוך האמבטיה עולה כדי התרשלות.

40. מבין שלל טענותיו של התובע, הטענה שלה יש לייחס לטעמי את מירב המשקל היא כי הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לתקינות חיפוי הקרמיקה של האמבטיה, דבר שהביא לכך שבאחת המרצפות נוצר קצה משונן שהתובע נחבט בו בעת נפילתו. נראה כי לא נדרשת חוות דעת כדי לקבוע שקיומם של קצוות חדים בסביבת אמבטיה אינה עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הסביר. אכן, אנשים רוחצים באמבטיה כשגופם חשוף ולא פעם אף כשעיניהם עצומות בחלק מן הזמן. במצב דברים זה נתונים הרוחצים לפגעי הסביבה, וכפי שכבר הוסבר, אף מועדים להחלקה גם באין כל התרשלות. בנסיבות אלה, שומה על בעל המקרקעין להבטיח כי סביבת האמבטיה לא תגדיל את ההסתברות לגרם הנזק או להחמרת היקפו. הותרת אריח חד בסמוך לאמבטיה אינה מתיישבת עם חובה זו.

41. מהתיאור העובדתי שעליו עמדנו עולה כי התרשלות הנתבעת לא הביאה לעצם נפילת התובע אלא לאופי הנזק שנגרם לו או להיקפו. משעה שפציעתו של התובע התבטאה גם בקיומו של חתך עקב הטחתו בקרמיקה המשוננת, ניתן לקבוע שלמצער חלק מהנזק נבע מהתרשלות הנתבעת עקב אי הקפדה על סביבת רחצה בטוחה ונקייה ממפגעים. בצד זה ניתן לומר כי חלק מן הנזק נגרם עקב גורמים שלא הוכחו כעוולתיים, שהביאו לעצם החלקתו של התובע באמבטיה. גורם לא עוולתי וגורם עוולתי חברו, אפוא, יחדיו באופן שאינו ניתן לחלוקה והביאו לנזקו האחד של התובע. האם במצב דברים שכזה, יש לייחס לנתבעת את מלוא הנכות שנקבעה לתובע?

42. בהתאם להלכה הידועה שנקבעה בפרשת מלך (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1990)), בהתקיים נזק שאינו ניתן לחלוקה, עשוי בית המשפט ליחס לנתבע שתרם בהתרשלותו לקרות חלק בלתי ידוע מן הנזק, שלא ניתן לדייקו (באותו מקרה – עקב התקפה מצד כלבים שבבעלותו), אחריות בגין מלוא הנזק שנגרם (באותו מקרה - לרבות זה שנגרם במקביל על-ידי כלב נוסף שבעליו אינו ידוע) – לרבות החלק שאינו נובע מן העוולה שביצע. באופן דומה, בע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284 (1989) (להלן: פרשת נגר), חייב בית המשפט את הנתבע בגין מלוא הנזק – לרבות זה שנגרם עקב גורם שאינו עוולתי, בקבעו כי אין בנמצא ולו "אפשרות היפותטית להפריד בין חלקי הנזק", ובציינו כי המזיק גרם לניזוק נזק ראייתי בכך ש"בשל רשלנותו של המזיק נמנעת מהניזוק האפשרות להוכיח, איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו (עמ' 295)).

43. על גישה זו נמתחה ביקורת. בין היתר נטען כי במצבים מסוימים היא עשויה שלא לעלות בקנה אחד עם הרצון להגשים הרתעה יעילה תוך שמירה על נורמות של הגינות. כך, ציין בין היתר, פרופ' גלעד כי –

"הטלת חלק הנזק שנגרם שלא בעוולה על הנתבע או הנתבעים מעוררת קושי הן בהיבט ההגינות והן בהיבט ההרתעה. היא אינה הוגנת שכן הנתבע או הנתבעים נושאים בנטל נזק שלא נגרם על ידיהם והתובע מפוצה על נזק שנגרם שלא בעוולה או אפילו על ידי גורם שמקורו בתובע (מחלה). היא אינה מתיישבת עם הרתעה ראויה, שכן כרוכה בה הרתעת-יתר" (ישראל גלעד דיני נזיקין: גבולות האחריות כרך ב 1466 (2012)).

44. לשיטת פרופ' גלעד, במצבים כאלה יש להידרש למבחן התרומה הסיבתית והטלת אחריות יחסית, שימוש במבחן השוואת האשמים, או באמצעות נכונות מוגברת לשימוש באומדנה, וזאת כדי "לבודד" את חלק הנזק שנגרם שלא באשמה וכך למנוע את הטלת עלותו על הנתבע. עמדה זו זכתה לביטוי מסוים גם בפסיקה (ראו למשל ע"א 423/98 אטד נ' ויינראוב (1.3.1999); ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נד(2) 38, 46 (2000); ע"א 8279/02 גולן נ' עיזבון אלברט (14.12.2006)). עם זאת, גם פרופ' גלעד מסכים כי קיימים מצבים שיצדיקו להטיל אחריות על הנתבע גם לחלק נזק שאין מקורו בעוולה. כך עשוי לקרות, למשל, כשהחלק שאין מקורו בעוולה זניח; כשאין כל בסיס לזיקוק שיעורו של חלק זה; כשניתן להצביע על אשמה חמורה במיוחד מצד הנתבע; או כשנגרם נזק ראייתי עקב התרשלות ראייתית מובחנת מטעם הנתבע (שם, בעמ' 1467-1466).

