מבוא
1. זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
2. התובע, יליד 17.6.77, נפגע בתאונת דרכים ביום 12.8.01, בהיותו בן 24, עת נהג באופנועו, מ"ר 1551624 (בנסיבות שאינן תאונת עבודה). כיום התובע בן 30.
3. הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק, ועל כן סלע המחלוקת נסבה סביב סוגיית שיעור הנזק.
נכות רפואית
4. מהתיעוד הרפואי שלאחר התאונה ניתן ללמוד, כי לאחר התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בבית החולים תל השומר, שם התלונן על כאבים בברכיים ובפנים. התובע לא איבד את הכרתו במהלך התאונה, נמצא על רגליו על ידי צוות הפינוי של מד"א, וכן לא נצפו שברים בצילומים שבוצעו לו, והוא שוחרר לביתו
(תעודת חדר מיון, 12.8.01). יומיים לאחר מכן פנה התובע שוב לחדר המיון וחזר על תלונותיו בדבר כאבי הברכיים. לאחר בדיקתו וצילומי רנטגן שתוצאתם הייתה תקינה, שוחרר לביתו
(תעודת חדר מיון, 14.8.01). במהלך החודשים שלאחר התאונה, המשיך התובע במעקב רפואי; הוא שהה במעקב אורטופדי ועבר טיפולי פיזיותרפיה
(תצהיר עדות ראשית, נספחים 5-18).
5. התובע נבדק על ידי מומחה בתחום האורטופדי, דר' נחשון שזר (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו מיום 30.4.03 מפרט המומחה את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "מר מור נחבל בתאונת אופנוע ב- 12/8/01. הוא נחבל בעיקר בברכיים, ולאחר זמן קצר ברך שמאל החלימה לחלוטין. בברך ימין נמשכים כאבים לסירוגין, עד היום. הרופאים שבדקו אותו כמה שבועות לאחר התאונה וגם למעלה משנה לאחר התאונה התרשמו כי קיים חשש לפגיעה במניסקוס. בבדיקה שנעשתה במרפאה האורטופדית בתל השומר, שלושה חודשים לאחר הפגיעה צוין כי עדיין אין הוא יכול לישר את הברך. ממצא זה מתאים לפגיעה במניסקוס". המומחה מתייחס בין היתר לעברו הרפואי של התובע: "בנוסף לחבלה בתאונה הנ"ל, נחבל מר מור במספר מקרים נוספים בתאונות דומות, ופעם אחת אף נפגעה ברך ימין (באוקטובר 99). אך לפי דבריו, ולפי המסמכים שבידי, הוא החלים מהחבלות הללו ולא נותרה הגבלה בברך ימין כתוצאה מהתאונות הללו". בהמשך דבריו קובע המומחה: "אופי הכאבים כפי שהוא מתאר כיום ותלונה של נעילות לסירוגין, מתאימים לפגיעה במניסקוס מדיאלי. הבדיקה הפיזיקלית מחזקת חשד לפגיעה במניסקוס המדיאלי: קיימת רגישות בסדר מפרקי מדיאלי, אך מבחן מקמורי שלילי והיקף הירכיים שווה, מראה כי הפגיעה קלה".
6. המומחה סייג את קביעתו, בציינו: "להערכתי קיים סיכוי סביר כי קיימת פגיעה במניסקוס בברך ימין כתוצאה מתאונת הדרכים ב- 12/8/01. הוכחה חד משמעית לקיום או אי קיום פגיעה כזו יכולה להתקבל רק בארטרוסקופיה, פרוצדורה ניתוחית שהוצעה למר מור אך לא התבצעה בשל חששו מהניתוח. יש לציין כי בדיקת MRI תתן תשובה טובה אך לא חד משמעית ב-100%... אני מעריך את נכותו הצמיתה ב-10%... בשל נזק במניסקוס מדיאלי בברך ימין, בצורה קלה...".
