פסק דין בשתי תובענות בין בני זוג שנפרדו בצלו של הסכם ממון בעל תוקף שיפוטי

שתי תובענות בין בני זוג שנפרדו, בצלו של הסכם ממון שכרתו ואשר קיבל תוקף שיפוטי.

האחת, תובענה לאכיפת הסכם הממון שהגישה האישה (תמ"ש 7279-09-21 ; להלן: "תביעת האכיפה").

השניה, תביעת האיש לחיוב האישה בהוצאות החיים המשותפים (תמ"ש 2607-01-22 ; להלן: "תביעת ההוצאות").

במוקדם העיקרי של ההליכים מצוי דינן של זכויות בנכס מקרקעין שרכש האיש במהלך החיים המשותפים.

לנוחות הקריאה, הפניות לפרוטוקול תבוצענה על בסיס העימוד שבתביעת האכיפה, אלא אם יצויין אחרת והצדדים יכונו "האישה" ו"האיש".

רקע כללי ודיוני

1. הצדדים שאין זו להם מערכת היחסים הראשונה ולהם ילדים בגירים ממערכות יחסים קודמות, החלו לנהל בשנת 2012 מערכת יחסים זוגית.

    

   הצדדים שניהם עצמאים, לאיש עסקים משלו בתחום ה XXX והאישה בעלת עסק ל XXX. אין גם מחלוקת, כי האישה עצמה ניהלה הליכי פשיטת רגל ממושכים שלדבריה הסתיימו לפני היכרותה עם האיש (ראו למשל עמ' 65 לפרוטוקול).

    

2. ביום 18.1.2018 ניתן לבקשת הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת פסק דין המאשר הסכם ממון מיום 26.4.2017 שכרתו הצדדים (להלן: "פסק הדין וההסכם, לפי העניין"). פסק הדין ניתן בדיון במעמד הצדדים כמו גם בנוכחות באת כוחם דאז עו"ד XX.

   להוראות ההסכם אדרש להלן בהרחבה, אולם כבר עתה אציין שההסכם שהתייחס הן לעבר והן לעתיד קבע משטר רכושי של הפרדת רכוש כברירת מחדל, למעט הוראות קונקרטיות שהבהירו מה ייחשב כרכוש משותף (לעניין זה ראו גם התוספת להסכם כמפורט בפרוטוקול דיון אישורו).

    

3. אין כפי הנראה מחלוקת שבמהלך תקופת הזוגיות, ניהלו הצדדים חשבון משותף. לחשבון זה הזרים האיש בין השנים 2014 עד חודש אוגוסט 2017 כספים בשיעור ניכר, שהגיעו לקרוב ל- 4,000,000 ₪. אין מחלוקת גם כי מתוך הכספים שבחשבון המשותף שילם האיש עבור רכישת זכויות בנכס מקרקעין בשכונת XXX ב XXX, שברחוב XXX הידוע גם כגוש XXX חלקה XX (להלן: "הנכס ב XXX ") שהזכויות בו נרכשו במשותף לאיש ולאחרים.

    

   הסכם השותפות בין האיש ובין צדדי ג' לרכישת הזכויות במשותף של הנכס ב XXX נכרת ביום 20.12.16, ובו התחייב האיש להזרים 4,000,000 ₪ לטובת רכישת הנכס ב XXX (נספח 11 לתיק מוצגי האיש). אין כמדומני חולק, כי לטובת האמור, העביר האיש 2,750,000 ₪ מהכספים שבחשבון המשותף בשלוש פעימות בימים 1.3.17, 15.6.17 ו – 21.1.18 (ראו למשל סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית מטעם האישה).

    

4. בשנת 2021, למעלה משלוש שנים לאחר מכן, עלתה מערכת היחסים בין הצדדים על שרטון, וכפועל יוצא בחודש ספטמבר 2021 הגישה האישה את תביעת האכיפה.

    

   בתביעה זו טענה האישה כי בסמוך להגשתה נפרדו הצדדים. כן, פירטה שניהלו בחשבון המשותף תיקי השקעות מגוונים בסך של 4,000,000 ₪ וטענה כי רכשו את הנכס ב XXX מכספי החשבון המשותף. לדבריה בכתב התביעה, חרף העובדה שהנכס בXXX נרכש מכספים משותפים נרשמה הערת האזהרה על שם האיש בלבד, כעולה מנסח רישום המקרקעין שצירפה. האישה גם טענה כי היא זכאית לחלוקת המיטלטלין על פי ההסכם, כי היא "הושלכה מבית המגורים" וכי קנויה לה הזכות להתגורר בית המגורים למשך שישה חודשים מעת הפירוד, זכות שמנע ממנה האיש. לפיכך עתרה התובעת לאכוף לשיטתה את ההסכם באופן שתירשם כבעלת מחצית מזכויות הנתבע בנכס ב XXX וכי להורות על חלוקת המיטלטלין בשיטת שתי הרשימות ולחייב את האיש לפצותה בשווי שכירות בת שישה חודשים ממועד הפירוד בפועל.

    

   בכתב התביעה אף עתרה האישה לסעדים נוספים לרבות זכויות בנכס ב YY שלפי הנטען הוברחו אולם כבר עתה אציין שדומה כי סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים היה ונותר הטענות בדבר הזכויות בנכס בXXX.

    

5. עוד בטרם הגשת כתב התביעה עתרה האישה למתן צו איסור דיספוזיציה במעמד צד אחד, שאכן ניתן בשלב ראשון כסעד ארעי ביום 5.9.21.

    

6. ביום 2.1.22, הוגש כתב הגנה מטעם האיש בתביעת האכיפה כשלצדו תביעה כספית חדשה כנגד האישה על סך 744,651 ₪, היא תביעת ההוצאות. בתמצית, עתר האיש לחייב את האישה לשפותו עבור הפרת התחייבויותיה בהסכם להעביר כספים באופן שוויוני לחשבון הבנק המשותף לשם ניהול החיים השוטף.

    

7. לצד זאת הגיש האיש בקשה לבטל את צו איסור הדיספוזיציה שנקבעה לדיון בפני כבוד הרשמת הבכירה (כתוארה דאז) צ' כהן –אביטן. משלא הגיעו הצדדים להבנות באותו דיון, הם נחקרו על תצהירם וביום 6.2.22 ניתנה החלטת כבוד הרשמת הבכירה בבקשה לביטול צו איסור הדיספוזיציה (להלן: "ההחלטה"). בהחלטה זו, בעיקרה הותירה כבוד הרשמת הבכירה את צו האיסור על כנו אולם צמצמה אותו אך ורק למחצית זכויותיו של המשיב בנכס ב XXX.

    

8. כתב הגנה בתביעת ההוצאות הוגש ביום 9.2.22.

    

9. ביום 7.3.22, ביקש האיש להמיר את צו איסור הדיספוזיציה בנכס ב XXX על מנת לאפשר מכירת זכויותיו של האיש בנכס לצד ג' תוך שמירת מחצית מכספי התמורה בנאמנות, זאת נוכח פיגורים בתשלומי הלוואת המשכנתא שניטלה מתאגיד בנקאי.