45. בענייננו, הנכות שנקבעה לתובע מתייחסת למרפקו, אזור שבו נחבט באריח החד, ולגביו מצאתי כי הנתבעת התרשלה. הנפילה והחבטה התרחשו מידית, אחת אחרי השנייה, באופן המקים קושי של ממש להבחין בין נזק שמקורו בעצם הנפילה לנזק שמקורו במצב הקרמיקה. ניתן אף לומר כי בדומה לפרשת נגר, ההתרשלות סביב האריח החד הקשתה על התובע להבחין בין חלק הנזק שמקורו בהתרשלות לחלק הנזק שאין מקורו בהתרשלות ובכך גרמה לו נזק ראייתי, המעביר את נטל הראייה אל הנתבעת להוכיח את חלקה בנזק – נטל שלא הורם. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין בזהירות עוד כי עיון בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט עשוי ללמד על קשר כרונולוגי בין הזיהום שהתפתח במרפקו של התובע (שניתן להניח כי קשור לחתך במרפק) לבין חלק משמעותי ממגבלותיו, במובן זה שחלק מהתסמינים ("סימנים של נזק עצבי מופשט בולט, מוטורי ותחושי, אקסונלי ודימיאלינטיבי עם מעורבות קשה יותר של עצב אולנרי שמאלי באזור המרפק") הופיעו לראשונה רק לאחר שהתפתח אותו זיהום (שאף הביא לניתוח). בנסיבות אלה, לא מצאתי כי קיים בסיס ממשי להבחנה בין הנזק שנגרם עקב הנפילה לנזק שנגרם עקב החבטה ומשכך, יש לייחס את מלוא הנזק שאינו ניתן לחלוקה לחובת הנתבעת.

46. אם-כן, על רקע המקובץ אני קובע כי הנתבעת התרשלה בכך שלא הקפידה על סביבה בטוחה באזור האמבטיה שבה נפגע התובע, וכי התרשלותה הביאה לנזקו.

• אשם תורם?

47. בצד אחריותה של הנתבעת לנזק שנגרם, לא ניתן להתעלם מתרומתו של התובע למהלך העניינים שהסתים בהחלקתו באמבטיה ובפציעתו.

48. ראשית, התובע נפל בעת רחצה באמבטיה. כשמדובר בפעולה יומיומית שהתובע מורגל בה, ניתן לצפות שהוא יהיה מודע לסיכונים הטמונים בפעילות ויפעל באופן סביר בהתאם לתנאי השטח – על אמצעי הבטיחות הכלולים בהם ואלה שאינם כלולים בהם. לעניין זה נזכיר כי לא מצאתי שקיימת רשלנות בנוגע לעצם נפילתו של התובע, אלא רק בנוגע לתנאים ששררו בסביבת האמבטיה. מכלול הנזק נגרם, אפוא, מטעמים הקשורים במידת הזהירות של התובע, וגם במידת הזהירות של הנתבעת.

49. שנית, רחצתו של התובע באמבטיה הייתה הפעם השנייה שבה עשה כן. קדמה לה רחצה נוספת שהתבצעה ערב אחד קודם לכן. התובע, היה ער, אפוא, למאפייני האמבטיה בחדרו ובכלל זה להיעדרה של ידית אחיזה ולהיעדרו של שטיחון. חרף כך, נמנע התובע מלנקוט את הזהירות המתחייבת ממצב זה. יתרה מכך, מיד לאחר האירוע, פנה התובע לדלפק הקבלה במלון והתריע על היעדרו של שטיחון החלקה. לטענת התובע, ידוע לו כי היה בידי המלון שטיחון שכזה. אם אמנם זהו מצב הדברים, לא ניתן שלא לתהות מדוע לא הקדים התובע ופנה בעניין זה לאחר הרחצה הראשונה.

50. שלישית, התובע סבל באותה עת ממגבלות תנועה עקב מחלת הסוכרת שבעטיין, לדידו, הרבה להחליק. כפי שנכתב מפי עורך דינו של התובע, בעתירתו לקבלת קצבת ניידות מיום 30.3.16, שבוע לאחר התאונה, התובע "מספר שנים סובל מקשיים וכאבים ברגליים, חולשה קשה ברגליים [...] חולשה כללית, נפילות חוזרות". אף שאין בידי לקבוע כי נפילתו של התובע אירעה בעקבות אותה מגבלה, בהינתן מצבו של התובע היה עליו לנקוט זהירות יתרה, שעה שהוא ניצב במקום מחליק כדוגמת אמבטיה (ראו והשוו: ענין שם טוב).

51. על יסוד הדברים האלה, ראיתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%.

• שאלת הנזק

52. למען הסדר הטוב, להלן הנתונים הרלוונטיים לתובע:

תאריך לידה: XX.XX.1965

מועד התאונה: 5.3.2016

גיל התובע בזמן התאונה: 51

גיל התובע כיום: 58

שיעור הנכות הרפואית: 15% + 5% נכות אסתטית

ד1.בסיס השכר של התובע

53. בהתאם לתלושי השכר שצורפו לחומר הראיות, עמד שכרו הממוצע של התובע בשנת 2015, עובר לתאונה, על 32,099 ₪. בחודשים ינואר-פברואר 2016, אף זאת לפני התאונה, עמד השכר הממוצע על 29,939 ₪ (59,878 ₪ לחודשיים). השכר הממוצע המשוקלל, הוא, אפוא, 31,790 ₪. סכום זה מציג תמונה מבוססת באופן יחסי של יכולת ההשתכרות של התובע קודם לפציעתו, הנפרשת על פני חודשים לא מעטים, ולכן יש לראות בה את בסיס שכרו של התובע לפני התאונה.

