מבוא
1. זוהי תביעה בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע עקב "היתקלות" בדלת זכוכית של חנות הבגדים "קרייזי ליין" ברחובות (להלן" החנות").
2. התובע, יליד 1941, הגיע לחנות ביום 2.3.00, בשעה 20:00 לערך, במטרה לחבור לאשתו, שעבדה באותה חנות. הוא נתקל בדלת הזכוכית שבכניסה, ונפגע בראשו ובגבו. מומחה אורתופד מטעם בית המשפט, דר' ארנן גרינטל (שמונה לאור הפערים בין חוות הדעת שהגישו הצדדים), קבע כי לתובע נותרו 12% נכות בגין התאונה.
3. הצדדים נחלקו לא רק בשאלת הנזק אלא, בראש ובראשונה, בשאלת האחריות.
אחריות בנזיקין - היתקלות בזכוכיות
4. אין חולק כי מחזיק במקרקעין חב חובת זהירות כלפי המבקרים בהם. שאלה נפרדת היא, האם, בנסיבות העניין, הופרה חובת הזהירות כלפי התובע, כלומר - האם הוצב בדרכו מכשול בלתי סביר או לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים ומתחייבים.
5. התובע לא הפנה ולו לפסק דין אחד, המתייחס מפורשות להטלת אחריות במקרה של היתקלות בזכוכית. אין בכך, כמובן, כדי לפטור אותי מהחובה לבחון את הסוגיה. מסתבר, כי בתי משפט השלום נדרשו בעבר למקרים דומים או קרובים. כך, למשל, בת"א (הרצליה) 4881/00
גרינברג נ' אמונה (פורסם בנבו; ניתן ביום 30.10.05), דובר בילד שישב עם אמו ואחותו בבית קפה והמתינו לבואה של סבתו; כאשר הבחין בסבתו, המתקרבת לכיוון בית הקפה, קם ממקומו והחל לרוץ לקראתה; הקירות והדלתות של בית הקפה היו מזכוכית; הוא לא הבחין בכך שהינו רץ "לתוך" דלת זכוכית, שכן, הזכוכית הייתה בלתי מסומנת ובלתי נראית, ללא כל מסגרת, וללא כל סימן שהוא או מדבקה. כב' השופט צבי דותן קובע כי "אמנם, הדרישה לסימון זכוכית, למניעת התנגשות אדם בה, נקבעה לראשונה רק בתקן שפורסם בחודש אוגוסט 2000, היינו,
אחרי התאונה (סעיף 6 לחוו"ד גיל), אך צודקת ב"כ התובעים בטענתה כי אין הכרח בקיומו של תקן מחייב (או חובה חקוקה) על מנת לקבוע כי מחזיק במקרקעין הפר חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי מוזמן. עוולת הרשלנות הרי אינה מבוססת על קיומן של חובות חקוקות והפרתן, אלא על חובות זהירות המוטלות
בהעדרן של חובות או תקנים חקוקים... כשמדובר ב"סימון" של הזכוכית, למניעת התנגשות אדם בה, אין הכוונה למסגרת האלומיניום המקיפה את הזכוכית, או לפאנל התחתון שמתחת לזכוכית. הסימון צריך להיות באמצעות מדבקה או שלט על הדלת עצמה, המתריע על קיומה של זכוכית, או כל דרך סימון אחרת על גבי הזכוכית, שמטרתה להבליט את הזכוכית. אין הכוונה למסגרת או לפאנלים וכד', שנעשו כחלק מעיצוב הפנים של המקום, ולא לצרכים בטיחותיים כלל ועיקר. במקרה דנן, סימון באמצעות שלט או מדבקה או כל סימון בולט אחר על גבי דלת הזכוכית עצמה -
לא היה. גם מעצם התרחשות התאונה ברור שהזכוכית לא היתה מסומנת כראוי, שאילו היתה מסומנת כך, התאונה לא היתה מתרחשת. בהערת אגב אציין כי, לענין המסגרת המקיפה את הזכוכית, והפאנל התחתון שמתחת לזכוכית, היה אולי מקום להתייחס בהקשר של אשם תורם, אולם לא הועלה שום טיעון רציני בענין אשם תורם בסיכומי מי מן הצדדים, ועל כן, איני מתייחס לנושא זה כלל ועיקר" (פסקאות 5, 8 לפסק הדין).