    

10. ביום 20.3.22 התקיים דיון בבקשה בו נכח גם מי שלפי הנטען רכש את זכויותיו של האיש בנכס על פי הסכם מכר מיום 6.3.2022, שצורף ביום 17.3.22. בחלקו של הדיון נכחו גם הרוכש ובא כוחו. עם תום דיון במעמד הצדדים ביום 20.3.22 (בחלקו גם נטל חלק הרוכש הנטען) ניתנה החלטת כבוד הרשמת הבכירה (כתוארה אז) צ' כהן –אביטן לפיה מצאה לאפשר לאישה לבחון אפשרות לרכישת הנכס בעצמה לאחר קבלת חוות דעת שמאי. על החלטת הרשמת הבכירה מיום 20.3.22 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רמ"ש 50200-04-22). בדיון מיום 11.5.22 מוצה ההליך בהודעת האישה כי איננה עומדת על רכישת הזכויות בנכס והצדדים הסכימו לשוב ולדון בבקשה להמרת הצו בבית המשפט לענייני משפחה.

    כן מונה מומחה להערכת שוויו של הנכס ב XXX ועל פי חוות דעתו מיום 27.4.22, הוערך שווי מחצית זכויותיו של האיש על סך 2,380,000 ₪.

     

11. עם העברת ההליכים לטיפולי קיימתי דיון ביום 12.5.22 בתביעת האכיפה, במסגרתו הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור כמו גם שיינתנו צווי מידע מוסכמים בקשר עם חשבונות הבנק הקשורים עם הליך רכישת הנכס ב XXX וחשבונה של התובעת.

     

12. ביום 23.5.22 קיימו הצדדים דיון בפני כבוד הרשם הבכיר ע' אביטל בבקשה להמרת צו איסור הדיספוזיציה וביום 24.5.22 ניתנה החלטת כבוד הרשם הבכיר אשר הורה בין היתר על הפקדת סך של 970,826 ₪ בקופת בית המשפט כתנאי להמרת צו איסור הדיספוזיציה.

    סכום זה אמנם הופקד ובהתאם הומר צו איסור הדיספוזיציה בהתייחס לכספים.

     

13. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים. בקדם המשפט ביום 1.6.23 הובהר שפני הצדדים להסכמות ולפיכך נקבע התיק לשמיעת ראיות. עקב פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" וצו החירום דאז בוטל דיון שמיעת הראיות, ואלה נשמעו בסופו של יום ביום 25.2.24. במסגרת זאת נחקרו הצדדים בלבד על תצהיריהם וניכר היה המטען הרגשי שאחזו שניהם האחד כנגד רעותו, בגין הפרידה ונסיבותיה.

     

    ביום 6.6.24 סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.

     

    בטרם אדרש לטענות הצדדים, הואיל ולשון ההסכם ופרשנותו הם אחד ממוקדי הדיון, מצאתי להביא את חלקיו הרלוונטיים כבר עתה.

     

    ההסכם

14. בין היתר הבהיר חלקו ההצהרתי של ההסכם כי הואיל "... ולכל אחד מהצדדים רכוש, זכויות, הכנסות, כספים וחשבונות בנק שונים ובכוונתם לנהוג בהפרדת רכוש, למעט רכוש שלגביו יאמר במפורש כי הזכויות לגביו הן שוות בין הצדדים..." (עמ' 1 להסכם, ההצהרה השלישית לו).

     

    ההסכם אף פירט מה ייחשב כ"רכוש" תוך שהקנה לכך פרשנות נרחבת (סעיף 3 להסכם).

     

15. במספר מקומות נוסף שבו הצהירו הצדדים בהסכם כי בכוונתם להנהיג ברירת מחדל של הפרדה רכושית. כך למשל הבהירו בסעיף 4 להסכם כי הם ".... מחליטים על הפרדה רכושית מוחלטת ברכושם, הכל ע"פ תנאי הסכם זה..." (שם ; ראו גם סעיפים 6.ו' ו – 6.ז להסכם).

     

16. במסגרת ההסכם אף פירטו הצדדים מה ייחשב כרכוש נפרד.

    באשר לרכוש הנפרד של האיש הוסכם כי זה יכלול את הזכויות בדירת מגוריו ב XXX, זכויות בדירה ב XXX, מניות בחברה, כל כלי רכב שיירשם על שמו, כל כלי תעופה שירשם על שמו, חשבונות בנק, ביטוחים וקרנות הרשומים על שמו וכן "... כל רכוש אחר הרשום על שמו של האיש, בין אם בתקופת החיים המשותפים האישה ידעה על רכוש זה ובין אם לא ידעה..." (סעיפים 7.א – י. להסכם).

    באשר לרכושה הנפרד של האישה, הסכימו הצדדים כי זה יכלול זכויות בבית ב XXX, מניות האישה בחברה, כל רכב שיהא רשום על שמה, חשבונות בנק, ביטוחים וקרנות הרשומים על שמה וכן "... כל רכוש אחר הרשום על שמה של האישה, בין אם בתקופת החיים המשותפים האיש ידע על רכוש זה ובין אם לא ידע...".

     

17. הרכוש הקונקרטי שהוגדר כמשותף על פי ההסכם היה תכולת דירת המגורים (סעיף 7 להסכם) והחשבון המשותף שנפתח לצורך קיום החיים המשותפים (סעיף 9 להסכם).

     

18. הסעיפים המשמעותיים ביותר למחלוקת המרכזית שלפני הם סעיפים 9 עד 11 להסכם אשר מסדירים גם את נושא החשבון המשותף ותכליתו וגם את האופן שבו תוסדר רכישת נכסים לאחר כריתת ההסכם. אביאם במלואם:

    "...

    9. לצורך קיום החיים המשותפים, הצדדים פתחו חשבון בנק משותף אליו הם מעבירים כספים בחלקים שווים או אחרת וניתן יהיה לאזן אותו בין הצדדים עם פקיעת החיים המשותפים מכל סיבה שהיא, בכפוף להוראות הסכם זה.

    10. היה ויירכש ע"י מי מהצדדים או ע"י שניהם רכוש כלשהו בעתיד, יירשם הרכוש עפ"י יחס ההשקעות של כל צד באותו נכס ורישום זה יהווה ראיה חלוטה לחלקו של כל צד בנכס למקרה של רצון מי מהצדדים לפרק את השיתוף בו. פירוק השיתוף לגבי הרכוש, המפורט בסעיף קטן זה דלעיל, יהיה בהתאם לרישום כפי שיופיע בחוזה או אצל הרשות הרושמת המוסמכת או המוסד הבנקאי, הכל לפי העניין.

    11. היה ויירכש ע"י שני הצדדים, רכוש כלשהו בעתיד ולא יירשם יחס ההשקעות של כל צד באותו נכס, פירוק השיתוף לגבי נכס זה יהיה בחלקים שווים ביניהם.." (שם).

19. בנוסף, קבע ההסכם מנגנונים מוסכמים למקרה של סיום הקשר הזוגי.

    סעיף 15 להסכם הבהיר כי עם מתן הודעה בכתב על ידי איזה מהצדדים החפץ בסיום הקשר, יפרקו הצדדים שיתוף בכל נכס שיהא משותף בעת הפירוד, לא יאוחר מ- 60 ימים ממתן ההודעה.

     

    כן קבע סעיף 16 להסכם בין היתר, "... כי במקרה של משלוח הודעה, על ידי מי מהצדדים, מתחייבת האישה לפנות את הבית, תוך 6 (שישה) חודשים מיום משלוח ההודעה ולא לשוב אליו, וחתימתה על הסכם זה מהווה הסכמה למתן צו פינוי נגדה מן הבית, בתום 6 חודשים מיום משלוח ההודעה...." (שם).

     

    עוד קבע סעיף 17 להסכם מנגנון ויתור על טענות לעבר באשר להוצאות החיים המשותפים.