54. בחודש מרץ 2016, חודש התאונה, וכן בחודש אפריל באותה השנה (שלפחות בחלקם, בהתאם לפירוט שבתלושים, נטל התובע ימי מחלה), עמד שכרו של התובע על למעלה מ-33K (באפריל - כולל דמי הבראה, ואולם סביר שאלה שולמו בחלק מהחודשים גם בשנת 2015), קרי ללא הפסד ביחס לחודשים שקדמו לו ולבסיס השכר. בחודש מאי 2016 ירד השכר ל-18,499 ₪ (145,399-126,900), ובחודש יוני הוא ירד ל- 17,528 ₪ (162,927-145,399). בחודש יולי שב התובע לעבוד במרבית החודש (16/21 ימים, כשהשאר ימי חופשה) ושכרו עמד על 23,383 ₪ (186,310-162,927). בחודש אוגוסט נטל התובע 3 ימי מחלה ו-0.96 ימי חופשה, ושכרו עמד על 28,039 ₪ (214349-186310). בחודש ספטמבר 2016 עמד שכרו של התובע על  32,458 ₪ (246,807-214,349), כשבאותו חודש נטל התובע 6.6 ימי מחלה ו-1.18 ימי חופשה. במהלך חודש אוקטובר 2016 עבר התובע ניתוח הקשור במחלת הסוכרת שממנה הוא סובל ואינו נוגע לתאונה נושא ענייננו. באותו חודש עמד שכרו על 31,018 ₪ (277,825-246,807). בחודש זה נטל התובע 3.4 ימי מחלה ו-2 ימי חופשה. בממוצע, עמד שכרו של התובע בחודשים יולי-אוקטובר 2016, שבהם חזר לעבודה (למעט ימי היעדרות ספורים) על 28,724 ₪. שכר זה משקף ירידה של כ-10% בהשוואה לשכר בתקופה שקדמה לתאונה (31,790 ₪). לאחר תקופה זו, ובהמשך לניתוח האמור, נעדר התובע מעבודתו למשך תשעה חודשים מטעמים שאין חולק כי אינם קשורים בתאונה.

55. לטענת התובע, בתקופה שלאחר התאונה חל שינוי מהותי במתווה העסקתו בחברת החשמל, כך שהוא לא שימש עוד בתפקיד מחסנאי כמקודם (פ/עמ' 9, ש' 29-28). לתמיכה בטענתו צירף התובע מכתב מאת מנהלת מחלקת משאבי אנוש, יצור ואנרגיה דרום בחברת החשמל מיום 19.11.2018, שבו נכתב כי בשנת 2016 שב התובע לעבודתו בחברת החשמל, לאחר שהשלים את מכסת ימי המחלה שניתנה לו, ולאחר מכן עבד בחברה בתפקיד משרדי למשך 6 שעות ביום (עמ' 80 לראיות התובע). לא ראיתי להעניק משקל גבוה לטענה זו. המכתב המדובר נכתב למעלה משנתיים מהשינוי התעסוקתי הנטען, ובצדו נמנע התובע מלהביא לעדות כל גורם מתוך החברה שיאשר דבר קיומו של שינוי מהותי זה במתווה ההעסקה של התובע. כשנשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא טרח להביא עד שיתמוך בעדותו היחידה בעניין זה, השיב: "לא ראיתי לנכון". (פ/עמ' 10, ש' 5-3). התובע אף אישר כי לכל אורך הדרך לא נשכרו שירותיו של איש שיתפוס את מקומו כמחסנאי, הגם שעל פניו מדובר בתפקיד נדרש ובעל משמעות (פ/עמ' 10, ש' 9-6). יתרה מכך, בעדותו בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.9.2018 ציין התובע במפורש כי "אני מחסנאי" (פ/עמ' 1, ש' 24-23), זאת בניגוד לדבריו בדיון ההוכחות כי בעקבות התאונה "עברתי מתפקיד מחסנאי לתפקיד אחר באותו מעמד (...) מהעבודה הפיזית עברתי לעבודה אחרת באותו מקום" (פ/עמ' 10, ש' 5-3). אף השינוי (המצומצם יחסית) בשכרו של התובע אינו תואם את שיעור ההפחתה הנטען בהיקף משרתו ובטיב עבודתו. ממילא, גם במכתב המצורף לא הובהר למשך כמה זמן עבד התובע בתפקיד המשרדי הנטען, ואם בהמשך לכך חזר לעבודה במשרה מלאה. 

56. בחודש ספטמבר 2017 שב התובע לעבודה תוך שהוא נוטל ימי מחלה בודדים. שכרו הממוצע בחודשים ספטמבר-דצמבר 2017 עמד על 28,332 ₪ (247,947-134,617). שכרו הממוצע של התובע בחודשים ינואר-אוקטובר 2018, עמד על 25,071 ₪. בשלב זה, עזב התובע את עבודתו בחברת החשמל – לדבריו בשל מצבו הרפואי לאחר התאונה נושא ענייננו. לטענת התובע, באותה עת בוצעה רפורמה בחברת החשמל ונאמר לו כי יוכל לנצלה כדי לעזוב את החברה בתנאים משופרים עקב פציעתו. ברם, טענה זו של התובע לא נתמכה בדבר – לא בעדים רלוונטיים ואף לא במסמך המתעד את השימוע שנערך לו (עמ' 5 לתצהירי הנתבעת מיום 3.2.2023) המתייחס אך ורק לרפורמה בחברת החשמל כסיבה שבעטייה הופסקה העסקתו של התובע בחברה. נתון זה יש לקרוא גם בשים לב לאופי המעסיקה – חברת החשמל, ולהיותה חברה גדולה ומסודרת. ניתן להניח כי לו אכן סיבות רפואיות היו עומדות ביסוד הפסקת עבודתו של התובע, היה הדבר מקבל ביטוי במסמך השימוע. שכרו הממוצע של התובע בחודשים ספטמבר 2017-אוקטובר 2018, לאחר שיבתו מן הניתוח שעבר עקב מחלת הסוכרת, עמד על 26,003 ₪. סך הירידה בשכרו של התובע בתקופה שלאחר הניתוח ברגלו, בהשוואה לבסיס השכר (31,790 ₪), עומדת, אפוא על כ-18%.