בתשובתו לשאלת הנתבעות, מיום 16.6.2003, מתייחס המומחה למצב ברך ימין של התובע: "... בדיקת MRI לא תיתן תשובה חד משמעית לגבי פגיעה במניסקוס. תשובה כזו יכולה להתקבל רק בניתוח ארטרוסקופיה. בדיקת MRI, במקרים רבים, שינוי באות במניסקוס, מקבל פרוש כקרע גם כאשר אין ממש קרע, כלומר יש מקרים לא מעטים של false positive. לעומת זאת, קיימים גם מקרים בהם MRI פורש תקין ובארטרוסקופיה נמצא קרע במניסקוס (false negative)".
התובע עבר את בדיקת ה-MRI, אולם גם לאחר ביצועה, נותר בעינו חוסר הוודאות לעניין הקרע, אם כי המומחה ראה לנכון לחזור על קביעתו, כמפורט במכתבו מיום 3.11.04: "... לדעתי, בצילומים נראה שינוי אות מינימלי במניסקוס המדיאלי... התייעצתי עם רופאת רנטגן מומחית לעניינים אלו. לאחר עיון בצילומים היא חשבה שלמרות שלא נראה קרע ברור במניסקוס, לא ניתן לשלול זאת על סמך צילומים אלו. ביקשתי פענוח רשמי של הבדיקה. הגיע פענוח שנכתב בצרפתית. לאחר בקשת תרגום, הבנתי שהמפענח ראה בעיה מסוימת בחיבור של רצועה קו-לאטרלית מדיאלית, שיכול להתאים לקרע חלקי ישן באזור זה. יש לציין שהרצועה הקו-לטרלית המדיאלית דבוקה למניסקוס המדיאלי ולעתים קרובות קיימת פגיעה משולבת ברצועה זו ובמניסקוס המדיאלי. לדעתי, במקרה זה, כאשר לא ניתן לשלול קרע במניסקוס על סמך הצילומים, יש להתבסס על הקליניקה, כלומר תלונות החולה וממצאים בבדיקה פיזיקלית. כפי שציינתי בחוות דעתי הקודמת מתאריך 30.4.03, תלונותיו של מר מור וממצאי הבדיקה מתאימים לנזק במניסקוס מדיאלי בברך ימין...". (הציטוט מתוך סיכומי התובע; לא מצאתי מסמך זה בתיק ביהמ"ש).
7. המומחה נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הצדדים (אשר שניהם ביקשו לשנות את קביעת הנכות הרפואית, מי כלפי מעלה ומי כלפי מטה); במהלכה חזר על מסקנותיו, כפי שנקבעו בחוות דעתו. בחקירתו נטען בידי ב"כ הנתבעות, כי בעת בדיקתו את התובע (21.2.03) ובעת עריכת חוות דעתו (30.4.03) לא עמדה בפניו בדיקת ה- MRI המאוחרת יותר, שבוצעה ביום 18.9.03, שגם היא אינה בעלת ממצאים חד משמעיים באופן היכול להוכיח קרע במניסקוס, כך שהלכה למעשה חסר בסיס מוצק למתן נכות, לפי סעיף 48 (2) {ז'} [1]. הסעיף שייך לפרק החמישי לתקנות: "מחלות ופגימות במערכת הלוקומוטורית", הקובע "נזק במניסקוס בצורה קלה". המומחה נשאל והשיב, באשר להלך מחשבתו בעת קביעת נכותו של התובע : "ש. החלטת לא לשלוח להדמייה הבדיקה הקלינית יצאה מבחינתך די בסדר אבל בגלל התלונות והכאבים החלטת לתת לו הגבלת מיניסקוס? ת. לא רק- ישנם מסמכים רפואיים שמוכיחים זאת בצורה מאוד חזקה. דומני שזה דווקא הטה את הכף" (עמוד 14 לפרוטוקול). ומוסיף המומחה: "המבחנים הם מבחנים לבדיקת פגיעה במינסקוס. שניהם בודקים את אותו הדבר, אחד כשהחולה שוכב