     

    תמצית טענות הצדדים

20. טענתה העיקרית של האישה היא כי בהינתן הוראותיו של ההסכם, הכספים שהיו במהלך חיי הזוגיות חשבון המשותף, בסך כארבעה מליון ₪ הם כספים משותפים. כפועל יוצא, ולאור הוראותיו של ההסכם, יש לראות בזכויות בנכס ב XXX שנרכש אגב השקעה של 2,750,000 ₪ מן החשבון המשותף, כזכויות משותפות. לשיטתה, סעיף 11 להסכם מלמד בעיקרו שיש לראות בזכויות בנכס כמשותפות, חרף רישומו על שם האיש לבדו. הואיל והזכויות בנכס נמכרו, עותרת האישה לחייב האיש בתשלום בסך 2,050,000 ₪, הוא חלקה הנטען בשווי הנכס.

     

    האישה אף טוענת להתנהלות חסרת תום לב של האיש, שבין היתר נטל הלוואת משכנתא גבוהה מן הדרוש, מכר את זכויותיו בנכס ב XXX חרף איסור דיספוזיציה ומכר את המגרש ב YY עם פרוץ הסכסוך על מנת למנוע מהאישה לקבל את חלקה.

     

    בסיכומיה עתרה האישה להורות לאיש לשלם לה 200,000 ₪ עבור מחצית שווי המיטלטלין שלא הושבו לה לטענתה. כן עתרה האישה לחייב האיש בשישה חודשי דמי שכירות הואיל ולא התגוררה בנכס והאיש לדברי החליף מנעול.

     

    באשר לתביעת ההוצאות מבהירה האישה כי אין יסוד לתביעה זו לאור הוראות סעיף 17 להסכם, החוסם את האיש מהתחשבנות בגין הוצאות החיים המשותפים.

     

21. האיש עותר לדחות את תביעת האכיפה. לדבריו, סעיף 9 מבהיר, שהחשבון המשותף נפתח אך ורק לצורך קיום החיים המשותפים, וכי למעשה מבקשת האישה להתעשר על חשבונו לגרסתו, לבד מכספים שהזרים לשם ניהול החיים המשותפים, עשה בחשבון בידיעת האישה שימוש כ"צינור" להזרמה, השקעה והוצאה של כספים שלו עת עיקר הכספים שהזרים האיש לחשבון נשמרו בהפרדה, בפקדון שאך סונף "פורמלית" לחשבון המשותף ושימשו לצרכיו הוא בלבד. האיש מדגיש כי עסקינן במי שבעת היכרותם לא היתה בעלת נכסים של ממש, עת ניהלה הליכי פשיטת רגל עד לעת היכרותה עימו.

    לדבריו, התחקות אחר "נתיב הכסף" – קרי כיצד הוזרם לחשבון וכיצד ולאיזו מטרה הוצא, מלמדים שכך ראו זאת גם הצדדים בזמן אמת.

     

    לטענתו, הזכויות בנכס נרכשו עובר לכריתת ההסכם ולראייה שני תשלומים בהקשרו שולמו לפני אישור ההסכם ולפיכך לשיטתו אין הן זכויות משותפות. גם אם יש לראות בו נכס שנרכש לאחר כריתת ההסכם הרי שסעיף 10 להסכם מבהיר שרישומו מלמד ראייה חלוטה בדבר הזכויות בו. עוד טוען האיש כי ממילא, ככל שייקבע שלאישה זכויות הקשורות עם הנכס, תהא היא צפויה לתביעה גלל הוצאות שהאיש הוציא בקשר עמו שכן שיתוף בזכויות משמעו גם שיתוף בחובות.

     

    האיש מדגיש שהאישה כלל לא הציגה אסמכתאות לתמיכה בטענות לפיה גם לה היו נכסים ואף לא מצאה לנכון לזמן למתן עדות את עורכת ההסכם.

     

    לדברי האיש האישה לא תמכה הערכתה הכספית באשר למיטלטלין בדבר, עת עסקינן בטענה בעלמא שאינה מתיישבת גם עם הליך פירוק השיתוף במיטלטלין שהאיש עצמו יזם ונתמך בכתובים.

     

    באשר לעתירה לדמי שימוש טוען האיש כנגד גרסתה המשתנה של האישה וממילא טוען שהאישה ויתרה מיוזמתה על זכות המגורים בדירה, בניגוד לטענותיה בדבר החלפת מנעול.

     

    בסיכומיו עמד האיש על תביעת ההוצאות, חרף עימותו עם משמעותו של סעיף 17 להסכם, והוויתור במסגרתו על התחשבנות כספית לעבר בקשר עם הוצאות החיים המשותפים.

     

    תביעת האכיפה – העתירה בקשר עם הנכס ב XXX

22. מושכלות יסוד הן שעם סיום חיי הזוגיות, הפירוד הרכושי בפועל נבחן אף הוא על פי משטר הרכוש שקיימו הצדדים, וזאת ככלל על בסיס נכסיהם בעת הפירוד. נכס, שעל פי אותו המשטר ייחשב כנפרד בעת הפירוד יוותר שייך לבעלי הזכויות בו. נכס, שעל פי משטר הרכוש שבין הצדדים בעת הפירוד ייחשב כמשותף, דינו להיכלל במסת הנכסים המשותפת, שיש לבחון כיצד להפרידה.

     

    כאשר עסקינן בבני זוג שנישאו חל בעניינם מנגנון של איזון אובליגטורי דחוי כמצוות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, וזאת כל עוד לא התנו עליו הצדדים בהסכם ממון שאושר כדין.

     

    כאשר מדובר בבני זוג שלא נישאו, השאלה העובדתית ברת ההוכחה היא האם התכוונו הצדדים לשתף את בן או בת הזוג ברכושם, ובמידה שכן, באיזה רכוש. הנטל להוכיח האמור, כבד. זאת, כל עוד לא ערכו הצדדים הסכם ממון שאושר כדין אשר בו תחמו והגדירו את משטר הרכוש שלאורו חפצו לקיים את חיי הזוגיות.

     

23. בענייננו כרתו הצדדים הסכם ממון שאושר כדין, והוא שהתווה ומתווה את משטר הרכוש שבחרו להחיל בעניינם. את ההסכם כרתו הצדדים שנים מספר לתוך חיי הזוגיות ביניהם כשבאמתחתם נסיון חיים לא מבוטל ; ניהול והפעלת תאגידים ועיסוק במקצועות חופשיים משמעותיים – X - האשה, ועסקי X - האיש; ניהול הליכי חדלות פירעון על ידי האשה ; מערכות זוגיות משמעותיות קודמות שהסתיימו (על המשמעות הנלווית לכך בכל הקשור עם נסיון חיים מצטבר גם בהתנהלות רכושית אגב זוגיות) ; כמו גם גידולם של ילדים מבני זוג קודמים שבגרו ואשר גם להם כעולה מההסכם ביקשו הצדדים לדאוג, לצד הזוגיות ביניהם. כפי שאף אראה עוד בהמשך, מדובר בשני אנשים אינטיליגנטיים, מנוסים ואסרטיביים, שהתרשמתי ששניהם ידעו היטב כיצד להתנהל.

     

24. לא בכדי פורט ההסכם לעיל, שכן קריאתו כמכלול משכנעת כי תכליתו העיקרית זהה למשמעותו הלשונית הטבעית. מדובר בהסכם שבעיקרו השית בעניין הצדדים משטר של הפרדה רכושית, ותחם את השיתוף הרכושי אך לנכסים שהוחרגו מפורשות בו. כלומר, המשטר הרכושי שנהג בין הצדדים היה משטר של הפרדה ככלל, עת החריג היה שיתוף בנכס ספציפי.

