פלוני נ' תיקון עולם ואח'

התובע, עובד כפיים, כשל ועקב טעות אנוש, ניקה, במסגרת עבודתו, מכונת קטיף המצוידת בסכינים חדות מבלי לנתק אותה מן החשמל, דבר שגרם לפגיעה באצבעות ידו. הסוגיה המתעוררת בהליך זה עוסקת בעיקרה במידת אחריות המעביד לפגיעה, אם בכלל, זאת בין היתר בשים לב לחובת ה"גידור לבטח" הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה.

אקדים ואציין שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים והדין בסוגיה, באתי לידי מסקנה שהופרה חובה חקוקה וקיימת התרשלות ומשכך דינה של התביעה להתקבל.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובע , יליד 1986, עלה מאתיופיה למדינת ישראל בשנת 2010 ובמהלך שנת 2011, החל לעבוד אצל הנתבעת-1 בתפקיד של קוטף קנאביס רפואי עבודה שנעשתה באמצעות מכונת קטיף (להלן גם: "המכונה"). במסגרת עבודתו, התבקש התובע, בתאריך 10/10/13, לנקות את המכונה. תוך כדי נקיונה, החלה המכונה לעבוד ולדאבון הלב נקטעו חלק מאצבעות כף ידו השמאלית של התובע. התובע טוען שהתאונה ארעה עקב הפרת חובה חקוקה ורשלנות הנתבעת-1 וכי הנתבעות באמצעות הנתבעת-2, שהינה מבטחת הנתבעת-1, אחראיות לנזקיו.

   עיקר טענת הנתבעות הינה שהתאונה התרחשה עקב טעות אנוש של התובע ששכח לנתק את המכונה מן החשמל לפני ניקויה ולשיטתן לא הוכחה הפרת חובה חקוקה או התרשלות בהתנהלותן. הנתבעות מדגישות שהתובע עובד ותיק מאשר שקיבל הדרכה לרבות הדגמה לגבי אופן השימוש במכונה ממנה נפגע. לטענת הנתבעות, פגיעתו של התובע היא בגדר סיכון רגיל במסגרת סיכוני העבודה שאינו מקים אחריות בנזיקין.

2. האירוע הוגדר במוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נכותו הצמיתה של התובע נקבעה בשיעור של 24%, הופעלה תקנה 15 במלואה, כך שנכותו של התובע על פי המוסד לביטוח לאומי עומדת על שיעור של 36% נכות לצמיתות. לתובע שולמו דמי פגיעה וכן משולמת לו קצבת נכות, בהתאם לאחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו לו, בשיעור של כ- 800,000 ₪.

3. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. מומחי הצדדים היו חלוקים בשיעור הנכות ומומחה מטעם בית המשפט קבע שנכותו של התובע עומד על 16.3% אחוזי נכות בגין פגיעה באצבעות 2 ו-3 ביד שמאל ו-5% נכות בגין צלקת.

4. בישיבת ההוכחות שקוימה בתיק העידו התובע, ועובדי הנתבעת-1. הצדדים גם הגישו תיקי מוצגים, תמונות והנתבעות אף הגישו דו"ח חוקר.

5. לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אדון תחילה בנסיבות התרחשות התאונה, שאלת האחריות, האשם התורם ובמידת הצורך גם בשיעור הנכות וגובה הנזק.

   התאונה

6. הנתבעות מעלות בסיכומיהן שלל טענות בעניין מהימנות התובע וגרסתו ובנוגע לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין. אדגיש כבר כאן, שהתרשמתי שככלל גרסת התובע מהימנה, אף שניכר, לאורך כל ניהול ההליך, שהתובע מבטא חוסר אמון בכל הסובב, ברשויות בבית המשפט ואף בבא-כוחו. כמו כן, היות והעברית אינה שגורה בפיו של התובע בצורה טובה, היה בהחלט מחסום שפה שהקשה על התובע להעביר את המסרים שביקש, דבר שיצר אי התאמות, עליהן אעמוד בהמשך ככל שיעלה הצורך.

   כפי שיפורט עוד להלן, התובע השיב לשאלות בנוגע לאופן התרחשות התאונה באופן כנה ולעיתים בניגוד מוחלט לאינטרס שלו, מבלי כל התחכמות, תחכום או ניסיון למסור את הדברים בצורה שתשרת את גרסתו.

   יתירה מזו, הלכה למעשה העדים מטעם הנתבעות לא חלקו על גרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה וטעמיה.

   גם אם אניח שכטענת הנתבעות, בתחום הנזק ניתן להטיל ספק בחלק מן הדברים שמסר התובע, אין משמעות הדברים שיש לדחות את גרסתו מכל וכל, שעה שבכל הנוגע להתרחשות התאונה, ניכר שהגרסה שנמסרה בבית המשפט נכונה המתיישבת עם מכלול הראיות.

7. התובע תאר בתצהירו את אופן התרחשות התאונה, והסביר שהתבקש על ידי מעבידו לנקות את המכונה, ולאחר מכן התבקש לשמן את הסכינים. התובע טען שבעת שימון הסכינים לא שמע את המכונה עובדת שכן היה קומפרסור שעבד ומיסך את הרעש של המכונה וכך ארע שהכניס את ידו לעבר הסכינים על אף שהמכונה עבדה. התובע הוסיף שבדרך כלל עבודת הניקיון מתבצעת בבוקר כשהמכונות אינן מחוברות לחשמל ומחוץ לחממה.

   התובע טען עוד בתצהיר שמעולם לא נערכה לו הדרכת בטיחות בעבודה הנוגעת להפעלת המכונה. לדבריו, כשנה לאחר שהחל לעבוד, הביאו את מכונת הקטיף, הממונה הסביר לו בקצרה מה לעשות ומאז ועד התאונה לא היו הדרכות בעניין.

8. בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת, אמר התובע שהכיר את המכונה היטב. התובע מסר שהודרך על המכונה ורוב הזמן עבד עליה. התובע הסביר שבסוף היום היה מנקה את המכונה וזאת לאחר שהיה צריך לכבות אותה ואז להתחיל בעבודת הניקיון וכי הודרך לעשות כן. התובע הסביר שבמועד האירוע, שהתבקש לנקות את המכונה עם שמן מיוחד ומבלי לשים לב אצבעות כף יד שמאל נסחבו לתוך סכיני המכונה. התובע נשאל מדוע לא כיבה את המכונה והשיב שלא שם לב.

9. גם בעדותו אישר התובע שהוא מכיר את מכונת הקטיף ועבד עליה והסביר שעם המכונה הזו קוטפים את העלים. לדבריו, היו מנקים את המכונה בשעות הבוקר לפני תחילת העבודה. התובע הסביר שמנקים את המכונה עם מברשת. וכאשר נשאל מה הדבר הראשון שהוא עושה, השיב מכבה את המכונה עם כפתור לאחר מכן הוסיף שבבוקר היו מנתקים את המכונה מהחשמל ומוציאים אותה מחוץ לחממה. התובע השיב שידע שצריך לנתק את המכונה מהחשמל והיה עושה זאת במשך שנה וחצי לפני התאונה. התובע השיב שמישהו הסביר לו איך מנקים והסביר לו שצריך לנתק את המכונה מהחשמל לפני שמנקים. התובע אישר שהבין את ההסברים. התובע אף אישר שמי שהסביר לו גם הדגים לו איך עובדים עם המכונה ואיך מנקים אותה. ובלשונו (שמו של התובע הושמט מהציטוטים) –

   "העד (התובע): כל בוקר לא רק ניתקנו, ניתקנו וגם הזזנו למקום אחר.

   עו"ד שטיינר:זאת אומרת ידעת שלפני שמנקים את המכונה צריך לנתק אותה מהחשמל נכון?

   ת:נכון.

   ש:ועשית את זה גם במשך שנה וחצי לפני התאונה נכון?

   ת: נכון.

   ש:מישהו הדריך, כשהגעת לעבודה מישהו הדריך אותך איך עובדים עם המכונה?

   ת:הסביר לי (לא ברור).

   ש:מה הוא הסביר לך? הוא הסביר לך איך מנקים?

   ת:כן, איך מנקים, הכל הסביר לי.

   ש:הוא הסביר לך שלפני הניקיון צריך לנתק אותה מהחשמל?

   ת: כן.

   ש:והבנת את ההסברים שלו?

   ת:כן, הבנתי.

   ש:איך הוא הסביר לך? הוא גם הדגים לך? הוא הראה לך על המכונה?

   ת:כן, הדגים לי.

   ש:הוא הראה לך על המכונה איך עובדים איתה ואיך מנקים אותה?

   ת: כן.