57. מהי מידת הגריעה מכושר השתכרותו של התובע בעקבות התאונה? בעת הערכת שאלה זו יש לתת את הדעת לשלושה עניינים עיקריים: ראשית, הניתוח שעבר התובע ברגלו בשל מחלת הסוכרת, אך חודשים אחדים לאחר האירוע שבנדון, ניתוח שבעקבותיו נקטעו לתובע מספר אצבעות ברגלו, הוא נעדר מן העבודה לאורך חודשים ארוכים, ולאחר מכן חלה ירידה נוספת בשכרו. בהקשר הדברים יצוין כי לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי הפגיעה התפקודית עקב הניתוח המאוחר "בולעת" את נזקו עקב האירוע נושא ענייננו ומאיינת את השפעתו כליל. נבהיר. בע"א 248/86 עזבון חננשווילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529 (1991), קבע בית המשפט כי במצב שבו תאונה מאוחרת גרמה לתובע פגיעה חמורה שביטלה למעשה את השפעתה של תאונה מוקדמת ו"בלעה" אותה (באותו מקרה אף גרמה למוות), יהיה התובע זכאי לתבוע את האחראי לתאונה הראשונה רק בגין התקופה שבין שתי התאונות; בעוד האחראי לתאונה השנייה יחוב בגין מלוא הנזק ממועד תאונה זו ואילך, ובכלל זה הפיצוי בגין שלילת האפשרות להיפרע מהאחראי לתאונה הראשונה, עקב קרות התאונה השנייה. בענייננו, לא הובאה אינדיקציה למידת הפגיעה ביכולתו התפקודית של התובע בעקבות ניתוח הסוכרת. לכך יש להוסיף כי התובע הוסיף לעבוד לאחר ניתוח זה עוד פרק זמן של כשנה, כשהחלק השולי בירידת שכרו לאחר הניתוח נמוך יותר מזה שלאחר האירוע נושא ענייננו. לבסוף, וכפי שיובהר להלן, לא מצאתי כי פרישתו של התובע במהלך שנת 2018 קשורה בצורה כזו או אחרת לאותה פגיעה. על רקע זה, לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעת כי הניתוח המאוחר בגין מחלת הסוכרת מבטל את השפעת פגיעתו שלפנינו.

58. שנית, התובע ביקש להמעיט מהשפעת מחלת הסוכרת שממנה סבל, ולהציגה כחסרת השפעה תפקודית ("אתה מכניס את הסוכרת, היא מאוזנת, והייתי ממשיך לעבוד עד היום. עם סכרת עבדתי עד היום שבו ידי נפגעה (פ/עמ' 9, ש' 29-28)). לדבריו, עד האירוע נושא תביעה זו לא הייתה לו כל מגבלה תפקודית ("עבדתי ועבדתי כמו שצריך. הייתי מרים 2 מנועים היום איני יכול לפתוח פקק של בקבוק" (פ/עמ' 10, ש' 33- עמ' 11, ש' 5; וכן פ/עמ' 12, ש' 6-4). דא עקא, שדבריו של התובע אינם מתיישבים עם דברים שהוא עצמו טען באותם ימים ממש בפני גופים אחרים שבדקו את מצבו. כך, ביום 9.2.2016, שבועות אחדים לפני האירוע נושא ענייננו, הגיש התובע בקשה לקבלת קצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי שבה כתב כי הוא "לאחר החמרה קשה מאוד בגפיים התחתונות". כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין לעבודה מיום 22.11.2015, כשלושה חודשים קודם לאירוע זה, טען התובע כי ועדת המל"ל שגתה בקבעה כי הוא אינו סובל לפחות משיתוק חלקי בגפיים התחתונות, תוך שהוא מפנה לחוות דעת בעניין שלפיה קיימת "הטייה סנסורית קשה", "החמרה במצבו מאז הבדיקה הקודמת" ו"שיתוק", ועותר לקבלת סעיף ניידות. כשם שעולה מפסק הדין, התובע טען באותו זמן כי הוא אינו מרגיש את כפות רגליו בכלל. כשהוצגו לו דברים אלה בחקירתו הנגדית, שב התובע והפחית ממשמעותם, בציינו כי ביקש קצבת ניידות שכן היו לו "זרמים ברגל". זאת, אף שאישר שדבריו לפני הוועדה היו דברי אמת (פ/עמ' 11, ש' 33- עמ' 12, ש' 1). עוד יש להוסיף כי אף קודם לאירוע נושא ענייננו ביקש התובע וקיבל תו נכה (פ/עמ' 21, ש' 11-10; עמ' 27 לראיות הנתבעת מיום 28.2.2023). ביום 30.3.16 שבוע לאחר התאונה, נכתב מפי עורך דינו כי התובע "מספר שנים סובל מקשיים וכאבים ברגליים, חולשה קשה ברגליים, שיתוק חלקי בגפיים התחתונות, חלה החמרה במצבו לפי הבדיקות האחרונות [...) מתלונן על כאבים ברגליים, חולשה כללית, נפילות חוזרות, לא מסוגל ללכת למרחקים [...] חוסר תחושה ברגליים". בממצאי הבדיקה נכתב "הליכה איטית עם צליעה קלה דו צדדית". זמן לא רב לאחר מכן, בחודש יוני 2016 כתב התובע בפרק התלונות כי הוא "סובל משיתוק חלקי בגפיים תחתונות עם הגבלה ניכרת בהפעלת מפרקיי ברכיים וקרסוליים", וכי קיימת "החמרה". נזכיר שלא הייתה מחלוקת כי לתובע נקבעה נקבע נכות רפואית בשיעור של 100% בגין מחלת הסוכרת.

59. לכך יש להוסיף שממסמכי המל"ל משלהי שנת 2016 ומראשית שנת 2017, הנוגעים לעתירתו לקבלת שירותים מיוחדים, עולה כי לתובע פגיעה עצבית וחוסר תחושה מוחלט ברגל ימין; כי בוצעה קטיעה של שלוש אצבעות בכף רגל שמאל; כי הוא נע באמצעות כיסא גלגלים; כי הוא זקוק לעזרה רבה (גם) בפלג הגוף התחתון; וכי הוא זקוק לעזרה בניידות. עוד צוין כי התובע מטיל מימיו לתוך בקבוק, וכי הוא סובל ממגבלות שמקורן בקושי שלו לצאת מהבית. דברים אלה, שברי שאינם קשורים לתאונה נושא ענייננו, נאמרו בחלוף חודשים בלבד מתאונה זו. אמנם במסמכי המל"ל קיים פירוט בנוגע למגבלות הנוגעות גם לפלג גופו העליון (לו עשויה לכאורה להיות זיקה לתאונה), ובין היתר מצוין כי לתובע מגבלה ביישור היד השמאלית (40 מעלות) ואולם ברשימת הליקויים באותו מסמך נאמר כי התובע סובל מ"סוכרת עם סיבוכים" ולא מוזכרת התאונה דנן.

