פס"ד בעניין עבירות בנייה ושימוש בקרקע ללא היתר

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (כב' השופט מוחמד מסארווה) בחע"מ 1008-07 (להלן: " בית משפט קמא"), לפיו הורשע הנאשם בעבירות של בניה ושימוש בקרקע ללא היתר, עבירה לפי סע' 145(א), 204(א), 205 ו-208 לחוק התכנון ובניה, התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק") ולתקנות התכנון ובניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: " התקנות"). 

נטען כי הנאשם/המערער בנה על המגרש בחלקה 29 גוש 10073 בפרדס חנה גדר מאבן באורך של 15 מ' ובגובה של 1 מ', משטח חניה בשטח של 15 מ"ר, וכן מחסן בעורף הבית בשטח של 5 מ"ר, כל זאת ללא היתר בניה. בהמשך, התקבל היתר למחסן.  

הערעור מופנה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

קביעת בית משפט קמא:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות המנויות לעיל. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ונוהלו הוכחות. בתאריך 1.2.09 קבע בית משפט קמא, ולאחר שהפנה לתצהיר בא כוח הנאשם מיום 27.1.08 שניתן כתשובה לאמור בכתב האישום, וכן לדברי הנאשם בפניו הן בחקירה ראשית והן בחקירתו הנגדית, כי התביעה עמדה בנטל הוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום והרשיע אותו בביצוע עבודות בניית הגדר ומשטח החניה, בשימוש במחסן ללא היתר בניה שניתן כדין ע"י הרשות המוסמכת, ובעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בתאריך 8.3.09 טענו הצדדים לעונש. ולאחר שבית משפט קמא שקל את טיעוני הצדדים, הגיע לכלל מסקנה שצו הריסה הוא איננו עונש אלא הוא סעד נדרש בנוסף לעונש, כפי שנקבע בפסיקה. בית משפט קמא קבע שישנם שיקולים שמצדיקים את מתן צו ההריסה. הוא ציין שמה שנבנה ללא היתר, אין לו זכות קיום, כי הוא יוצר עובדות מוגמרות, הוא מכשיל את התכנון ונוגד את המציאות כפי שהיא משתקפת בתוכניות ובתצלומים האוויריים. בנוסף נקבע, שבניה ללא היתר גם פוגעת בסיכויי התכנון וההסדרה לרשויות התכנון. מאידך, קבע בית משפט קמא כי בענייננו ישנה חמרה נוספת שהרי הגדר הוקמה לא בקרקע פרטית אלא הוקמה או שוקמה ונבנה מעליה מספר נדבחים ברשות הרבים. לגדר זו אין סיכוי להמשיך ולהתקיים. יחד עם זאת, סבר בית משפט קמא כי יש מקום לתת לנאשם להתארגן, גם מעבר לתקופה שנקבעה בהיתר הבניה.

בסופו של דבר נגזר על הנאשם לשלם קנס כספי ע"ס 3,000 ש"ח או לרצות 15 ימי מאסר תחתיו; חתימה על התחייבות כספית ע"ס 5,000 ש"ח להימנע תוך 3 שנים מלעבור עבירה על החוק או 3 ימי מאסר במקומה או עד שיחתום; צו הריסה של המבנה נשוא כתב האישום, במצבו ביום ביצוע ההריסה, תוך 18 חודשים מיום מתן גזר הדין.             במידה והנאשם לא יבצע את הצו- הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון תהיה רשאית להרוס את המבנה במצבו ביום ההריסה, תוך 3 חודשים מתום התקופה הנ"ל, כשהוצאות ההריסה תהיינה על הנאשם; כן הורה בית משפט קמא לרשם המקרקעין לרשום את צו ההריסה דלעיל בפנקסי המקרקעין וצוין שהנאשם איננו בעלים רשום.             

טענות הצדדים:

טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא ביטל את כתב האישום מטעמים של צדק, והרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ואשר לא הוכחו ושלא על בסיס חומר הראיות שבתיק. כן נטען כי שגה בית משפט קמא משביסס את הרשעת הנאשם על דברי הסניגור שנאמרו בשלב המקדמי, שלא במסגרת הדיון וההוכחות, ותוך מתן פרשנות מוטעית לדברים הנ"ל.

לחילופין, טוען המערער כי טעה בית משפט קמא עת שלא צמצם את צו ההריסה לבניה אשר בוצעה בפועל ע"י המערער, בעת שהוגש דו"ח הפיקוח בגין שינויים בגדר ובחניה; ומשלא נתן משקל ו/או נפקות למדיניות המאשימה ושל הרשות המקומית בכך שכוונתם הייתה כי הגדר תישאר על תילה עד למועד הרחבת הדרך ע"י הרשות; וכן משלא נתן משקל למצב הפיזי בשטח, אשר היה הבסיס למדיניות הרשויות ואשר לא השתנה עד היום הזה, למניעת נזק ומטרד חמור לבית המערער. בנוסף לכך, נטען ששגה בית משפט קמא בעת שלא התייחס כלל לעדותם של יו"ר המאשימה ושל מהנדס הרשות המקומית.