   ש:חוץ מזה עוד מישהו הדריך אותך?

   ת:לא".

   (פרוטוקול מיום 12/5/19 (להלן: "הפרוטוקול") עמ' 12 החל משורה 19).

   התובע הסביר שביום התאונה היה בלוויה ולכן החל לעבוד מאוחר. לדבריו, לא היה רגיל לנקות את המכונה בערב אבל הממונה ביקש ממנו. כאשר נשאל מדוע לא ניתק את המכונה מהחשמל הסביר: "הוא אמר לי לנקות, לא היה לי כל כך זמן וגם הייתי רגיל לנקות בבוקר אז ככה לא ניתקתי. לחץ או משהו כזה" (שם, עמ' 13 שורה 29 ואילך). התובע אישר שבפעם הראשונה שניקה ידע שהמכונה מחוברת לחשמל, שכן ניקה עם לחץ אויר. ובלשונו -

   "ש:בעצם אפשר לומר ששכחת לנתק את הכבל של החשמל, כמו שהיית עושה בדרך כלל נכון?

   ת:נכון.

   ש:לא שמת לב.

   ת:לא שמתי לב, לא היינו מנקים גם בערב.

   ש:אבל ידעת שאתה צריך לנקות אבל לא שמת לב, שכחת, נכון?

   ת: נכון".

   (שם, עמ' 15 שורה 1 ואילך).

10. מטעם הנתבעות העידו שני עדים – מר רשף מנהל החווה ומר חדיף שהיה אחראי על המכונות ועל העובדים. העדים העידו בלא תצהיר, כאשר הודעותיהם בפני החוקר הפרטי שימשו כבסיס לגרסתם.

    מר רשף מסר בפני החוקר הפרטי שהתובע עובד בחווה מזה שנתיים וחצי. לדבריו, עם קבלת התובע הוא באופן אישי הדריך אותו על העבודה, על שימוש במכונות הקטיף ועל כך שבעת הנקיון יש לנתק את המכונה מן החשמל. ביום האירוע התובע הגיע בשעה 14:00 והחל בעבודתו על המכונה, התובע נדרש לנקות את המכונה ופצע את ידו. העד מסר שהמכונה תקינה לחלוטין, משמשת את החברה מזה 4 שנים. העד מסר שסמוך למכונה מודפסות הוראות עבודה ובטיחות וכן עובדים אצלם עובדים מעדות שונות והוא דואג להעביר לעובדים את ההוראות בשפתם. העד נשאל האם למכונה יש מגן לסכינים והשיב שצריך לנתק מהחשמל ורק אז לפרק את המגן כדי לנקות.

    מר רשף מסר בעדותו שהחל לעבוד כארבעה חודשים לפני התאונה והדריך את התובע על אופן השימוש במכונה. העד השיב שמנקים את המכונה בסוף יום העבודה ולפעמים בתחילת יום העבודה, תלוי בהחלטה שלו. העד השיב שאם לא מנקים את המכונה בסוף יום העבודה, אז נגרמת פגיעה במכונה ועבודה כפולה ביום למחרת. לדברי העד ההחלטה שלו אם לנקות את המכונה תלויה בעיקר בשעות העבודה של העובד, אם היה מתחיל בבוקר ההחלטה שלו הייתה אחרת. בגלל שהתובע באותו מועד התחיל בשעה מאוחרת, זו הייתה ההחלטה שהחליט.

    העד הסביר שהניקוי כולל ניתוק מהחשמל, פירוק הכיסוי, שימון, ניקוי מכני על ידי מברשת פלדה סגירה והמשך העבודה. הפעולה הזאת מתבצעת לפעמים במהלך שעות העבודה, לפעמים מספר פעמים. הניקוי מתבצע בדרך כלל במקום שהמכונה נמצאת. העד נשאל אם צריך להפעיל את המכונה בעת הניקוי והשיב שבדרך כלל לא. העד לא זכר אם שלח את התובע פעם שנייה לשמן את המכונה והשיב שהתאונה היא טעות אנוש וחוסר ריכוז.

    העד נשאל האם לא קיים מנגנון שמנתק את המכונה ברגע שמוציאים את מגן הסכינים והשיב שכך זה היום "אני יכול להגיד לך שהחברה, אני בקשר ישיר איתה, החברה פיתחה דור שני למכונה שהיום יש כבר כיסוי אבל בתקופה ההיא את יודעת כל הענף היה בתחילת הדרך, זו המכונה שהגיעה מארצות הברית, מאוד חדשה. אנחנו למדנו, נתנו להם כל הזמן שיפורים. היום אחרי, האירוע הזה הם כן עשו שינוי וכיסוי אבל בתקופה ההיא לא היה איזשהו מנגנון שמנתק את המכונה ברגע שפותחים את הכיסוי". (עמ' 28 שורה 33 ואילך).

11. העד מר חדיף, מסר לחוקר שמדובר במכונה לקיצוץ צמח הקנביס המופעלת על ידי מתח חשמלי. בחלל המכונה קיים גליל סכינים אופקי עם מכסה מגן. העד מסר שהתובע נדרש לנקות את המכונה וככל העובדים תודרך לבצע את העבודה באופן בטיחותי, תוך הקפדה על ניתוק המכונה ממקור המתח החשמלי ואיסור מוחלט לבצע את הניקיון כשהמכונה עובדת. על מנת לבצע את נקיון מערכת הסכינים בחלל המכונה, נדרש הנפגע לאחר כיבוי המכונה לפרק את מכסה המגן. בעת ביצוע העבודה הסתבר שלא ניתק את המכונה ממקור המתח החשמלי שלח את ידו אל חלל המכונה וכתוצאה מכך נפצע.

    בעדותו השיב מר חדיף, שבמועד התאונה היה אחראי על המכונות ועל העובדים, לדבריו הדריכו את העובדים, איך לנקות את המכונה ואיך לשמן והסבירו שצריך להוציא את התקע. העד השיב שהתובע ניקה את המכונה לפני התאונה פעמים ספורות. העד אישר שאם לא מוציאים את השקע ומפרקים חלקים מהמכונה, היא ממשיכה לעבוד. העד השיב שהמכונה נחלשת במהלך העבודה ואז נצברות כמויות אדירות של חומר לכן מנקים גם במהלך היום. בבוקר לדבריו לוקח יותר זמן לנקות אם מדובר בנקיון לא יסודי. ניקוי יסודי לוקח את אותו הזמן. לדברי העד כשיש לחץ מנקים בסוף היום.

12. לאחר שמיעת הראיות נקל לקבוע שאין מחלוקת ממשית בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה וניתן לקבוע את הממצאים הבאים:

    א.התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ככל הנראה במהלך שנת 2011 (בתצהירו כתב התובע שהחל לעבוד אצל הנתבעת כשנתיים וחצי לפני התאונה, בעדותו העיד שהחל לעבוד לפחות 4 שנים לפני התאונה (טענה שאינה מתיישבת עם מועד עלייתו ארצה), עד הנתבעת מסר שבעת התאונה התובע עבד מזה כשנתיים וחצי בחברה). עבודתו של התובע כללה זריעה, שתילה, קטיפה ועבודות כלים ידניים, מכניים וחשמליים.

    ב.על מכונת הקטיף שבה ארעה התאונה, החל התובע לעבוד כשנה וחצי לפני התאונה.

    ב.התובע היה עובד בדרך כלל בשעות הבוקר עד השעה 16:00. ביום התאונה החל לעבוד מאוחר, מאחר ובבוקר היה בלוויה ולטענתו הגיע לעבודה לבקשת מי מעובדי הנתבעת-1.

    ג.בשעות הערב, סיים לעבוד על המכונה ולבקשת הממונה עליו נדרש לנקות את המכונה עוד באותו ערב. התובע ניקה ואולם התבקש להוסיף ולשמן את החלקים במכונה. תוך כדי השימון ומאחר שהמכונה הייתה מחוברת לחשמל, החלה המכונה לעבוד וידו של התובע נתפסה בסכינים ונפגעה.

    ד.במכונה היה מגן לסכינים, ומכאן שפעולת הניקוי מחייבת הסרת המגן. במכונה לא היה מנגנון ניתוק המבטיח שעם הסרת המגן המכונה לא תפעל וכך תמנע האפשרות של פגיעה מהסכינים. מנגנון ניתוק כזה הותקן בדור החדש של המכונות.