     

25. אלא שבדרך הילוכה ביקשה האישה כמדומני להצניע הן את הדין הכללי הנוהג והן את תכליתו של ההסכם ולהציג את החריגים דווקא, ככלל. הן את החריג למושכלות היסוד לפיהן הפירוד הרכושי נבחן בעת הפירוד ולא שנים מספר לפניו, והן בנסיונה לבחון הוראות נקודתיות של ההסכם במנותק הימנו.

     

    בהתאם, ביקשה האישה לילך אחורה בזמן, שנים מספר לפני הפירוד, כאשר דומה שאין מחלוקת שטרם פרץ בין הצדדים סכסוך, ולבחון את התנהלותם הרכושית אותה העת דווקא. אלא שכידוע, ככל שמרחיקים בזמן מעת הפירוד, חובת הראיה ונטל השכנוע של העותר לשיתוף בנכס חיצוני, כבדים יותר.

     

26. באשר לנכס ב XXX, נקודת המוצא ברורה היא. בעת הפירוד בין הצדדים היו הזכויות בנכס רשומות במרשם המקרקעין על שם האיש בלבד, וזאת לכל הפחות מחודש יוני 2018, כעולה מנסח המרשם שהאישה עצמה צירפה לתביעתה (נספח ג' לתובענה).

     

    כלומר, כשלוש שנים לפני הפירוד בין הצדדים לשיטתה של האישה עצמה, כבר נרשם הנכס ב XXX על שם האיש. כידוע, הרישום במרשם המקרקעין מהווה "ראיה חותכת" לתוכנו ומטיל על הטוען אחרת נטל מכביד [סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"; כן השוו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (מצוי במאגרים המשפטיים, 21.02.07)].

     

    בנטל לשכנע כי הצדדים התכוונו שהזכויות בנכס ב XXX תהיינה משותפות לצדדים לא עמדה האישה, ורחוק מכך. זאת, גם לו אניח כי אמנם עיקר המימון העצמי להשלמת הרכישה הוזרם מתוך כספים שהיו משויכים לחשבון המשותף.

     

27. טענתה העובדתית היחידה של האישה, כעולה גם מסיכומיה, היא שלאור הזרמת כספים מהחשבון המשותף לשם רכישת הזכויות בנכס ב XXX יש לראותה כבעלת זכויות בו אף היא, או למצער לשלם לה כשווי חלקה הנטען. אלא שטענה זו היא בבחינת "מעט מדי, מאוחר מדי".

     

    למעשה, האישה אף לא טענה מפורשות באיזה מכתבי טענותיה וגרסותיה השונות, שהודרה ממידע על אודות הנכס ב XXX, אלא ההיפך. אדרבא, בכתב התביעה ציינה האישה כי "...הצדדים רכשו נכס משותף..." (סעיף 7 לכתב התביעה ; ראו גם סעיף 5 לתצהיר האישה לבקשה לאיסור דיספוזיציה ; ראו גם סעיפים 10-11 לתצהיר עדותה הראשית ; כן השוו לדבריו של האיש גם בחקירתו הנגדית בעמ' 96 לפרוטוקול שורות 13 - 25). משמע, לגרסתה מדובר ברכישה מודעת במשותף על ידי הצדדים שניהם. כפועל יוצא, נשאלת השאלה מה מנע הימנה לעמוד על כריתת הסכם השותפות גם על ידה? יותר מכך, מה מנע מן האישה להירשם לצד האיש כבעלת זכויות בנכס? לשאלה זו לא קיבלתי מענה של ממש, כפי שאבהיר עוד להלן.

     

28. האישה אף לא טענה מפורשות כי הודרה מהזרמת הכספים על ידי האיש במהלך השנים 2017-2018 מתוך החשבון המשותף לטובת רכישת הזכויות בנכס ב XXX (ראו למשל סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית מטעמה). זאת, יתכן, שלא בכדי שעה שחזקה שהיתה מודעת היטב להזרמת כספים כה משמעותית מהחשבון המשותף או מסונפותיו.

     

29. האישה אף לא נתנה כל הסבר של ממש לשאלה מדוע, אם אמנם סברה במשך כל השנים שעד הפירוד ביניהם, כי נעשקה על ידי האיש, לא פנתה בתובענה מתאימה והמתינה עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים להעלאת טענותיה.

     

    במיוחד בהתחשב בעסקה כה משמעותית, כשעסקינן בבעלת מקצוע חופשי מנוסה ומשכילה לגרסתה של האישה עצמה, אין די אך לציין כי במועד בלתי ידוע, "גילתה" האישה שהנכס לא נרשם על שמה. אינני מקבל כל עיקר את התזה שהעלתה הנתבעת בקווים כלליים לפיה האיש נהג כלפיה באובססיביות, תוך הפעלת אלימות נפשית וכלכלית קשה והימנה במשתמע ניסתה להיבנות כהסבר לתהייה זו. לבד מהעלאת גרסה כללית גרידא, לא תמכה האישה טענתה בכל ראשית ראיה שהיה בה ולו כדי לאשש במעט תזה זו. זאת, אף מבלי להידרש לראיות החפציות הכתובות שצירף האיש לתצהיר העדות הראשית מטעמו בדבר התנהלותה של מערכת היחסים בין הצדדים, בטרם פרץ הסכסוך, על מי מנוחות (נספח 17 לתצהיר העדות הראשית מטעמו).

     

    אף לא ברור לי כל עיקר מדוע אם אמנם האיש הוא שהיה אובססיבי כלפיה, דווקא הוא זה שהודיע לאישה בכתב ביום 6.3.21 על סיום מערכת היחסים ביניהם, כהוראות ההסכם (נספח 18 לתצהיר העדות הראשית מטעם האיש).

     

30. גם עדותה של האישה רחוקה מלשכנע שהיא עצמה היתה בבחינת צד מוחלש או פסיבי בהתנהלותה הכללית של מערכת היחסים שבין הצדדים. במהלך עדותה ניכר היה שהאישה איננה משיבה במישרין על השאלות שנשאלה (ראו למשל עמ' 64 – 66 לפרוטוקול) ומנגד, מבקשת לעמוד על גרסתה היא (ראו למשל עמ' 73 לפרוטוקול). התרשמתי שעסקינן באישה דעתנית ואינטליגנטית שעמדה על תשובותיה כהבנתה חרף חקירה נגדית לעומתית שלא לצורך, אשר אף ידעה לפרקים להשיב לבאת כוחו של האיש תוך ציון אזכורים מפורשים מן ההסכם (ראו למשל עמ' 78 לפרוטוקול). לא הונח לפני כל יסוד לסבור שהתנהלותה במהלך חיי הזוגיות עם הנתבע היתה שונה בכל דרך.

     

31. למעשה, כאמור, הטיעון היחיד בפי האישה הוא שמאחר שעסקינן בכספים משותפים ששימשו לרכישת הזכויות בנכס ב XXX, יש לראות בזכויות אלה למעשה כמשותפות. אלא שקו טיעון זה מתעלם כאמור מעצם רישום הזכויות על שם האיש לבדו ומהשנים הלא מעטות שבהן לא עשתה האישה דבר על מנת לטעון כנגד האמור עד לפירוד ביניהם. קו טיעון זה מתעלם הלכה למעשה מכך שאין כל מחלוקת עובדתית שהמקור להזרמת הכספים הללו לחשבון המשותף היה האיש ; ואף לא נטען כל עיקר על ידי האישה שהיה אמנם צורך בהזרמת כארבעה מליון ₪ במהלך שנות הזוגיות לחשבון זה, אך ורק "... לצורך קיום החיים המשותפים..." (היא, כזכור, התכלית שלשמה נפתח החשבון המשותף על פי הוראות סעיף 9 להסכם). גם אם האיש נטל על עצמו במהלך שנות הזוגיות סיכון בהזרמת הון רב לחשבון המשותף, ממניעיו הוא, נטלה על עצמה האישה לכל הפחות סיכון בעצם הותרתה את רישום הזכויות בנכס ב XXX עד לעת הפירוד על שמו של האיש בלבד. אלא שכפי שאראה עוד בהמשך, יתכן ולא בכדי עשתה כן.