מקרה אחר התברר בת"א (שלום י-ם) 10707/96
לוטנר נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 29.4.98; פורסם בנבו). התובע באותו מקרה, שהוזמן לראשונה לדירת הנתבעים, שהה במרפסת הדירה, אשר הכניסה אליה היא מכיוון סלון הדירה. מרפסת הדירה הייתה חשוכה בעוד סלון הבית היה מואר, בעת שהתובע פסע בהליכה רגילה לכיוון המרפסת. התובע נתקל בדלת ההזזה העשויה מזכוכית, כשביקש לחזור אל סלון הבית. התובע ידע כי לפניו פתח כניסה, אך לא ידע כי דלת ההזזה סגורה. דלת ההזזה הייתה פרושה לכל אורכה על שתי כנפיה. רוחב הכנף האחת היה 1.2 מ', גובה הדלת 2 מ', רוחב הפרופילים האנכיים 4 ס"מ והאופקיים - 6.5 ס"מ. בין הפרופילים ניצבה זכוכית שקופה בלבד. כב' השופט כרמי מוסק קבע, כי "הדלת שנדונה לפנינו, הייתה מוקפת בפרופילים צרים בלבד, לא היו עליה בעת האירוע כל סימנים המבליטים את קיומה, כגון:ו מדבקות או פס כל שהוא שיחלק את הזכוכית לשניים באופן בולט. בדלתות מעין אלו, מן ההכרח שיוצבו אמצעי התרעה מעין אלו" (פסקה 16 לפסק הדין).
בפסק דין נוסף, שאוזכר דווקא ע"י הנתבעות, בהקשר של אשם תורם - ת"א (שלום ת"א) 40964/99
רוזיצנר נ' 'דובלה' - מצובה בע"מ (ניתן ביום 26.8.01; פורסם בנבו), דובר בתובעת, שביקרה בחנות רהיטים; בעת שבקשה לצאת אל מחוץ לחנות, דרך דלת זכוכית שנראתה לה פתוחה, נתקלה בזכוכית ונפגעה. כב' השופטת (היום סגנית הנשיא) זהבה אגי קבעה, כי "כאדם סביר, יכולה היתה התובעת להניח, כי מדובר בפתח נוסף של החנות, דרכו תוכל לצאת אל המדרכה, ולא היה מקום לשער, בנסיבות ששררו, כי הדלת תהיה נעולה. בודאי שלא היה מקום להניח, כי מדובר בקיר מזכוכית, ובחלק נייח ולא נייד, שכן ניתן לראות בבירור כי מדובר בקטע שונה מן הויטרינה, הנושא ידית. למחדל של נעילת הדלת, הצטרף מחדל נוסף, של אי סימון הדלת במדבקות או בסימן אזהרה בולט אחר, שיעורר את תשומת לב באי החנות, להיות הדלת סגורה ולא פתוחה לרווחה. אם היתה מדבקה הנותנת חיווי כיצד יש לפתוח את הדלת, כגון:נ"דחוף" או "משוך", או אפילו חיווי בלשון "סגור -פנה לדלת הכניסה", היתה התאונה נמנעת, שכן התובעת היתה מבחינה בזכוכית, ופועלת לפי ההוראות... " (פסקה 7 לפסק הדין). עם זאת, נקבע אשם תורם בשיעור של 30%, מאחר ו"התובעת נחפזה ומיהרה לצאת מן החנות מבלי ששמה ליבה לנעשה סביבה, לא ראתה את ידית הדלת, לא עשתה בה שימוש ופסעה דרך הזכוכית" (פסקה 11 לפסק הדין).
6. לעומת זאת, קביעת האחריות היא לעולם תלויית נסיבות. כל מקרה ומקרה לנסיבותיו. כך, בפרשת
שם טוב נ' בית מלון "צמרת" טבריה [ת"א (שלום ת"א) 58670/90 פ"מ תשנ"ג (4) 23, כב' השופט גרמן], נדחתה תביעה של ילד שרץ במסדרון בית המלון, והתנגש בדלת זכוכית. בדלת זכוכית זו לא עלה רוחב הזכוכית על 50 ס"מ, בהתחשב עם הידית הבולטת, היה רוחב הזכוכית 40 ס"מ בלבד. הדלת הייתה דלת קטנה, שנחלקה לכל אורכה, לשני חלקים על ידי הידית, כשהמסגרת בולטת ונמצאת במסדרון מואר. במקרה שכזה, נקבע כי אין צורך באמצעים נוספים לאזהרה מפני הדלת.
ברור גם, שאם היו סימנים בולטים על גבי הדלתות במקרים המתוארים לעיל, לא הייתה מוטלת אחריות כלל.
