פס"ד בעניין קביעת שיעור הפיצוי על נזקי שריפה והוכחה ברשלנות

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' הש' א' טלמור) מיום 27.11.03 (ת"א 2430/99) שקיבל תביעה שהגיש המשיב 1 (להלן: " המשיב") נגד המערערים והמשיב 2 (להלן: " ציון"), הטיל עליהם את האחריות בגין שריפה שפרצה במועדון שהיה בבעלות המשיב וקבע את שיעור הפיצוי שהמשיב זכאי לו.

1.         רקע

(א)               המשיב היה בעליו של מועדון "הנקודה" (להלן: " המועדון") ששכן בקומה השנייה של בניין ברחוב הרצל 27 בנתניה (להלן: " הבניין"). ציון היה בעליה של חנות בקומת הקרקע של הבניין (להלן: " החנות"). המערערת 3 (להלן: " החברה" או " השוכרת") שכרה מציון את החנות והפעילה בה עסק למימכר צעצועים מתנות וכיו"ב. המערערים 1 ו-2 הם מנהליה של השוכרת. ביום 22.11.97 פרצה שריפה בבניין, אשר כילתה את המועדון (להלן: " השריפה").

אין חולק כי השריפה פרצה בחנות ומשם התפשטה למועדון.

(ב)                בתביעה שהגיש לבית משפט קמא טען המשיב כי המערערים וציון (להלן יחד: " הנתבעים"), שמהחנות בשליטתם פרצה האש (סעיף 39 לפקודת הנזיקין (להלן: " הפקודה")), אחראים לנזקים שנגרמו למועדון בשריפה. המשיב הוסיף וטען שהנתבעים גם התרשלו ועל כן אינם נכנסים לגדר החריג לחזקה.

(ג)                  להגנתם הטילו המערערים את האשמה על ציון, בעוד ציון מגלגל את האשמה לפתחם של המערערים. כל אחד מהם טען כי האחר שהוא שאחראי לכשל שאירע במערכת החשמל של החנות, ועל כן האחריות לשריפה ולנזקים שגרמה מוטלת עליו.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)               בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה שהמשיב הוכיח שהמקרה דנן עומד בתנאי סעיף 39 לפקודה ולפיכך עבר הנטל למערערים וציון, "תופשי המקרקעין" שמהם יצאה האש, להוכיח שלא הייתה בהתנהגותם משום רשלנות.

(ב)                בית המשפט הוסיף ודן בשאלה אם הרימו הנתבעים את הנטל להוכיח שלא התרשלו, ולאחר בחינה של הראיות, טענות הצדדים והדין הרלוונטי קבע כי אין מקום לפטור מי מהנתבעים מאחריות, ויש להטילה הן על מחזיקי החנות במועד השריפה - המערערים, הן על בעליה - ציון. אמנם בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחה והעדויות מטעם המערערים שמהן עולה כי הסיבה לשריפה נעוצה בכשל מערכתי במערכת החשמל המרכזית של החנות, שהתקיים עוד לפני שהמערערים התחילו להחזיק בחנות, דהיינו בתקופה שבה ציון החזיק בה (עמוד 8 לפסק הדין), אלא שבית המשפט  מצא שהמערערים שינו מהותית את מערכת החשמל, בלי שטרחו לבדוק את תקינותה, ועל כן גם אין לפטור אותם מאחריות, וחל ובעניינם גם הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודה). סופו של דבר נקבע כי לא המערערים ולא ציון עמדו בנטל להוכיח שלא התרשלו, ועל כן עליהם לשאת באחריות לנזקי המשיב.

(ג)                  בית המשפט חייב את המערערים 1 ו -2 באחריות אף על פי שפעלו כמנהלי המערערת 3, לאחר שמצא שאין מסך ההתאגדות מגן עליהם הואיל והם עוולו באופן אישי. המערערים 1-2 הם מנהליה של השוכרת, והיו מעורבים בשינויים שנעשו במערכת החשמל של החנות בתקופה שבה החזיקה בה השוכרת; הם אלו שלא בדקו אם מערכת החשמל אכן תעמוד בשינויים המהותיים שהחליטו לערוך בה, ועל כן לא הוכיחו כי לא התרשלו. גם השוכרת לא הוכיחה שלא הייתה רשלנית. בפועל פעולותיהם של המערערים 1-2 הם פעולותיה של השוכרת, ועל כן הוטלה האחריות על שלושתם.