על הגב והשני על הבטן. בודקים רגישות של המיניסקוס. עושים תנועה של לחץ על המניסקוס. במקרה של בדיקה פוזיטיבית שומעים קליק והמקום כואב" (עמוד 13). באשר לעובדה כי לא נמצאה בזמן הבדיקה הגבלה ביישור הסופי של הברך השיב : "נכון. אבל יש סיפור כזה בתק' די ממושכת אחרי הפגיעה. הפרמטר השני: הבדיקה הפיסיקאלית וגם לה יש כמה פרמטרים- היא לא ספציפית אבל היא קימת. 3- בדיקות הדמייה..." (עמ' 14). לעניין נעילת הברך השיב: "נעילה זה דבר שקורה ברגע נתון מסוים. זה יכול לחזור חזרה לאחר תקופה ארוכה... אלא שמניסקוס לא מתנהג כמו שבר ברגל, יש תקופת כאב וסבל ואח"כ הבן אדם מבריא- במניסקוס זה בד"כ לא ככה. זה יוצר נזק לטווח ארוך, ואני לא יכול להתעלם מכך. בנק' בזמן שאני בודק אותו ויש לו נעילה והיסטוריה ברורה של הפרעה לזמן ממושך- אני לא יכול להתעלם מזה. גם אם הוא לא נייד אלא נשאר במקום יש לכך משמעות לטווח הארוך. אני מניח שלכן נתנו לכך משקל רב יותר" (עמ' 15). באשר למשמעות בדיקת ה- MRI השיב: "MRI לברך זה אחד מהקונטרוברסים ברפואה האורטופדית...קיבלתי רק 4 גליונות, ללא פענוח, זה מעט מאוד גיליונות שקיבלתי. ע"מ להיות בטוח לקחתי זאת למומחית של MRI לברך ד"ר נגה שבשי- היא אמרה שלהערכתה לא ניתן להגיע מכך למסקנה. אי אפשר לשלול. חשבתי שבתשובה הכתובה יש יותר גיליונות- קיבלתי תשובה בצרפתית ובתרגום כתוב שלדעתם אין קרע במינסקוס. ש. חד משמעית? ת. לדעתם כן. ש. ואתה בכל זאת החלטת לא לשלול את זה לגמרי? ת. קודם כל MRI לא יכול לשלול את זה לגמרי. יש הרבה ספרות לפיה הבדיקה לא מספיקה והקליניקה היא לדעתי פה קובעת. יש גם עניין של מי קורא את ה- MRI , והבאתי פה מאמר מאיכילוב כשאחוז השגיאה הוא של 60% למי שלא מיומן. מי שאני כן סומך עליו אומרת שלא ניתן לשלול. היא ראתה את מה שקיבלתם... היתה גם בעיה אחרת- MCL. תקראי עד הסוף. רואים שהמפענח ראה בעיה מסוימת בחיבור של הרצועה שזה בדיוק באזור של המיניסקוס" (עמ' 15-16).
8. אמנם, "הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ כ"כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט והוא אינו יכול להתנער מחובה זו. כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים: 'בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168). אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5... העובדה שמומחה רפואי נתמנה מכוח סעיף 6א לחוק הפיצויים, אינה הופכת אותו לחסין מביקורת. בידי בית המשפט נתונה הסמכות לפסוק גם בניגוד לקביעת המומחה, שעה שמכלול הראיות, הכולל בחובו גם מסמכים רפואיים בנוגע לסוגיה שבמחלוקת, מצביע על מסקנה שונה מזו אליה הגיע המומחה" (ע"א 3212/03
נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005 (4), 1724 (2005)).