על רקע הדברים האלה, יש לבחון את נסיבותיו של האירוע נשוא התביעה, ככל שהוכחו.
נסיבות האירוע
7. בכתב התביעה נטען, כי התובע הגיע לחנות, "שהייתה חנות חדשה ונפתחה לקהל הרחב מספר ימים בלבד קודם לכן. דלת החנות הייתה עשויה זכוכית משוריינת חדשה שמורקה קודם לכן לקראת פתיחת החנות, והתובע, אשר לא הבחין, ולא יכול היה להבחין כי המדובר על דלת זכוכית שקופה מבהיקה מנקיון, התנגש בה בעוצמה בראשו ובפניו, תוך שהוא סופג חבלות עזות, וזאת לאחר שסבר כי דלת החנות פתוחה... בדלת הזכוכית השקופה לא הייתה מסגרת ואף לא הייתה מודבקת מדבקת אזהרה כלשהי ו/או שלט כלשהו המתריע כי המדובר בדלת סגורה..." (סע' 5 - 6). גרסה דומה הופיעה בתצהיריהם של התובע ואשתו. צורפו גם צילומים של הדלת, שצולמו לאחר התאונה (נספח א'). בצילומים ניתן להבחין בשילוט, אך התובע טוען כי זה הוסף רק לאחר התאונה. בעדותו עמד התובע על גרסתו. הוא השיב כי לא הבחין במדרגה שבפתח החנות, ולא ראה את הידית השקופה או את המנעול הקטן הכסוף שעל הדלת; לדבריו, על הויטרינות היו היו שלטים, אבל לא על הדלת (עמ' 15 - 16 לפרוטוקול). אשתו של התובע העידה כי החנות רק נפתחה ולפיכך לא התארגנו עדיין למכירת סוף עונה, וכי צילמה את הדלת רק כעבור כמה חודשים, מאחר ובכלל לא חשבו להגיש תביעה (עמ' 11 לפרוטוקול).
8. מטעם הנתבעות הוגשו תצהיריו של ערן לוין, סמנכ"ל שיווק של רשת החנויות. לדבריו, "... המדובר בדלת זכוכית (על ציר) שעליה הייתה מודבקת תווית מבצע שערך הסניף בגודל 40 ס"מ X 40 ס"מ... על הדלת... מותקנת ידית אחיזה וכן מנעול בולטים לעין. יודגש כי בעת אירוע התאונה דלקה התאורה בסניף הנתבעת כך שכל אדם סביר היה מבחין בדלת הכניסה לסניף" (סע' 4 - 5 לתצהיר עדות ראשית). לתצהיר המשלים צירף לוין פלט מחשב מתוך מערכת הנתונים של החברה, המעיד על קיומה של מכירת סוף העונה באותה עת בחנויות הרשת. עוד הוסיף כי "... באותה התקופה הודבקו על גבי חלונות הראווה ולרבות על גבי דלתות הכניסה שילוט בולט אודות המבצע..." (סע' 2). מר לוין נכח במקום בזמן האירוע, ואף סייע לתובע. הוא השיב מפורשות בחקירה הנגדית, כי ביום האירוע היו מדבקות על הדלת (עמ' 22 לפרוטוקול), והוסיף: "ש. תסכים איתי, שהפלט לא מלמד אותנו שהמדבקות אכן הודבקו. ת. לא. בד"כ ממלאים אחר ההנחיות. ש. תסכים איתי, שיכול להיות שבחנות שבה אירעה התאונה, לא הספיקו לפעול אחר ההנחיה שיצאה ב- 28.2 כי החנות רק נפצחה? ת. לא, אני הייתי בחנות וראיתי שהם תלו את השלט" (עמ' 23 לפרוטוקול).
9. לא מצאתי שיש לתת עדיפות לגרסת התובע דווקא. אמנם, הוא ואשתו מסרו עדות זהה, המנוגדת לזו של לוין, אך יש לבחון את עדויותיהם בזהירות, שהרי הם בעלי אינטרס מובהק בתיק, להבדיל מלוין. כאמור, לוין מעיד מפורשות על הדבקת שלט המבצע גם על גבי הדלת; שנית, הצילומים שצילמה אשת התובע מצביעים אכן על המצאות שלטים גם על הויטרינה וגם על הדלת. נטען אמנם כי צולמו זמן מה לאחר המקרה, אך אין כל ראיה או עדות לכך שהוסף שילוט בשלב מאוחר יותר ואין גם הסבר מניח את הדעת מדוע לא צולמה הדלת בסמוך לאחר האירוע. יתרה מכך, בניגוד לטענה המקורית, שכביכול לא היה סיפק כלל לתלות שלטי מבצע בחנות מאחר וזו רק נפתחה ימים קודם לכן, העיד התובע עצמו כי היו שלטים על הויטרינות (עמ' 16 לפרוטוקול)! סביר יותר להניח, כי אם כבר הספיקו לתלות את השילוט, הרי שהדביקו שלט גם על הדלת ולא רק על הויטרינות, כפי שניתן אכן לראות בצילומים.