60. בהקשר הדברים, יש לדחות את טענת התובע שלפיה משעה שטענותיו לקצבת ניידות לא התקבלו, הרי שאין נפקות לטענות הסובייקטיביות שהעלה. ראשית, לתחושות התובע – לא כל שכן תחושות המשקפות פגיעה ומגבלה בעלות עוצמה ניכרת, קיימת ודאי רלוונטיות לעניין בחינת המגבלה התפקודית שממנה הוא סובל. שנית, וכעניין של מדיניות, אני רואה קושי בהתנערותו המסוימת של התובע מדברים שמסר לרשות ציבורית במטרה לזכות בתשלום כספי, שעה שהוא מעלה טענות בפני רשות אחרת. חזקה שטענותיו של התובע בפני גופים ציבוריים שונים נטענו ברצינות, בכובד ראש ומתוך התכוונות. ניסיון להסתייג מהן בהליך אחר שמניעיו ותכליותיו שונים לא יסכון.

61. לכך יש להוסיף כי בהודעה משלימה שהוגשה בהתאם להוראתי, לאחר הסיכומים, אישר למעשה גם התובע כי עיקר מגבלותיו מקורן במחלת הסוכרת. כך, הזכיר הוא כי "במבחן התלות שנערך לתובע במסגרת תביעת שר"מ (שירותים מיוחדים), נקבע כי התובע זכאי לגמלת שירותים מיוחדים אך ורק בשל הסכרת ממנה הוא סובל וללא קשר לפגיעה בידו" (ההדגשה במקור); והגדיר את נכותו בגין התאונה "נכות שולית".

62. מנגד, יש לתת את הדעת לכך שגם עובר לתאונה נושא ענייננו סבל התובע ממגבלות הנובעות ממחלת הסוכרת, וחרף כך אין אינדיקציה לכך שהדבר השפיע על השתכרותו. כך, עוד בשנים 2015-2014 כתב התובע כי "יש החמרה במצבו", ו"יש שיתוק" שבעטיו הוא זכאי לסעיף ניידות.

63. בצד האמור, יש לדחות את טענת התובע כי יש להתייחס למצבו הבריאותי עקב מחלת הסוכרת כ"גולגלת דקה" שתיזקף לחובת הנתבעת כחלק מהיקף הנזק שלו גרמה. בהתאם לעיקרון "הגולגולת הדקה", במקרה שבו הנתבע צפה או היה עליו לצפות את סוג הנזק, הוא אחראי בגין כל התוצאות הנובעות מאותו נזק. הנתבע אינו חייב לצפות את השתלשלות הנזק ואת היקפו, אלא את סוגו בלבד (ראו למשל דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721 (2003)). בענייננו, ביטויה של מחלת הסוכרת נוגע לאזורים אחרים בגופו של התובע (הגפיים התחתונות), שאין אינדיקציה שהושפעו עקב התאונה (שבה נפגע התובע במרפקו) או שבאו לידי ביטוי מוחשי בעקבותיה. יתרה מכך, בהתאם למסמכי פנייתו של התובע לקבלת קצבת ניידות – שעליה כבר עמדנו, עוד קודם לאירוע התאונה היה לסוכרת ביטוי קונקרטי שהגביל את תפקודו של התובע באופן מעשי. אין מדובר, אפוא, ברגישות או תכונה שהייתה "רדומה" או חבויה בגופו של התובע ו"הפציעה" בעקבות הפגיעה נושא תאונה זו, ואף לא בסוג נזק מצומצם שהיקפו התרחב בשל מומו הנוסף של התובע עקב הסוכרת. תחת זאת מדובר בנזק אחר, בר הבחנה, שנראה שהשפיע על תפקודו של התובע עוד קודם לתאונה והוסיף והשפיע גם אחריה, כסוג נזק נפרד. יוזכר בהקשר זה, שלמצער חלק מהמגבלה התפקודית עקב הסוכרת – וכזו שנתנה את אותותיה בתקופת אי כושר ממושכת ובירידה נוספת בשכר – התרחשה בהמשך לניתוח שבוצע בתובע חודשים לאחר התאונה נושא ענייננו, והיא לכל הפחות בגדר נזק מרוחק שאין מקום שהנתבעת תחוב בגינו (רע"א 4393/09 לנדרמן נ' שגיב (20.12.2010)).

64. שלישית, כפי שצוין, התובע פרש מעבודתו בחברת החשמל בשנת 2018, לנוכח רפורמה שבוצעה בחברה באותה עת. כאמור, לא הוכח כי פרישת התובע הייתה קשורה לפציעתו באירוע נושא ענייננו. לטענת הנתבעת, בנסיבות שבהן התובע לא עבד בשנים האחרונות מטעמים שאינם קשורים בתאונה, אין מקום לפצותו בגין פגיעה בפוטנציאל השתכרותו בעתיד, שהרי סביר שאף ללא התאונה היה נמנע מלעבוד. אכן, הימנעותו של התובע מלעבוד בשנים האחרונות מעלה את האפשרות כי היה נמנע מלעבוד גם בעתיד. העובדה שבאותה עת היה התובע זכאי לפנסיה מחברת החשמל במסגרת אותו הסדר, וכן היה זכאי לקצבאות נכות כללית, עשויה לספק הקשר לבחירתו זו. עם זאת, כידוע, הימנעות התובע מלעבוד בעבר או בהווה, אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על הדרך שבה יבחר התובע לילך בעתיד. פוטנציאל ההשתכרות הוא בבחינת נכס המצוי בידי התובע. הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע והגריעה מפוטנציאל השתכרותו כפועל יוצא, מחסירות מנכס זה – בין אם יבחר התובע לממשו ובין אם לאו. הרצון להשיב את המצב לקדמותו מחייב להביא בחשבון את העובדה שנכס זה של פוטנציאל השתכרות אינו ממומש מזה שנים אחדות, ואף לתת לנתון זה משקל, ואולם אין משמעותה הימנעות מפיצוי התובע כלל, שאז ישקף הדבר התעלמות מהפגיעה בנכס וביכולת הבחירה של התובע כפועל יוצא (ראו ע"א 237/80‏ ‎ברששת‎ ‎נ' האשאש, פ''ד לו(1) 281 (1981)).