     

32. די היה בכך כדי לקבוע, כי הלכה למעשה התנהלותה ושתיקתה הנמשכת של האישה במשך שנים בכל הנוגע לרכש הזכויות בנכס ב XXX ורישומן על שם האיש לבדו משקף גם את הבנתה בעת חיי הזוגיות בין הצדדים, שעסקינן בנכס של האיש לבדו.

     

33. אלא שגם ניתוחו של ההסכם ויישומו על העובדות שלפני תומך במסקנה זו. במקרה שלפני, שבו הסכימו הצדדים על משטר הרכוש בעניינם, ככלל דומה שהמחלוקת העיקרית שבין הצדדים איננה בעובדות היסוד שהובילו לתובענות שלפני ואשר ניתוחן לעיל מוביל לבדו למסקנה כי דין עתירת האישה להידחות, כי אם בשאלות מתחום פרשנותו של ההסכם. שכן עצם קריאתו של ההסכם, ככל טקסט, טומנת בחובה מלאכה פרשנית, גם אם לשונו נחזית כברורה. אדרש, אפוא, גם לטענותיה של האישה ביחס לפרשנות ההסכם.

     

34. לעניין זה מבנה סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") את כלל היסוד באשר לאופן שבו יפורש חוזה וקובע, כי: "... חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו..." (שם).

     

    כלומר, נודעת עדיפות למשמעותו הטקסטואלית של ההסכם ככל שזו מפורשת דיה, עת ההנחה היא שכוונת הצדדים היתה ליתן ללשונו של ההסכם את משמעותה המילולית הטבעית (ע"א 453/11 מ.ש מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 21.8.13) ; פסקה 26 לפסק הדין).

     

    כך או אחרת, על מלאכת פרשנות ההסכם להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו בבחינת לשונו כמו גם הנסיבות החיצוניות לו.

     

35. כלל יסוד חשוב ומשמעותי לעניין זה גם בהקשרנו, הוא כי הסכם יש לפרש מתוך ראיה כוללת של לשונו כחטיבה שלמה אחת, ולא לבודד הוראה ספציפית גרידא, במנותק ממארג ההוראות ההסכמיות הכולל בו. מדובר במסגרת אחודה ושלמה, שבה הוראות ותניות שזורות המשפיעות האחת על רעותה:

     

    "...חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגב מהן את אומד דעתם של הצדדים..." [ע"א אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל פ"ד מא(1) 282, 305 ; כן ראו גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים מהדורה רביעית התשע"ט – 2019, 497 והאסמכתאות שם ; אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך רביעי - פרשנות החוזה, התשס"א – 2001, 450 – 453 והאסמכתאות שם].

    ברוח זו יש לבחון את הוראות ההסכם שלפני.

     

36. אינני מקבל את פרשנותה של האישה להסכם ; היא הפרשנות המוצעת שלאורה מבוקש להיעתר לתביעתה. ראינו שהאישה ביכרה להאיר אך זרקור נקודתי על פרק זמן בן מספר חודשים במהלך חיי הזוגיות שבמהלכם, כשלוש שנים לפני שפרץ הסכסוך ביניהם, שילם האיש מכספים בחשבון המשותף - שהוא עצמו הזרים לתוכו - עבור ההשקעה בנכס בXXX. באותה הדרך, ביקשה האישה להתמקד אך בהוראות נקודתיות מן ההסכם ומהן להסיק, כי יש לה זכויות בנכס ב XXX חרף האמור במרשם.

     

37. ראשית, יש לזכור כי ההסכם אמנם קבע מנגנון של הפרדה רכושית כברירת מחדל, כפי שכבר הבהרתי לעיל, תוך שככלל נקבע מנגנון של שיתוף רק בנכסים מובחנים וספציפיים, שעיקרם קשור עם עצם ניהול חיי הזוגיות השוטפים או בנכסים שיירכשו מפורשות במשותף על ידי הצדדים במהלך חיי הזוגיות. ברוח זו יש גם לקרוא את מכלול הוראותיו הספציפיות של ההסכם.

     

38. שנית, וככל שהאשה מבקשת להיבנות על הוראות סעיפים 10 ו-11 להסכם, הרי שקריאתם של סעיפים אלה כמקשה אחת ובראי ההסכם בכללותו, מביאה דווקא למסקנה ההפוכה מזו שביקשה האישה לטעון. בתמצית, דומה שסעיפים אלה - צופים פני מחלוקת עתידית באשר לזכויות בנכסים - נועדו להסדיר מחלוקות עתידיות בסיטואציות שונות בהן ירכשו או רכשו הצדדים נכס ; האחת, בסיטואציה שנושאה הוא נכס בר רישום, והשניה, נכס שאינו נרשם במרשם רשמי.

     

39. סעיף 10 להסכם, כזכור, מלמד "ראיה חלוטה" כעולה הימנה, לפיה רישומו של הנכס על שם האיש לבדו משקף את "יחס ההשקעות" בגינו על ידי הצדדים. כלומר – 100 אחוזים – האיש ; 0 אחוזים – האישה. במיוחד מקום בו עסקינן בזכויות במקרקעין, בעניינן אף חלות הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, לא ניתן ללמוד מסעיף זה אלא את פרשנותו הטבעית והמסתברת יותר, גם בהתחשב בתכליתו הכוללת של ההסכם. קרי, ככל שהצדדים יבחרו לרכוש נכס בר רישום, אופן הרישום ישמש כראיה חלוטה לזכויות הצדדים בו – הן ההשקעה והן העקיבה לנכס עצמו.

     

40. סעיף 11, אשר הימנו בעיקר מבקשת האישה להיבנות, מורנו כזכור, כי "... היה ויירכש ע"י שני הצדדים רכוש כלשהו בעתיד ולא ירשם יחס ההשקעות של כל צד באותו נכס, פירוק השיתוף לגבי נכס זה יהיה בחלקים שווים ביניהם...".

     

     

    הפרשנות המסתברת והטבעית יותר לסעיף זה, עולה מלשונו הוא – ככל שמדובר בנכס שיירכש במשותף, ואשר איננו בר רישום במרשם כלשהו, אזי יראו את יחס השיתוף בו כיחס שוויוני.

     

    לא ניתן לראות את סעיף 11 להסכם לבדו כסעיף אשר מכתיב את התנהלותם הרכושית של הצדדים. מדוע היה צורך בניסוח סעיף זה? לשונו של ההסכם מלמדת מסקנה טבעית וסבירה לפיה הצדדים צפו אפשרות, שבעתיד יכול וירכשו נכס משותף שאינן מתקיים בעניינו מרשם רשמי. קרי, נכס, שלא ניתן יהיה לרשמו במרשם המקרקעין, במרשם החברות, אצל תאגיד בנקאי, או במרשמי הרכבים, למשל. במקרה זה ביקשו הצדדים להקים חזקה שלפיה יחס הזכויות בנכס שכזה (שעל פי רוב איננו נכס עתיר שווי, דוגמת מיטלטלין כאלה ואחרים), ייחשב כשוויוני. אין זה חזון נפרץ שצדדים מבכרים להידרש לסעיף שכזה בהסכם, על מנת למנוע מחלוקות זוטא מיותרות באשר לנכסים שעל פי רוב אף אין משתלם לנהל מחלוקת בעניינם.