    מעדותו של התובע, כמו גם מעדות עובדי הנתבעת עולה שהתאונה ארעה כתוצאה מטעות אנוש של התובע, שאף שידע שצריך לנתק את המכונה מהחשמל בטרם הניקוי - בשל חוסר תשומת לב, עייפות, רעש שהיה בסביבה, חוסר ריכוז, לא ניתק התובע את המכונה מן החשמל ונפגע. עוד ניתן לקבוע שבמכונה לא היה מנגנון ניתוק אוטומטי עם הסרת המגן של הסכינים, מה שאפשר את הכנסת היד למכונה בעת שהיא עובדת. כאמור, מר רשף השיב בכנות שבמכונות מהדור החדש, קיים מנגנון כזה.

    השאלה שיש לברר עתה האם בנסיבות שפורטו, קיימת לנתבעות אחריות להתרחשות התאונה.

    שאלת האחריות – המצב המשפטי

13. כפי שנפסק לא פעם, מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד על פי דין (להלן בפרק זה: "מעביד") חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת על המעביד היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14/6/11) בפסקה 9 והאסמכתאות שם).

    פקודת הבטיחות בעבודה, ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.

    החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, (12/5/1993) ת"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם (23/9/80); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר (16/5/99); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל (10/6/93); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (21/4/82)).

    המעביד חייב אם כן להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי (10/3/82)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה (28/3/88)). המעביד נדרש, אם כן, להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה על התרשלותו.

    עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9/1/84)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי לצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

14. פקודת הבטיחות בעבודה עוסקת במכונות וחלקים טעונים גידור. בפרק ג' סימן א', סעיף 37 לפקודה נקבע שכל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח:

    "37. כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח:

    (1)במנועים חשמליים, בגנרטורים חשמליים ובממירים סיבוביים – כל חלק שלהם וכל גלגל תנופה המחובר אליהם במישרין;

    (2)בכל מניע ראשי, חוץ ממניעים ראשיים כאמור בפסקה (1) – כל חלק נע שלו וכל גלגל תנופה המחובר אליו במישרין, בין שהמניע הראשי או גלגל התנופה נמצאים בבית מכונות ובין אם לאו;

    (3)בממסרת – כל חלק שלה;

    (4)במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת – כל חלק מסוכן שבהן;

    (5)במחרטה – כל חלק של מוט-גלם הבולט מעבר לראש המחרטה;

    (6)בגלגל מים או בטורבינה המונעת במים – התעלה העליונה והתעלה התחתונה;

    (7)בכל מנוע, מיתקן או ציוד אחר האמורים בפסקאות (1) עד (6) שהם מוצרי המפעל, בין שהם מיועדים לשיווק ובין שהם מיועדים לשימוש במפעל, כשהם מופעלים לשם התאמה, הרצה, ניסוי או הצגה – כל חלק שלהם הטעון גידור בהתאם לפסקאות (1) עד (6), לפי הענין;

    זולת אם הוא חלק מן האמורים בפסקאות (1), (3), (4), (5) או (7) והוא הוצב או נבנה כך שיש בו אותה מידת בטיחות לכל העובד בחצרים כאילו גודר לבטח".

    סעיף 38 לפקודה קובע את התנאים בהם עובד יכול לבוא במגע עם חלקים במכונה שלא גודרו ובין היתר נדרשים בגדי עבודה, מינוי בכתב והכשרה מיוחדת.

    סעיף 39 לפקודה מתייחס להתקני בטיחות אוטומטיים וקובע: "חלק מסוכן במכונות כאמור בסעיף 37(4) שמחמת מהות הפעולה אין להשיג את בטיחותו באמצעות מגן קבוע, יראו כאילו נתמלאו דרישות סעיף 37 אם הותקן התקן המונע באופן אוטומטי את המפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק".

15. לטענת התובע "הגנה לבטח" – הינו מונח המגדיר אפשרות שגם העובד הרשלן ביותר וגם עובד מסור וחרוץ המבצע בטעות פעולה מסוכנת, לא יפגע על ידי החלקים המסוכנים. התובע טוען שלא יכולה להיות מחלוקת שהוא נפגע על ידי מכונה שלא היה מותקן בה מנגנון הגנה על הידיים מפני אפשרות של מגע עם החלקים הנעים. התובע הפנה בעניין זה לעדות עובד הנתבעת, לפיה המכונה תמשיך לעבוד תוך הפירוק שלה גם אם מסירים ממנה חלקים, מכאן טוען התובע, כי משהמכונה לא הייתה מגודרת לבטח, הנתבעת הפרה חובה חקוקה.

16. הנתבעות בסיכומיהן טענו שיש לדחות את טענות התובע בנוגע לכך שהנתבעת-1, לא קיימה את המוטל עליה בהתאם לפקודת הבטיחות בעבודה. לטענתן מדובר בטענה שנטענה בעלמא בלבד, ללא ביסוס עובדתי כלשהו או חוות דעת מומחה כנדרש. לטענתן התובע כלל לא טרח לצרף תמונות או אסמכתא אשר יש בהן כדי לבסס שישנו ליקוי בטיחותי במכונה. לטענת הנתבעות מעדויות העדים מטעמן עולה באופן חד משמעי שהמכונה ממנה נפגע התובע הייתה מכונה חדשה, תקינה ומגודרת כנדרש, כאשר לצורך ניקוי יש להסיר את המיגון הקיים.

    הנתבעות מוסיפות עוד שאין חולק שהמעביד נדרש לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה אולם לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה כשלעצמן ואחריותו של המעביד אינה מוחלטת. הנתבעות טוענות שאחריות מושגית לבדה אינה מספיקה להטלת חבות בנזיקין. ולשיטתן על התובע להראות שהופרה חובת זהירות קונקרטית וכי קיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק ובמקרה דנן אלה לא הוכחו.

17. קשה לחלוק שלמעביד, חובות חוקיות ברורות וחד משמעיות ומכאן גם חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית כלפי התובע, אשר ביצע עבודה באמצעות מכונה המצוידת בסכינים חדות ומסוכנות. השאלה בה יש להכריע האם הופרו חובות אלו והאם הועמד התובע בסכנה.

18. הפסיקה עסקה רבות בחובת ה"גידור לבטח" ונקבעו אמות מידה ברורות לפיהן החובה לגדור לבטח חלק מסוכן של מכונה, היא חובה אישית המוטלת על מחזיק המכונה (בענייננו הנתבעת-1). כמו כן, חובתו של המחזיק לגדר חלק מסוכן במכונה קיימת ונשארת, גם כשמדובר בפועל רשלן. אם מאיזו סיבה שהיא, ולו גם באשמת העובד הנפגע, המכונה אינה מגודרת כהלכה וכתוצאה מזה נגרם לו נזק, הרי שנוצרה העוולה של היפר חובה שבחוק לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בהתאם להלכה, גם אם לא ניתן לגדר את המכונה לבטח אין זו הגנה למעביד, ועליו לפצות את העובד שנפגע. כך לדוגמא נקבע: "לא די בכך כי לעובד זהיר אינה נשקפת סכנה. החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל. כל עוד ניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא עובד 'סביר') עלול להיפגע על-ידי מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש, הרי חלק זה הוא 'מסוכן' וטעון 'גידור בטוח', והוא גידור המונע כל מגע גופני..." (ע"א 211/63 כתון יחזקאל נ' אברהם ושמואל קלפר (30/4/64), (עמ' 585); כן ראו 227/67 אמסלם נ' כץ (7/6/68). ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ (5/8/82); ע"א 448/87 המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן (4/10/89)).

    בהתאם לסעיף 39 לפקודת הבטיחות בעבודה, חלה על מעביד החובה להתקין במכונה מפסק אוטומטי, אם לא ניתן לגדר לבטח את חלקיה המסוכנים. כמו כן, בהתאם להלכה הפסוקה, גידור לבטח הוא אמצעי העשוי למנוע באופן מוחלט את המגע, כל עוד החלק ממשיך להיות מסוכן, גם אם על ידי כך תסוכל הפעלת המכונה: "לאור האמור עד כה, אין להשלים עם התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הראשונה, אשר לפיה הטילה את מלוא האחריות לאירוע התאונה על המערער דווקא. מסקנה זו לא יכולה להתקבל, כאשר הוכח, שהמשיבה הפרה חובה חקוקה במובן זה שלא התקינה במכונה שבה עסקינן גידור לבטח, שהיה בו כדי להפסיק את פעולתה, באורח אוטומאטי, מיד עם הכנסת ידו או חלק גופו של המפעיל לתוך האזור המסוכן של המכונה" (ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ (7/9/89); ע"א 100/66 שלמה בראון נ. "פעמון" יעקב בנצינברג ובניו מפעל מתכת ויציקה, (7/7/66); תא (רמ') 20522-09-10 אדיר סבג נ' י. ח. מ. אלקטרו מכניקה בע"מ (15/3/14) להלן: "עניין סבג")).

