פלוני נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

התובע, יליד x.x.1949, נפגע ביום 10.6.2016 בעת שניסה לצאת מרכבו בחניית ביתו. במהלך ניסיון היציאה, מעד התובע ונגרם לו שבר בקרסול שמאל.

התובע עבר ניתוח לאיחוי השבר, אך במקום הפציעה החל להתפתח זיהום נרקוטי שהוביל בסופו של דבר לכריתת רגל שמאל מתחת לברך ביום 18.8.2016.

כעבור תקופה קצרה, החל להתפתח זיהום גם ברגל ימין. בעקבות כך, פונה התובע ביום 17.11.2016 פעם נוספת לבית החולים שם נעשה ניסיון לטפל בזיהום אך ללא הועיל. בלית ברירה, נכרתה אף רגלו הימנית של התובע.

התובע נותר קטוע שתי רגליו מתחת לברך ומרותק לכיסא גלגלים.

המחלוקת בין הצדדים היא גם בשאלת האחריות וגם בשאלת הנזק.

לטענת הנתבעת, האירוע במסגרתו נפגע התובע אינו עונה על הגדרת "תאונת דרכים" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 [להלן: "חוק הפלת"ד"].

הנתבעת אף חולקת על הקשר הסיבתי בין קטיעת רגל ימין לבין התאונה וחולקת על הנזק הנטען על ידי התובע כתוצאה מהתאונה, בין היתר עקב מחלות הרקע מהן סבל שלטענתה קיצרו את תוחלת חייו באופן משמעותי.

נסיבות התאונה וחוק הפלת"ד

בכתב התביעה תיאר התובע את התרחשות התאונה באופן תמציתי ולטענתו: "ביום 10.6.2016, במהלך נסיונו לצאת מהרכב דנן, מעד התובע, נפל בעוצמה ארצה ונחבל קשות בשתי גפיו התחתונות ובעיקר ברגלו השמאלית..." [סעיף 3 לכתב התביעה].

בתצהיר הנסיבות מיום 14.1.2018 ובתצהיר עדותו הראשית מיום 28.1.2020, לא ניתן פירוט נוסף של נסיבות התאונה והתובע חזר על הנסיבות המפורטות בכתב התביעה.

בחקירתו הנגדית, פירט התובע את נסיבות התאונה כדלקמן:

"ש. מה עשית קודם לפני שהגעת לאוטו

ת. התעוררתי והלכתי לשבת לאוטו

ש. למה

ת. אני נוסע לדיאליזה

ש. אבל לא נסעת לדיאליזה

ת. לא הספקתי

ש. באיזו שעה היתה צריכה להיות הדיאליזה

ת. בשעה 5:00

ש. אז אתה קמת בבוקר, הלכת לאוטו בשביל לנסוע לדיאליזה

ת. כן

ש. למה ירדת מהאוטו

ת. אני ירדתי מהאוטו כדי לקחת משקפיים ששכחתי אותם בבית

ש. זאת אומרת אנחנו מדברים על 4:00 בבוקר, אתה קם והולך לאוטו, פותח אותו, נכנס לאוטו, יושב במושב של הנהג

ת. כן

ש. נזכר שאין לך משקפיים או שם לב

ת. אני הנעתי את האוטו, עוד שמעתי מוזיקה איזה 10 דקות

ש. למה, כי היה לך זמן?

ת. כל בוקר, יש לי זמן

ש. אתה יושב באוטו ושומע מוזיקה, ואז אתה רוצה לנסוע אבל שכחת משקפיים

ת. כן

ש. ואתה יורד מהרכב במטרה ללכת הביתה לקחת את המשקפיים

ת. כן, בהחלט

ש. ואז מה קורה?

ת. ואז לפתע נפלתי, לא הספקתי לעמוד על הרגל שמאל, כשהחלקתי ונפלתי פגעתי בשתי רגליים וגם על היד שרציתי לבלום את הנפילה"

[עמ' 7 לפרוטוקול שורה 28 ואילך]

עדותו של התובע הייתה מהימנה, היא מתיישבת עם הממצאים כפי שעולים מהמסמכים הרפואיים והתובע לא חסך בפרטים שאינם משרתים את תביעתו. לכן, אני מקבל את תיאור עובדות המקרה כפי שהעיד התובע בחקירתו הנגדית וזה יהיה הבסיס העובדתי לבחינת המקרה מהפן המשפטי.

לטענת הנתבעת, אירוע התאונה אינו עונה על הגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפלת"ד הואיל ובשעת התאונה, לא עשה התובע שימוש ברכב למטרות תחבורה.