אלא שבענייננו לא התקיים לדעתי אף לא אחד מאותם מקרים אשר מצדיקים סטייה ממסקנתו של המומחה. העובדה לבדה, שאין ודאות בדבר קיומו של הקרע, אין בה די לצורך התערבות בחוות דעתו של מומחה רפואי על דרך של שלילת נכות או הפחתת שיעורה. לא הייתי גם מרחיק לכת ושולל נכות בגלל רתיעתו של התובע מביצוע ארטרוסקופיה; אמנם, מדובר בניתוח שגרתי למדי, אך המומחה עצמו ציין כי קיים סיכון מסוים (עמ' 18 לפרוטוקול), ומכל מקום, חרף היתרון הכפול, האבחנתי ואולי גם הטיפולי, שעשוי לקום מניתוח כזה, לא ראה המומחה מקום לשנות את קביעתו (ראו והשוו: ע"א 9598/05
ממן נ' חברת ביטוח המגן בע"מ (טרם פורסם; ניתן ביום 28.3.07; עם זאת, עצם ההימנעות מהניתוח עשויה ללמד, גם לגישתו של המומחה, על מצב דברים שבו הכאבים והמגבלה התפקודית אינם כה קשים). אין גם מקום להגדיל את שיעור הנכות לאור החמרה אפשרית בעתיד, שכן המומחה לקח עניין זה בחשבון בעת עריכת חוות דעתו. עדותו המהימנה והמקצועית של המומחה בפניי תומכת בקביעתו. הנני סבור שאין מקום להתערב במסקנתו של המומחה, שלפיה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של
10% כתוצאה מהתאונה.
"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר
8. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005(3), 29, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93
גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995), 799 - 800; ההדגשה שלי - א.ז.).
בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.
כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין
גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)).
9. קושי מיוחד מתעורר בהערכת הנזק, שעה שמדובר בתובע צעיר, שנפגע תוך כדי לימודיו ועיסוקו בעבודות מזדמנות, ולאחר מכן, תוך מהלך רגיל וטבעי, השלים את לימודיו ומצא עיסוק מכניס יותר. במקרים כאלה נשאלת השאלה, האם היה התובע יכול להצליח אפילו עוד יותר, אלמלא התאונה, שכן ההשוואה בין מצבו ערב התאונה לבין מצבו כיום איננה השוואה ממצה. ובכן, ערב התאונה היה התובע סטודנט ללימודי ניהול וכלכלה, כפי שהצהיר: "לאחר שחרורי מצה"ל נרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה ללימודי ניהול וכלכלה, ובמקביל עבדתי כשליח ב-"פיצה האט". השכר שולם לי לפי שעות, והיה שכר סטודנטיאלי נמוך. שלושה חודשים לפני התאונה עבדתי במוקד כיבוי אשר בני ברק, גם שם על בסיס שעות. עבודתי זו הופסקה שבוע לפני התאונה... לאחר התאונה, באוקטובר 2001, חזרתי לעבוד כמיטב יכולתי כשליח בפיצה האט, ולאור המגבלות ברגל והכאבים- זה לא היה פשוט... באוגוסט 2003 התקבלתי לעבודה כבודק בטחוני ומזהה מטען בחברת אל-על בצרפת. העבודה הייתה כרוכה במאמצים גופניים (הרמת מזוודות) והצלחתי להסתדר איתה רק בזכות העובדה שבמהלך העבודה היו לי לא מעט הפסקות, ובזכות השכר הגבוהה יחסית, ששולם לי ושימש לפרנסתי..." (תצהיר עדות ראשית תובע, ס' 12-16). כיום התובע עוסק במסחר בניירות ערך: "מחמת הקשיים במציאת מקום עבודה כשכיר, החלטתי לנסות את מזלי כעצמאי. ביוני 