פסילת רשיון לשנתיים בגין נהיגה בשכרות

האשמה ומהלך הדיון

1.         הנאשם מר שי מזרחי (להלן: "הנאשם") שהוא צעיר העומד בפני גיוסו הואשם והורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות (וכן עבירה נוספת קשורה של נהיגה בקלות ראש).  הטענה העובדתית היא כי ביום 3.2.2006 בירושלים נהג הנאשם כשהוא שיכור.

2.         הנאשם הודה באשמה באמצעות באת כוחו.  עיקר הויכוח היה באשר לאורך הפסילה.  התביעה טענה לפסילת המינימום הקבועה בחוק (שנתיים ימים) בעוד הנאשם ביקש לצמצם במידת האפשר את הפסילה בהתאם לסמכות בית המשפט .

3.         אשר על כן מן הראוי לדון קודם לכן בעונש הראוי על נהיגה בשכרות, ואחר כך לבדוק את יישומו למקרה שלפנינו.

העונש הראוי על נהיגה בשכרות

4.         סעיף 39 א' לפקודת התעבורה מטיל עונש של פסילת מינימום לתקופה שלא תפחת משנתיים על נהיגה בשכרות בנוסף לכל עונש אחר.  אולם בית המשפט רשאי בנסיבות מיוחדות לצוות, להורות על פסילה קצרה יותר.

5.         אין ספק שבעונש חמור זה של פסילה לשנתיים ימים הביע המחוקק בנחרצות את דעתו כנגד תופעה של נהיגה בשכרות.  אפשר להתווכח רבות על יעילותה של הענישה, אך אין חולק כי כל מערכת אכיפת החוק שלנו מבוססת על עקרונות אלו של הרתעה באמצעות עונשים שלעיתים הם קשים. 

6.         נציין שדווקא בתעבורה יש מקום לעונשים חמורים ונסביר.  ההרתעה מתבססת על כך שמדובר בנאשמים בעלי בחירה חופשית הפועלים בהיגיון ומשתדלים למקסם את טובתם.  אלא שחלק מהעומדים לדין בעבירות פליליות "רגילות" (כגון סמים ואלימות) אינם מתאימים לפרופיל זה.  הם אינם מתכננים לטווח ארוך, פועלים לצערנו באימפולסיביות, ותכלית הענישה לעברם מכוונת לעיתים רבות לשם מניעה ולא לשם הרתעה.

7.         דווקא ציבור הנהגים (המשקף את כלל הציבור) הוא הציבור הנרתע מעונש ומשתדל לפעול בהתאם לדין.  ממילא עונשים חמורים יכולים לפעול ולמנוע נהיגה עבריינית עתידית.  נמצאנו למדים כי אין מנוס מעונשים מכבידים בעבירות תנועה. 

8.         עוד יש להוסיף כי החוק בעניני שכרות שונה לאחרונה.  לפי התיקון האחרון (סעיף 64ב'-ג'-ד' לפקודת התעבורה), יכול שוטר לבקש בדיקת נשיפה מכל נהג, וכל סירוב להיבדק מטיל חזקה על המסרב כאילו נהג בזמן שכרות.  זהו תיקון מרחיק לכת אולם הוא נעשה על ידי המחוקק והדבר מעיד על החשיבות שהציבור נותן למאבק כנגד הנהיגה בשכרות.

9.         אולם לפני שנדון במקרה הספציפי, מן הראוי לדון בשתי טענות החוזרות ועולות במקרים של נהיגה בשכרות.

הטענה שקשה לנהג מן הישוב לדעת את השפעת האלכוהול

(והתשובה, במקרה של ספק אל תנהג)

10.        הטענה החוזרת ונשנית היא כי הנהג איננו יודע כי ישנה השפעה כלשהי עליו.  קרי, הנהג מרגיש כי הוא יכול לנהוג בביטחה; בדיקת המאפיינים סבירה (יכולתו ללכת על קו ישר, להגיב בהיגיון, וכו'); כמות האלכוהול שנצרכה הייתה נמוכה, ועוד.  הטענה היא כי אפילו אם נמדדה כמות אלכוהול גבוהה מהמותר, אין מדובר בנהג שיכור.  בעניין זה אף נטען כי בחוברות הדרכה מסוימות נכתב כי ניתן לשתות "מנה אחת" של אלכוהול ועדיין לנהוג אחר כך, והנהג לא שתה יותר מכך.

11.        לצערי, אין אפשרות לקבל טענה זו.  ראשית, אי אפשר לקבל את עדותו של הנהג על השפעת האלכוהול עליו.  ברור שהנהג השיכור עצמו איננו מבין תמיד עד כמה מגיעה שכרותו.  נכון הוא שהאלכוהול לא משפיע בדומה על כלל האנשים וישנם הבדלים בולטים הקשורים למשקל, ניסיון בשתייה, מבנה גוף, ועוד.  יש מנוסים שישתו רבות ללא כל השפעה ויש שכל כוסית תשפיע עליהם.

12.        אולם בדיוק לצורך זה קבע המחוקק את הכמויות בחוק.  מי שנמדדה בגופו כמות מעבר לתקנות, הרי החוק רואה בו שתוי ויש להתייחס אליו כשיכור.  התשובה לכל מי שמסתפק בכך היא פשוטה, אל תשתה כלל.  ואם שתית ואינך בטוח, אל תצא לנהיגה.

13.        ממילא אין כל נפקות לשאלה האם הרגיש הנהג שתוי, האם נקט בפעולות כלשהן, האם עבר את בדיקת המאפיינים, האם שתה כמות קטנה או גדולה וכן הלאה.  אם שתית, אל תנהג.  ומי שעבר ונהג ברמת אלכוהול גבוהה מהקבוע בחוק, יינו בראשו ואין לו להלין על העונש אלא על עצמו בלבד.

הטענה שמדובר על אדם מן הישוב

14.        טענה נוספת שעולה חדשות לבקרים היא כי מדובר ב "מלח הארץ".  קרי, הנהג הוא אדם נורמטיבי, שומר חוק וסדר, תרם הרבה לקהילה ולמדינה, ומה בצע בענישתו?  שוב, גם טענה זו לא ניתן לקבל.

15.        המציאות היא שרובם ככולם של עברייני התעבורה הם אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וסדר, ומשתדלים בדרך כלל להימנע מעבירות.  מניסיוננו ניתן לקבוע כי רוב המופיעים בבית משפט לתעבורה מהווים השתקפות של כלל הציבור ודבר אין להם עם עבריינות רגילה.  ממילא אין כל טעם לטעון שמדובר באזרח הנוהג בדרך כלל כראוי.