בסיכומיה הפנתה הנתבעת לשורה של פסקי דין העוסקים בשאלה, האם אירוע תאונתי שאינו מתרחש תוך כדי נסיעה ברכב יסווג כתאונת דרכים, אם לאו.

כך למשל, רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל, שם נקבע כי לא כל נוכחות בתוך רכב תיחשב כשימוש מסוג "נסיעה". רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, שם נקבע כי שימושי לוואי שאינם חלק טבעי מהמונח "נסיעה ברכב" אינם באים בגדרו.

את טענותיה סומכת הנתבעת בעיקר על קביעת בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, שם נקבעו מבחנים לצורך קביעה האם פעולה מסויימת מהווה שימוש ברכב.

הנתבעת מנתחת ארוכות את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 הנ"ל אולם לטעמי, אין בפסק דין זה כדי לתמוך בטיעוניה ואסביר:

ברע"א 8744/18 נבחנה השאלה, האם ניתן לשייך פעולה מסוימת שביצע הניזוק, לאחד השימושים המוכרים בחוק הפלת"ד.

לצורך כך, נקבע מתחם על ציר הזמן בין המגע הראשוני של הניזוק עם הרכב, זמן שהותו בתוך הרכב ועד לסיום יציאתו מהרכב כשהוא עומד עמידה יציבה מחוץ לרכב כשדלתו סגורה.

רק אירוע המתרחש בתוך מתחם זה ייחשב כשימוש ברכב.

בנוסף למתחם הנ"ל, נקבע מבחן כפול המתייחס לפעולה במסגרתה אירע האירוע התאונתי – ראשית, יש לבחון האם הפעולה חיונית לצורך השימוש הנ"ל. שנית, יש לבחון האם היא מהווה חלק בלתי נפרד מהכניסה לרכב, הנסיעה בו או היציאה ממנו.

פסק הדין ברע"א 8744/18 אינו מתייחס למטרת הכניסה, השהות או היציאה מן הרכב ודומני כי בעניין זה אין כל חידוש ויש לשוב ולבחון את הדברים על בסיס הכללים המוכרים והידועים.

סעיף 1 לחוק הפלת"ד:

""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;..."

""שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, ..."

על פי המבחנים שנקבעו ברע"א 8744/18 הנ"ל, אין ספק כי האירוע נשוא התביעה עונה על הגדרת השימוש ברכב. האירוע התרחש בתוך מתחם הזמנים שבין המגע הראשון עם הרכב ועד לעמידה יציבה מחוצה לו כשהדלת סגורה. כמו כן, הפעולה שביצע התובע ובמסגרתה מעד ונפל מהווה חלק בלתי נפרד מפעולת היציאה.

אך בכך לא די. על מנת שהאירוע יסווג כתאונת דרכים, אין די מכך שייקבע כי נעשה שימוש ברכב אלא יש לקבוע כי השימוש שנעשה הוא למטרות תחבורה.

הנתבעת הרחיבה בסיכומיה בעניין הקשר שבין נוכחות התובע ברכב בעת האירוע לבין הנסיעה המתוכננת, ולא בכדי.

כפי שצוין לעיל, נסיבות התאונה פורטו בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע בתמציתיות רבה ורק בחקירתו הנגדית התברר כי התובע ירד לרכבו זמן מה לפני שתכנן להתחיל בנסיעה, עוד לפני השעה 4:00, ישב ברכב לשמוע מוזיקה, ויצא מהרכב על מנת להביא את משקפי הראיה שלו מביתו, לאחר שהתברר לו שהם אינם.

הנתבעת טוענת כי אין כל קשר בין סדרת פעולות אלה לבין הנסיעה המתוכננת לטיפול דיאליזה שהיה קבוע לשעה 5:00. לטענתה, התובע כלל לא תכנן להתחיל בנסיעה, גם אם היה מביא את משקפיו. לטענתה, התובע כלל לא טען זאת בעדותו ועל כן לא הוכיח כי לפעולותיו הייתה תכלית הקשורה לנסיעה המתוכננת.

אינני מקבל טענה זו. אמנם תיאור העובדות בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית חסר פרטים מהותיים, אולם נראה כי החוסר הראייתי הושלם בחקירתו הנגדית של התובע במסגרת הדברים שצוטטו לעיל:

ת. אני הנעתי את האוטו, עוד שמעתי מוזיקה איזה 10 דקות

ש. למה, כי היה לך זמן?

