לא נעלמה מעיני העובדה שבדו"ח ועדה רפואית של המל"ל לא צוינה המילה "התדרדרה" ונרשמו תולדות האירוע והתלונות מפי התובע כך: "נפל מסור חיתוך אספלט על רגלו" (ראה: עמ' 96, 102 ו-112 לתיק המוצגים התובע). אולם, העובדה כי לא צוינה אותה מילה שצוינה מקודם (התדרדרה או קפצה) אינה יכולה לעמוד לתובע לרועץ, שכן ביתר המסמכים שהוגשו מטעם התובע, בכתב התביעה, במסמך אחר למל"ל (ראה: עמוד 82 לתיק המוצגים של התובע), ובעדותו בפניי צוין פעמים רבות שהמכונה התדרדרה או קפצה ופגעה ברגלו.
ב"כ התובע טען כי במהלך עדותו של התובע לתיאור התאונה הוא השתמש במילה הערבית "פעטת". המטרה לשימוש במילה זו היה על מנת להסביר יותר במדויק כיצד פגעה המכונה ברגלו של התובע. אין פירוש מדויק למילה "פעטת", הפירוש הנהוג למילה הוא "קפצה". השימוש במילה "התדרדרה" או "קפצה" או "נפלה" חסר משמעות נוכח העדר המחלוקת לגבי פגיעת התובע כתוצאה מהמסור שבמכונה.
18.התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהתובע. לתובע, אדם אנאלפביתי (כשי שהעיד על עצמו) נותרה נכות פסיכיאטרית בשיעור 20%, והתרשמתי כי לנכות זו יש השפעה משמעותית על היכולת הקוגניטיבית שלו, להבין את השאלות המופנות אליו, ולהשיב תשובה עניינית. היו מספר מקרים תוך כדי עדותו בהם הוא נשאל שאלה, ופשוט בהה בשואל, אם זה ב"כ הנתבעות או בית המשפט, והיה צורך להפנות אליו את אותה שאלה שוב ושוב עד לקבלת תשובה ברורה. הקושי היה קושי אמיתי שללא נבע מקשיי שפה, שכן הייתה מתורגמנית באולם, ואף בית המשפט פנה אליו במספר הזדמנויות בשפה הערבית לאחר קבלת הסכמת ב"כ הנתבעות לכך. מצבו הנפשי הרעוע של התובע בא לידי ביטוי בין היתר, גם בהתנהלותו בפניי, לאחר שבשלב מסוים התעצבן והתחיל לצעוק, קם מכיסאו, היה בסערת רגשות, ועזב את האולם בוכה.
גם מהתיעוד הרפואי שהגיש התובע ניתן להתרשם על מצבו הנפשי מאז התאונה. אמנם נרשם בתיעוד הרפואי שחשיבתו של התובע מאורגנת, שהוא מדבר ועונה לשאלות לעניין וזכרונו שמור, אך לצד זאת נרשם גם שהתובע טען שאינו זוכר פרטים שונים כולל טריוויאליים (כגון כמה זמן מאושפז, היכן קרה האירוע, שם המעסיק וכו'), ולפעמים בקונפרונטציה מצליח להיזכר, וכן שהוא נכנס ללחץ כאשר נשאל על האירוע והריכוז שלו ירוד.
19.ואמנם עולה מעדות התובע בפניי אי בהירות, מורכבות מסוימת ומספר קשיים, בין היתר, באשר לשלב בו הוא מילא מים בתוך המכונה, ואם המכונה הייתה מופעלת אז אם לאו, אולם אין בכך כדי להשליך על מהימנותו או על מידת האמון שיש ליתן לגרסתו, נוכח ההתרשמות לעיל.
20.בכל מקרה, עלה מגרסתו של התובע כי בעת שמילא מים במכונה היא פעלה, וככל הנראה היתה ממוקמת במדרון. ייתכן שהכוונה במילה "נפל" זה שהמסור נפל על רגלו של התובע לאחר שהמכונה קפצה. מכל מקום, ניתן להסיק שהכוונה של התובע הייתה להסביר שהוא מילא מים במכונה בזמן שפעלה, המכונה זזה מהמקום והמסור קפץ לכיוון רגלו השמאלית ופגע בה, אף ללא קשר לשאלה אם המכונה היתה ממוקמת במדרון או במישור.
מאידך, אין לקבל את טענת התובע לפיה הוא לא שם לב לכך שהמכונה פעלה בזמן שמילא מים בגלל האוזניות שהיו לו על האוזניים, שכן בחקירתו העיד שתהליך מילוי המים היה שהוא מכבה את המכונה, הולך להביא מים, חוזר, מדליק את המכונה וממלא בה את המים (ראה: עמ' 12, שורות 14-20).
21.אשר על כן, בנסיבות אלו וככל שהדבר נוגע לתיאור נסיבות התאונה, לא מצאתי פגמים היורדים לשורש העניין שמקורם באי אמינות התובע, ומסקנתי היא שיש לקבל את גרסתו. לפיכך, אני קובעת כי תוך כדי שהתובע מילא מים במכונה, ובעודה פועלת, התדרדרה או קפצה על כף רגלו, והמסור שבמכונה פגע בכף רגלו השמאלית, וגרם לקטיעת 3 בהונות.
22.ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו לסתירות בגרסת התובע, שכן בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למל"ל ציין התובע בין היתר את שמו של עד ההגנה מר יוסף בוטרוס, בעוד שבהמשך טען שאותו עד לא היה נוכח.
בעניין זה אין לקבל את טענת ב"כ הנתבעת, שכן התובע העיד על עצמו שאינו יודע לכתוב ולקרוא ומי שמילא את הטופס למל"ל היה בא כוחו. האחרון אישר זאת והוסיף בסיכומיו כי כשמביאים שמות של עדים לא צריך להיות עדים לתאונה, אלא גם עדים לעצם התרחשות התאונה. יתרה מכך, בבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה נרשם שם בתיאור התאונה שהתובע היה לבד במקום האירוע (ראה: עמ' 94 לתיק המוצגים של התובע). גם עד הנתבעת עצמו העיד שבמקום התאונה התובע היה שם לבד בעוד שהוא היה ברחוב הסמוך, והגיע אליו לאחר ששמע צעקות (לאחר קרות התאונה). מכאן יש לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה שמו של עד ההגנה צוין בטופס המל"ל כעד לעצם התרחשות התאונה ולא לנסיבותיה ואופן התרחשותה.