2005 הקמתי חברה לסחר בניירות ערך. זו עבודה נוחה למדי, אני עצמאי וקובע את תנאי עבודתי. החיסרון היחיד הוא, שעדיין אין לדעת אם אצליח בעיסוק זה" (שם, ס' 18). התובע טוען כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא סובל מכאבים בברך, הוא מוגבל ומתקשה בתפקוד, וכפי שהעיד: "ש. לפי מה שאני מבינה היום אתה יכול לסכם כי יש בעסק הצלחה. ת. הכל יחסי, אם אנחנו משווים זאת לעברי אז זה הצלחה. אני יושב בהראל בית השקעות, בתל אביב, רחוב רוטשילד, אני סוחר בניירות ערך... מבקש לומר מיוזמתי, היום אני סוחר אני נמצא שמונה שעות מול המסך, מה שאני עושה היום דורש ממני ריכוז מלא, ולפעמים תוקפים אותו (צריך לומר "אותי", א.ז.) כאבים בברך שמפריעים לי בריכוז וזה לא אמור להיות ככה..." (פרוטוקול, עמ' 10-11). בנוסף, הוא טוען כי המגבלה והכאבים בברך פוקדים אותו לא רק במשך היום אלא גם בלילה. התובע טוען להפסדי שכר בעבר בגובה 83,002 ש"ח, כאשר הסכום נחלק להפסדיו בתקופת אי הכושר, ומתום תקופת אי הכושר ועד היום. הנתבעות גורסות מנגד כי לתובע ניתנו סה"כ 15 ימי אי כושר ובסיס ההשתכרות כמו חישוב ההפסדים מוטעה הן לתקופת אי הכושר והן לאחריה.
10. האישורים שצירף התובע מלמדים כי בחודשים יוני-אוגוסט 2001 השתכר סך של 4,054 ש"ח נטו לחודש מטעם שירותי כבאות עיריית בני ברק
(תצהיר עדות ראשית, נספחים 20-22), ואילו בהיותו משלוחן ב-"פיצה האט" השתכר בחודשים אוקטובר 2001 ועד ספטמבר 2002 סך של 1,064 ש"ח נטו לחודש עבור עשרה חודשי עבודה בפועל בתקופה זו
(שם, נספחים 23-32). בזמן מגוריו בצרפת, עבד התובע במחלקת המטען של חברת אל על, השתכר לפי מטבע זר (אירו) מחודש ספטמבר 2003 ועד לחודש אוקטובר 2004 סך של 1,887 אירו נטו לחודש, עבור 13 חודשי עבודה רצופים בפועל (כ - 10,000 ש"ח לחודש). גם התובע אינו חולק בסיכומיו על העובדה כי בזמן עבודתו בחברת אל על לא סבל מכל הפסדי השתכרות. נהפוך הוא. בתקופה זו ידע התובע את שכרו הגבוה ביותר מאז שחרורו משירות צבאי סדיר בצה"ל בשנת 1999.
כיום, כאמור, התובע עוסק בסחר ניירות ערך, עבודה מכובדת ומכניסה. הוא "מושך" משכורת של 6,474 ש"ח נטו לחודש
(תלושי שכר לחודשים מרץ-יוני 2006), אך החברה (רן מור השקעות בע"מ), הרוויחה מעל חצי מיליון ש"ח בחודשים ינואר - אפריל 2006. הלכה למעשה, גם בסיכומים מטעמו נאמר: "מאידך גיסא, יש להביא בחשבון את העובדה, שהתובע מצליח
כיום להשתכר שכר גבוה, וספק אם השלכתה של הפגיעה על כושרו הנוכחי מגעת כדי אחוזי הנכות"
(סיכומי תובע, ס' 17, ההדגשה במקור, א.ז.). עם זאת, מחד גיסא, במצב דברים זה, לא הייתי שולל מהתובע כל פיצוי. סביר להניח כי אי הנוחות והכאבים שחש ושיחוש בעתיד עקב התאונה גרמו ויגרמו לפגיעה מסוימת בכושר השתכרותו. מאידך גיסא, עתירתו של התובע לפיצוי בסדרי גודל של כ - 700,000 ש"ח לעבר ולעתיד הינה מופרכת בעליל, במיוחד לאור נתונים אלו ולאור עיסוקו של התובע, רובו ככולו ללא צורך במאמץ פיזי כלשהו. הייתי נוקט בדרך של פסיקת סכום גלובלי לעבר ולעתיד. אני מעמיד את הפיצוי על סך כולל של
70,000 ש"ח, נכון להיום.