ת. כל בוקר, יש לי זמן

ש. אתה יושב באוטו ושומע מוזיקה, ואז אתה רוצה לנסוע אבל שכחת משקפיים

ת. כן

ש. ואתה יורד מהרכב במטרה ללכת הביתה לקחת את המשקפיים

ת. כן, בהחלט"

כלומר, התובע שהה ברכב על מנת לנסוע לטיפול הדיאליזה, לצורך כך אף הניע את הרכב אך משום שהיה לו זמן, ישב כ- 10 דקות ושמע מוזיקה, וממש כאשר רצה להתחיל בנסיעה, שם לב שאין לו את משקפי הראיה ויצא להביאם.

בע"א 52921-01-18 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית נקבע כי העלייה לרכב והירידה ממנו צריכים להיות לצורך נסיעה או לאחר נסיעה.

בנסיבות דנן, התובע שהה ברכב לצורך נסיעה לטיפול דיאליזה. לשם כך אף הניע את הרכב ותכנן להתחיל בנסיעה. עד שלב זה, אין ספק בעיניי שנעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה, אף אם בין התנעת הרכב ותחילת הנסיעה חלפו מספר דקות בהן ישב התובע ושמע מוזיקה.

לכן, גם היציאה מהרכב הייתה לאחר שנעשה בו שימוש למטרות תחבורה והתאונה שהתרחשה בעת היציאה – מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

משנקבע כי התאונה מהווה תאונת דרכים, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

מצבו הרפואי של התובע עובר ולאחר התאונה

התובע, יליד x.x.1949, היה כבן 67 במועד התאונה וכיום גילו 71.5 שנים.

עובר לתאונה, סבל התובע ממחלות רבות ובהן סוכרת, אי ספיקת כליות, פגיעה במערכת העצבים עם הפרעה תחושתית בכפות הרגליים, מחלות כלי דם שונות לרבות אוטמים מוחיים, פרפור פרוזדורים ובעיות לב נוספות, יתר לחץ דם, בעיות בעיניים, ועודף משקל.

ד"ר יאיר ירושלמי העריך את תוחלת חייו לולא התאונה ב – 3-5 שנים נוספות מגיל 69, כלומר עד גיל 74 -72.

בין הצדדים מחלוקת בשאלת הקשר הסיבתי בין קטיעת רגל ימין לבין התאונה.

ד"ר לוגר, המומחה הרפואי בתחום האורתופדי קבע בחוות דעתו כי נכותו של התובע כתוצאה מקטיעת כל אחת מרגליו היא בשיעור 50%, אולם ביחס לקטיעת רגל ימין קבע כי יש לייחס רק 6% נכות שהם כתוצאה מהתאונה. למסקנתו זו הגיע לאור הנתון הסטטיסטי לפיה אצל אדם הסובל מנאורופתיה וממחלת כלי דם פריפריאליים, קיימת הסתברות של 12% לקטיעת רגל שניה לאחר קטיעת רגל אחת. מכאן מסקנתו שיש לייחס 12% מתוך 50% נכות לתאונה = 6%.

על אף שהצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר לוגר על חוות דעתו, אינני יכול לקבל מסקנה זו הואיל והיא שגויה על פניה.

אילו היה עלינו להעריך מה ההסתברות לאירוע קטיעה נוסף שטרם התרחש, ייתכן והיה מקום לעשות שימוש בנתון הסטטיסטי כפי שעשה ד"ר לוגר. אולם, מרגע שעומד למבחן אירוע קטיעה שני שהתרחש תוך פרק זמן קצר, השאלה הנשאלת היא האם במקרה הקונקרטי – הקטיעה השנייה היא תוצאה של התאונה.

ההסתברות להתרחשות קטיעה שניה אינה מהווה מדד להערכת הנכות וגם אם התממש סיכון נדיר, אך קשור בקשר סיבתי לתאונה – יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה ולא חלק ממנה.

במילים אחרות – מרגע שהתובע נכלל באותם 12% מהמקרים שצפוי שיתרחשו, יש להעניק לו את שיעור הנכות המלא כתוצאה מהקטיעה השנייה – 50%.

במסקנה זו תומך גם ד"ר ירושלמי שהשיב בתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מטעם הנתבעת, כי הטריגר שהביא לקטיעת רגל ימין של התובע היא התאונה והתפתחות פצע לחץ בעקבותיה.

בנוסף לנכויות בתחום האורתופדי, נקבעו לתובע 20% בתחום הנפשי על ידי פרופ' שמואל פניג, וזאת עקב הפרעה דיכאונית והפרעה בתפקוד החברתי, האישי והמשפחתי.

סך כל נכותו המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה וללא קשר לנכותו בשל מחלותיו האחרות – 80%.

