פסק-דין בתיק א 1222/95

1. מבוא:

עניינה של התובענה שבפני בסכסוך בין בעלי זכויות בחלקות סמוכות, אשר בא אל העולם עת החלו הנתבעים לבנות את ביתם במקומו של הבית הישן שעמד בסמוך לבית התובעים.

תיק זה כלל הליכי ביניים ובקשות לרוב, אשר מן הראוי לפרטם באשר יש בהם כדי להצביע על דרך התנהלות התובעים בתיק זה ועל היות התובענה דנן דוגמה מובהקת לשימוש לרעה בהליכי משפט.

2. העובדות הצריכות לעניין:

הצדדים (בעלי הזכויות):

מאיר ופנינה הולצמן (להלן: " הולצמן) הינם בעלי מחצית זכויות החכירה בבית הנמצא ברח' צאלים 6 ברמת-גן והידוע כחלקה 242 בגוש 6210. הולצמן מתגוררים במחצית הצפונית של הבית הדו-משפחתי אשר מצוי בחלקה (להלן: " בית הולצמן") מזה שנים רבות.

שמעון ואריאלה וייס (להלן: " וייס") הינם בעלי זכויות החכירה בבית הנמצא ברח' המרגנית 5א' ברמת גן והידוע כחלקה 246 בגוש 6210 (להלן: " בית וייס"), החל משנת 1992.

בית וייס גובל בצדו המערבי בבית הולצמן. רח' צאלים, בו ממוקם בית הולצמן, נמוך בשלושה מטרים מרחוב המרגנית, בו ממוקם בית וייס. במקור עמדה בין שני הבתים גדר אבנים בגובה 50 ס"מ, אשר נועדה למנוע סחף אדמה מבית וייס לבית הולצמן, בשל הפרשי הגבהים שבין הבתים (להלן: " גדר האבנים").

בניית בית וייס והליכים משפטיים שהתנהלו בגינו:

ביום 31.5.93 הגישו וייס לנתבעת 3, הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן (להלן: " הועדה המקומית"), בקשה למתן היתר לבניית בית דו-משפחתי. במסגרת אותה בקשה ביקשו וייס הקלות בניה, שעיקרן הגדלת אחוזי הבנייה והקטנת קו הבניין שבין שני הבתים. בנוסף, ביקשו וייס היתר להקמתו של קיר בין שני הבתים, אשר ימנע סחף אדמה מבית וייס לבית הולצמן (להלן: " הקיר התומך").

הולצמן הגישו התנגדות לבקשה, באמצעות בנם יחזקאל הולצמן, אדריכל במקצועו (להלן: " חזי") וביום 25.7.93 החליטה הועדה המקומית לקבל בחלקה את התנגדות הולצמן (התנגדות חזי והחלטת הועדה הוגשו וסומנו נ/3 ו-נ/6, בהתאמה).

בעקבות ההחלטה ובהתאם לדרישות הועדה, הגישו וייס בקשה מתוקנת. ביום 11.11.93 נתנה הועדה המקומית לוייס היתר בנייה במסגרתו אושרו לוייס הקלות של 6% בבנייה ושל 10% בקו בניין אחורי.

הולצמן לא הגישו ערר על החלטת הועדה המקומית.

לאחר שוייס החלו בביצוע עבודות בניית הקיר התומך, טענו הולצמן כי הקמתו נעשית תוך הסגת גבולם והחלו משבשים את עבודות הבנייה. טענתם של הולצמן התבססה על מיקומה ההיסטורי של גדר האבנים בתוך שטח חלקתם של וייס. כתוצאה מכך, הגישו וייס, ביום 14.7.94, תביעה לבית משפט השלום לקבלת צו מניעה קבוע כנגד הולצמן ובקשה לצו מניעה זמני, אשר יאסור על הולצמן להפריע להם להקים את הקיר התומך או לעשות כל פעולה שיש בה משום פגיעה או הפרה של זכויות וייס בחלקתם (ת"א 47932/94, להלן: " תובענת וייס").

כב' השופטת ברוש, אשר דנה בתיק, הציעה למנות מודד מטעם בית המשפט אשר יקבע את מיקום הגבול בין הבתים. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ובית המשפט מינה את המודד משה צביקל לביצוע המדידה. בחוות הדעת שהגיש קבע המודד צביקל, כי הקיר התומך נבנה תוך חריגה " מזערית ושואפת לאפס" מהגבול שבין הבתים וכי ניתן לתקן את החריגה האמורה באמצעות טיח (חוות הדעת של המודד צביקל הוגשה וסומנה נ/2).

הליכים משפטיים שננקטו על ידי הולצמן:

ביום 26.10.94 הגישו הולצמן תביעה כנגד וייס, היא למעשה התובענה שבפני, במסגרתה טענו, כי וייס קיבלו מהועדה המקומית היתר בנייה בהתבסס על נתונים שגויים וכוזבים, שאותם כללו בבקשה להיתר. עוד טענו, כי וייס בנו את הקיר התומך תוך הסגת גבולם ותוך חריגה מהיתר הבניה שניתן להם וכי הבניה שביצעו גורמת להם מטרד, גוזלת מהם את אור השמש, את האוויר ואת הנוף ופוגעת בזכותם לאסתטיקה, לאיכות חיים סבירה ולהנאה ממגורים בסביבה מרווחת ובלתי צפופה (ת"א 65488/94). 

בשל כל אלה עתרו הולצמן לצווי עשה שיורו לוייס להרוס את קורות היסוד של הקיר התומך, את כל מה שנבנה ממערב לקו הגבול שבין החלקות וכן כל חלק של הבניין אשר נבנה תוך חריגה מקו הבניין. בנוסף, עתרו הולצמן לקבלת צווי מניעה שיאסרו על וייס לבצע פעולה כלשהי בשטח שממערב לקו הגבול שבין החלקות, לרבות בנייה בהתאם להיתר הבנייה אשר ניתן לוייס שלא כדין ועל הקמת קיר תומך שגובהו יעלה על 1.20 מ' מעל פני חלקת הולצמן. כמן כן, עתרו הולצמן, לפסק דין הצהרתי הקובע, כי הם זכאים לרשום זיקת הנאה בשטח שבין גדר האבנים ובין קו הגבול שקבע המודד צביקל, זיקה שמהותה זכות שימוש ומעבר בלעדיים באותו שטח.

בד בבד, עתרו הולצמן לקבלת צו מניעה זמני לפיו על וייס להרוס חלק מקורת היסוד של הקיר המפריד, להימנע מכל פעולה בשטח בית הולצמן ולהימנע מהקמת קיר מפריד אשר גובהו יותר מ- 1.20 מעל פני חלקת הולצמן.