(עפ"י סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984)
מונחת לפני תביעתה של התובעת, לג'נד בי.סי.איי בע"מ (להלן:-"
התובעת"), חברה העוסקת במתן שירותים לחברות טכנולוגיה עילית (היי-טק) בתחום האיתור והגיוס של לקוחות ושל משקיעים. הנתבעת מס' 1, חברת Transchip Inc, הינה חברת הזנק (סטארט-אפ), העוסקת בפיתוח שבבי מצלמות והמאוגדת במדינת דלוור שבארצות-הברית והנתבעת מס' 2, חברת טרנסצ'יפ ישראל מרכז למחקר בע"מ, פועלות במשותף ועוסקות בפיתוח שבבי מצלמות, המיועדים להתקנה במכשירי טלפון ניידים ובמחשבי כף-יד (שתי הנתבעות תקראנה להלן:-"
הנתבעת").
התובעת התקשרה ביום 15.11.01 עם הנתבעת בהסכם, לפיו התחייבה התובעת ליצור קשרים עם לקוחות עבור הנתבעת תמורת שכר בגין ההסכמים והעסקאות, שיכרתו הללו עם הנתבעת (להלן:
"ההסכם").
הוסכם, כי כל גורם, אשר יקושר אל הנתבעת על ידי התובעת ייחשב כ"קשר לג'נד" ועוד הוסכם, כי רשימות מוסכמות בדבר זהותם של קשרי לג'נד יוחלפו בין הצדדים.
אין חולק, כי רשימה מוסכמת שכזו לא נחתמה מעולם ומחדל זה היווה בסיס לתביעה שלפני, בה נטען, כי התובעת עבדה במשך כ-8 עד 9 חודשים עבור הנתבעת בעיקר בטייוואן, בדרום קוריאה ובסין והביאה למפנה בפעילות הנתבעת, איתרה שווקים מתאימים ויצרה עשרות קשרים. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת ומנהליה ניסו לחמוק מתשלום הכספים המגיעים לתובעת והסתירו נתונים, הנוגעים לעסקאות ולהסכמים מותנים שנחתמו עם אותם "קשרי לג'נד".
בתביעה עתרה התובעת, אפוא, למתן סעד של מתן חשבונות, למתן סעד הצהרתי ולמתן צווי עשה וכן לתשלום הסך של 552,660 ש"ח.
הנתבעת טענה, שהתובעת הציגה בפניה אנשי קשר מעטים בלבד וכי היכרויות אלו לא הובילו ולו לתחילתה של עסקה אחת.
כמו כן, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד על סך 1,000,000 ש"ח.
לאחר שנשמעה מסכת הראיות, אשר נפרשה על פני מאות עמודי פרוטוקול ובמהלכה הוצגו מאות מוצגים ונחקרו העדים, הגיעו הצדדים להסכמה בסוגיות העיקריות שבמחלוקת והסכמה זו באה לידי ביטוי בפרוטוקול ישיבת יום 21.3.07 ועל כך יבואו הצדדים על הברכה.
בהמשך, נתגלה קושי ביישומה של אותה הסכמה ועל כן ניתנה החלטתי מיום 5.6.07 ובסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה נוספת וזאת בכל הקשור למתן החשבונות ובהתאם לה מונה ביום 07.06.2007 רואה חשבון, אשר התבקש לעיין בכל מסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת וליישם את הסכמות הצדדים, כאמור לעיל.
כידוע, תובענה למתן חשבונות מתנהלת בד"כ בשני שלבים. בשלב הראשון קובע בית המשפט, אם התובע אכן זכאי לקבל חשבונות מן הנתבע. אם בית המשפט מכריע, כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, בו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו נאותים. רק לאחר מכן יקבע, אם הוא מחויב בתשלום על פי החשבונות (ע"א 127/83
בר לב נגד פנינה לוינזון, פ"ד מ(3) 249, 255, (1986)).
כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות (רע"א 5064/90
סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ, פ"ד מה (2) 130, 132, (1991)). שנית, עליו להוכיח - ולו לכאורה, כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות" (ע"א 4724/90
א.ש.ת כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו (3) 570, 584 (1992); ע"א 4087/04
מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2005(3), 3036 (2005); ע"א 5634/05
צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, סעיף י"א לפסק הדין (טרם פורסם - ניתן ביום 04/06/07)).
בתיק זה עסקינן באותו שלב ראשון של בירור הסכסוך וכאמור לעיל, הסכימו הצדדים על קיומה של אותה מערכת יחסים מיוחדת ביניהם וכן על מתן החשבונות וכל זאת מבלי להסכים, כי קמה לתובעת זכות תביעה לגבי אותם כספים, אודותיהם היא מבקשת לקבל חשבונות ותוך שמירת כל טענות הצדדים וזכויותיהם בעניין זה.
לפיכך נותרו בשלב זה במחלוקת 2 סוגיות, לגביהן הסכימו הצדדים, כי יינתן פסק דין וזאת בשאלות כדלקמן:
א. שאלת זכאותה של התובעת לקבל עמלה בסך 15,000 $ בגין כל אחד מאותם 5 הסכמים מותנים, שנחתמו בין הנתבעת לבין לקוחות אחרים ואשר גולו ע"י הנתבעת, כאשר הוסכם במפורש שבפסק הדין יפסק לתובעת פיצוי על דרך הפשרה בגבולות שבין 0 ל-30,000 $.
ב. שאלת זכאותה של התובעת לקבל עמלות בגין הסכמים ועסקאות, שנכרתו בין הנתבעת לבין חברת ארימה, כאשר בשאלה זו תחמו הצדדים את סמכות בית המשפט לפסוק בגבולות כספיים שבין דחיית התביעה ברכיב זה לבין הסכום המקסימאלי.
לצורך מתן פסק הדין סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ואף השלימו טיעוניהם בעל פה. הצדדים הסכימו אומנם שפסק הדין לא ינומק ואולם פטור בלא כלום אי אפשר.
כעת אדון בקצרה בשאלות אלו כסדרן:
א.
הזכאות לתשלום בגין ההסכמים המותנים