הנזק

לאור נתוני היסוד שפורטו לעיל, נכויותיו של התובע עובר ולאחר התאונה, נזקיו הם כמופרט להלן:

• נזק לא ממוני:

  לתובע 80% נכות רפואית וכתוצאה מהתאונה היה מאושפז בסה"כ 237 ימים. לכן, הפיצוי המגיע לו בגין ראש נזק זה לאחר תוספת ריבית ממועד התאונה – 180,887 ₪.

• עזרת צד ג' לעבר:

  לאחר התאונה היה התובע מאושפז לפרקי זמן ממושכים עקב הפציעה, הסיבוכים וצורך בקטיעת שתי רגליו. עד לחזרתו לביתו, נזקק התובע לעזרה יום יומית שניתנה לו על ידי הצוותים הרפואיים אולם בחודש פברואר 2017 שב לביתו והחל להעסיק מטפלת בשכר. תחילה שילם התובע סך של 350 ₪ ליום והחל מחודש אוגוסט 2017 החל להעסיק מטפלת בשכר חודשי של 5,300 ₪ וכן עלויות נלוות כגון תשלומים עבור עבודה בסופי שבוע, חגים, זכויות סוציאליות וכדו'.

  התובע, קטוע שתי רגליים ומרותק לכסא גלגלים, זקוק לעזרה בפעולות היום יומיות בכל שעות היממה, על כך אין עוררין. לצורך כך, עליו לשכור שירותי עובד/ת זר/ה בהיקף של משרה מלאה בכל ימות השבוע, לרבות בסופי שבוע.

  בהתחשב בעדות התובע ובנו, מר גרי מייזל, ולנוכח הסכומים המקובלים בפסיקה בגין עזרה בהיקף כפי שנדרש לה התובע [ראו למשל פסקי הדין בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חב' לביטוח בע"מ, ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת, ת.א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר], העלות החודשית הכוללת של העסקת מטפלת בהיקף כפי שנדרש לתובע מוערכת על ידי בסך של 9,000 ₪ לחודש.

  לפיכך, הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה לעבר, החל מאמצע חודש פברואר 2017 ועד היום, בתוספת שערוך להיום – 314,300 ₪.

• עזרת צד ג' לעתיד:

  בהתאם לתוחלת החיים המרבית כפי שנקבעה על ידי ד"ר ירושלמי, עד גיל 74, הפיצוי המגיע לתובע הוא בסכום של 9,000 ₪ לחודש ולאחר היוון להיום – 259,740 ₪.

• הוצאות, לרבות עבור התאמת דיור ורכישת רכב ואביזרים:

  התובע טוען כי הוא נאלץ לבצע עבודות התאמת דיור בעלות של כ – 100,000 ₪, על מנת להתאים את דירתו לצרכיו. התובע, כמי שהפך למרותק לכיסא גלגלים, נדרש להתאים את הפתחים בביתו, לבנות רמפות למעבר בין מפלסים ולהתקין אביזרים שונים שיסייעו לו במעברים, בין היתר בחדר הרחצה ובשירותים.

  התובע צירף לראיותיו תמונות של ביתו, קבלות בסך של כ – 28,500 ₪ עבור התאמת הדירה ועבור דלתות פנים וכן קבלות שונות מחנות ACE שלא ברור מה הקשר בין המוצרים המפורטים בהן לבין הוצאות התאמת הדיור.

  בהתחשב בראיות שהוצגו ומכיוון שמדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח בקבלות, אני קובע את הפיצוי בגין הצורך בהתאמת דיור בסך 30,000 ₪.

  התובע צירף גם חוזה מיום 19.10.2017 לרכישת רכב מיוחד המתאים לצרכיו. עלות רכישת הרכב היא 100,000 ₪. התובע טוען כי נדרש לרכוש אביזרים נוספים כגון מעלון מיוחד עבור כיסא הגלגלים בסכום כולל של 10,000 ₪.

  הנתבעת הגישה את חוות דעתו של מר משה קצין לעניין העלויות הכרוכות באחזקת רכב מותאם לצרכי התובע. על פי חוות הדעת, עוד לפני התאונה, היה התובע זכאי לרכב מסוג "קיה סול" בעלות חודשית של 2,097 ₪.

  עלותו החודשית של הרכב שרכש לאחר התאונה היא 2,889 ₪, כך על פי חוות הדעת.

  התובע חולק על האמור בחוות דעתו של מר קצין, בעיקר בשאלת הזכאות לפטור ממסים, אילו היה התובע רוכש רכב חדש ולא משומש.

  אולם התובע לא הגיש כל חוות דעת נגדית ואף לא ביקש לחקור את המומחה בחקירה נגדית.