23.על מנת לחייב את הנתבעות בנזקי התובע יש צורך בהוכחת חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה כלפי הניזוק וקשר סיבתי לנזק (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).
24.ברור כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד המועסק על ידו לבל ייפגע במהלך העבודה. במסגרת חובה זו על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות שתמנענה סכנות צפויות לעובד ואשר מעביד סביר צריך וחייב לחזותן מראש (ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72 בעמ' 76). כמו כן, על המעביד חובה כללית לדאוג למקום ו/או משטח עבודה בטוח ומתן ההדרכה למניעת סיכון לעובד, להזהירו מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתו ולפקח עליה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. (ראה הדברים שהובאו בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66, עמ' 76-77 (2004); ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, סעיף 13 (10.5.16); ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.10); ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מ"ז (3) 225 (1993); ו ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' מוחמד יאסין ואח' (31.8.11)).
25.באשר לנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") אין חולק כי היא חבה חובת זהירות מושגית כלפי עובדיה, ובכללם התובע. ברור כי נתבעת מס' 1 נושאת באחריות שילוחית גם למעשיהם ו/או למחדליהם של עובדיה ו/או מי מהכפופים למרותה (ראה: סעיפים 13 ו- 14 לפקודת הנזיקין). עד ההגנה, מר בוטרוס יוסף, העיד שהיה מנהל העבודה מטעמה, שתפקידו היה להדריך את העובדים שנמצאים בשטח כיצד לעבוד ולתת להם הוראות בטיחות (ראה: עמ' 23, שורות 14-15), וככזה היה אחראי על התובע. בנסיבות אלו, וככל שיוכח כי התרשל מר יוסף כלפי התובע, אזי חבה הנתבעת אחריות על מעשיו בתוקף היותה מעבידתו.
26.באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי (צפיות טכנית), ובהנחה שניתן היה לצפות את הנזק, האם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה (הצפיות הנורמטיבית).
27.מחומר הראיות ועדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, וכי היה עליה לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם בפועל, ולפעול למניעתו, אם זה ע"י גידור וכיסוי של סכין המסור שבמכונה, או ע"י הדרכה והנהגת שיטת עבודה בטיחותית, ופיקוח יעיל על קיום הוראות הבטיחות בעבודה, וארחיב בהמשך.
28.נסיבות התאונה אף יש בהן כדי להעביר את עול ההוכחה לנתבעת להוכיח כי התאונה נגרמה שלא ברשלנותה משהתקיים התנאי לתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין הקובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
29.עסקינן במכונה שלטעמי עונה על ההגדרה של "דבר מסוכן", שכן היא בעלת כלי חד (סכין/מסור) לחיתוך אספלט, והסיכון להיפגע ממנה בכפות הרגליים הינו גבוה, ואינו בגדר סיכון רגיל או טבעי. המכונה הינה בבעלות הנתבעת, והיא זו שהורתה לתובע להפעילה, ונסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה למניעת התאונה. מכלל הראיות שהוצגו בפניי, לרבות עדויות העדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח שהיא לא נהגה ברשלנות עובר לתאונה שגרמה לפגיעתו של התובע, ואנמק;
30.תחילה יצוין כי הנתבעת לא סיפקה לתובע עזרה מתאימה ו/או עובדים אשר יעזרו לו בביצוע העבודה שנתבקש הוא לבצע במכונה, ולא דאגה להעמיד לרשותו עזרה למילוי מים במכונה עובר לפעולות החיתוך של האספלט במקום שהתובע ילך ויחזור כל פעם למלא מים, יכבה וידליק את המכונה שוב ושוב.
בעדותו של התובע הוא חזר והעיד כי לעבודה על המכונה נדרשים שני פועלים ולא אחד, וכי הסיבה העיקרית בגינה נגרמה התאונה היתה שלקחו לו עוזר שהיה אמור להישאר איתו ולעזור לו כל פעם (כל רבע שעה בערך) למלא מים במכונה. התובע טען כי אמר למנהל שהמכונה מסוכנת, ושהוא לא יכול לעבוד עליה לבד וללכת ולחזור כל הזמן, וכי האחרון אמר לו "תכף אחזיר לך את העוזר" אך הוא לא עשה זאת. בעדותו של מנהל העבודה הוא לא שלל את לקיחתו של העוזר מהתובע בכך שעת שנשאל אם היה לתובע ביום התאונה עוזר שלקחו אותו, והשיב: "יכול להיות שהיה מישהו ואני לקחתי, אני לא זוכר" (ראה: עמ' 24, שורות 30-31). הוא הוסיף כי כשקרתה התאונה התובע היה שם לבד ואף אחד מהעובדים לא ראה איך היא קרתה בפועל. כן העיד מנהל העבודה שאומנם לדעתו לא חייב שיעבדו שני עובדים על המכונה, אבל אם יש עובד שני זה מקל על העבודה (ראה: עמ' 23, שורות 29-30).
31.המכונה כאמור היא כלי מסוכן, שמתרוקן ממים כל רבע שעה. בנסיבות אלו יש לקבל את גרסת התובע לפיה היה מקום להעמיד לו עזרה תוך כדי עבודתו עם המכונה המסוכנת, שתקל על עבודתו, אשר יביא מים כל רבע שעה, וימלא במכונה. שיטת עבודה כזו היא יותר בטיחותית, ויש בה כדי להפיג במידה מסוימת את המסוכנות שנשקפת מהמכונה, ולהפחית את הסיכוי להתרחשות תאונה כגון דא. אי העמדת עוזר לתובע, או ליתר דיוק לקיחת העוזר שלו בשטח לצרכים אחרים, יש בה משום התרשלות כלפיו וחשיפתו לסיכון יותר מוגבר, שבסופו של דבר התממש.
