1. בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו), שבמסגרתה נתקבלה בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על החלטת בית משפט השלום בחדרה (סגן הנשיא ס' מוחסן), שבה נדחתה בקשתו לפסול את חוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט.
2. המשיב הגיש תביעה לפיצויים כנגד המבקשת בגין נזקי-גוף שנגרמו לו עקב תאונת עבודה. המשיב צירף חוות דעת רפואית מטעמו שקבעה כי נותרה למשיב נכות צמיתה בתחום האורטופדיה בשיעור של 27%. גם המבקשת צירפה חוות דעת מטעמה שהעריכה את נכותו הצמיתה של המשיב בשיעור של 7% בלבד. נוכח הפערים בין חוות הדעת של הצדדים, החליט בית המשפט, בהסכמת הצדדים, למנות את ד"ר גולדברג כמומחה רפואי מטעמו, על-מנת שיחווה דעתו על הנכות הרפואית של המבקש. ד"ר גולדברג הגיש את חוות דעתו ובה קבע כי למבקש נותרה נכות צמיתה של 7%. או אז, ביקש המבקש לפסול את חוות הדעת מהטעם שד"ר גולדברג טיפל בו בעבר ואף ניתח אותו. כמו כן, הועלו טענות כנגד חוות-הדעת לגופה. לחילופין, ביקש המשיב להורות על מינוי מומחה נוסף.
בית משפט השלום דחה את הבקשה. נפסק, כי אף שקיים קושי מסוים בכך שהמומחה טיפל בעבר במבקש, הרי שהמבקש השתהה בהגשת בקשת הפסילה. עוד נקבע כי לא הובאו ראיות של ממש המבססות חשש למשוא פנים או לחוסר תום-לב מצד המומחה. על החלטה זו של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות לערער. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, דן בה כבערעור ובא לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור. נקבע כי השתהות המבקש בהגשת בקשתו לפסילת חוות הדעת אינו צריך לגבור על החשש לניגוד עניינים ופגיעה במראית פני הצדק. משכך, נקבע כי יש מקום לפסול את חוות הדעת ולהורות על מינוי מומחה אחר, תוך השתת הוצאות על המבקש, שאופן התנהגותו זכה לביקורת מצד בית המשפט.
בבקשה שלפני, חוזרות המבקשות על טענתן כי המשיב ידע שהמומחה טיפל בו בעבר, ובחר להסתיר עובדה זו עד לאחר גילויה של חוות הדעת, שמתוצאותיה לא היה שבע רצון. נטען, כי התנהגותו של המשיב מצביעה על חוסר תום לב מצידו. מנגד, טוען המשיב כי לא נפל פגם בהתנהגותו וכי לא השתהה בהעלאת טענת הפסלות. לטענתו, הוא הפנה את תשומת ליבו של בית המשפט לעניין ההיכרות המוקדמת בינו לבין המומחה מיד לאחר שנודע לו על כך. כמו כן, החשש לניגוד עניינים מצידו של המומחה מחייב, לדידו, את פסילת חוות הדעת כמצוות תקנה 126 לתקנות סדר הדיון האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
3. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
המשיב הסתמך בבקשה לפסילת חוות דעת המומחה על תקנה 126 לתקנות סדר הדין האזרחי, שזו לשונה:
126. מומחה שיעץ עצה
מומחה שיעץ עצה או חיווה דעתו לאדם בעניין שבתחום מומחיותו, לא יוזמן מטעם בית המשפט כמומחה באותו עניין כשאותו אדם צד בו.
מטרת התקנה, כפי שציין בית השפט קמא, היא למנוע ניגוד עניינים מצידו של מומחה שנתן שירות לבעל דין ועתה מתבקש לחוות דעתו בהליך המתקיים בבית המשפט. לא זו אף זו, אלא שבעל דין המעורר את הטענה אף אינו חייב להביא ראיות מטעמו לכך שקיים חשש ממשי או אחר למשוא פנים או לניגוד עניינים מצידו של המומחה, שכן גם אם המומחה פעל בתום לב, אין בכך כדי להכשיר את חוות דעתו (ראו רע"א 8000/04 רשות הנמלים והרכבות נ' עמיקם, תק-על 2004(4) 712). אם כן, מצוות התקנה היא שדי בכך שהמומחה בא במגע עם אותו אדם ויעץ עצה או חיווה דעה בעניין שבתחום מומחיותו, על מנת לפסול אותו מלשמש כמומחה מטעם בית המשפט, ולאחרון אין שיקול דעת בעניין.
יחד עם זאת, סדרי הדין האזרחיים כפופים לעקרונות כלליים של המשפט וביניהם החובה של בעל דין לנהוג בתום לב ולהימנע מניצול לרעה של ההליך. כפי שציין הנשיא א' ברק בבר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3) 449:
חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום לב', מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי. המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי הדין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש כי יהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים.... (שם, בעמ' 462-461).
לצד חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב, קמה גם החובה שלא לנצל לרעה הליך משפטי (לעניין האפשרות למחוק או לדחות תביעה על הסף בגין שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ראו: ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(3) 1932). שימוש בסנקציות חריפות כגון מחיקה או דחייה על הסף בגין שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ייעשה אך במקרים קיצוניים בהם לא ניתן להשית הוצאות שיהיה בהן כדי ליתן תרופה ראויה.
4. לאחר עיון בהחלטות של הערכאות הקודמות, נראה כי היסוד המשותף להן, על אף התוצאות המנוגדות, הוא הביקורת שנמתחה על התנהגותו של המשיב שהשתהה בהגשת הבקשה עד לאחר שבאה לידיו חוות הדעת ונודעה עמדתו של המומחה. אכן, התמונה שמצטיירת מתוך ההחלטות היא שהמשיב המתין למסקנותיו של המומחה, וכאשר אלה לא נראו לו, העלה את הטענה בדבר ניגוד עניינים בשל היכרות מוקדמת. טענתו של המשיב כי לא היה מודע להיכרות הקודמת עם המומחה נמצאה בלתי משכנעת. השתלשלות האירועים במקרה דנן מביאה למסקנה כי התנהגותו של המשיב עולה כדי חוסר תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט, זאת כאשר העלה את טענת הפסלות רק לאחר גילויה של חוות הדעת. יחד עם זאת, תקנה 126 לתקנות סדר הדין האזרחי, מורה על איסור חד-משמעי שבא לידי ביטוי במילים "לא יוזמן". על כן, אין פסול בהחלטת בית-המשפט המחוזי, שסבר כי, במקרה זה, התוצאה המתחייבת מכך היא פסילת חוות-דעתו זו של המומחה עקב היכרות מוקדמת.
5. התוצאה היא אפוא זו, הבקשה למתן רשות לערער נדחית, והחלטת בית המשפט המחוזי נשארת על כנה. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לא תשמש את בית המשפט בהחלטתו אלא ימונה מומחה אחר, שכאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, המשיב ישא בהוצאותיו. כמו כן, לאור התנהגותו של המשיב, כאמור, לא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' באדר התשס"ז (20.2.07).
המשנה-לנשיאה
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il