  מכל מקום, הפער בין אחזקת הרכב שהתובע רכש בפועל לבין הרכב לו היה זכאי עובר לתאונה הוא 792 ₪ לחודש. סכום ההוצאה החודשית מגלם בתוכו את ירידת הערך של הרכב מיום רכישתו ועד ליום מכירתו, כך שאין מקום לפסוק פיצוי הן עבור רכישת הרכב והן עבור העלות החודשית שכן הדבר מהווה כפל פיצוי בגין עלויות הרכישה.

  על כן, הפיצוי המגיע לתובע מיום רכישת הרכב [19.10.2017] ועד היום הוא בסך 30,096 ₪ ולאחר שערוך מאמצע התקופה – 30,356 ₪. מהיום ועד לתום תוחלת החיים 22,865 ₪. סה"כ הפיצוי בגין רכיב זה – 53,221 ₪.

  אציין, כי התובע לא צירף כל קבלה עבור רכישת האביזרים הנוספים ועל פי סעיף 5 להסכם הרכישה, הרכב שנרכש כולל את המעלון לכיסא הגלגלים.

  בנוסף לסכומים המפורטים לעיל, אני סבור כי יש מקום לפסוק לתובע סכום נוסף, באופן גלובאלי עבור רכישת אביזרים שונים כגון כיסא גלגלים, אבזרים לסיוע במעברים, תחבושות וכדו'.

  הסכום אותו אני פוסק, בהתחשב בתוחלת חייו של התובע הוא בסך 20,000 ₪.

• הוצאות ניידות:

  התובע נדרש להתייצב לטיפולי דיאליזה בין 3-4 פעמים בשבוע.

  לשם כך, הוא נעזר לטענתו במונית המותאמת לצרכיו. התובע הציג כראיה מספר חשבוניות החל מחודש יולי 2019 ועד סוף שנת 2019 בסכום של כ – 4,160 ₪ לחודש.

  התובע מקבל החזר של 2,000 ₪ לחודש מהמוסד לביטוח לאומי ולכן ההוצאה החודשית שלו היא בסך 2,160 ₪ לחודש, החל מחודש יולי 2019. הוצאה זו לעבר היא בסך 36,720 ₪ ולעתיד 62,360 ₪ ובסה"כ – 99,080 ₪.

• הוצאות עבור טיפול נפשי:

  אמנם התובע טוען לצורך בהוצאות עבור טיפול נפשי אולם לא הוצגה כל ראיה כי מאז התאונה ועד היום הוציא הוצאות כלשהן עבור טיפול נפשי כאמור ולכן אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין רכיב זה.

• סך נזקי התובע כמפורט לעיל - 957,228 ₪.

  ניכויים

• מהפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובע, יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו לו וישולמו לו בעתיד עבור שירותים מיוחדים.

  הנתבעת הגישה בעניין זה חוות דעת אקטוארית לפיה סך כל תשלומי השר"מ ששולמו ושישולמו לתובע מסתכמים בסך 605,894 ₪ בתוספת ריבית בסך 4,589 ₪.

  חוות הדעת התבססה על ההנחה ששווי הקצבה המשולמת לתובע היא בסך 5,342 ₪ ושקצבה זו תשולם לו עד לתוחלת החיים הסטטיסטית לפי טבלאות המל"ל.

  חוות דעת זו שגויה בשני היבטים.

  הראשון – אין לחשב את הניכוי על בסיס סך הקצבה המשולמת לתובע אלא רק על בסיס תוספת הקצבה בעקבות התאונה. עובר לתאונה קיבל התובע קצבת שר"מ בשווי של 1,401 לחודש ולכן התוספת החודשית היא בסך 3,941 בלבד.

  בנוסף, את חישוב שווי הקצבאות לעתיד יש לחשב בהתאם לתוחלת החיים של התובע כפי שנקבעה במקרה הקונקרטי, כלומר – עד גיל 74 בלבד.

  לכן, שווי קצבת השר"מ לעבר היא - 204,932 ולאחר שערוך להיום - 209,630 ₪.

  שווי הקצבאות לעתיד [עד גיל 74] – 113,777 ₪.

  סך כל הניכוי – 323,407 ₪.

• גובה הנזק לאחר ניכוי תגמולי המל"ל -633,821 ₪.

  התוצאה

התוצאה היא כי התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע 633,821 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 96,404 ₪ כולל מע"מ.

את סכום ההוצאות קבעתי בהתאם לסכום שסביר כי בעל דין יוציא במהלך המשפט, בהתחשב בהיקף ההליכים שנוהלו, לרבות בקשות הביניים.

התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ה' טבת תשפ"א, 20 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.