32.יתרה מכך, הנתבעת אף הפרה חובות חקוקות המוטלות עליה בהתאם לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), ולתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח על העבודה"). סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה מורה על גידור כל חלק מסוכן במכונה חשמלית. כבר נקבע כי על הגידור למנוע כל מגע גופני של העובד עם החלק המסוכן במכונה, וכי חובת הגידור מכוח פקודה זו הינה חובה אבסולוטית שנועדה להגן אף על עובד רשלן, במובן שהגידור צריך לתת ביטחון מוחלט לפועלים הבאים במגע עם המכונה, שלא יפגעו על ידה (ראה: ע"א 1815/09 דלעיל). במקרה שלנו, עסקינן במכונה העומדת על גלגלים וביניהם סכין/מסור/דיסק, שמתניעים אותה במשיכת חבל שנמצא באמצע, והיא מיועדת לחיתוך אספלט (ראה: ת/1). מדובר במכונה מסוכנת, ועל הנתבעת רבצה חובה לגדר אותה באופן שימנע מגע בין החלק המסוכן בה לבין גופו של התובע, ובכך להגן עליו מהסיכונים הנובעים בהפעלתה. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעדות עד ההגנה שנשאל אם המסור יכול לרדת ולפגוע ברגל, והשיב כי: "לא יכול ליפול לבד, יכול להתדרדר, יש לו גלגלים, יכול להיות שהוא לא הרים את זה עד הסוף והגלגל התדרדר, המכונה עצמה מתדרדרת" (ראה: עמ' 24, שורות 6-9).
33.בסיכומי ב"כ הנתבעת טען כי היה למכונה מגן שמכסה את החלק העליון של המסור, וכי לא יכול להיות מגן בחלק התחתון שכן היא צריכה להיות חשופה עם האספלט על מנת שתוכל לעבוד. אולם, מלבד שטענה זו לא בוססה, אלא שהיא גם מחזקת את העובדה שהחלק המסוכן שבמכונה לא היה מגודר או שלא גודר כראוי. למעשה, אין חולק כי המכונה לא היתה מגודרת בכלל בחלקה התחתון, ובכך נותר פלג גופו התחתון של התובע חשוף לסיכון בהפעילו מכונה בלתי מוגנת לבטח. באשר לאפשרויות המיגון, אין להסתפק בטענה בעלמא של ב"כ הנתבעת שלא ניתן לגדר את המכונה מלמטה באופן שיגן על גוף התובע. טענה זו היא טענה שבמומחיות וטעונה הוכחה מקצועית. משכך, הגעתי למסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע והתרשלה במעשיה באופן שהביא את התרחשות הנזק, מעבר לעובדה שהפרה את חובתה על פי סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה, ובכך הפרה חובה חקוקה משנמנעה מגידור המכונה.
בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט רם וינוגרד בת"א (י-ם) 1320-04-12 רוני רדו רקולצה נ' מוצרי הכט מתכות בע"מ (17.9.15) כדלקמן:
"ככל שהדברים אמורים בהטלת אחריות בשל העדרו של גידור לבטח די אם נזכיר כי היפגעותו של עובד ממנגנון המותקן במכונה שלא גודרה לבטח מטילה אחריות שבינה ובין "אחריות מוחלטת" אין אלא כחוט השערה. קביעה זו עוברת כחוט השני בפסיקתו של בית המשפט העליון זה למעלה מיובל שנים. כך נקבע בע"א 176/53 עטייה נ' רוזנבאום, פ"ד ח 1135, 1139 (1954) החובה לגידור מכונות לבטח "היא חובה אבסולוטית, במובן זה שהבטחון שהגידור צריך לתת הוא מוחלט, היינו, שהוא צריך לתת בטחון מלא לפועלים הבאים במגע עם המכונה שלא ייפגעו על-ידה. אין מחזיק בבית-חרושת יוצא ידי חובה זו גם כשהוא גודר את המכונה המסוכנת לפי השיטה החדישה והטובה ביותר הידועה באותו זמן, אם למעשה אין היא מוגנת על ידי כך כהלכה... כך נקבע גם בע"א 3719/01 אגברייה נ' פקר פלדה בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 31.10.02 כי "סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה מטיל על המעביד חובה מוחלטת להתקין אמצעי גידור לבטח, במובן זה שעל אמצעי ההגנה לתת ביטחון מלא לעובד הבא במגע עם המכונה המסוכנת".
34.הנתבעת הפרה גם את תקנה 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה בכך שלא מסרה לתובע מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה שבו הועסק ביום התאונה, ולא מסרה הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום. כן לא הוכח בפניי שהנתבעת מסרה לתובע תמצית בכתב של מידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק, או הקיימים במקום העבודה או בכל מקום אחר שבו עלול הוא להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו, ובכך היא הפרה גם את תקנה 7 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה.
35.לא רק זאת, אלא שעולה מחומר הראיות שהנתבעת הפרה גם את תקנות 3 ו- 10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה בכך שלא נתנה לתובע הדרכה לגבי אופן העבודה במכונה ובדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, לא ווידאה שהוא הבין את הסיכונים ושהוא בקיא דיו בנושא ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף, וכן לא סיפקה לו אמצעי המיגון הנדרשים במקום העבודה. עוד הוכח בפניי שהנתבעת לא ניהלה פנקס הדרכה כנדרש וכמוטל עליה בהתאם לתקנה 6 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה, בו היא אמורה לרשום בין היתר, את שמות העובדים אשר השתתפו בהדרכה, את סוג ההדרכה, נושא ההדרכה וכשירותו ותפקידו של המדריך.
36.התובע העיד כי עבד אצל הנתבעת במשך שנתיים וחצי עד התאונה, במהלכן עסק בעבודות ביוב, ניקוז, הכנה וחיתוך אספלט, וכי כחלק מהעבודה שלו היה גם חותך אספלט אך לא תמיד במכונה עסקינן שאינו מומחה גדול בה ויצא לו לעבוד עליה רק פעם, פעמיים או שלוש. עדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה, ועד ההגנה אף לא העיד כלל שהתובע היה מיומן או עבד על המכונה יותר מפעם. התובע טען בעדותו כי אמר למנהל העבודה, מר יוסף שזו פעם ראשונה שהוא עובד על המכונה הזו, ושלא נתנו לו הדרכות לגבי הפעלתה ולא הזהירו אותו, והתשובה הייתה שייקח את הכלים ויתחיל לעבוד.