(ד)                אשר לשאלת שיעור הנזק: אמנם המשיב הגיש חוות דעת של מומחה באשר לנזקיו, אך בית המשפט בחן את מכלול הראיות וקבע כי בפועל הוצאות המשיב בגין  שיקום המועדון היו נמוכות מכפי שהוערכו בחוות דעת המומחה מטעמו: " מחומר הראיות שהובא לביהמ"ש במהלך הדיון והמתייחס לנזקי השריפה שנגרמו למועדון התובע למדים כי הסכומים ששילם התובע לכיסוי ההוצאות לשיקום עיסקו בהתאם לעדות התובע עצמו וקבלות שהמציא, הוא נמוך לאין שיעור מאומדן ההוצאות הנדרשות לשקום הנזקים שנגרמו למועדון כפי שנקבעו בחוות דעת שמאים מטעמו" (שורות 26-29 בעמ' 14 לפסק הדין). ועוד הוסיף בית המשפט באשר להתרשמותו מעדות המשיב: " התרשמותי מהתובע [המשיב] ככל שנוגע לעדותו בענין הנזקים שנגרמו לו בעקבות השריפה, היתה שלילית שכן עדותו היתה כללית, סתמית, בחלקה הגדול בלתי מבוססת ומבולבלת. לא צורפו מסמכים ו/או חשבוניות להוכחת מלא נזקי התובע כפי שנתבעו על ידו ולא הובאו עדים להוכחת ... אף שיכול היה התובע לעשות כן." (שורות 29-29 בעמ' 15 לפסק הדין). לפיכך קבע בית המשפט את שיעור הנזק רק על פי תשלומים ששילם המשיב בפועל ואותם הוכיח. לאחר בחינת הראיות העמיד בית המשפט את סכום הנזק המוכח על 120,000 ש"ח. יתר טענות המשיב בדבר הפסד הכנסה והוצאות נוספות לשיקום המועדון שלא נתמכו במסמכים - נדחו. כמו כן זיכה בית המשפט את המשיב בהוצאות כיבוי אש בסך 802 ש"ח, הוצאות משפט, ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח.

3.         הטענות בערעור

עיקר טענות המערערים

(א)                משקבע בית המשפט כי ציון הוא האחראי לכשל מערכת החשמל המרכזית של החנות שגרם לפרוץ השריפה, הוא שלל את האפשרות להטיל את האחריות על המערערים, ולא היה מקום לחייבם.

(ב)                כל הראיות שהובאו לפני בית המשפט העידו כי הגורם לשריפה הוא כשל חשמלי במערכת החיווט המקורית של החנות, שלמערערים לא הייתה כל נגיעה אליה, אלא הייתה באחריותו של בעל החנות, ציון.אך גם אם הכשל קשור בעבודות שהמשיבים ביצעו, לא ניתן להטיל עליהם אחריות מאחר שהם נעזרו בחשמלאי מוסמך לביצוע העבודות.

(ג)                  לנוכח היות השוכרת, שהיא החברה שהחזיקה בחנות, חברה המואגדת כדין, והמערערים 1-2 הם אך ורק נושאי משרה הפועלים במסגרתה, לא היה מקום להטיל עליהם אחריות אישית.

(ד)                לחילופין, גם אם היה מקום להטיל אחריות על המערערים, הרי שהיא אינה שוות ערך לזו המוטלת על כתפיו של ציון, והחלוקה הראויה היא להטיל את חלקה הארי של האחריות על ציון, ומכל מקום לא יותר ממחצית על שלושת המערערים יחדיו, בניגוד לחלוקה של שלושה רבעים למערערים ורבע לציון - כפי שקבע לכאורה בית משפט קמא.

(ה)                בעניין שיעור הפיצויים והערעור שכנגד טוענים המערערים כי אין לפסוק למשיב פיצוי בגין נזקיו על בסיס "חדש תמורת ישן", אלא על בסיס "השבת המצב לקדמותו", ועל כן יש להפחית את שיעור הנזק ולהעמידו על סך 70,000 ש"ח בלבד.

עיקר טענות המשיב (מערער שכנגד)