    בעניין סבג המכונה פעלה בעת שהמגן היה מורם ולא היה בגידור הקיים כדי לעצור את הפעלתה של המכונה באורח אוטומטי. בית המשפט התייחס לכך, שהרמת המגן לא גרמה לעצירת פעולת המכונה ולא מנעה הכנסת אצבעות לחלק המסוכן שבה - בכך בוטלה ההגנה שבמגן. בית המשפט סקר שם את הפסיקה, וקבע שהחלת ההלכות מביאה למסקנה שהופרה חובה חקוקה של המעבידה לגדר לבטח את החלקים המסוכנים של המכונה שם. בית המשפט קבע ששומה היה על המעביד לוודא שאף הכנסה בשוגג של איבר גוף לאיזור המסוכן, תוביל להפסקת פעולת המכונה, דבר זה לא נעשה ודי בכך כדי להביא להטלת אחריות על המעביד מכוח הפרת החובה המוחלטת הגלומה בהוראת סעיף 37 לפקודת הבטיחות.

    הפסיקה הוסיפה וקבעה, שהפרת חובת הגידור לבטח עשויה כשלעצמה להקים חבות ברשלנות, שכן הפרה של סטנדרט ההתנהגות שנקבע בדבר חקיקה עשויה לשמש כאמת מידה להפרת סטנדרט הזהירות הנדרש במסגרת עוולת הרשלנות (ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה (5/7/82); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (9/11/82); ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג, (26/2/85)). אומנם, אמת המידה שנקבעה בחיקוק יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת מ"האדם הסביר" במסגרת ניתוח סטנדרט ההתנהגות הנדרש לצורך התקיימות רכיב ה"התרשלות" שבעוולת הרשלנות (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר (14/7/83); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (14.12.06); ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ (17.4.2007); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.09), בפסקה 38 לפסק-הדין). לפיכך, עצם הקביעה לפיה הופרה חובה חקוקה אין בה כדי להביא בהכרח למסקנה לפיה הופרה חובת הזהירות (ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל (13/5/02); ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.06), בפסקה 17 לפסק דין); עם זאת, הפרת החובה מהווה אינדיקציה לקביעת קיומה של רשלנות והיקפה (עא 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27/12/2010); תא (י-ם) 1320-04-12 רוני רדו רקולצה נ' מוצרי הכט מתכות בע"מ (17/9/15) להלן: "עניין רוני רדו רקולצה").

    בתי המשפט חזרו וקבעו, שהעדר גידור לבטח, כאשר הכוונה לגידור שיש בו כדי למנוע כל מגע עם החלקים המסוכנים במכונה כאשר המכונה פועלת, מטיל אחריות על המעביד. כך גם במקרים בהם לא היה קיים במכונה מגן כלשהו שימנע מהעובד להכניס את ידו למירווח שבין שני חלקי המכונה, ולא היה גידור שיעצור את הפעלתה האוטומטית של המכונה במקרה של תקלה, דהיינו מגן משולב אשר בהתרוממו נפסק באופן אוטומטי מהלך המכונה וכל עוד שאינו חוזר למקומו אי אפשר להניעה (ראו דברים שקבע בית המשפט בעא 165/73 יהודה עובדיה נ' יפו מור בע"מ (18/12/73) להלן: "עניין עובדיה")).

19. במקרה דנן, כזכור, מן העדויות עלה שהיה מגן לסכינים אותו היה צריך להסיר, על מנת שתהא גישה לסכינים לצורך ניקוי המכונה, ואולם לאחר הסרת המגן התאפשרה הפעלת המכונה, הכנסת יד לסכינים ומכאן הפגיעה שנגרמה לתובע. אכן התובע שגה משלא ניתק את המכונה מהחשמל, ואולם בדיוק על מנת למנוע טעות אנוש מסוג זה, חלה חובת הגידור לבטח.

    אינני מתעלמת מכך שהנתבעת רכשה את המכונה ולא בנתה אותה ומן הסתם אינה אמונה על תכנון המכונה או שינוי אופן התפקוד שבה. אולם, דווקא בשל הסכנה הקיימת שהנתבעת הייתה מודעת לה, כפי שעלה מעדות העדים מטעמה, ניתן היה לדאוג להקטין את הסיכון או למגרו ובהקשר זה לא היה די במתן הנחיות לנקות את המכונה כאשר היא מנותקת מהחשמל, אלא היה צורך לנקוט אמצעים נוספים שיבטיחו שלא ייווצר מצב שהעובד יפגע גם אם שגה, שכח או התבלבל.

    הדברים הם בבחינת קל וחומר, כאשר עלה מן העדויות שפעולה זו של ניקוי הסכינים היא פעולה נדרשת, חוזרת ונשנית, שנעשית לעיתים מספר פעמים ביום. במצב כזה, האפשרות שעובד יתבלבל במהלך ביצוע העבודה, הינה ממשית ומעמידה את העובדים בסכנה.

    הנתבעת טענה שהתובע לא טרח להביא חוות דעת מומחה על מנת להוכיח את טענותיו ואולם לנוכח ההוראות הברורות בפקודת הבטיחות בעבודה, לא נדרשת חוות דעת כזו. על הנתבעת הייתה החובה להוכיח שנקטה בכל האמצעים הסבירים ועמדה בהוראת הגידור לבטח הנמצאת בפקודת הבטיחות בעבודה. מהוראות הפקודה עולה שחלק של המכונה הוא מסוכן, שעה שנשקפת ממנו סכנה סבירה לגופו של עובד וכאשר ניתן לחזות באופן סביר מראש שגופו של עובד עלול לבוא במגע עם חלק זה ולהינזק. ללא ספק הסכינים במכונה מהווים חלק מסוכן והעמידו את התובע בסכנה.

    טענת הנתבעת, שהמדובר בסיכון אינהרנטי לעבודה עמו צריך להשלים, דינה להידחות. קטיעת אצבעותיו של עובד, כתוצאה משגגה במהלך העבודה אינה סיכון אינהרנטי הטמון בעבודה עצמה, מדובר בתוצאה אומללה של העדר נקיטת אמצעי בטיחות מספיקים.

    חובת הנתבעת הייתה לחשוב על דרכים בהם ניתן היה להקטין את הסיכון, החל מבדיקת האפשרות הטכנית למנוע את הפעלת המכונה כאשר המגן מורם וכלה במתן הוראות ברורות לפיהן הניקוי יעשה תמיד במקום בו לא קיימת אפשרות של חיבור המכונה לחשמל. התובע בעצמו תאר שהניקוי בשעות הבוקר נעשה מחוץ לחממה במקום שהמכונה לא יכולה להיות מחוברת לחשמל. כמו כן, ניתן היה להורות על שימוש בכפפות או באמצעי שיאפשר את הניקוי ללא החדרת היד לעבר הסכינים או בכל אמצעי אחר שיש בו כדי להקטין את הסיכון. ניתן היה לחשוב על דרכים נוספות – כגון רענון הוראות הבטיחות, שילוט אזהרה על המגן או כל דרך שתביא לתודעת העובד שעליו לוודא שהמכונה מנותקת מן החשמל בטרם הניקוי. אמנם התובע אישר שידע שבעת ניקוי המכונה יש לנתק אותה מן החשמל ואישר ששגה, אולם הנתבעות לא טרחו להוכיח שניתנו הוראות בטיחות בכתב, שנעשה ריענון של הוראות הבטיחות והובהרה לעובדים חזור והבהר הסכנה הגלומה בניקוי המכונה, על מנת שיזהרו שבעתיים.

    העדים מטעם הנתבעת עצמם העידו שבדור החדש של המכונות לא מתאפשרת הפעלת המכונה ללא המגן וגם מכך ניתן ללמוד שמדובר בסכנה שהייתה ידועה ושניתן היה למגרה.

    בנסיבות שפורטו, הכף נוטה לעבר הטלת אחריות על הנתבעות בשל קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות בשל כך שהתאפשרה הפעלת המכונה בעת הסרת המגן של הסכינים והנתבעת-1 לא עשתה דבר כדי למגר את הסכנה או להפחיתה.

    הנתבעות טוענות, כי ככל שתמצא אחריות, לפתחו של התובע מונח אשם תורם נכבד. אדון עתה בטענה זו.

    אשם תורם - האמנם?

20. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי (1/10/03)).

    שעה שמדובר בניסיון לייחס אשם תורם לעובד, המגמה השלטת חזרה ונשנתה בפסיקה ועל פיה כאשר המדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים ושהעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו. עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה. אולם, כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית כפי שפורטה לעיל, הוטלה על העובד אחריות כבדה ואפילו כבדה מזו של המעביד (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (21/04/82); ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9/1/84); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטג'י פרחן (19/11/87)).

    טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו וניסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. עובד העושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על ידי המעביד. על כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא שעובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על ידי המעביד או על ידי אחר – כגון מזמין העבודה, בעל המקרקעין. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד.

    יודגש, שהנטל להוכחת קיומו של אשם תורם מוטל על הנתבעות, קל וחומר כך הוא כאשר הנתבעות מבקשות לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מכריע.

    למותר לציין, שעובד המבצע עבודה, אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו אישי, כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים, ומשכך לא כל טעות צריכה לעמוד כנגדו, שכן דרך כלל לא נצפה מעובד שיצא חוצץ נגד הוראות הממונים עליו ואכן התובע שנדרש לנקות את המכונה לא יצא חוצץ נגד הדרישה. אין חולק שמדובר היה בחלק מתפקידו, ואולם חוסר הריכוז, השעה בה התבקש לבצע את העבודה בשעות הערב, במקום שהמכונה יכולה להיות מחוברת לחשמל, סביבת העבודה הרועשת ומכלול הנסיבות הביאו לתאונה האומללה. חשוב להדגיש שהעברית אינה שגורה בפיו של התובע והנחיות ככל שניתנו ניתנו באמצעות עובדים אחרים, מבלי שהוכח שניתנו לו הנחיות בכתב בשפתו ויכול מבלי שניתן היה לוודא שהבין את מהות הסכנה ומשמעותה (ראו בעניין זה: ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (31/10/02), ראה גם: ע"א 3769/97 דהן נ' דני (17/11/99)).

21. בנסיבות שתוארו, גם אם טעה התובע בכך שהכניס את ידו למכונה בשעה שהייתה מחוברת לחשמל, יש לראות בכך טעות שיש בה כדי להטיל עליו אשם תורם סביר. המעביד הוא זה שהעמיד את התובע לפני סיכונים מיותרים אשר לא היו אינהרנטיים לעבודתו ואשר ניתן היה למונעם באמצעים סבירים, של הקפדה על סביבת עבודה בטוחה, הסבר מפורט ומתועד על הסיכונים והעדר נגישות לסכינים כשהמכונה בפעולה. לעומת זאת, התובע לכל היותר טעה בכך בכך שבמהלך עבודה שמעבידו הורה לו לבצעה, הכניס את ידו למכונה. ההשוואה בין "האשמה המוסרית" של המעביד הנובעת ממעשיו ומחדליו בכל הנוגע לאי נקיטת שיטות עבודה בטוחות למניעת הסיכון הנדון, לבין מחדלו של העובד-התובע, אשר בנסיבות האמורות לא נתן דעתו על מלוא המשמעות של מעשהו - מובילה למסקנה, כי גם אם טעה התובע, אשמתו המוסרית קטנה לעין ערוך מאשמת המעביד.

    בהקשר זה יפים הדברים שקבע בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' (28/3/88) -

    "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (עמ' 425).

22. כאשר דובר במקרים, של הפרת החובה לגידור לבטח, נעה הפסיקה בין הטלת אשם תורם כבד ביותר לבין הימנעות מהטלת אשם תורם כלל – כך לדוגמא, בעניין עובדיה, קבע בית המשפט כי העובד ידע היטב שקיים איסור לבצע את הפעולה שביצע, ואף הודה שבנוכחותו של משגיח לא היה עושה כן, יתירה מזו, העובד הוזהר מפני ביצוע הפעולה לפני ביצועה והעובד לא שעה לאזהרה ובכל זאת קבע בית המשפט שהמעביד הפר חובה חקוקה הולכת ונמשכת, ואפשר את ביצוע הפעולה על ידי העובד בנסיבות אלה שינה בית המשפט את החלוקה שנקבעה בבית משפט דלמטה (60% על העובד) וקבע שיש להטיל עליו 40% אחריות בלבד.

    המקרה דנן שונה כמובן, התובע לא ביצע פעולה מכוונת אסורה ואף לא הוזהר בטרם ביצוע הפעולה, אלא כשל כבן אנוש, בחוסר תשומת לב לכך שהמכונה מחוברת לחשמל.

    בתא (ת"א) 2018/01 הרב ישראלזון שלמה נ' המצות המהודרות בע"מ (14/9/2005) – כאשר דובר בעובד שהפעיל על דעת עצמו את המכונה, למרות שלא היה מתפקידו להפעילה, הטיל בית המשפט אשם תורם בשיעור של 30%.

    בעא 449/81בן לב בע"מ נ' ברכה ממגד (20/11/84) – דובר בעובדת אשר התעלמה מהוראות הבטיחות במפעל והכניסה ידה אל מעבר למגן המכונה על מנת לבצע את עבודתה. בית המשפט בערכאה דלמטה הפחית 15% בגין רשלנותה התורמת. בית המשפט העליון קבע שהעובדות חטאה בנסיבות העניין ברשלנות של ממש הצריכה למצוא ביטוי בקביעת החלוקה במידת הרשלנות והשית 30% אשם תורם.

    בעא 3719/01 אגברייה עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (31/10/2002), כאשר העובד החל לעבוד על המכונה בבוקר התאונה והחליף עובד מנוסה החליט בית המשפט העליון שלא להשית אשם תורם כלל, בשים לב שהעין האלקטרונית שאמורה הייתה למנוע את ירידת הסכין לא עבדה. גם מקרה זה, אינו דומה לענייננו, שעה שהתובע היה עובד מנוסה, ידע היטב ואישר כי הודרך לבצע את הניקוי כאשר המכונה מנותקת מהחשמל ולא מדובר בחלק במכונה שהיה תקול.

    בעניין סופריור – נמנע בית המשפט העליון מהטלת אשם תורם בקובעו, כי מידת אשמו של העובד אינו מצדיק זאת. כך גם בת"א 51632-11-14 אטאלי דגאפו נ' שת"מ חיפה בע"מ (28/6/16) שם קבע בית המשפט כי העובד פעל בהתאם למצופה ממנו ואין להטיל עליו אשם תורם.

    בעניין קריכלי, שם פעל העובדה באמצעות ידיו במקום מכשור שיועד לכך, השית בית המשפט אשם תורם בשיעור של 10%. כך גם בעניין רוני רדו רקולצה, שעה שהעובד, החליט לבצע פעולה בדרך מסוכנת.

23. בענייננו התובע העיד בהגינותו שקיבל הדרכה, ידע איך לנקות את המכונה, ידע שעליו לנתק אותה מהחשמל ובכל זאת, מתוך היסח הדעת, וחוסר תשומת לב הכניס ידיו לעבר הסכינים כאשר המכונה פועלת. לאחר בחינת הפסיקה, ומכלול הנסיבות המפורטות, סבורני ששעה שניתן להניח שהעובד אינו אדם חסר בינה ועליו להיות מרוכז בעבודתו, להימנע מסיכונים מיותרים ולבצע את עבודתו תוך תשומת לב למעשיו, נכון להטיל בנסיבות המקרה דנן אשם תורם על הצד הנמוך בשיעור של 15%.

24. משהוכרעה שאלת האחריות יש לדון בנזק בשיעור הנזק ואולם תחילה יש לבחון את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע.

    הנכות הרפואית 

25. לאחר התאונה הוטס התובע לבית החולים, שם נמצאו חתכים מרובים באספקט של אצבעות 4-3-2, נמצא חסר עצם של גליל אמצעי אצבע 2 וקצה אצבע וחסר מנגנון היישור במפרק הבין גלילי המקורב. התובע נותח ובוצע קיבוע עם מסמר קירשנר באצבע 2, כריתת שארית הגליל המרוחק ותפירת העור באצבע 3, תפירת העור באצבע 4. התובע שוחרר מבית החולים לאחר כ- 6 ימים והיה במעקב בקהילה. בתאריך 29/10/13 תועד שהתובע סובל מהגבלה קשה בכיפוף אצבעות 2-3 עם עיוות של הגליל האמצעי באצבע 2 לכיוון אולנארי. באותו מועד, נעשתה חבישה והוצאת תפרים, היד קובעה בסד והתובע הופנה לריפוי בעיסוק. בהמשך הוצאו מסמרי קירשנר ותועדה הגבלה בכיפוף האצבעות שנפגעו. התובע המשיך לבצע במשך תקופה ארוכה ריפוי בעיסוק. התובע התלונן בפני רופאיו על נפיחות באצבע כף, יד 2, על כך שאינו יכול לתפקד עם יד שמאל והוצע לו לעבור ניתוח נוסף.