37.הנתבעת לא טענה או הוכיחה שנתנה הדרכת בטיחות לתובע, ולא הוכיחה שהתובע קיבל הדרכה ספציפית, מפורטת ומספקת כנדרש באשר לאופן השימוש והפעלת המכונה, או כי הוסבר לו הסיכון הספציפי הכרוך בכך. גם לא הוכח כי סופקו לתובע כלי עבודה או אמצעי הגנה או כלי עזר כלשהם, או שהיה בשטח עובד שתפקידו לפקח על עבודתו ובטיחותו של התובע. אדרבא, עד ההגנה מר יוסף העיד כי ביום התאונה הוא נתן לתובע לנסר אספלט לאחר שהסביר לו מה עושים ואיך עושים, ואחרי זה הלך למקום השני, לרחוב סמוך. תוך כדי עבודה, שמע צרחות וצעקות, הלך לראות מה קרה ואז ראה את התובע שוכב על הרצפה וצועק "הרגל שלי", אז הבין שהוא חתך את הרגל עם המסור. עד ההגנה העיד כי אינו יודע איך קרה ומה קרה, מאחר והתובע היה לבד במקום התאונה ואף אחד לא פיקח על העבודה שלו עם המכונה. עד ההגנה גם אישר בעדותו כי לא נערכה הרצאה רשמית לעובדים על ענייני בטיחות וכיצד לנהוג, אבל טען שכמעט כל שבוע הוא מדריך את העובדים שנמצאים בשטח איך לעבוד ונותן להן הוראות בטיחות. לדעתו המכונה בה עסקינן לא דורשת הסמכה מיוחדת ונראה לו שמספיק להדריך את מי שאמור לעבוד עליה. עם זאת, אישר שהוא יודע שצריך לעשות הדרכה וצריך להחתים את העובדים שעברו הדרכה, אך אין לו אסמכתא כלשהי שהתובע עבר הדרכה או שחתם להם שמאשר שעבר הדרכה. בהמשך הוסיף מנהל העבודה שהוא ביצע הדרכות לעובדים, אך לא החתים אותם ואין לו פנקס הדרכה ו/או יומן.
38.עוד העיד עד ההגנה שאת ההדרכות הוא העביר לעובדים בעצמו ולא באמצעות בעל מקצוע, בעוד שהתברר כי אין לו כל השכלה בתחום הבטיחות בעבודה ובתחום העבודה עצמה. אותו מנהל עבודה העיד על עצמו כמי שסיים כיתה י', אינו ממונה בטיחות ואינו מכיר את כל החוקים והתקנות של הבטיחות והפיקוח בעבודה, בעוד שתקנה 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה דורשת כי יעביר את ההדרכות אדם בעל מקצוע.
39.עד ההגנה נשאל אך לא זכר אם על המכונה עצמה כתובות הוראות אזהרה אם לאו, אך בכל מקרה עובדה זו אינה רלוונטית במקרה דנן, מאחר והתובע העיד על עצמו כאמור שאינו יודע קרוא וכתוב, ובכל אופן אין זה פוטר את הנתבעת מחובתה להעביר לעובדיה הדרכות בטיחות, או לפקח על ביצוע העבודה בצורה בטיחותית.
40.נסיבות המקרה מטילות בבירור אחריות לפתחי הנתבעת, נוכח סוג המכונה בה עסקינן והשכלתו המוגבלת של התובע. מסירת מכונה כה מסוכנת לאדם שסיים כיתה ה'-ו' כשהמכונה אינה מגודרת, ומבלי לתת לתובע הדרכה ראויה ומספקת לגבי תנאי הבטיחות והשימוש בה, ומבלי להעמידו על הסיכונים הגלומים במכונה, יש בה משום התרשלות ברורה מצד הנתבעת, והפרת חובות הזהירות שלה כלפי התובע, באופן שהביא להתרחשות הנזק.
אשם תורם:
41.כלל הוא כי נטל ההוכחה לקיום אשם תורם מוטל על הנתבע הטוען לקיומו (ראה: ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266, 273 (1985)). ראו גם: ע"א 526/64- 528 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט (4) 455, 461; וע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, 424 (1988)).
לא אחת נפסק כי בעניינים הקשורים בבטיחות בעבודה מקובל לצמצם את הגנת האשם התורם, והמגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בתי המשפט, היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה (ראה: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)).
42.המבחן לפיו יש לבחון את אשמו התורם של התובע הוא מבחן "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ראה ע"א 417/81 דלעיל).
43.בענייננו, טען ב"כ התובע בסיכומיו כי אין לייחס לתובע אשם תורם והפנה לפסקי דין בעניין. מנגד, ב"כ הנתבעות טען כי יש מקום להשית על התובע אשם תורם משמעותי בשיעור של 50%, גם כאשר מדובר בנסיבות המקרה במישור היחסים שבין עובד למעסיק.
