- התובע והנתבעת 2 (להלן גם: "הצדדים", "ההורים" או "בני הזוג") הם בני זוג לשעבר. הנתבעת 1 היא בתם. בני הזוג נישאו בשנת 1990, הורים ל - 3 ילדים בגירים, וביניהם, כאמור, הנתבעת 1.
חיי הנישואין של הצדדים נקלעו למשבר בשנת 2016 והם החלו מנהלים מאז הליכים שונים, בקונפליקט גבוה מאד, בבית משפט זה ובבית הדין הרבני.
בחלק מענייניהם של הצדדים ניתן פסק דין ביום 19.4.21. התובע לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור הושג בין הצדדים הסדר. ההסדר כלל גם גירושין והצדדים התגרשו זה מזו בחודש פברואר 2022, לאחר כ - 6 שנים של הליכים משפטיים.
הקונפליקט בין הצדדים עז. לצערי, החל הקונפליקט לכלול ולחלחל אף לילדיהם המשותפים. נכון ליום כתיבת שורות אלו בן אחד מילדי הצדדים מתגורר עם האב וממאן לכל קשר עם האם. הבת (הנתבעת 1) מתגוררת עם האם ולא מתקיים כל קשר בינה לבין אביה. הקשר בין האחים הולך אף הוא ונעלם, תוך מעין "מחנאות" שנוצרה בין חמשת בני המשפחה. אין אלא להצר על כך. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח מחלה קשה ממנה סובלת האם - האישה, בעטיה היא מתניידת בכיסא גלגלים וכמעט ואינה יכולה לדבר.
- 3 עניינים שונים תלויים ועומדים בפני בית המשפט ופסק דין זה יינתן בכל אחד מהם בנפרד.
תיק מס' 55607-01-21
- בהליך זה עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי כי זכויות הבת (הנתבעת 1) בדירת המגורים ברחוב *** הן של ההורים - שלו ושל הנתבעת 2.
התובע טוען, בין היתר, כי מהטעם שהוא עצמאי ורצה לדאוג לעצמו לפנסיה, הוא החל להתעסק בנדל"ן ורכש דירות מגורים להשקעה (בהליך הקודם בין הצדדים נדונו 3 דירות אחרות שהזכויות בהן רשומות ע"ש הצדדים). הדירה ב*** נרכשה על ידו בשנת 2014 אולם מטעמים של תכנון פיננסי, קושי בקבלת משכנתא ורצון לחסוך במיסים נרשמו הזכויות בדירה ע"ש הנתבעת 1. התובע מבהיר כי בין הצדדים (בני הזוג) לבין בתם נערך ונחתם הסכם בו הובהר כי הבת אינה יכולה לבצע כל דיספוזיציה בדירה ללא הסכמת הוריה וכי לאחר 120 שנים שלהם יעברו הזכויות בדירה ע"ש שלושת הילדים, בחלקים שווים ביניהם. התובע מדגיש כי הוא איתר הדירה וטיפל בהסכמי השכירות עד פרוץ המשבר בינו לבין הנתבעת 2, שאז קיבלה הנתבעת 1 יעוץ משפטי להתחיל להתעסק לבדה בהשכרת הדירה.
הנתבעת 1 טוענת, בין היתר, כי הוריה נתנו לה מתנה בסך של 200,000 ₪ וכי סכום זה היווה את ההון הראשוני לרכישת הדירה. הדירה נרכשה והזכויות בה נרשמו על שמה בלבד. היא סייעה באיתור הדירה. הדירה נרכשה תמורת סך של 650,000 ₪ ונלקחה משכנתא בסך של 450,000 ₪. הוספת שם הוריה כלווים במשכנתא נעשתה לבקשת הבנק למשכנתאות. ההסכם עם ההורים ורישום הערת האזהרה מכוחו נועדו להבטיח אותה מפני דרישות בן זוג עתידי. הנתבעת 1 טוענת כי היא בלבד טיפלה בהסכמי השכירות. הנתבעת 1 מדגישה כי היא שילמה את תשלומיה השוטפים של הלוואת המשכנתא שרובצת על הדירה באמצעות דמי השכירות שנתקבלו.