כאב וסבל
11. אני מעמיד את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של
18,000 ש"ח, נכון להיום (במעוגל).
עזרה והוצאות שונות
12. התובע טוען כי מחודש מאי 2005 הוא העסיק מנקה בשם שני עד פברואר 2006, אשר עבדה פעם בשבועיים, 4 שעות בכל פעם, תמורת 30 ש"ח לשעה
(תצהיר עדות ראשית תובע, ס' 21). בעקבות פיטוריה של המנקה שני על ידי התובע, הוא החל מעסיק את הגב' יעל אדן במלאכת משק הבית
(פרוטוקול, עמ' 10). גב' עדן מסרה תצהיר, ולפיו :"אני עובדת אצל מר ראובן מור כעובדת משק בית מפברואר 2006, אני עובדת אצל מר מור פעם בשבוע ו-5 שעות כל פעם"
(תצהיר עדות ראשית, ס' 1-2). האחרונה נחקרה בפניי, וכך העידה: "אני מקבלת סכום ליום, והזמן קבוע פחות או יותר, נע בין 4-5. 200 ש"ח ליום כולל נסיעות".
(פרוטוקול, עמ' 4). יוצא אפוא כי השכר המשולם לגב' אדן עבור שעת ניקיון נע בין 40-50 ש"ח לשעה. התובע עותר בסיכומיו להוצאות עבר של 2,400 ש"ח עבור התשלום לעוזרת שני, וכן סך של 335,366 ש"ח, המחולק לשלוש תקופות: הראשונה - מפברואר 2006 ועד היום- 200 ש"ח, 4 פעמים בחודש משך 8 חודשים = 6,400 ש"ח
. התקופה השניה: מאוקטובר 2006 ועד ינואר 2017, 4 פעמים בחודש בעלות 200 ש"ח כל פעם, ובסה"כ 82,848 ש"ח
. התקופה השלישית: עבודתה העתידית של גב' אדן או כל מנקה אחר/ת מפברואר 2017 ועד סוף תוחלת חיי התובע, באינטנסיביות של 6 פעמים בחודש משך 39 שנים, ובסה"כ 246,118 ש"ח
. אין כל אסמכתא להוצאות הנטענות הנ"ל והדרישה לפיצוי בגין עבודתו הרעיונית - עתידית של עובד משק בית כזה או אחר, גב' אדן או מי שיבוא במקומה היא מופרכת (אזכיר, כי בתחשיב הנזק דיבר התובע על עזרת זולת לעבר ולעתיד בעלות של 150 ש"ח לחודש, והעריך אותה בסך של 175,000 ש"ח בלבד). גם דרישתו בגין הוצאות אלו איננה ריאלית ולא הוכחה די הצורך. לא ניתן גם להקיש מכך כלפי העתיד. אם מגבלותיו כה קשות, לא ברור כיצד הסתדר התובע טרם העסקת מנקה בביתו, ומדוע התעורר או התאפשר הצורך בעזרת הזולת רק בעבור 4 שנים לערך לאחר התאונה (ממועד התאונה ועד אפריל 2005 לא הועסקה עזרה בשכר). מכל מקום, לא השתכנעתי שהפגיעה ממנה סובל התובע מצדיקה עזרת צד ג', במיוחד שעה שהמומחה מגדירה כ"פגיעה קלה" ובנסיבות שבהן התובע הצליח, במומו, להתמיד בעבודה פיזית קשה (באל על).