26. מומחה מטעם התובע, ד"ר עמיהוד ששון, העריך את נכותו של התובע בשיעור של 10% בגין קשיון לא נוח באצבע 2, 10% בגין קטיעת גליל מרוחק אצבע 3 ו- 5% בגין עיוות של הצפורן באצבע 4. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר גד ביאליק, העריך נכות בשיעור 10% בגין קשיון לא נוח באצבע-2 ו- 5% בגין קשיון נוח באצבע 3.

27. נוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים מונה ד"ר מוריס אגסי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה סקר באריכות את המסמכים הרפואיים ומצבו של התובע. בפני המומחה התלונן התובע על כאבים באצבעות שנפגעו, עיוות והגבלה בתנועות אצבעות 3-2, צלקות באצבעות שנפגעו, קושי בהחזקת חפצים ביד השמאלית, מוגבלות בתפקוד הפיזי ביד השמאלית.

    המומחה בדק את התובע ומצא שאין דלדול שרירים בכף היד השמאלית, באצבע 2, מצא עיוות האצבע והציפורן, צלקת בלתי רגישה למגע, קשיון מפרקים ומגבלות בהטיה. באצבע 3 נמצאה צלקת בלתי רגישה למגע, קטיעה של הגליל המרוחק ועיוות הציפורן. באצבע 4, נמצאה צלקת בלתי רגישה למגע ועיוות הציפורן. המומחה קבע שאופוזיציה בין האגודל לאצבעות 5-4-3 שמורה וכין אין אופוזיציה בין האגודל לאצבע 2, התחושה שמורה באזור עצבוב מידיאני, אולינארי ורדיאלי. בעת קמיצת אגרוף קיימת רכיבה של אצבע 2 מעל אצבע 3 באיזור המפרק הבין גלילי, המרחק בין קצה אצבע 3 לכף היד 3 ס"מ, קצות אצבעות 4-5 מגיעות לכף היד.

    צילומי הדמיה העלו קיבוע של מפרק ה- PIP באצבע 2, שינויים ניוונים קשים במפרק DIP, הטיה אולינארית של אצבע 2 בזוית של 50 מעלות באזור מפרק PIP, אצבע 3 לאחר קטיעה של הגליל המרוחק, המפרקים שמורים.

    המומחה קבע שנכותו של התובע נקבעת לפי סעיף 44 (1) המפנה לסעיף 43 (2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1955 (להלן: "התקנות") ב- 10% נכות לצמיתות בגין קשיון לא נוח של אצבע 2; 5% נכות בגין קטיעה של הגליל המרוחק באצבע 3 לפי סעיף 43 (3) לתקנות וכן 2% נכות בגין הגבלה במפרק PIP – סה"כ 7% נכות באצבע 3; בגין הצלקות ועיוות הצפורניים באצבעות 4-3 מחצית סעיף 75 (1) לתקנות – 5% נכות לצמיתות. סה"כ 16.3% נכות ו- 5% נכות אסתטית. המומחה קבע נכויות זמניות עד לאחר שנה מאז התאונה. המומחה הוסיף וקבע שמצבו של התובע סטטי, התובע יתקשה בעבודות פיזיות ביד השמאלית, לגבי דידו יש מקום לקטיעת אצבע-2.

28. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4/2/2002); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007); ע"א 293/88 ניימן יצחק נ' מוניטי רבי (31/12/88)).

    הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט ולא חלקו על קביעותיו. אמנם במוסד לביטוח לאומי נקבעו נכויות גבוהות יותר, אך שעה שהמומחה מטעם בית המשפט בדק את התובע במועד מאוחר לבדיקתו במוסד לביטוח לאומי, התייחס באריכות למצבו של התובע וקביעותיו סבירות ומתיישבות עם החומר הרפואי, אין לי אלא לאמצן.

    משכך נכותו הרפואית של התובע עומדת על 20.4% כאשר 5% מתוך נכות זו היא בגין צלקות.

     

    מצבו התפקודי של התובע

29. מתצהירו של התובע עולה שעלה לארץ בגיל 24 לערך בשנת 2010, לאחר עלייתו נקלט במרכז הקליטה "כנען" שבצפת. לדבריו, לאחר קליטתו החל ללמוד עברית, במרכז הקליטה אך השפה הייתה מאוד קשה, וכיום הוא מדבר עברית בסיסית בלבד, מבין באופן חלקי את מה ששואלים ויש לו קושי רב לענות. כשנה לאחר עלייתו ארצה שהיה בן כ- 25 החל לעבוד אצל הנתבעת בעבודת כפיים. התובע לא חזר לעבודתו לאחר הפגיעה.

    התובע טען בתצהירו שבעקבות התאונה ידו השמאלית אינה מתפקדת ואינו יכול לעשות איתה כלום בטח שלא לעבוד איתה ולהפעיל עליה עומס. לדבריו רק בחודש ינואר 2017 מצא עבודה במשרה חלקית, בתפקיד של איסוף קרטונים ושכרו נע בסביבות 2,400 ₪.

    בסיכומיו טוען התובע שאין מחלוקת שלא שב לעבודה בנתבעת או לעבודות פיזיות אחרות. לטענתו לאור העובדה שהוא מחוסר השכלה בסיסית, אינו יודע קרוא וכתוב, הרי שהפגיעה בכף ידו הותירה אותו מוגבל ביותר בסוג העבודות שהוא יכול לבצע.

    התובע מוסיף וטוען, אלמלא התאונה, יכול היה להשתכר לפחות שכר ממוצע במשק ונכותו התפקודית עולה לאין ערוך על שיעור הנכות הרפואית.

    בעדותו השיב התובע שקשה לו לתפוס כמה דפים, אינו משתמש ביד שמאל בעבודה, אלא ביד ימין תופס את הקרטון וזורק, וגם עוזרים לו.

30. הנתבעת טוענת שעדותו של התובע אינה מתיישבת עם חוות דעת המומחה. בנוסף הגישה הנתבעת לבית המשפט דו"ח חוקר פרטי וצילומים המתעדים את התובע, בהם רואים את התובע מבצע שימוש בידו השמאלית הן בנשיאת משקל (מרים וסוחב את בתו) והן בביצוע פעולות עדינות (שימוש ולחיצה בפלאפון) ומכאן לטענתה, מגבלות התובע הן זניחות ורחוקות מהתמונה שהתובע מנסה לצייר בפני בית המשפט.

    לטענת הנתבעת, גם טענת התובע שחזר לעבודה חלקית משנת 2017, התגלתה כרחוקה מן האמת, כאשר התובע תועד על ידי החוקר במקום עבודתו כ-10 שעות. התובע השיב בעדותו שנותר במקום העבודה עם חברים, ואולם הנתבעת מפקפקת בכך, ואף מפנה לדבריו של התובע שלעיתים מחליף עובד אחר ומקבל את שכרו במזומן.

    לטענת הנתבעת, התובע מסוגל לבצע שימוש בידו השמאלית לרבות ביצוע עבודות פיזיות, דבר העולה בקנה אחד עם הנכות שנקבעה לו על ידי המומחה מטעם בית המשפט. הנתבעת מוסיפה שגם מאישור רציפות הביטוח עולה שהתובע משתכר כיום בהיקף נרחב, ומכל מקום יש לדחות את טענת התובע שלא יכל לשוב לעבודתו עד לשנת 2017.

    הנתבעת מדגישה שהתובע לא הביא כל ראיות שיש בהן כדי לשפוך אור על מצבו ומגבלותיו ובכלל זה עדות אמו וארוסתו, והימנעות זו אמורה לפעול כנגדו.

    עוד טוענת הנתבעת, שהתובע נמנע מלהקטין את הנזק בכך שלא פנה למחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי, כאשר הן בתצהירו והן בקדם המשפט טען שאכן פנה ואולם מעדותו הסתבר שלא עשה כן.