44.בסוגיית האשם התורם, כל מקרה נדון לפי נסיבותיו המדויקות, ואין עניין אחד דומה למשנהו במידה כזו שניתן להשליך מן העובדות אל התוצאות בדיוק מתמטי. במקרה דנן, תיאר עד ההגנה בעדותו כיצד מפעילים את המכונה, והסביר כי מי שאמור לעבוד איתה אמור לעמוד מאחורי הידית השחורה מלמעלה, וכי מתניעים אותה על ידי משיכת חבל שנמצא באמצע, דוחפים קדימה ומתחילים לנסר. עוד עולה מעדות העד הנ"ל וכפי שניתן גם לראות מהתמונה ב- ת/1 כי את המים ממלאים במתקן העליון המאונך של המכונה, ולגרסתו לא משנה מאיפה ממלאים "מהצד הזה או מהצד הזה" (ראה: עמ' 22, שורות 2-10). לעומת זאת, העיד התובע כי בזמן שמילא מים הוא עמד בפני המכונה מקדימה, ורגליו היו ליד הגלגל הקטן מקדימה ולא מאחוריה (ראה: עמ' 5, שורות 7-12). אילו התובע נהג בזהירות, היה אמור לעמוד מאחורי המכונה, רחוק מגלגל המכונה, בעת מילוי המים במיכל של המכונה. יתרה מכך, התובע העיד כי לפני קרות התאונה הוא מילא מים במכונה בערך 10-15 פעמים, וכי בכל פעם בה הלך למלא מים, הוא היה מכבה את המכונה. התובע אישר בעדותו כי הוא הבין שלא צריך להשאיר את המכונה פועלת בזמן שהוא הולך להביא מים, או בזמן מילוי המים, ואף על פי כן, המכונה פעלה בזמן שמילא אותה מים.
45.בנסיבות העניין, ולאחר שקלול אשמם המוסרי של התובע והנתבעת בהתרחשות התאונה, יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 10%.
הנכות הרפואית והתפקודית:
46.התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, לתובע שולמו דמי פגיעה לתקופה המקסימלית, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של 6 חודשים, נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה של 8 חודשים, ונכות יציבה בשיעור 24%. המל"ל אף הכיר בתובע כנכה נזקק בתקופה של הנכות הזמנית הנ"ל של 50%. כן נקבע בחוות דעת רפואית שנתקבלה אצל הועדה הרפואית במל"ל כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטרי. לא הופעלה תקנה 15.
47.הנכות האורתופדית מוסכמת על שני הצדדים, ואילו בתחום הפסיכיאטרי נקבע ע"י המומחה מטעם בית המשפט כי הנכות עומדת על 20%. לא שמעתי כל טענה מפי ב"כ הצדדים כנגד חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר, לפיכך נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 35.02% ובמעוגל 35%.
48.באשר לנכות התפקודית, טען ב"כ התובע בסיכומיו שהנכות התפקודית של התובע גבוהה בהרבה מהנכות הרפואית, שכן הוא לא חזר ולא יחזור למעגל העבודה, מלבד 11 החודשים שהוא עבד בהם. מנגד, ביקש ב"כ הנתבעות בסיכומיו לאמץ את הקביעה של המומחה מטעם הנתבעות כי אין המדובר בנכות תפקודית, והפנה לקביעות וועדות המל"ל שחא הפעילו תקנה 15 בגלל שהתובע מסוגל למרות הפגיעה לחזור לעבודה. ב"כ הנתבעות הוסיף כי לזה יש לצרף גם את התנהגות התובע באולם עת ידע להוריד בקלות ובמהירות את הנעל והגרב ולהרים את רגלו באוויר, כך שאין מדובר במישהו שלא מוסגל לתפקד. לטענתו, מבחינה אורתופדית פגיעת התובע לא יוצרת מגבלה תפקודית אמיתית, ונסיבות התאונה השנייה משנת 2017 מראות את זה, שם הוא נפגע כתוצאה מעבודתו בעבודות ניקיון בגובה על סולם. לטענתו, מי שמסוגל לעלות על סולם ברור שהוא לא מישהו שנדרש לקב הליכה כדי לתמוך בהליכתו. ב"כ הנתבעות טען שהסיבה בגללה התובע לא מסוגל לעבוד היא התאונה השנייה שאירעה לו בשנת 2017, והיא זו שיצרה את המגבלה האמיתית בתנועה של הרגל שם הוא נפגע באותה רגל בה נפגע בתאונה עסקינן.
49.הסמכות לקבוע את שיעור הנכות התפקודית מסורה לבית המשפט (ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3), 792 (1995)). הנכות הרפואית אינה מצביעה בהכרח על שיעור אובדן כושר ההשתכרות.
בבואו של בית המשפט לבחון את הנכות התפקודית ואת הגריעה בכושר התשכרותו של נפגע בתאונה, יש להתבסס בראש ובראשונה על שיעור נכותו הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה, ועל נתונים שונים של הנפגע, בין היתר, גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרותו בעקבות התאונה וכן מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע בו עסק לפני התאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד.
50.התובע היה בן 36 ביום התאונה, היום הוא בן 45. הוא עבד בעבודות מזדמנות, עוזר בניין, עבודות עפר, ביוב וניקוז, עבודות שלכל הדעות דורשות מאמץ פיזי ועמידה לזמן ממושך. כיום התובע ובני משפחתו חיים מקצבות שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי ועזרה מבני משפחה. מהעדויות בפניי התרשמתי כי בעקבות התאונה, נאלץ התובע לשנות את אורח חייו, ופגיעתו השליכה באופן ישיר על כושר תפקודו. בל נשכח שהתובע חסר השכלה פורמאלית, שנשר מבית הספר לאחר שסיים כיתה ו', ואינו יודע קרוא וכתוב, כך שנתוניו האישיים מגבילים משמעותית את אפיקי העבודה וההשתכרות.
51.כתוצאה מהתאונה נפגע התובע קשות בכף רגלו השמאלית, איבד הכרה ופונה הישר לחדר מיון בבית חולים רמב"ם שם נצפתה קטיעה מלאה בשלוש בהונות בכף רגלו השמאלית. אין צורך להכביד במילים כי פגיעה כגון דא היא פגיעה קשה וחמורה אשר משליכה בהחלט על התפקוד היום יומי של הניזוק.
52.התובע אושפז בבית החולים מיום 10.10.2011 ועד ליום 16.10.2011 ובמהלך אשפוזו עבר ניתוח של השלמת קטיעה. לאחר שחרורו היה במעקב אורתופדי וביקורות בבתי החולים. התובע גם היה ועודנו במעקב פסיכיאטרי, ניסה להתאבד, טופל תרופתית נגד דיכאון וחרדה וכן טופל בפסיכותרפיה לעיבוד הטראומה והאובדן.