גם הנתבעת 2 מתנגדת לסעד לו עותר התובע (חרף העובדה כי פורמלית קבלת הסעד מיטיבה עמה).
- אין בידי לקבל עתירת התובע.
סע' 125 לחוק המקרקעין קובע כי הרישום מהווה ראייה חותכת לתוכנו. אמנם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה אולם לא מצאתי כי התקיימו כאן התנאים לכך. ראוי לציין כי הפסיקה קבעה כי על המבקש סעד המנוגד לתוכנו של הרישום נטל כבד. התובע לא עמד בנטל זה, ולו בדוחק.
לאחר שמיעת הצדדים מצאתי לקבוע כממצא עובדתי כי ההון הראשוני ששימש לרכישת הדירה בא מההורים. רישום הזכויות ע"ש בתם, הנתבעת 1, היה מתוך כמה מניעים יחדיו - הרצון לחסוך במיסים, הרצון לסייע לבתם ומתוך הבנה כי לאחר 120 שנים של ההורים ממילא עובר רכושם לילדיהם. איני נותן כל אמון בגרסת התובע כי לא יכלו לרשום הזכויות על שמם משום בעיה לקבל הלוואת משכנתא. טענה זו - מוטב היה אלמלא נטענה. את הזכויות ב - 3 הדירות האחרות שרכשו הצדדים (ושנידונו בהליך הקודם) ידעו הצדדים היטב לרשום על שמם. הדעת נותנת כי דווקא לבת הצעירה, חסרת העבודה והנכסים, יהא קשה יותר לקבל הלוואת משכנתא (ואני נותן אמון מלא בגרסתה כי שם הוריה הוסף להלוואת המשכנתא משום דרישת הבנק למשכנתאות).
מטרת הצדדים ברישום הזכויות בדירה על שם הנתבעת 1 היא בין היתר לחסוך במיסים, תוך עצימת עיניים ואדישות מסוימת בקשר למשמעויות שיכולות לצמוח מכך. ההורים ראו עצמם משפחה מלוכדת, תוך מחשבה כי ממילא הורים מסייעים לילדיהם ואף לאחר 120 שנים עוברים הנכסים ע"ש הילדים, הוסף לכך את שיעור מס הרכישה הגבוה הרובץ על רוכש דירה שאינה דירתו היחידה, ושיעורי מס ההכנסה החלים על דמי שכירות שמתקבלים החל משיעור מסוים (ולצדדים דמי שכירות מ - 3 דירות אחרות), ומכאן רישום הזכויות ע"ש הבת וההסכם הנלווה שנחתם בינה לבין הוריה. ראוי לציין כי בהסכם שנתחם לא נקבע, ולו ברמז, כי הזכויות הן של ההורים ולא של הבת. ההיפך - נקבע בהסכם כי הבת היא הרוכשת אולם זכויותיה הוגבלו. אני נותן אמון בגרסת הבת כי הדברים נעשו ע"מ להגן על הדירה מפני דרישות בן זוג עתידי. באותו מועד היו בני המשפחה מלוכדים וללא כל סכסוך. הדעת נותנת כי ביקשו ליצור מנגנון הגנה מפני צדדים שלישיים ולא מפני מי מהם. יוצא אפוא כי ההורים נתנו לבתם מתנה, במודע, ללא כל תנאי, מתוך רצון לסייע לה, לחסוך עלויות מיסים רבות, ובבחינת ממילא "הכל נשאר במשפחה".
בשים לב כי במתנה עסקינן, לא ניתן להיעתר לסעד של מתן צו הצהרתי כי הזכויות הן של התובע והנתבעת 2. הכלל הוא כי פעולה למראית עין היא פעולה בה כוונת הצדדים שונה מכפי שנעשה בפועל. הרישום ע"ש הבת כאן אינו פורמלי או למראית עין. כוונת הצדדים היתה זהה למה שבוצע בפועל - רישום ע"ש הבת מתוך הקניית מתנה תוך יתרונות חשובים אחרים (חסכון במס).