     

41. מהו, אפוא, היחס הפרשני הטבעי והסביר שבין סעיפים 10 ו – 11 להסכם? לטעמי, סעיף 10, כאמור, נועד להסדיר בראייה צופה פני מחלוקת, את סוגיית יחס הזכויות בנכסים ברי רישום שנרכשו או שיירכשו על ידי הצדדים – או מי מהם, כלשון הסעיף - בעתיד. סעיף 11, לעומת זאת, נדרש כאמור, בראייה צופה פני מחלוקת עתידית אף הוא, לגורלם של נכסים שאינם ברי רישום.

     

    סעיפים כגון דא, בנוסחים כאלה או אחרים, שגורים ומצויים בהסכמי ממון רבים ולא ראיתי כל ראיה – חיצונית או פנימית להסכם, שתלמד פרשנות שונה – לבטח לא מהותית – גם בענייננו.

     

42. לגופו של עניין וכפי שראינו, הנכס ב XXX נרשם במרשם המקרקעין, באופן שסעיף 10 הוא שחל בעניינו, ומלמד ראיה "חלוטה" כמאמר הסעיף, לפיה הרישום במרשם המקרקעין אכן משקף את תמונת המצב העובדתית בפועל. משמע, עסקינן בנכס של האיש לבדו.

     

43. לבסוף, וחשוב לא פחות, יש לתמוה על בחירתה של האישה שלא לזמן למתן עדות את עורכת הדין שערכה עבורם את ההסכם, היא עו"ד ZZZ, אשר אף התייצבה לצדם בעת הדיון לאישורו.

     

    אם אמנם מבקשת האישה להישען על פרשנות רחוקה ומשתמעת לכל היותר להוראות סעיף ספציפי אחד מתוך ההסכם, תמוהה הבחירה שלא לזמן את מי שנתנה לצדדים שירות מקצועי וערכה עבורם את ההסכם. הדין באשר להימנעות מהצגת ראיה או זימון עד רלוונטי ברור וידוע, ובמקרה שלפני הימנעות זו בהחלט פועלת לחובת האישה.

     

44. בדרך הילוכי זו אף אינני נזקק למחלוקות זוטא בין הצדדים באשר לשאלה האם אמנם מדובר בנכס שנרכש לפני כרות ההסכם (הואיל והסכם השותפות ביחס לנכס ב XXX נכרת לפני כריתת ההסכם שלפני) או לאחריו. משאלה מסקנותיי אף אינני נדרש בהרחבה לטענותיו של האיש לפיהן הואיל והכספים הוזרמו על ידו לחשבונות השקעה שאך סונפו "טכנית" לחשבון המשותף, אין מדובר בכספים משותפים, הגם שאינני מקבל טענה זו כל עיקר. אין בכך רבותא בענייננו, שכן כאמור, מחד גיסא אמנם בחר האיש "לצבוע" כספים אישיים שלו כמשותפים במהלך חיי הזוגיות בעצם הזרמתם לחשבון המשותף על איזו ממסונפותיו. אולם מאידך גיסא, התמונה הראייתית מצביעה כי בפועל האישה הסכימה בזמן אמת (ולמצער לא הביעה כל התנגדות בזמן אמת) במהלך חיי הזוגיות עצמם עם "צביעתם" של הכספים לאחר שהוציאם האיש מן החשבון המשותף, על שמו בלבד וזאת בעצם רישום הנכס ב XXX כנכס בלעדי שלו. ודוקו – אין מדובר בעסקה שבוצעה במחשכים, או במהלך שבוצע אגב פרוץ הסכסוך בין הצדדים; כי אם במהלך כלכלי שבוצע לגרסת האישה עצמה מבלי שהודרה ממנו כל עיקר ולטענתה היתה שותפה לו, במספר פעימות, אשר בוצע בעת שחיי הזוגיות היו בעיצומם, ועם סיומו התגבשו הזכויות כזכויות האיש לבדו ; זאת, מבלי שנמצאה לפני ולו ראשית ראיה להתנגדות או לכל הפחות מחאה מצד האישה. הדברים אומרים דרשני, ומובילים גם להעדפה של גרסת האיש בהקשר זה.

     

45. מסקנה פרשנית זו היא המסתברת יותר גם כאשר מעיינים ומנתחים את חומר הראיות שלפניי באשר ל"נתיב הכסף", כפי שהגדיר זאת האיש.

     

    כפי שהראה האיש, במהלך השנים 2014 – 2017 הזרים האיש לחשבון המשותף סך מצטבר של קרוב לארבעה מליון ₪ (3,981,276.06 ₪; ראו בסעיף 25 לתצהיר העדות הראשית מטעמו ונספח 4 לתצהיר זה). מתוך סכום זה, לטענתו כ – 3,390,000 ₪ נועדו למעשה להשקעה אישית שלו ולא לקיום החיים המשותפים, מסיבותיו הוא, והועברו לפקדון באותו הסניף (סעיף 27 לתצהיר האיש ונספחים 6 - 7 לתצהיר זה).

     

    מנגד, סך שלל הפקדותיה של האישה לחשבון המשותף באותה התקופה עמד על 309,644 ₪ בלבד (סעיף 30 לתצהיר האיש ונספח 8 לתצהירו).

     

    על שיעור ההפקדות הכולל דומני שלא היתה מחלוקת (ראו גם דברי האישה בעדותה בעמ' 71 – 72 לפרוטוקול, בה אישרה באופן כללי כי אמנם האיש הפקיד "יותר" כספים לחשבון המשותף).

     

    בהתעלם מטענת האיש באשר לתכלית עיקר הכספים שהזרים לחשבון המשותף, יחס ההזרמות לחשבון עומד על קרוב לפי 13 לטובת האיש.

     

46. במצב דברים שכזה, גם כאשר בוחנים ב"מבט על", בראי דיני היושר את השאלה האם נכון וצודק שלא להתערב באופן שבו נרשמו הזכויות ב XXX, מגיעים למסקנה שאין הצדקה של ממש לעשות כן, עת אין לפנינו מצב דברים שבו פרי עמל כפיה של האישה יורד לטמיון עקב רישום פורמלי גרידא של הזכויות על שם האיש לבדו. בהתאם, גם בהנחה שבמערכת יחסים זוגית ישנם רכיבים שאינם ברי כימות כספי מדוייק, עדיין לא עלה בידי האישה (אף לא בעדותה) להסביר ולו לכאורה, מהו הנזק – או לכל הפחות מקורו – שנגרם לה כתוצאה מרישום הזכויות בנכס ב XXX על שם האיש לבדו במהלך חיי הזוגיות.

     

47. כפועל יוצא, גם עובדתית, סבירה יותר המסקנה שלפיה לא בכדי שתקה האישה בעת קיום חיי הזוגיות, עת המבקש בחר להפקיד כספים שהוא עצמו הזרים לחשבון המשותף לפקדון, ולאחר מכן להוציאם לטובת מיזם עסקי שלו. כפועל יוצא, סבירה יותר המסקנה שלפיה לא בכדי לא טענה האישה דבר וחצי דבר גם בעת שהעסקה לרכישת הזכויות בנכס ב XXX נרשמה ודווחה כעסקה של האיש לבדו, ומאוחר יותר נרשמה אך ורק על שמו.