53.בעדותו בפניי העיד מסר התובע כי מאז התאונה מצבו התדרדר, כל חייו נהרסו, לא ישן בלילות, יש לו חרדות מהתאונה, וכן כי ניסה לחזור לעבודה ולא יכל (ראה: עמ' 6 לפרוטוקול מיום 16.12.19). אחרי שהשתחרר מבית החולים, עזרו לו אשתו, הילדים והאחים שלו בכך שהיו לוקחים אותו להמשך טיפול ולבדיקות, עזרו לו בפרנסת הילדים, ואשתו טיפלה בו, רחצה אותו, האכילה אותו, ועד עכשיו היא עושה את זה (ראה: עמ' 7, שורות 1-12, ועמ' 8, שורה 2). חיזוק לדברים אלו מצאתי בעדותה של אשתו אותה אפרט בהמשך.
54.התובע העיד כי הוא ניסה לחזור למעגל העבודה, וכי עבד בפועל בחברת אבו זוייד עזמי בעבודות ניקיון פשוטות למשך 3-5 שעות ביום, אך לא יכל להמשיך בעבודתו. מתלושי השכר שהגיש התובע (ראה: נספח ז' לתיק המוצגים של התובע) עולה כי הוא עבד בחברת אבו זוייד עזמי מחודש 8/2016 עד לחודש 7/2017, אלא שבמהלך עבודה זו היה מעורב בתאונת עבודה נוספת ביום 13.7.17 עת עלה על סולם ונפצע באותה רגל בה נפצע בתאונה עסקינן, ובגינה קבע לו המל"ל נכות צמיתה בשיעור של 20%, ומאז לא חזר לעבוד (ראה: נ/1).
55.על מצבו הפיזי והנפשי של התובע, לרבות ההערכה התפקודית, ניתן ללמוד גם מהמסמכים הרפואיים מהם עולה בין היתר, שמאז התאונה התובע מוגבל בהליכה, נעזר במקל הליכה, זקוק לעזרה בניידות ורחצה ויש לו סימנים פוסטראומטיים קשים עם הפרעה הסתגלותית ממושכת. עוד נרשם כי התובע: "כמעט לא מתפקד סובל מנידודי שינה אפטיות, עצוב ירידה קשה בתפקוד נמצא במעקב פסיכאטרי ומבקר הרבה במיון פסיכאטרי", ובנוסף "כל היום נמצא בבית לא עובד, חותם אבטלה".
בחוות דעת המומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט קבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 34 ב (3) לתקנות המל"ל שלשונו כך: "... קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי, וכן הגבלה בינונית בכושר העבודה".
מעדויות התובע ואשתו, ממסמכי המל"ל ומחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט עולה כי מאז התאונה נעזר התובע בקב הליכה. בהקשר זה אציין כי גם במעמד הדיון הופיע התובע עם קב הליכה.
56.בהתחשב במכלול הנתונים דלעיל, אין ספק כי בעקבות התאונה השתנה אורח חייו של התובע, ונפגע בצורה משמעותית כושרו להשתכר. על כן, ולאור המגבלות של התובע והסיכוי שלו לחזור עם מומו למעגל העבודה, ובהתחשב בגילו של התובע, כישוריו, יכולותיו, וכן בשים לב לעובדה כי חלפו יותר מ- 8 שנים מיום התאונה, שוכנעתי כי נכותו הרפואית של התובע משקפת את שיעור הפגיעה בכושר התשכרותו. משכך, אני מעמידה את הנכות התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה באותו שיעור של הנכות הרפואית, היינו 35%.
הנזק:
הפסדי השתכרות בעבר:
57.בתחשיב הנזק מטעם התובע הוא טען כי עובר לתאונה השתכר התובע למחייתו שכר בסך של 7,600 ₪ ברוטו בחודש (ממוצע שנה עובר לתאונה), ויש לקחת בחשבון בסיס שכר זה. מנגד, טען ב"כ הנתבעות כי לאחר תקופה ראשונית של החלמה בת שנה, יש לבצע הערכה גלובאלית מתונה של הפסדי השכר, הן לעבר והן לעתיד. עוד הוסיף שהוא מוכן לקבל את בסיס השכר של התובע שהוא 7,788 ₪ (ראה: עמ' 35, שורות 13-14).
58.בשים לב שהסכום שצוין ע"י ב"כ הנתבעת משקף ממוצע השתכרותו החודשית של התובע שלושה חודשים עובר לתאונה (ראה: תלושי השכר שהוגשו ועמ' 86 לתיק המוצגים של התובע), הרי הוא ישמש בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר של התובע, הן לעבר והן לעתיד.
59.עובר לתאונה היה התובע בריא בגופו, השתכר למחייתו, ועבד באופן סדיר. מאז התאונה ועד היום, מתהלך הוא בעזרת קב, לא חזר למעגל העבודה למעט בתקופה שבין חודש 8/2016 ועד לחודש 7/2017 שבה עבד שעות מעטות והשתכר סך של 3,144 ₪ ברוטו לחודש בממוצע, תוך ירידה ניכרת בשכרו בעבודתו השנייה, עד למעורבותו בתאונה השנייה. (ראה: מוצג ז' לתיק המוצגים של התובע).
60.התובע היה מאושפז למשך 7 ימים במהלכם עבר ניתוח להשלמת קטיעה של שלושת הבהונות בכף רגלו השמאלית. מיום התאונה היה במעקב אורתופדי ופסיכיאטרי, ופנה לעיתים תכופות לקבלת טיפולים רפואיים. לתובע היו ניסיונות התאבדות והוא אושפז במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" במשך כ- 4 ימים. הוא נוטל תרופות נגד דיכאון וחרדה, לרבות תרופות מרדימות, ועד היום מטופל פסיכיאטרית.
61.לתובע שולמו דמי פגיעה לתקופה המקסימאלית מיום 11.10.2011 ועד ליום 8.1.2012 (סה"כ 90 ימים, 3 חודשים), ובשעתו נקבעה לו ע"י המל"ל נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של 6 חודשים (מיום 9.1.2012) (אי כושר מלא), נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה של 8 חודשים (מיום 1.7.2012), ונכות יציבה בשיעור 24% (מיום 1.3.2013). המל"ל אף הכיר בתובע כנכה נזקק בתקופה של הנכות הזמנית הנ"ל של 50%. בהתשחב בנתונים אלו, יש לאשר לתובע אי כושר מלא לתקופה של 17 חודשים, כפול בסיס השכר הנ"ל, כך שהפיצוי עד ליום 28.2.2013 יעמוד על סך 132,396 ₪.