65. בשקלול נתונים אלה – שיעור הנכות הרפואית; נכות של 100% שאין חולק כי אינה קשורה בתאונה – כפי שנקבעה במל"ל; הפסקת עבודתו ללא קשר לתאונה ואי עבודה לאורך מספר שנים; וכן נתוני השכר, מצאתי כי הפגיעה הצמיתה בכושר השתכרותו של התובע נמוכה מנכותו הרפואית (בניכוי הנכות בגין הצלקת שאינה תפקודית) ועומדת על 45% ממנה – משמע 6.75%. נפנה, אפוא, עתה לחישוב נזקו של התובע.

ד2. הפסד השתכרות לעבר

66. בכתב התביעה וכן בתחשיב הנזק, מיקד התובע את הפסדי העבר הנטענים בהיעדרותו בחודשיים הראשונים שלאחר התאונה או בפדיון ימי המחלה שנטל לאחר פגיעתו באירוע הנדון. בתצהירו נמנע התובע מלהתייחס להפסדי עבר. בעדותו לפניי וביתר הרחבה בסיכומיו, הרחיב התובע לראשונה וטען להפסדים שנגרמו לו עקב התאונה, באופן המשקף את ההפרש שבין שכרו בפועל לבין שכרו עובר לתאונה. לטענת הנתבעת, טענות התובע בהקשר זה הן בגדר הרחבת חזית, ואין מקום להקנות לתובע בעטיין כל פיצוי. אכן, קיים טעם לפגם בכך שהתובע העלה טענה זו לראשונה בעדותו ובסיכומיו ולא נדרש להפסדים אלה קודם לכן. עם זאת, במצב שבו חלק ניכר מאותם נזקים התגבש לאחר הגשת כתב התביעה; משעה שהנתבעת עצמה העלתה שאלות הנוגעות להשתכרותו בעבר בחקירתה הנגדית – מיוזמתה היא; ומשעה שהנתבעת התייחסה לנושא בסיכומיה, מצאתי כי חרף הפגם הדיוני, הגנתה של הנתבעת לא קופחה, ויש להידרש לטענת התובע לגופה (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 23239-11-20 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מ' א' ק' ז"ל ,פסקה 15 (19.5.2022); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 153 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך 1995)).

67. כפי שפורט לעיל (ראו פסקה 54) עד לסוף חודש אפריל 2016 אין בנמצא הפסד שכר מוכח. בחודשים מאי-יוני 2016, חודשים שברובם עמדה נכותו הרפואית הזמנית של התובע על טווח שבין 25% ל-50% בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, עמד סך הפסדו המצטבר ביחס לבסיס השכר שנקבע, על 27,553 ₪. בחודשים יולי-אוקטובר 2016 עמד הפסדו החודשי הממוצע של התובע על 10%, ובסה"כ 12,264 ₪ במצטבר. סך הפסדו של התובע עד אוקטובר 2016, עמד, אפוא, על 39,817 ₪. נוכח הנכויות הזמניות הגבוהות באופן יחסי וימי ההיעדרות הרבים, ובאין אינדיקציה לירידה בשכר קודם לכן, אני קובע כי מלוא הפסד זה מקורו בתאונה נושא ענייננו. בתשעת החודשים הבאים היה התובע מצוי באי כושר עבודה בשל ניתוח שעבר עקב מחלת הסוכרת. הפסדיו בתקופה זו – ועל כך אין חולק, אינם קשורים בתאונה. בחודש ספטמבר 2017 שב התובע לעבודה והוסיף לעבוד עד חודש אוקטובר 2018. בתקופה זו עמד הפסדו החודשי הממוצע של התובע על כ-18% בהשוואה לבסיס השכר שנקבע. עם זאת, בשים לב לשיקולים שפורטו לעיל, מצאתי להכיר רק בחלק מהפסד זה כקשור לתאונה, בשיעור של 45% מהנכות הרפואית ובסה"כ – 6.75%. בהתאם לנתון זה עומד ההפסד המצטבר ב-14 חודשים אלה על 30,042 ₪. החל מחודש נובמבר 2018 ועד היום נמנע התובע מלעבוד. נוכח קביעתי כי לא הוכח שהתובע עזב את חברת החשמל בשל התאונה נושא ענייננו; משעה שלא שוכנעתי שלא היה בידי התובע לעבוד; וכאמור, בשים לב לתגמולי המל"ל שקיבל התובע, שעשויים היו לספק לו תמריץ להימנע מלחפש אחר עבודה חדשה, לא מצאתי לקבוע לו פיצוי בגין תקופה אחרונה זו.

68. בצד זה, לא ראיתי לפסוק לתובע פיצוי בגין ימי מחלה. התובע לא הביא כל אינדיקציה שתלמד כי בהתאם להסכם מול חברת החשמל היה בידיו לפדות את הימים שניצל וכי בנצלו ימים אלה, אבדה לו אפשרות זו. ממילא, נראה כי בסיכומיו זנח התובע טענות אלה.

69. על רקע המקובץ עומד סך הפסד העבר על 69,859 ₪. לאחר הצמדה ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד סכום זה על 81,645 ₪. ביחד עם פנסיה בשיעור של 12.5%, עומד הסכום על 91,850 ₪.