     

48. כל המקובץ מוביל למסקנה כי דין טענות האישה לפיה להן זכויות כלשהן הקשורות עם זכויותיו של האיש בנכס ב XXX דחייה, וכך אני מורה.

     

    המגרש ב YY

49. הגם שבכתב התביעה התייחסה האישה לטענות בדבר זכויות במגרש ב YY שלפי הנטען רכש האיש במהלך חיי הנישואין, דומה שטענתה זו נזנחה למעשה בסיכומים, למעט טענה כללית לפיה יש לראות במכר המגרש ב YY לאחר פרוץ הסכסוך כנסיון להבריח נכס, כפי הנראה באופן אגבי כדי להדגים טענותיה בדבר התנהלותו הכללית של האיש.

     

50. יתכן שלא בכדי נמנעה התובעת מלהציג כל גרסה סדורה באשר לטענה לפיה קנויה לה זכות כלשהיא במגרש זה. שכן בהתאם, לא הוצגה לפני כל תשתית ראייתית שתתמוך בטענה לפיה על פי הוראות ההסכם יש לראות בזכויות במגרש זה, שאף נמכרו עם הזמן, כמשותפות לצדדים שניהם.

     

    ברצותה, יכולה היתה האישה להצביע – בדומה לטיעוניה באשר לנכס ב XXX – על "נתיב" ראייתי הימנו ניתן להצביע על השיתוף הנטען בזכויות במגרש זה, חרף הכלל היסודי בדבר הפרדה רכושית שעל אודותיו הסכימו הצדדים. מה מנע מהאישה להציג תשתית ראייתית בדבר מקורות מימונו של נכס זה? לא ראיתי מה מנע מהאישה להציג לבית המשפט גרסה עובדתית סדורה המבהירה מכח מה לשיטתה יש לראות בנכס הנ"ל כנכס שבחרו הצדדים לרכוש במשותף (שהרי חזקה גם שהזכויות בו כלל לא נרשמו על שמה, ולא הוצגה לפני כל תשתית ראייתית שתלמד ולו על מימונו ממקורות משותפים).

     

51. לא ראיתי – לא בכתב התביעה, לא בתשתית הראייתית שלפני ולא בסיכומים – כל גרסה קוהרנטית וסדורה לפיה ניתן אמנם לשייך את הזכויות במגרש זה, בין אם נמכר לאחר פרוץ הסכסוך בכעסו של המשיב או כנסיון מנע מצידו לאור הגשת תביעת האכיפה ובין אם לאו – כמשותפות לצדדים.

     

    לפיכך, ולמען הסר ספק, אני דוחה את טענות האישה בכתב התביעה באשר למגרש זה.

     

    דמי שימוש לשישה חודשים

52. דין עתירת האישה לזכותה בשווי שימוש נטען למשך שישה חודשים על פי הוראות סעיף 16 להסכם, שלפי הנטען הופר, דחייה. גם לו אניח שבלב טענת האישה הגרסה לפיה נאלצה היא לעזוב את הבית ולפיכך יכול וקנויה לה זכות לדמי שימוש, הרי שטענה זו נשענת אך ורק על דבריה בעל-פה, כנגד גרסתו של האיש (שלא קרסה) כמו גם ראיות חפציות שצירף האיש אשר מחזקות את גרסתו.

     

53. התשתית הראייתית שצירף האיש מלמדת כי עוד ביום 6.3.21 הודיע לאישה בכתב על סיום הזוגיות, כנדרש בהסכם (נספח 18 לתצהיר העדות הראשית מטעם האיש). במכתב זה אף טרח האיש והבהיר בכתב כי ".. תקוותי שנעבור את התקופה הקצרה שנותרה בשקט ושלווה ובכבוד הדדי..." (שם).

     

    מדוע היה על האיש לציין זאת? אין בכך אלא להבהיר, כי הוא מקבל את תנאי ההסכם שהתירו לאישה להמשיך ולהתגורר בדירתו – גם אם לצידו – למשך שישה חודשים נוספים.

     

54. אלא שבניגוד לראיה חפצית זו המבהירה כי מועד הפירוד על פי ההסכם היה בתחילת חודש מרס 2021, טענה האישה בכתב התביעה, שהוגש כחצי שנה מאוחר יותר, כי הצדדים "... הינם ידועים בציבור אשר ניהלו קשר זוגי החל מיום 8.6.12 ועד לימים אלו..." (סעיף 1 לכתב התביעה ; הדגשה לא במקור – ב.ש).

     

    במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי נטען לפרק זמן בן שישה חודשים בלבד, פער הזמנים שבין מועד הפירוד על פי מכתבו של האיש ובין מועד הפירוד שנטען בעלמא על ידי האישה בכתב התביעה (קרי בסמוך לחודש ספטמבר 2021) אומר דרשני, ואיננו פער של מה בכך.

     

55. אלא שגרסה נוספת מצינו מפי האישה, ולפיה למעשה עזבה את הבית עוד בחודש מאי 2021, ביום 24.5.21 (ראו סעיף 2 לתצהיר האישה). כאמור, שעה שהעתירה הכספית נשענת על תקופת חיוב נטענת בת חודשים ספורים, פערי גרסה אלה של האישה כשלעצמם מחלישים את גרסתה באופן משמעותי.

     

56. כזכור, האישה טענה כנגד התנהלותו הכוחנית של האיש (ראו גם דבריה בעמ' 80 – 82 לפרוטוקול). כפי שכבר הובהר לעיל התרשמתי שהצדדים שניהם הם אנשים אינטיליגנטיים, מנוסים בהתנהלות כלכלית ואישית ואסרטיביים. לא התרשמתי כל עיקר מפערי כוחות במובנים אלה בין הצדדים. אדרבא, דווקא אם אלה היו פני הדברים, ועת ראתה האישה כי האיש החל לנקוט בהליכים לסיום הקשר שתועדו בכתב, לא ראיתי מה מנע הימנה להעלות על הכתב בזמן אמת אף היא את גרסתה היא, או לכל הפחות לצרפה, מקום בו טענה אך בחקירתה הנגדית כי עשתה כן בעבר (עמ' 82 – 83 לפרוטוקול).

     

57. לכך יש להוסיף, כי גרסתו של האיש באשר למועד ונסיבות הפירוד כפי שהבהיר בתצהירו, לפיה התובעת המשיכה להתגורר בדירתו עד לחודש מאי 2021 או-אז עזבה מיוזמתה ללא כל כפיה שלו ותוך שביקש ממנה להמשיך ולהתגורר בדירה על פי ההסכם כלל לא נסתרה. זאת, באשר לא ראיתי שככלל נחקר על כך בחקירתו הנגדית ואף לא בחקירתו בפני כב' הרשמת הבכירה (כתוארה אז) ביום 26.1.22 (לעניין זה השוו גם סעיפים 74 – 77 לתצהיר האיש).

     

58. גם בהתעלם מפערי הגרסה של האישה ונפקותם הראייתית, במיוחד עת עסקינן בעדות בעל-פה מטעם האישה כנגד עדותו של האיש (שגובתה ולו בחלקה בראיה חפצית), די בכך כדי להבהיר כי התובעת לא הרימה את הנטל לקבוע שנמנע ממנה להמשיך ולהתגורר בדירת התובע למשך שישה חודשים מעד הפרידה [לעניין הנפקות שיש לייחס, גם מטעמים של מינהל שיפוטי תקין, לשימוש בנטלי ראיה ככלי עזר להכרעה השוו, בין היתר: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן (מצוי במאגרים המשפטיים ; 18.6.23)].