טרם נעילת פרק זה ראוי לציין כי מצאתי הקבלה מסוימת בין המחלוקת כאן לבין הליכים שכיחים המתקיימים בבתי המשפט לענייני משפחה בין הורים לבין בני זוג צעירים בשאלת מתנה או הלוואה. פעמים רבות, עת בא קונפליקט בין בני זוג, מגישים הוריו של מי מהם תובענה כספית נגד שני בני הזוג להחזר הלוואה. הצאצא של התובעים "מצטרף" לתביעת הוריו וטוען כי אכן בהלוואה מדובר. בן הזוג השני טוען כי במתנה עסקינן. הפסיקה הרבה בעניין קבעה כי קיימת חזקה כי כספים שעוברים מהורים לילדיהם הם מתנה ולא הלוואה. יוצא אפוא כי ה"מתנה" מעין גוברת על "הלוואה". מקל וחומר לטעמי ה"מתנה" גוברת על טענות של "רישום פורמלי למראית עין בלבד". התובע לא עמד בנטל להראות שאין מדובר במתנה וכי יש לסטות מהרישום בלשכת רישום המקרקעין.
עוד מצאתי לציין כי מדיניות משפטית ראויה לטעמי היא היעדר כמעט מוחלט של אורך רוח למצבים בהם פלוני מצהיר במועד אחד, עת נוח לו, בפני רשויות מסוימות של מדינת ישראל (משרדי מיסוי מקרקעין ומשרדי מס הכנסה), כי הזכויות בנכס מקרקעין מסויים אינן שלו, ולאחר מכן, עת משתנות הנסיבות, מצהיר אותו פלוני במועד אחר דברים הפוכים לגמרי אל מול רשות אחרת של המדינה (בית המשפט).
סוף דבר, תביעת התובע נדחית.
תיק מס' 3528-05-21
- בהליך זה עתר התובע לחייב הנתבעת 2 לשלם לידיו סך של כ - 375,000 ₪ משני טעמים - מניעת השכרת דירות הצדדים במהלך ההליכים המשפטיים (בשנים 2016-2022) והוצאות משק הבית השונות בהן נשא לבדו בשנים אלו.
הצדדים התגוררו בבית פרטי ב***. מלבד בית המגורים בו התגוררו, היו רשומות ע"ש הצדדים זכויות ב - 3 דירות מגורים (שתי דירות ב*** ודירה ב***). דירות אלו נרכשו למטרת השקעה. התובע טוען, בין היתר, כי במהלך 6 השנים בהן התנהלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים (2016-2022) מנעה ממנו הנתבעת 2 השכרת הדירות. התובע מציג מכתב שנשלח אליו בזמנו מאת ב"כ הנתבעת 2, בו נרשם, לטענתו, כי נאסר עליו להשכיר הדירות. הנזק שנגרם לו הוא מחצית מדמי השכירות שהיו יכולים להתקבל בתקופה האמורה.
התובע טוען גם כי במשך 6 השנים הנ"ל התגוררו הצדדים יחדיו. בעוד שהנתבעת 2 חסכה את שכרה, הוא הוציא כספים לטובת משק הבית המשותף ועל כן מגיע לו החזר של מחציתם.
הנתבעת 2 מתנגדת וטוענת כי לא מנעה מהתובע להשכיר הדירות, כי חלק מהדירות הושכרו לחלק ניכר מהתקופה הנ"ל, תוך שהוא לא משתף אותה בכך ונוטל לעצמו את כל דמי השכירות. הנתבעת 2 מבהירה כי לא התנגדה להשכרת הדירות אלא ביקשה דיווח על כך. הנתבעת 2 טוענת כי השתתפה במשך השנים הנ"ל במימון צרכי משק הבית וכי גם אם התובע נשא בהוצאות בשיעור גבוה יותר, הרי שחובת המזונות חלה עליו (במיוחד בשל מחלתה וצרכיה) והוא עשה כן מתוך ידיעה שאם יחדל היא תגיש נגדו תביעת מזונות והחיוב שיושת עליו יהיה גבוה יותר.
- דין התביעה דחייה.