62.מאז ועד היום (תקופה של כ- 7 שנים, יש לחשב את הפיצוי בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה לעיל בשיעור 35%, כך שהפיצוי יעמוד על 228,967 ₪.
63.סך הכל הפסדי השתכרות לעבר עומד על 361,363 ₪. בחישוב הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (מיום 10.1.2016) ועד היום בגין כל הפסדי השכר לעבר, יעמוד הפיצוי ברכיב נזק זה נכון להיום על סך 380,903 ₪.
אובדן השתכרות בעתיד:
64.כאמור, התובע הינו בן 45 שנה היום, כך שנותרו לו 22 שנה עד הגיעו לגיל הפרישה 67. בהתחשב בגילו של התובע, השכלתו הדלה, מוגבלויותיו הפיזיות, מצבו הנפשי, וכושר השתכרותו עובר לתאונה, יש לערוך חישוב אקטוארי להפסדי השכרותו לעתיד של התובע, לפי בסיס השכר הנ"ל ונכות תפקודית של 35% לפי מקדם היוון בשיעור 193.0891, כך שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסך 526,322 ₪.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:
65.בתחשיב הנזק מטעם התובע הוא טען כי ההפסד הינו הפסד הפרשות המעביד מהפסד השתכרותו בעבר ובעתיד בשיעור של 14.33%. אין לקבל טענה זו, היות ושיעור זה כולל גם את חלקו של העובד בהפרשות אלו, אשר ברור כי לא ייפסקו לתובע.
66.התובע זכאי לפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה, ואלו יחושבו לפי שיעור גובה הפרשות המעביד, בהתאם לצווי ההרחבה. יפים לענייננו דברי כב' השופט י' עמית ב-ע"א 8930/12 (וערעור שכנגד), הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (31.7.2014), שם נפסק כי:
"7... באשר שיעור ההפסד צריך להיגזר מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, בהתאם להפרשות המעביד על פי צווי ההרחבה (על פי צו ההרחבה דהיום הפרשת המעביד עומדת על 12%. וראו ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' ז'ק תורג'מן [פורסם בנבו] בפסקה 5 (27.1.2014); לאופן חישוב הפסדי פנסיה ראו פסק דינה של השופטת וילנר בת.א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר [פורסם בנבו] (31.12.2013))".
וכך קבעה כב' השופטת וילנר בסעיף 26 לפסק דינה הנ"ל:
"26. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז–1957 (להלן: "צו ההרחבה") (ראו ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א), מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח (להלן: "הטבלה"); נקבע כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סך הכל, ולרבות הפרשה למרכיב הפיצויים, 12% מן השכר המבוטח".
67.מקובל בפסיקה לחשב הפסדי פנסיה בשיעור 10% החל מ-01/01/2008; והחל מ-01/01/2014 חישוב הפסדי פנסיה בשיעור 12% (ראה: ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה, סעיף 7 לפסק הדין של כב' השופט עמית (8.12.2015)). לאור האמור הרי שעד סוף שנת 2013 חישוב הפסדי הפנסיה יחושבו לפי 10% מסך הפסדי השכר, מ-1/1/14 עד 31.12.2016 לפי 12%, ומ- 1/1/2017 ואילך לפי 12.5%.
68.משכך, יש לחשב את הפיצוי בגין ראש נזק זה לפי 4 תקופות:
-
הפסדי פנסיה לעבר מיום התאונה עד סוף שנת 2013 (תקופה של 26 חודשים ו- 21 ימים)
7,788 X 26.7 X 10% = 20,794 ₪
-
הפסדי פנסיה לעבר מיום 1.1.14 עד 31.12.16 (תקופה של 36 חודשים)
7,788 ₪ X 36 X12% = 33,644 ₪
-
הפסדי פנסיה לעבר מיום 1.1.17 ועד היום (13.3.2020) (תקופה של 38 חודשים ו- 12 ימים)
7,788 ₪ X 38.4 X 12.5% = 37,382 ₪
-
הפסדי פנסיה לעתיד:
526,322 ₪ X 12.5% = 65,790 ₪
69.אם כך, יעמוד הפיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאלייםעל סך157,610 ₪.
עזרת צד ג':
70.התובע טען כי מאז התאונה ועד היום הוא נזקק לעזרת הזולת. לתמיכה בטענותיו, הזמין כאמור לעדות את אשתו אשר העידה כי בבית החולים היא רחצה את התובע, הכניסה אותו לשירותים והובילה אותו בכיסא גלגלים מאחר ולא היה יכול ללכת. אחרי שחרורו מבית החולים, התובע לא יכל לתפקד או לטפל בעצמו, לכן היא עזרה לו במשך תקופה ארוכה בסיוע מי שהיה נמצא בבית. היא העידה שהאכילה אותו, רחצה אותו, הכניסה אותו לשירותים, ולקחה אותו לבדיקות, טיפולים ובתי חולים, ושהיא הייתה אחראית לכל מה שקשור אליו, והייתה צריכה להיות צמודה לו מאחר שלא היה יכול לצאת מהבית לבד לאחר שסבל מפחדים וחרדות. היא עוד העידה כי מצבו של התובע היום לא השתנה, שהיא עדיין לוקחת אותו לבית החולים, וכי מצבו הנפשי קשה ורעוע, עדיין מטופל ויש לו תור בחודש פברואר 2020. עוד הוסיפה שהיא לא יכולה לעזוב אותו לבד, וגם האחים שלו נשארים מסביב, וכי לאחר שהוא לוקח את התרופה שלו הוא כמעט מאבד הכרה ומאבד שליטה על הסוגרים. כן העידה שהיום הוא יכול לאכול לבד, אבל היא מכינה לו את האוכל ושמה לו.