     

59. בהינתן קביעה זו, הרי שגם לו הייתי מניח שקמה לתובעת זכות משנית לתשלום דמי שימוש כנגד זכות ההחזקה בדירה על פי סעיף 16 להסכם, הרי מקום בו לא הוכיחה האישה שנמנעה הימנה זכות שימוש זו, אין קנויה לה זכות לתשלום דמי שימוש ראויים [בהקשר זה השוו: ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.1.93)].

     

60. אולם גם לו הייתי קובע אחרת, הרי שהלכה למעשה האישה לא הוכיחה בכל דרך מהו שוויה הכספי של הזכות לה עתרה (וחזקה שיכולה היתה לעשות כן, במיוחד עת בהליך שלפני דאגה למינויו של מומחה מתחום שמאות המקרקעין להערכת שווי הנכס העיקרי בהקשרו תבעה, הוא הנכס ב XXX).

     

    שכן שווי דמי שימוש ראויים בנכס ספציפי איננו בתחום ידיעתו השיפוטית של בית המשפט [לעניין זה השוו: בע"מ 8418/21 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 17.1.22) ; כן השוו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 ; ע"א 7905/98 Aeron C.C. נ' הוק תעופה בע"מ נה(4) 387 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3) 18, פסקה 69 ; ע"א (ת"א) 2860/02 הכשרת היישוב נ' אריה משאבות בטון (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07) ].

     

    מכלל טעמים אלה דין תביעת האישה לתשלום שווי דמי שימוש בגין הפרתו הנטענת של סעיף 16 להסכם להידחות, וכך אני מורה.

     

    זכויות במיטלטלין

61. האישה עתרה בכתב התביעה כי המיטלטלין המשותפים בדירה טרם חולקו (לבטח שלא במלואם), ולפיכך עתרה כי היא תערוך שתי רשימות והאיש יבחר מתוכן. אלא שבסיכומיה עתרה דווקא לחיובו של האיש, ללא הנמקה קונקרטית של ממש, בסך של 200,000 ₪ בגין שווי המיטלטלין.

     

62. אלא שעיון בראיות החפציות שצירפו הצדדים מלמד כי האיש עצמו כבר ביקש בכתב מן האישה להשלים את פירוק השיתוף במיטלטלין ולא הונח לפני הסבר קוהרנטי מצידה מדוע זה טרם הושלם. זאת ועוד – האיש אף סיפק גרסה אחודה בתצהירו לסוגיה זו, שחוזקה במכתבים שפורטו, לרבות ברשימת מיטלטלין שהוא עצמו ערך, ולפיה למעשה העביר לאישה את המיטלטלין בהם חפצה. גרסה זו אף היא לא נסתרה בחקירתו הנגדית (השוו: סעיפים 78 – 84 לתצהיר האיש; נספחים 19 – 20 לתצהיר האיש ; וכן עמ' 94 לפרוטוקול).

     

63. כאמור, וכטענת האיש, אף לא הוצגה כל ראיה של ממש הימנה ניתן ללמוד כי האיש מנע מן האישה מיטלטלין בשווי של 200,000 ₪ כטענתה בסיכומים. חזקה שהאישה יכולה היתה לפרט את המיטלטלין המשותפים עוד בכתב התביעה, ובמידת הצורך גם לבקש להעריך את שוויים. על כך אין לה להלין אלא על עצמה.

     

64. בנסיבות אלה, אין מקום לנהל עתה, שנים לא מעטות לאחר הפירוד בפועל, הליך זוטא חדש בשאלת פירוק השיתוף במיטלטלין. כפועל יוצא, ככל שנותרו מיטלטלין מתוך הרשימות שפורטו בתצהיר האיש שטרם נאספו על ידי האישה, ניתנת לה שהות לאספם בתוך 30 יום, שאם לא תעשה כן תיחשב כמי שזנחה כל טענה באשר להם.

     

    מכאן, לתביעת האיש.

     

    תביעת ההוצאות

65. עסקינן בתביעה כספית לעבר, במסגרתה האיש תובע שיפוי בגין מימון עודף של הוצאותיהם השוטפות במהלך חיי הזוגיות.

     

    עצם הגשת תביעה זו משולה לאחיזת המקל בשני קצותיו. שכן מחד גיסא האיש מבקש להסתמך על פרשנותו הטבעית של ההסכם ולדחות את תביעת האכיפה, ומאידך גיסא מתעלם לחלוטין מפרשנותו הטבעית של ההסכם בכל הנוגע למימון החיים המשותפים. אבהיר.

     

66. סעיף 9 להסכם לא קבע מנגנון שוויוני של נשיאה בנטל הכלכלי הזוגי השוטף, והבהיר כי העברת הכספים השוטפת לחשבון המשותף תהא "..בחלקים שווים או אחרת..." (שם ; הדגשה לא במקור – ב.ש). מכאן שלכתחילה לא הוטלה על האישה חובה של השתתפות שוויונית בנטל המחיה הזוגית.

     

67. חשוב מכך, סעיף 17 להסכם הציב מחסום של ממש מפני ביצוע "הנדסה לאחור" של מימון החיים המשותפים וקבע, כי "... עם משלוח ההודעה, הצדדים לא יקיימו כל התחשבנות בגין כספים שהוציאו ביחד או לחוד, ביחס לכלכלת הבית, או ביחס להוצאה או תשלום אחר, לרבות תשלום עבור הילדים, עד למשלוח ההודעה וכל הוצאה או תשלומים כאלה ייחשבו כמתנה שהושלמה..." (שם).

     

68. מה, אפוא, הבסיס הרעיוני לתביעת ההוצאות? לכך לא מצאתי תשובה, לא במהלך ניהול ההליך ולא בסיכומי האיש. יותר מכל התרשמתי כי עסקינן בתביעה שהוגשה בין היתר כאמצעי נגד לתביעת האכיפה, ללא בסיס רעיוני של ממש.

     

69. כפועל יוצא, שעה שלא מצאתי כל הצדקה – בדין או בעובדה – לבצע "הנדסה לאחור" של אופן הנשיאה בהוצאותיהם של הצדדים אגב חיי הזוגיות, גם מצדו של האיש, תביעתו נדחית.

     

     

     

     

    סיכום אופרטיבי

70. התובענות שלפני החלו בקול תרועה רמה ומסתיימות בקול ענות חלושה, כמפורט לעיל.

    מהטעמים שפורטו לעיל שוכנעתי כי אין לקבל את תביעת האכיפה (למעט ההוראה הנקודתית בדבר השלמת פירוק השיתוף במטלטלין).

    באותה המידה אף שוכנעתי, כי אין לקבל את תביעת ההוצאות, שגם לה מלכתחילה לא היה בסיס.

     

71. כפועל יוצא אני מורה כדלקמן:

    • תביעת האכיפה נדחית, למעט ההוראה שבסעיף 64 לעיל באשר להשלמת פירוק השיתוף במיטלטלין כמפורט בה.

       

    • תביעת ההוצאות נדחית אף היא.

       

    • בשים לב לתוצאה לה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.

       

    • ככל שהופקדו כספים בקופת בית המשפט, ככל שלא תתקבל כל בקשה אחרת בעניינם תוך 14 יום, כל צו ארעי בקשר עימם יבוטל בחלוף המועד שנקצב והם יושבו למפקידם.

       

      פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחותיהם.

      המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

       

      ניתן היום, י' סיוון תשפ"ד, 16 יוני 2024, בהעדר הצדדים.