31. בעדותו של התובע, שבה ועלתה מגבלת השפה, חוסר ההבנה והתקשורת שלו עם בית המשפט ועורך דינו וגם חוסר האמון בכל הסובבים. כך לדוגמא ניכר שכאשר התובע התייחס למחלקת השיקום בביטוח לאומי בדבריו בקדם המשפט, או בעדותו, כלל לא הבין במה מדובר. התובע השיב בתחילה שפנה למחלקת השיקום, לאחר שהוסבר לו שמדובר בכך שיעזרו לו לחזור לעבודה השיב שלא פנה, והסביר: "אני לא ביקשתי מביטוח לאומי שיחפשו לי עבודה אלא אמרתי הבטחת הכנסה או משהו כזה, ההכנסה שלי לא מספיקה לי, הלכתי לבקש" (שם, עמ' 17 שורות 26-25). התובע מופנה לתצהירו ולתשובות לשאלון שם טען שפנה למחלקת השיקום והשיב שלא הלך לביטוח לאומי בשביל עבודה וחזר והשיב כאשר עומת עם דבריו: "לא יודע, לא הלכתי לביטוח לאומי בשביל שיחפשו לי עבודה, אמרתי להם תעזרו לי, יש לי ילדים ולא מספיק לי הכסף. הם אמרו לי עם תאונת עבודה לא מוסיפים כסף אז הלכתי הביתה. נתתי עבודה 4 שעות ואין לי אישור" (שם עמ' 18 שורה 4 ואילך). וכך שוב ושוב ניכר שהתובע לא מבין במה מדובר, שכן כאשר נאמר לו שבדיון הקודם נאמר שיש בביטוח הלאומי שיקום שיכולים לעזור לו ללמוד, השיב שאת זה נתנו לו, אבל: "אני לא למדתי כלום. אמרתי להם לא למדתי להם כלום. לא למדתי גם באתיופיה, אמרתי להם, אני לא יודע איך אני יכול ללמוד את השפה.... אני לא מבין כלום. אמרו לי תלמד משהו עם תואר, אמרתי אני לא יודע לקרוא אנגלית, אני לא יודע לקרוא עברית, אני לא יודע לקרוא אמהרית" (שם עמ' 18 שורה 21 ואילך). בשלב זה ציין ב"כ הנתבעת שאין לו בעיה שב"כ התובע ירענן את זכרונו, וב"כ התובע השיב שהתובע פנה ואמרו לו שאין לו נתוני יסוד כדי לעשות שיקום. ממסמך שהגיש ב"כ הנתבעת עולה שבבדיקה שנערכה במחלקת השיקום נמסר שלא הוגשה תביעה למחלקה (נ/3).

    אשר לעבודה הנוכחית, התובע השיב שהוא עובד בה מזה כשנתיים, שלוש וחצי שעות כל יום, התובע עומת עם התמונות והסרטונים של החוקר הפרטי והשיב שהוא יכול להחזיק מכשיר פלאפון ולהרים את בתו. וכאשר הוצג לו שהוא נכנס לעבודה ויוצא לאחר כ- 10 שעות השיב שהוא מקבל שלוש וחצי שעות מהקבלן, לפעמים הוא נשאר שם, ואם מישהו לא בא הוא מחליף אותו והוא מקבל על כך כסף במזומן. התובע שב והסביר שמדובר בפעם בחודש אולי והוא מקבל משהו כמו 100 ₪ מהמנהל.

32. בחינת נתוני השתכרותו של התובע לפי טופס רציפות ביטוח ותלושי שכר שהוגשו מעלים, שלפני התאונה בסיס שכרו של התובע הגיע לכדי כ– 8,000 ₪. לאחר התאונה, החל התובע לעבוד בשנת 2017, כאשר בשנת 2017 שכרו הסתכמה הכנסתו בשכר מצטבר של - 29,778 ₪, דהיינו 2,481 ₪ לחודש; בשנת 2018 שכר מצטבר של 30,488 ₪, דהיינו 2,540 ₪ לחודש; בשנת 2019 שכר מצטבר של 49,265 ₪, דהיינו 4,105 ₪ לחודש. משמעות הדברים היא שהתובע לא הצליח להגיע לרמת שכרו קודם לתאונה.

33. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

34. נדמה שאין צורך להכביר מילים על כך שהנכות התפקודית שנגרמה לתובע הינה נכות משמעותית, שעולה על הנכות הרפואית. התובע נפגע בהיותו עולה חדש יחסית, כאשר הוא לא דובר את השפה וקשת העבודות העיקריות בהן יכל לעבוד הן בעיקר עבודות כפיים.

    התובע הוכיח בעבודתו אצל הנתבעת-1, יכולת עבודת כפיים, יכולת להשתלב במסגרת עבודה, עמידה בדרישות שנדרשו ממנו והגיע לרמת שכר לא מבוטלת.

    התאונה קטעה את הכל באחת. חרף טענות הנתבעת ועל אף שרואים בסרט שצילם החוקר הפרטי שהתובע מסוגל לעשות דברים ביד השמאלית, קשה שלא להתרשם שהתובע לא מסוגל לעבודות מאומצות ביד השמאלית, כפי שגם קבע המומחה מטעם בית המשפט. התובע לא מסוגל עוד לעבודת כפיים כפי שביצע עובר לתאונה ובכך הפסיד אופק עבודה משמעותי ומתגמל.

    גם אם התובע ניסה להקטין מהיקף עבודתו לעת הזו, וגם אם אניח שהתובע מקבל לעיתים מפעם לפעם שכר במזומן, ניכר שהתובע לא הצליח על אף חלוף הזמן לשוב לתפקוד כפי שהיה קודם לתאונה. הכנסותיו של התובע מדברות בעד עצמן. התובע מגיע לכדי מחצית מן ההכנסה שהייתה לו במועד התאונה.

    בנסיבות העניין ובשים לב לכך שמדובר במי שאופק העבודות הפתוחות לפניו מוגבל מלכתחילה, בהינתן שהתובע הפסיד אופק שלם של עבודות בהן נדרשת עבודה מאומצת של שתי הידיים, עבודות שיכל לבצע טרם התאונה, בשים לב לכך שקשת העבודות המתאימות לתובע הן עבודות כפיים דווקא, אני סבורה שנכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית.

    על אף האמור, קשה שלא להתרשם, כי התובע מסוגל ליותר ממה שהוא מבצע, וצודקת במידה מסויימת הנתבעת בטענה שעל התובע לפעול להקטין את הנזק. אין סיבה במצבו הרפואי והתפקודי של התובע שהתובע יעבוד רק 3-4 שעות ביום כטענתו. ללא ספק, התובע נותר בעל כושר עבודה ויכול היה למצוא אופק תעסוקתי ועבודה מתאימה גם בשים לב למגבלות ביד - דבר אשר כנראה לא נעשה לאורך השנים; בין משום שיעור התגמולים שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי; בין משום שהוא עובד מעבר להיקף הנטען על ידו ומקבל חלק מן השכר במזומן כפי שהעיד ובין משום טעמים שאין להם דבר וחצי דבר עם התאונה ובכלל זה העובדה שאינו יודע עדיין את השפה, והוא מתקשה להשתלב.

    בגדר שיקולי, נתתי דעתי למעמדו של התובע, להשכלתו, לזרותו ומכאן למגבלות אינהרנטיות לגבי סוגים מסויימים של עבודות, כמו גם לעובדה שהיה עובד כפיים מלכתחילה ושזה האופק המתאים לו. כל זאת, ברוח הדברים שנאמרו בעניין גירוגיסיאן:

    "כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו…. כך, למשל, במקרה של תובע שהוא פועל בניין ונגרמה לו נכות רפואית אורטופדית בשיעור 20% עקב פגיעה ברגלו. נכות רפואית זו יש בה לשקף נכות פונקציונלית לגבי כל אדם בשיעור דומה של 20% אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, יתכן ונכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20, לדוגמה, בשיעור 40".נ

    אומנם, המגבלות התפקודיות מהן סובל התובע, מגבילות אותו בסוג העבודות בהן הוא יכול לבחור ובסוג הכיוון התעסוקתי אליו הוא יכול לפנות - על אף האמור, מדובר בבחור צעיר, בעל יכולת להסתגל למצבו התפקודי, ועליו לפעול על מנת להקטין את הנזק.

    לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה אני מוצאת, לקבוע, כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי היא בשיעור של 25%, דהיינו התאונה גרעה כרבע מכושר עבודתו.

    משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    ראשי הנזק

35. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

    התובע יליד: 8/6/86.

    מועד התאונה: 10/10/13.

    גיל התובע בעת התאונה: 27 ו- 4 חודשים.

    גיל התובע כיום: כ- 34.

    שיעור נכות רפואית: 20.400%. שיעור נכות תפקודית: 25%.

     

     

    הפסד שכר בעבר

36. לאחר התאונה כנטען על ידי התובע הוא לא חזר לעבודה עד לשנת 2017, אז חזר לעבודה חלקית ובשכר נמוך.

37. השכר הרבע שנתי של התובע קודם לתאונה נקבע בשיעור של 24,319 ₪ - דהיינו 8,106 ₪ לחודש. זה בסיס השכר לו טוען התובע.