התובע הודה כי הדירות הושכרו לתקופות מסוימות. גם בתקופות שדירה כלשהי לא הושכרה, לא היה זה בשל מכתבה של ב"כ הנתבעת 2 כי אם מטעמים אחרים לגמרי. התובע עשה בדירות כבתוך שלו ערב הסכסוך וכך נהג גם לאחר מכן. המכתב שנשלח אליו מב"כ הנתבעת 2 לא שינה דבר וחצי דבר. התובע המשיך להשכיר הדירה ב*** חרף המכתב הנ"ל ובכך נתן דעתו כי לא ישנה מהליכותיו כתוצאה מהמכתב. זאת ועוד - אין במכתב כל איסור על התובע להשכיר הדירות כי אם בקשה לקבל מחצית משכר הדירה המשולם ודיווח עיתי על הסכמי השכירות. כאמור, הדירה ב*** הושכרה בכל התקופה הרלוונטית. התובע הודה כי ניסה להשכיר הדירות ב*** ואף הצליח בחלק מהתקופה האמורה אולם אז התפנו הדיירים מאחת הדירות שם, הדירה הושכרה לאחר אולם הוא רומה על ידו, דבר שהביא לרפיון של ממש בידיו בעניין זה. הלכה למעשה הודה התובע בבית המשפט כי בחלק מהתקופה האמורה לא הושכרו הדירות ב*** בגלל שהרים ידיים וכעסו על כך שהוא נדרש להשקיע מאמצים (נסיעות ל***, אבדן ימי עבודה, איתור שוכרים וכיו"ב) לבדו, ללא השתתפות של הנתבעת 2, ובמיוחד לאחר שרומה ע"י מאן דהוא. יוצא איפוא כי הסכסוך בין הצדדים, הוסף לכך את הקושי בלהשכיר הדירות ב*** (ובין היתר בשל המרחק ממקום מגורי הצדדים) והעובדה כי התובע רומה ע"י
צד שלישי, הם שהביאו לכך שהדירות לא הושכרו בחלק מהתקופה. לא היה כל איסור של הנתבעת 2 על התובע להשכיר הדירות. טענה זו מוטב היה אלמלא נטענה כלל. כך גם לא היה מקום לטענה כי הנתבעת 2 לא עשתה כל מאמץ להשכיר הדירות, וזאת בשים לב למצבה הרפואי ולעובדה כי גם ערב הסכסוך היה התובע בלבד הרוח החיה בהשכרת הדירות. יוצא אפוא כי אם היתה אמורה לבוא טרוניה בקשר לאי השכרת הדירות - היא היתה צריכה לבוא דווקא מצדה של הנתבעת 2.
כך גם אין בידי לקבל הטענה להחזר מחצית ההוצאות לטובת משק הבית שהוציא התובע במשך 6 שנות ההליכים המשפטיים והמגורים המשותפים. בשים לב למצבה הרפואי של האישה הנתבעת 2, וכל עוד הצדדים נשואים, אין זו אלא חובתו של התובע לסייע לה בהוצאות משק הבית (שכללו אף את 3 הילדים שגרו עמם). ככל שלא היה עושה כן, ברי כי היה מחוייב בהליכים ובהחלטות מתאימות. למעלה מהדרוש יצויין כי רשימת ההוצאות להן עתר התובע לא הוכחה, לא ברורה (הוא עצמו הרבה להשתמש במילה "בערך") וחלקה אף לפני מועד הקרע.
תיק מס' 54982-10-18 (השלמת פסק הדין לעניין דמי השכירות)
- הליך זה נוהל ע"י הצדדים וקמה בו מחלוקת, בין היתר, בקשר לאופן חלוקת 3 הדירות שהזכויות בהן היו רשומות ע"ש הצדדים, בחלקים שווים. פסק הדין בהליך ניתן ביום 19.4.21 וקבע את אופן החלוקה. ההליך כלל גם טענות בקשר לדמי השכירות שנתקבלו מהשכרת הדירות החל ממועד הקרע. הנתבעת 2 טענה כי לא קיבלה מחציתם ואילו התובע טען כי היו הוצאות רבות בגין הדירות (תיקונים וכיו"ב) וכי הוא לבדו נשא בכל תשלומי הלוואות המשכנתא שרבצו עליהן. בפסק הדין נקבע כי דמי השכירות, בניכוי כל התשלומים (הוצאות החזקה ומשכנתא), יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים. הואיל ובפני בית המשפט לא היתה התמונה הכלכלית המלאה של שיעור דמי השכירות שנתקבלו אל מול ההוצאות שהוצאו, לרבות תשלומי המשכנתא, מונה רואה החשבון מר א. רפפורט לצורך מתן חוות דעת בעניין זה, תוך שנקבע כי יינתן פסק דין משלים לאחר קבלת חוות הדעת. במסגרת הפנייה למומחה, הוא נתבקש גם ליתן חוות דעתו בקשר לשכר דירה שנמנע בשל הטענה כי הנתבעת 2 אסרה השכרת הדירות. ברי כי לאור תוצאת פסק הדין כמפורט לעיל, חלק זה של חוות הדעת אינו רלוונטי עוד.