71.עדותה של אשתו של התובע הייתה אמינה ומשקפת את המציאות לאחר התאונה. משכך, הוכח כדבעי כי לאחר התאונה נזקק התובע לעזרה חריגה ומוגברת מאשתו ובני משפחתו.
72.ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי באולם בית המשפט ידע התובע להוריד בקלות ובמהירות את הנעל והגרב ולהרים את רגלו באוויר, דבר המעיד על תפקוד מלא.
אין לקבל טענה זו. גם אם התובע לא זקוק היום למישהו שינעל לו את הנעל או ילביש אותו, הרי מהתיעוד הרפואי העולה כי סובל הוא ממצב נפשי רעוע, ובמהלך הדיון אף התרשמתי באופן ישיר כי קיים קושי אמיתי לעזוב אותו לבד, ושהוא צריך ליווי צמוד של מישהו מהמשפחה. מעשהו של התובע במהלך הדיון נבע ממצוקה נפשית ופיזית כתוצאה משחזור התאונה הטראומטית שאירעה לו, ואשר גרמה כאמור לסערת רגשות חזקה.
73.אומנם התובע לא הגיש כל אסמכתא על תשלום בגין עזרת צד ג', אולם כבר נפסק לא אחת כי: "גם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם" (ראה: ע"א 5774/95 יצחק שכטר ואח' נ' אלה כץ (19.11.1997)).
74.לאור כל האמור, בהעדר תשתית קונקרטית היכולה להוות בסיס לחישוב שווי הפיצוי, ובמכלול נסיבות המקרה, ובכללם, סוג הפגיעה, קביעות המומחים בתחום האורתופדי, וקביעת המומחה בתחום הפסיכיאטרי, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך של 80,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות:
75.ב"כ התובע טען בסיכומיו כי אומנם המדובר בתאונת עבודה, אך המל"ל לא מפצה על נסיעות ועל חניה, ויש הרבה הוצאות בגין כך. לטענתו, מאז התאונה ועד היום התובע מטופל ופונה כל פעם לבית החולים, פעם אחרונה היתה לפני שבוע (תחילת חודש דצמבר 2019).
76.אמנם המדובר בפגיעה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה והוצאותיו הרפואיות של התובע אמורות להיות מכוסות על פי דין על ידי המל"ל, ברם, בהתחשב בטיפולים הרפואיים הממושכים ובתרופות שהתובע נוטל באופן קבוע, יש מקום להניח כי היו הוצאות שלא כוסו על ידי המל"ל והתובע לא שמר קבלות בגינן. לצד זאת, התובע הגיש שתי חוות דעת מטעמו ונשא בשכר טרחתם, ונשא במחצית שכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט. לפיכך יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.
כאב וסבל:
77.בבואו של בית המשפט להעריך את נזקיו הלא ממוניים של הניזוק עליו להתחשב בגורמים שונים כגון מהות הפגיעה, שיעור הנכות, הסבל שפקד את התובע בעבר עקב אירוע התאונה והכאבים הצפויים לו בעתיד (ראה: ע"א 472/88 תד"ל שירותי אחזקה ושירותים נ' תהילה פ"ד מד (4)).
78.ב"כ התובע טען בסיכומיו כי מדובר במצב עגום לגמרי, בן אדם שרואה את החיים שלו כאילו נגמרו וכל העולם מתמוטט עליו. הוא רוצה לגדל את הילדים ולפרנס משפחה אבל לא יכול. לכן ביקש ב"כ התובע לפסוק לו סכום שאינו נופל מהסך של 500,000 ₪.
79.התובע אושפז בבית החולים רמב"ם מיום 10.10.2011 ועד ליום 16.10.2011 במהלכן עבר ניתוח של השלמת קטיעה, וכן במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" מיום 12.10.2015 ועד ליום 15.10.2015.
80.בהתחשב במהות הפגיעה שנגרמה לתובע, בנכות שנותרה לו, בתקופת אי הכושר, באשפוזים ובטיפולים הרפואיים שעבר, ובכללם המעקב הפסיכיאטרי שנמשך עד היום על אף חלוף כ- 8 שנים וחצי מקרות התאונה, יש לפסוק לתובע סך של 180,000 ₪, בגין ראש נזק זה.
ניכוי המל"ל:
81.ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי ללא הוספה של הפרשי ריבית בגין תשלומי העבר, עומדים על שיעור של 600,000 ₪ (במעוגל). לתימוכין, הוגשה חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעות. על כן, היקף נזקיו של התובע נבלעו בתגמולי המל"ל.
82.בהתאם לחוות הדעת האקטורית שצורפה לתחשיב הנזק מטעם הנתבעות, ומשלא הוגשה חוות דעת אקטוראית עדכנית, יש לנכות מסך הפיצוי לתובע סך של 595,536 ₪.
83.באשר לנתבעת מס' 2, התובע טען שהיא יזמה וניהלה את ביצוע העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת מס' 1, והיא אשר מסרה את ביצוע העבודות לנתבעת מס' 1 והיתה האחראית על הפיקוח על העבודות, קרי שהנתבעת מס' 2 היתה למעשה מזמינת העבודה. אולם, טענות אלו לא הוכחו כלל וכלל, לא הוצגה בפניי כל ראיה או אסמכתא הקושרת את נתבעת מס' 2 לתביעה דנן, לא הוכחה זהות מזמין העבודה אפילו בעדות יחידה של בעל דין, ושמה של נתבעת מס' 2 אף לא הוזכר כלל במהלך שמיעת עדויות הצדדים. לפיכך דין התביעה נגדה להידחות.
84.סך כל נזקיו של התובע הם 1,344,835 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 10% והיתרה שתיוותר היא תעמוד על סך 1,210,352 ₪. מיתרה זו יש לנכות תשלומי מל"ל צמודים שנקבעו בחוות הדעת האקטוארית בסכום של 595,536 ₪.
85.לסיכום, אני מחייבת את נתבעות מס' 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 614,816 ₪ בצירוף החזר אגרה בסך 703 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 107,900 ₪. סכומים אלו ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו תוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
התביעה נגד נתבעת מס' 2 נדחית.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.