המערער הסביר שבשנות השבעים וע"פ תוכנית בניין עיר, הרחיבה הרשות המקומית את הדרך בסמוך אליה מצוי ביתו של המערער, בכך שהפקיעה חלק מהחזית והגדרות שלאורך כל שורת הבתים שנמצאים בתחום הדרך, לרבות בית המערער. כך, בנתה הרשות המקומית בעצמה את הגדר נשוא הערעור, ומשהוגשה בקשה להיתר היה ברור שלגדר זו, שעומדת זה עשרות שנים, אי אפשר לקבל היתר. בהמשך לכך, טוען המערער, הבינה הוועדה המקומית את הבעייתיות, ומשאין מקום בשלב זה להרוס את הגדר שחוצצת בין הבניינים לבין כביש סואן ומשצריך לאפשר לאנשים להרחיב את ביתם, נקבע שאם המבקש ייתן התחייבות לכך שהוא יהרוס את הגדר ברגע שירחיבו את הכביש, יינתן לו היתר. המערער הפנה לדברי מהנדס המועצה בישיבת ההוכחות שהודה שהמועצה בנתה את הגדר, ושאין כל תוכנית להרחבת הדרך בתוכנית החומש בעתיד הקרוב. ומשהגדר רעועה היא כשחלקה העליון עומד ליפול, ביצע המערער בניה נוספת ללא היתר והוסיף שתי שורות של בלוקים ושורה של קרשים מעץ מעליה, מכאן שלא היה מקום להגיש כתב אישום, הגם שלא הוגשה כל בקשה להריסה ללא הרשעה, כך נטען.

אף נטען כי יש בהורדת הגדר כיום, שנבנתה כהגנה על המבנה, כדי לגרום נזק למבנה ויש בה כדי לאפשר גלישה של ניקוז של מי גשמים למבנה.

מעבר לכך, נטען שלא הוכח שהמערער בנה את כל הגדר, אלא הוכחה רק בניית התוספת לעיל.  כך שאין מקום להרוס את כל הגדר אלא רק את התוספת ואין מקום להרשיע את המערער בבניית כל הגדר אלא רק בתוספת שהתווספה בזמן האחרון והוכחה.

לאור זאת, ומטעמים של צדק, מבקש המערער לבטל את כתב האישום, ואת ההרשעה, ולחילופין, מבקש הוא להקל בעונשו באופן בו יקטן הקנס ולבטל את צו ההריסה שהוצא. ולחילופי חילופין, מתבקש בית המשפט לקבוע כי צו ההריסה יבוצע ע"י המערער מיד עם קבלת הודעה מהרשות המקומית בעת שיחלו עבודות הרחבת הדרך כהתחייבות שנתן המערער לרשות המקומית והיא מקובלת עליה. או לצמצם את צו ההריסה לתוספת הבניה שביצע בפועל המערער בלבד ולא לכל הגדר הקיימת מזה עשרות רבות של שנים ואשר נכללו, שלא כדין, בכתב האישום.        

המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וטענה כי מדובר בבניית גדר אבן לאורך 15 מ', משטח חניה ומחסן, כולם ללא היתר. גם אם מדובר בשתי שורות בלוקים וקרשים מעליהן-זו גדר של קבע ואיננה גדר זניחה. והתוספת שנבנתה ממילא לא יכולה לשמש כהגנה כנגד הניקוז מפני שחלקה העליון של הגדר לא מגן בעניין הניקוז. נטען כי בית משפט קמא קבע כי כל הגדר נבנתה ללא היתר ואין מדובר "רק" בשתי שורות בלוקים. בנוסף לכך, נטען שלאחר הגשת כתב האישום ביום 1.3.06, הוצא היתר ביום 25.8.06 למחסן והוטל על הנאשם להרוס את משטח החניה והגדר במסגרת תקופה של שלוש שנים שהסתיימו לפני חודש, ובית משפט קמא אף האריך מועד זה ב-18 חודשים נוספים ועשה חסד עם המערער, כאשר מדיניות הרשות המקומית ושיקוליה אינה מעניינת את נציגי התביעה ויש להקפיד על אחידות הענישה. כך, הדגישה המשיבה שמבנים ללא היתר יש לקצוב לגביהם זמן להריסה ולא להשאירם בשטח עד אשר הרשות המקומית תרחיב את הדרך או כל תנאי אחר שמתאים למערער.

באשר להרשעת המערער, נטען כי ההרשעה התבססה על דברי הסניגור מיום 27.1.08 לגבי הגדר ודברי הנאשם בחקירתו, אשר אישר כי משטח החניה נבנה ללא היתר, והודה כי בנה את המחסן בשנת 1995 והמאשימה הוכיחה שאין לו היתר.

ולעניין גזר הדין, טוענת המשיבה, כי הקנס שהוטל על המערער הוא נמוך וסמלי ואין מקום להתערב בו, כאשר צו הריסה איננו עונש וחובה ליתן אותו כפי שעשה בית משפט קמא לגבי הגדר ומשטח החניה שאין להם היתר עד היום וצפוי שלא יינתן להם היתר בעתיד.   

דיון והכרעה:

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בפסיקת בית משפט קמא וכן בתיק בית משפט קמא לרבות הפרוטוקולים של ההוכחות ומסמכים רלוונטיים שהוצגו, הגעתי למסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא המצדיק התערבות ערכאה זו. משכך-דין הערעור להידחות.