חוות דעת רואה החשבון הומצאה לתיק בית המשפט ביום 9.8.21. בהתאם לחוות הדעת, דמי השכירות שנתקבלו, בניכוי ההוצאות שהוצאו (לרבות המשכנתא ששולמה), עומדים ע"ס של של 269,478, נכון ליום 1.8.21 ₪.
הנתבעת 2 עותרת לקבל לידיה מחצית הסכום האמור. התובע טוען כי חוות הדעת לא מלאה, המומחה לא כלל את כל הנתונים וההוצאות ועל כן אין לחייבו לשלם לידי הנתבעת 2 את הסכום האמור.
- אין בידי לקבל טענות התובע. דומה כי אין צורך להכביר במילים אודות הכללים בקשר למעמד העל אותו יש ליתן לחוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט. לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה. הסטייה תיעשה במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות, שלא מצאתי כי מתקיימות כאן.
התובע לא עתר לחקירת המומחה. התובע טען כי חוות דעת המומחה לא שלמה, אולם בדיון אמר כי כשביקש מהמומחה בדיקה של דבר מה נוסף (הוצאות נוספות שהוציא עבור הדירות), ביקש ממנו המומחה שכר טרחה נוסף אשר ידו לא היתה משגת ועל כן הוא עצמו ביקש מהמומחה להגיש את חוות הדעת כמות שהיא. מחוות דעת המומחה עולה כי התובע לא שיתף פעולה, לא המציא כל המסמכים חרף מספר רב של בקשות ואף לא שילם את מלוא שכר הטרחה שדרש המומחה. לפיכך, ככל שחוות הדעת אינה שלמה, אין לתובע להלין אלא על עצמו.
ראוי לציין כי המומחה פירט בחוות הדעת כי אינה שלמה אולם בעיקר מהטעם שאינה כוללת התייחסות לשכר הדירה שנמנע כתוצאה מהטענה שהדירות לא הושכרו. בשים לב לתוצאות פסק הדין כאמור לעיל, אין עוד כל רלוונטיות לחלק זה. לעניין דמי השכירות שנתקבלו בניכוי הוצאות שהוצאו - חוות הדעת שלמה ומלאה. כאמור, התובע אמר בבית המשפט, מספר פעמים, כי מסר למומחה את כל החומר שבידיו. בנסיבות אלו מצאתי לקבל את חוות הדעת, כפי שהיא.
למעלה מהדרוש יצוין כי מחוות הדעת עולה כי המומחה הביא בחשבון כלל ההוצאות שהוצאו עבור הדירות, לרבות משכנתאות, כפי כלל האסמכתאות שהומצאו לידיו.
יוצא אם כן כי על התובע לשלם לתובעת מחצית דמי השכירות, בניכוי ההוצאות, כפי השיעור שקבע המומחה.
סוף דבר
- שתי תביעותיו של התובע (תיק מס' 55607-01-21 ותיק מס' 3528-05-21) - נדחות.
בהשלמה לפסק הדין מיום 19.4.19 בתיק מס' 54982-10-18 - מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 סך של 134,739 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.21 (המועד שנקבע ע"י המומחה) ועד ליום התשלום בפועל.
- בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, מחייב התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך של 12,000 ₪ (סך כולל של 24,000 ₪). סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
מתיר לפרסום את פסק הדין ללא פרטים מזהים.
המזכירות תסגור כלל תיקי המשפחה.
ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ב, 07 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
חתימה