ד3. הפסד השתכרות לעתיד

70. כאמור, השילוב שבין מצבו הרפואי של התובע שאינו קשור לתאונה; השפעת האירוע על שכרו של התובע, כפי שהדבר משתקף בנתוני השכר; והפסקת עבודתו של התובע שלא בשל התאונה; הביאני למסקנה כי הגריעה משכרו של התובע היא בשיעור 45% מנכותו הרפואית (בניכוי רכיב הצלקת שאינו תפקודי), קרי 6.75%. כפי שפורט לעיל, ביחס לתקופה שבין חודש נובמבר 2018 ועד היום, מצאתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח הפסדי שכר, שהם בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה. אשר לתקופת העתיד המתאפיינת באי ודאות, מצאתי כי בעת הערכת קיומו של נזק כללי, יש לתת ביטוי לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, שהוא בבחינת נכס המצוי בידיו, שערכו נגרע בעקבות התאונה. משעה שבסיס השכר שעליו עמדנו הוא 31,790 ₪, ולאחר שערוך 35,165 ₪, הרי שההפסד החודשי, בשים לב לנכות של 6.75% עומד על 2,373 ₪. סך ההפסד עד גיל הפרישה עומד על 219,103 ₪, ובצירוף פנסיה בשיעור של 12.5% - על 246,491 ₪.

ד4. עזרת הזולת

71. בתצהירו עמד התובע על המגבלות הנובעות מן התאונה, שבעטיין הוא נזקק לסיוע, שאותו הוא מקבל בעיקר מרעייתו. לדבריו, בתקופה שסבבה את התאונה הוא נזקק לעזרה מוגברת, ונכותו מגבילה אותו מביצוע עבודות הבית עד לעצם היום הזה. רעיית התובע ציינה מצדה כי בתקופה שלאחר התאונה הייתה צמודה אליו וסעדה אותו, לרבות סיוע בהלבשה, מקלחות, הכנת אוכל וחבישות וכן הסיעה אותו לטיפולים ולרופאים. לדבריה, גם לאחר מכן הוא מתקשה לבצע פעולות בסיסיות הנוגעות לתחזוקת הבית כמקודם, ואף אינו מסוגל לערוך קניות. יצוין כי לבד מהסיוע הנטען של רעיית התובע, נמנע התובע מלהציג אינדיקציה להוצאות שבהן נשא בגין סיוע בשכר.

72. בעת בחינת שאלת הפיצוי בראש נזק זה, יש להביא בחשבון גם את מצבו של התובע, שאינו קשור לתאונה. עמדנו לעיל על תלונותיו הרבות של התובע, בכל הנוגע למצבו עקב מחלת הסוכרת, כפי שאלה באו לידי ביטוי בפניותיו לקבלת גמלת ניידות, ולמגבלותיו הנובעות מכך כפועל יוצא. מגבלותיו הנוספות של התובע והעזרה שהוא מקבל בעטיין עשויה להשליך על שאלת היזקקותו לעזרה נוספת, מתוך הנחה כי עזרה עקב מגבלה בתחום אחד משליכה גם על מידת היזקקותו של התובע לעזרה בתחום אחר.

73. זאת ועוד, התובע נמצא זכאי לקצבת שירותים מיוחדים, שסכומה חושב בחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת, שלא נסתרה, כעומד על סכום של 287,010 ₪ וכ-1676 ₪ לחודש (כ-28 שעות חודשיות). זאת נוסף על קצבת נכות כללית שהוערכה בחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת בסכום כולל של 521,379 ₪. מעיון בהערכת התלות שבוצעה לתובע מיום 31.1.2017 נראה כי קצבת השירותים המיוחדים ניתנה לתובע הן בשל מגבלותיו הנוגעות למחלת הסוכרת, הן בשל מגבלות הנוגעות לתאונה נושא ענייננו. אמנם, בעמ' 1 להערכת התלות (עמ' 19 לתעודת עובד הציבור מטעם הנתבעת) נכתב ברשימת הליקויים "סכרת עם סיבוכים", ואולם בתיאור המגבלות מפי התובע (עמ' 3 להערכת התלות), התייחס הלה גם לתאונה דנן, בציינו כי "אשתי מקלחת אותי, החלקתי באמבטיה ועברתי ניתוח ביד שמאל וזה מגביל אותי בתנועה שלה ולכן אשתי גם מלבישה אותי. מגישים לי אוכל ואני שותה ואוכל באופן עצמאי. אשתי מסיעה אותי בכיסא גלגלים. יש לי הליכון במקלחת. יש לי כיסא יושב עליהם ואשתי מקלחת אותי". בסופו של דבר נקבע לתובע ניקוד כולל של 34 נקודות (תחת הקטגוריה: "תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היום יום ברוב שעות היממה, ובביצוע פעולות הקשורות לשירותו האישי ולמשק ביתו"). ניקוד זה מורכב בחלקו מרכיבים שעל פניו מקורם במחלת הסוכרת בלבד ("ניידות בתוך הבית" – "משתמש בכיסא גלגלים, מסוגל לעבור בעצמו לכיסא, מסיע עצמו בבית"; "היגיינה אישית" – "שולט על הסוגרים, זקוק לעזרה בניידות, זקוק לעזרה בריקון השתן (מטיל זאת לבקבוק)"; "הכנת מזון" – "לא מסוגל לבצע שום פעולה הקשורה בהכנת מזון בשל ריתוק לכיסא" וכו'); ורכיבים אחרים שעשויים להיות קשורים בנוסף גם לפגיעה דנן ("אינו מסוגל לבצע שום פעולה הקשורה באחזקת הבית"; "אינו מסוגל לבצע קניות מחוץ לבית עקב מגבלה פיזית"; "זקוק לעזרה בחימום והגשה"; "זקוק לעזרה ברחצת הגב, רגליים, השגחה" וכו'). בהקשר זה יצוין כי קצבת השירותים המיוחדים ניתנה לתובע החל מחודש אוקטובר 2016, מספר חודשים לאחר התאונה.