יוער, כי איש מהצדדים לא העיד עדים נוספים לעניין השילוט, למשל את מנהלת החנות, אשר הן לנתבעות והן לאשתו של התובע (שממשיכה לעבוד ואף להתקדם ברשת) ישנה נגישות אליה. מאחר ונטל ההוכחה מוטל על התובע (אין כל מקום להעברתו של נטל זה), פועלת ההימנעות לחובתו.
10. התובע לא הציג חוות דעת כלשהי, המפרטת נתונים דוגמת מבנה הדלת, רוחבה, מה שמותקן עליה ומסביבה וכיוצ"ב, ומשמעותם ההנדסית - בטיחותית של אותם נתונים, וכן פירוט בדבר תנאי התאורה החיצוניים והפנימיים, והשפעתם האפשרית. אגב, מפרשת
גרינברג הנ"ל ניתן להבין, כי רק מאוגוסט 2000 (אחרי האירוע נשוא תביעתנו) פורסם תקן חדש שדרש סימון דלתות זכוכית; מובן, שאין משמעות הדבר שלא ניתן לקבוע נורמה פסיקתית בדבר חובת זהירות חרף העדר תקן או הוראה חקוקה, כפי שאכן נעשה שם, אך הדבר מחייב בירור עובדתי - הנדסי מדוקדק יותר. עוד מצינו, כי במקרה של דלתות צרות יחסית, 40 - 50 ס"מ, עם ידית, אין מקום להטיל אחריות. עד כמה שניתן ללמוד מהצילומים שצורפו לתצהיר התובע, נראה כי מדובר בדלת זכוכית בעלת שני חלקים, השמאלי ככל הנראה קבוע והשני, הימני, נפתח כלפי פנים או חוץ. אין נתונים על רוחבה של הדלת, אבל ניתן להעריך כל חלק בכ - 80 ס"מ עד מטר. על גבי החלק הימני, גם אם נתעלם לרגע משלט מבצע ההנחה, ישנם שני שלטים בולטים נוספים: אחד, כהה, מפרט את שעות הפתיחה, ועל גבי השני, הבהיר, רשום "פתוח, מיזוג אוויר"; לא ברור אם שלטים אלה היו או לא היו במועד האירוע. בנוסף, על גבי אותו חלק מותקנת ידית, שהגם שהיא שקופה, היא מחוברת לדלת בברגים כסופים בולטים יחסית. מעליה ניתן להבחין בבירור במנעול כסוף. חלקה זה של הדלת, אם כך, לא מציב מכשול כלשהו בפני המבקרים.
הקושי הממשי מתעורר לגבי החלק השמאלי, הקבוע. ניתן אמנם להבחין בו בשני ריבועים כסופים, אך אין די בהם. למעשה, אין חולק כי כל השילוט, ככל שהיה כזה, הודבק על גבי החלק הימני, שהוא הוא למעשה הדלת הנפתחת. בדומה למקרה
רוזיצנר, החלק הקבוע לא היה מסומן במידה מספקת, כזו שתמנע היתקלות. ניתן להבין מעדות התובע, כי אכן מדובר בחלק זה של הדלת: "... עכשיו התברר לי שיש רק כניסה אחת. התברר לי אחרי התאונה. יש דלת כניסה וליד הדלת יש עוד כמו דלת, אך זה לא דלת, לא זז, זה רק זכוכית" (עמ' 14 לפרוטוקול).
11. בגין אי סימונו של אותו חלק שמאלי קבוע, הייתי מטיל אחריות על הנתבעות. עם זאת, יש מקום להטיל גם אשם תורם על התובע. היה עליו לנקוט משנה זהירות בטרם ניסיון הכניסה לחנות, במיוחד לאור המדרגה, המפרידה בין מפלס הרחוב למפלס הדלת, הוא יכול היה להביט ולהבחין בידית המותקנת על החלק הימני ולהבין כי זו למעשה הדלת, ואם לא היה ממהר כל כך, ייתכן שהתאונה הייתה נמנעת. אני רואה לנכון להעמיד את שיעור אשמו של התובע על שליש.