    הנתבעת טוענת שבהתאם לדו"ח רציפות תובע שכרו של התובע קודם לתאונה עמד על 7,128 ₪, ואולם נתון זה אינו מדוייק. התאונה הייתה בתחילת חודש אוקטובר 2013, עד למועד זה הרוויח התובע בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח 85,204 ₪. סביר לקבוע שבהיות התאונה תאונת עבודה התובע לא קיבל שכר לאחר התאונה (גם לא נטען בחוות הדעת האקטואריות שהגישו הנתבעות ולא עולה ממסמכים המוסד לביטוח לאומי שדמי פגיעה שולמו למעביד, לא ברור גם ממסמך רציפות הביטוח האם הסכום כולל את דמי הפגיעה ששולמו) ומשכך חלוקת הסכום ל- 10 חודשים דווקא מביאה לשיעור שכר של 8,520 ₪. אילו רצו הנתבעות להוכיח שנתון זה אינו נכון, הרי שכמעביד בידיהן הנתונים והדרך לעשות כן.

    משטען התובע לבסיס שכר של 8,106 ₪, יחושב הפיצוי לפי סכום זה, שבהצמדה לעת הזו עומד על - 8,129 ₪.

38. התובע טוען שיש לחשב את הפסדיו כהפסדים מלאים עד 1/1/16, כאשר נכויותיו הזמניות נמשכו כשנה לאחר התאונה ולאחר מכן אין לצפות שימצא עבודה מייד. לתקופה שלאחר מכן מבקש התובע לפסוק לו מחצית משכרו עובר לתאונה. לשיטת התובע הפסדיו לעבר עומדים על 607,950 ₪.

39. הנתבעת טוענת שיש לחשב את הפסדי שכרו של התובע בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט ולאחר מכן לפי שיעור הנכות ללא הצלקות מה שמביא לשיטתה לפיצוי בגובה 137,983 ₪.

40. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו נכויות זמניות בהתאם למסמכים הרפואיים ולמצבו של התובע כדלקמן: 100% - 10.10.13 – 29.04.14; 80% - 29.04.14 – 01.6.14; 50% - 01.06.14 – 01.08.14 ;30% - 01.08.14 – 01.10.14.

    הווה אומר כ- 10 חודשים לאחר התאונה, התובע עדיין סבל מנכות בשיעור של 50%. במצבו של התובע, ונוכח אופק העבודות הפתוחות לפניו סבורני כי בתקופה זו נכון לקבוע לתובע נכות מלאה ולפיכך החישוב בתקופה זו – בין 10/10/13 ל- 10/8/14 - הוא כדלקמן:

    10 * 8129 = 81,290 ₪ - ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 86,503 ₪.

    לאחר מכן למשך חודשיים נוספים –בין 10/8/14 ל- 10/10/14 נכות בשיעור 30%

    2 * 8,129 ₪ * 30% = 2,438 ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 2,594 ₪.

    ולאחר מכן, החל מתאריך 10/10/14 ועד לעת הזו בהתאם לשיעור הנכות התפקודית –כ- 67.75 חודשים –

    67.75 * 8,129 * 25% = 137,684 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 141,666 ₪.

41. סך הפסדי השכר של התובע עומדים איפוא על 230,763 ש"ח לסכום זה יש להוסיף פנסיה בשיעור 12% כשיעורה במרבית התקופה – 258,454 ₪.

    גריעה מכושר השתכרות

42. התובע טוען, שיש לפסוק לו הפסדים לפי שיעור השכר הממוצע במשק ו- 30% נכות ועותר לפסיקת 900,000 ₪.

43. הנתבעות טוענות לפסיקה בהתאם לחישוב אקטוארי של 16.3% נכות ושכר של כ- 7,124 ₪ ומגיעות לסכום של 291,796 ₪.

44. אשר לבסיס השכר לפיו יש לעשות את החישוב, לטעמי, נכון לחשב את הפיצוי על פי בסיס שכר גבוה בכ- 20% משכרו בעת התאונה, בהנחה שהתובע יכל להתקדם וסביר ששכרו היה עולה משכך בסיס השכר לתקופת העתיד עומד על – 9,754 ₪.

45. התובע בן 34 נותרו לו עוד 33 שנות עבודה – מקדם היוון 251.1856 והחישוב הוא כדלקמן –

    251.1856 * 25% * 9,754 ₪ = 612,516 ₪.

46. לסכום זה יש להוסיף פנסיה בשיעור של 12.5% ומשכך הפיצוי עומד על - 689,080 ₪.

    עזרת הזולת והוצאות מכל סוג

47. כמפורט לעיל, התובע נפגע באצבעות ידו השמאלית, כתוצאה מכך אינו יכול לעשות פעולות מאומצות ביד שמאל.

48. התובע טוען, שבשים לב לתקופת אי הכושר וההחלמה, יש לפסוק לו בשנה הראשונה עזרת צד שלישי של 10 שעות שבועיות בסך של 42,000 ₪ ולאחר מכן עזרה בשיעור של 4 שעות שבועיות לצורך עזרה בניקיון הבית ותחזוקתו סכום העומד על 254,700 ₪. מעבר לסכומים אלה לא עתר התובע לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות.

    הנתבעות טוענות, שהתובע לא טרח להעמיד את התשתית העובדתית המינימלית לביסוס טענותיו בראש נזק זה, כאשר בסיכומיו הוא מודה שגר אצל אימו ולא נזקק לעזרת צד שלישי, הנתבעות שבות ומזכירות שהתובע לא טרח להביא לעדות את אשתו וארוסתו. לטענת הנתבעות קיבל התובע עזרה מקובלת ואין לפסוק דבר.

49. אין ספק שתפקוד היד של התובע נפגע. כמו כן, לא יכול להיות ספק של ממש שהוא היה זקוק לעזרה רבה בעבר עד להחלמה ולגבי חלק מן הפעולות זקוק לעזרה גם היום, זאת הגם שיש לו יד נוספת בריאה והגם שיש לו תפקוד חלקי ביד הפגועה, כפי שגם נראה בצילומים שהגישו הנתבעות. התובע לא הביא ראיות בנוגע לעזרה לה נזקק, ואולם בכך אין כדי לשלול הימנו את הפיצוי.

    כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

50. במקרה דנן, בשים לב לפגיעה הקשה בידו הדומיננטית של התובע, לעזרה שנזקק בעבר ולעזרה לה יזקק לאורך כל חייו ובשים לב לתפקודו כפי שניכר בסרט שצולם על ידי החוקר של הנתבעת, אני מעמידה את הפיצוי על שיעור גלובלי של 40,000 ₪.

    נזק לא ממוני

51. התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 120,000 ₪, שכן נכותו נראית לעין, כל אדם אשר מביט בתובע מבין מיד שיש לו נכות, כף ידו מעוותת והאצבעות רוכבות אחת על השניה, כאשר המומחה המליץ לכרות את אחת האצבעות על מנת לאפשר לו לתפקד טוב יותר. התובע עותר לפיצוי בשיעור של 120,000 ₪.

    הנתבעות טוענות לסכום של 80,000 ₪.

52. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לכאבים שסבל, התקופות שבהן היה מחוסר עבודה והתסכול על כך שאינו יכול לעסוק בעבודה המתאימה לו.

53. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 110,000 ₪.

    סיכום ביניים

54. אחר כל האמור לעיל, סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר בתוספת פנסיה -	258,454 ₪
    גריעה כושר השתכרות בתוספת פנסיה -	689,080 ₪
    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -	40,000 ₪
    נזק לא ממוני –	110,000 ₪
    סה"כ פיצוי	1,097,534 ₪
    אשם תורם – 15%	164,630 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	932,904 ₪.

    ניכויים

55. אין חולק כי בגין התאונה קיבל התובע דמי פגיעה, מענק ומני אז מקבל קצבת נכות מן הביטוח הלאומי. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעות, שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד על – 770,201 ₪, נכון ליום 13/4/2020 (התגמולים חושבו על פי היוון 3% כמצוות הפסיקה העדכנית). סכום זה בצירוף ריבית והצמדה למועד פסק דין עומד על 772,286 ₪.

56. המסקנה היא כי נותר לתובע סכום של 160,618 ₪ מן הפיצוי. יוער, שהתובע לא זכאי ל- 25% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי, שכן מדובר בתאונה בשירות המעביד.

    סוף דבר

57. מדובר בתאונה מצערת שללא ספק ניתן וצריך היה למנוע. התובע מקבל בהתאם לדין תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי בסכום לא מבוטל התואם את מצבו וזאת למשך כל חייו. סכום זה יש לנכות מן הפיצוי שנפסק כאן ומשכך, הפיצוי שזוכה לו התובע במסגרת התביעה דנן הוא מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

58. התביעה נגד הנתבעות, מתקבלת. הנתבעות, תשלמנה לתובע סך של 160,618 ₪, הכל בתוספת שכר טרחה בשיעור 23.4% אחוז ואגרה כפי ששולמה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל

    5129371זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, ח' סיוון תש"פ, 31 מאי 2020, בהעדר הצדדים.