74. על יסוד דברים אלה, ובשים לב לטיב נכותו של התובע, לשיעורה ולמגבלותיו התפקודיות, וכן להיעדר אסמכתאות בדבר תשלומים נוספים, מצאתי כי די בסכומי קצבת השירותים המיוחדים שקיבל מהמל"ל (נוסף על קצת הנכות הכללית) כדי לספק את צרכי התובע כפועל יוצא של פציעתו. משכך, לא מצאתי לנכות סכומים אלה כהטבה שקיבל התובע עקב התאונה, אך מנגד, אף לא מצאתי (בהסתייגות אחת שעליה אעמוד להלן) כי קיימת הצדקה להוסיף לסכום הפיצוי שיקבל התובע סכומים נוספים מעבר לאלה שקיבל ויקבל במסגרת קצבת השירותים המיוחדים. אמנם, טענת רעיית התובע כי היא מסייעת לתובע בצרכי היום-יום ובפרט באחזקת הבית ובקניות, לא נסתרה, וכידוע "כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע 'מאמץ יוצא דופן וחריג' מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה" (ראו ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני, סעיף 11 (4.8.2005)). עם זאת, משעה שהתובע זכאי לתשלום בעבור 28 שעות חודשיות, אשר מקור חלקן בפגיעתו בתאונה דנן, לא מצאתי, בשים לב לשיעור נכותו ולאופייה, כי קיימת הצדקה לתשלום נוסף. סייג יחיד לקביעה זו נוגע לתקופה שסביב התאונה, תקופה שבה טרם התקבלה קצבת השירותים המיוחדים, ושבה – בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, נקבעה לתובע, עוד קודם לקביעת הנכות הצמיתה, נכות זמנית בשיעור של 100% לפרק זמן של חודש וחצי לאחר הפגיעה, 50% לחודש נוסף ו-25% לחודש נוסף. בשקלול נתוני התיק, מצאתי כי יש לפסוק לטובת התובע בגין התקופה שלאחר התאונה והחודשים שלאחריה, עד לקבלת קצבת השירותים המיוחדים, סכום גלובאלי של 7,500 ₪.

ד5. הוצאות רפואיות

75. התובע לא הציג כל אסמכתא בגין הוצאות רפואיות שהיו מנת חלקו בעקבות התאונה. מעבר לכך, כידוע, בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ד-1994, זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים לפי סעיף 13". בע"א 5557/95סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק. מכאן שככלל, באין הוכחה מצד התובע כי אינו זכאי לטיפול מסוים מקופת חולים, לא יהיה מקום לפצותו. בענייננו, באין אינדיקציה כי התובע נדרש לשאת בעלויות בגין טיפול רפואי עקב התאונה, מצאתי להסתפק בפיצוי גלובאלי בראש נזק זה, בסכום של 4,500 ₪.

ד6. נסיעות

76. התובע לא הציג אסמכתא בדבר הוצאות נסיעה; לא הצביע בעדותו על מגבלה הנוגעת ליכולתו לנהוג – בכלל או בגין התאונה; ולא הביא חוות דעת שתתמוך בטענה למגבלה בעניין זה. נזכיר כי גם עתירותיו החוזרות של התובע לקבלת קצבת ניידות בגין מחלת הסוכרת נדחו, הן לפני התאונה דנן, הן לאחריה. בנסיבות אלה, בשים לב לאופי נכותו ולאפשרות קיומה של זיקה בינה לבין יכולתו לנהוג, מצאתי להסתפק בפיצוי גלובאלי מינורי בראש נזק זה, בסכום של 3,000 ₪.

ד7. כאב וסבל

77. נתתי דעתי למצבו הרפואי של התובע, לשיעור נכותו הזמנית והקבועה – לרבות בגין הצלקת, למגבלותיו הנטענות, ולהשתלבותם של אלה במצבו הרפואי הכללי. בשקלול נתונים אלה, מצאתי כי התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 78,000 ₪.

ד8. ניכויים

78. הצדדים אינם חלוקים על כך שלתובע נקבעה נכות של 100% בגין מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל. הדבר משתקף, בין היתר, בתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי, הכוללת מכתב מאת פקידת תביעת נכות מיום 13.12.2018, שבו נכתב כי נקבעה לתובע דרגת אי כושר של 100% ונכות רפואית משוקללת של 100%; ומסמך מיום 21.5.2020, שבו נאמר כי לתובע "בוצע אבחון רפואי ב-31.1.17 ונקבעו לו 50% שרמ מ- 1.4.17 יציב ו 100% נכות רפואי"; והכול בשל "סכרת עם סיבוכים". משעה שהתובע זכאי לקצבה מרבית בגין מחלת הסוכרת, ושהנכות הכוללת אינה יכולה לעלות על 100%, הרי שממילא אין לייחס כל סכום שקיבל התובע מהמל"ל בגין קצבת הנכות הכללית, לתאונה נושא ענייננו, וכפועל יוצא אף אין מקום לנכות סכום כלשהו מתוך סך הקצבאות ששולמו וישולמו, כמפורט בחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת, שכן אותו הסכום במלואו היה משולם ממילא לתובע אף ללא תאונה זו.

79. ניתן להשקיף על הדברים גם מנקודת המבט של נוסחת הניכוי שעליה עמד בית המשפט בע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל (27.3.2011). כפי שצוין שם, כדי "לחלץ" את הנכות הקשורה בתאונה, יש להחסיר מסך הנכות המשוקללת את הנכות שאינה קשורה בתאונה ולחלק את ההפרש בסך הנכות המשוקללת. משעה ש"דרגת הנכות הכוללת לעולם אינה יכולה לעלות על 100%" (פסקה 17), הרי שתוצאת ההפרש בין סך הנכות לנכות שאינה קשורה בתאונה הוא אפס, וכפועל יוצא, מבחינה מתמטית, אין התובע זכאי לכל סכום מהמל"ל בעקבות התאונה.

80. למעשה, מהאמור בהודעת הנתבעת מיום 24.4.23 נראה כי אף היא אינה חולקת על כך שאין מקום לעריכת ניכוי.

סוף דבר

81. דין התביעה להתקבל בסייגים המפורטים לעיל. הנתבעת תשלם לתובע סכום כולל של 301,938 ₪ (70% מסך סכום הפיצוי שפורט לעיל בשל אשם תורם), בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 58,000 ₪, עלות חוות דעת המומחים שבהם נשא התובע כנגד אסמכתאות, והאגרה כפי ששולמה. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ג, 04 יוני 2023, בהעדר הצדדים.