1. עמירם ברבקוב (להלן: "
התובע") הבעלים של בניין הנמצא ברחוב ירמיהו 48 תל אביב (להלן: "
הבניין") השכיר למשה גולן (להלן: "
נתבע 1") שתי חנויות + מחסן בקומת הקרקע של הבניין. אתי גולן (להלן: "
נתבעת 2") ושלמה גולן (להלן: "
נתבע 3") חתמו על הסכם השכירות, שנחתם בין התובע לנתבע 1, כערבים לקיום התחייבויותיו של נתבע 1. כיוון שנתבע 1 הפסיק לשלם דמי שכירות ונתבעים 2 ו - 3, הערבים, לא שילמו הכספים עבור התחייבויותיו, פתח התובע בהליכים משפטיים נגדם ונגד נתבע 1.
התובע הגיש נגד הנתבעים שתי תביעות כספיות בסדר דין מקוצר לתשלום דמי השכירות שבפיגור בצירוף ריבית מוסכמת בגין הפיגור:
א. ת.א 215561/02, שהוגשה ביום 21.11.02 (להלן: "
התביעה הראשונה") לתשלום דמי השכירות שבפיגור עבור התקופה שמחודש ינואר 2002 ועד חודש נובמבר 2002 בצירוף ריבית דולרית מוסכמת בשיעור 20% לשנה, שהצטברה לקרן מדי שלושה חודשים.
ב. ת.א 23814/03, שהוגשה ביום 17.3.03 (להלן: "
התביעה השנייה") לתשלום דמי השכירות שבפיגור עבור 4 חודשים נוספים, החל מחודש נובמבר 2002 ועד לסוף חודש מרץ 2003, בצירוף הריבית הדולרית המוסכמת כאמור לעיל.
שלושת הנתבעים הגישו בקשות רשות להתגונן לגבי כל אחת מהתביעות.
2. ביום 10.6.04 ניתנה על ידי החלטה בבקשת הרשות להתגונן, שהוגשה בתביעה הראשונה (בש"א 140983/02). בקשת הרשות להגן של נתבע 1 נדחתה וניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה, ואילו לנתבעים 2 ו - 3 ניתנה רשות להתגונן בטענה, שהם פטורים מערבותם, כיוון שחתמו כערבים להתחייבויות נתבע 1 על פי הסכם השכירות, לאחר שהסתמכו על כך שיחתמו שלושה ערבים על הסכם השכירות, ולא שניים בלבד. לטענתם, התובע זייף את הסכם השכירות, בכך ששינה את סע' 33 (א) להסכם השכירות ומחק את המילה "שלושה" ובמקומה הוסיף בכתב ידו את המילה "שני". כיוון שבאותו שלב הייתה תלויה ועומדת התביעה השנייה, שהגיש התובע גם נגד נתבעים 2 ו -3 (ת.א 23814/03), וכיוון שאותה טענת הגנה הועלתה על ידי נתבעים 2 ו - 3 בשתי התביעות, השהיתי את ניהול התביעה בת.א 215561/02 נגד הערבים, כדי לדון בשתי התביעות גם יחד.
3. ביום 19.6.05 ניתנה על ידי החלטה בבקשת הרשות להתגונן, שהוגשה בתביעה השנייה (בש"א 165612/03). ניתנה לנתבעים רשות להגן בטענות הבאות:
א. לנתבע 1 ניתנה רשות להתגונן, בטענה שבשל מצג והבטחות שווא של התובע, לפיהן ידאג לכך ש"שסופר באבא" שפעל בסמוך למושכר של נתבע 1 ייסגר (הבטחות שלא קוימו), קמה לנתבע 1 זכות לבטל את הסכם השכירות, כי בפועל הודיע נתבע 1 לתובע על ביטול הסכם השכירות במכתב, שנשלח על ידי בא כוחו ביום 13.1.03 וכי פינוי המושכר בפועל נעשה ביום 17.2.03. הרשות להתגונן ניתנה כנגד תביעת דמי השכירות עבור התקופה שמיום פינוי המושכר 17.2.03 ועד סוף מרץ.
ב. לנתבעים 2 ו - 3 ניתנה רשות להתגונן בטענת ההגנה, שפורטה בס"ק 3 (א), ובנוסף בטענת ההגנה לגביה ניתנה להם רשות להתגונן בתביעה הראשונה.
4. ביום 20.12.05,בשל העדר התייצבות מטעם נתבע 3, קבעתי, כי נתבע 3 איבד את הגנתו וכי לאחר שהתובע יגיש תצהירים להוכחת תביעתו יהיה התובע זכאי לקבלת פסק דין נגדו. נשמעו ראיות באשר לטענות ההגנה, לגביהן קיבלו נתבעים 1 ו - 2 רשות להתגונן.
5. שמעתי את מכלול הראיות והתרשמתי מהן. האמנתי לעדותם של נתבעים 1 ו - 2, כי עובר לחתימת החוזה מיום 1.10.01 (ת/8) הציג התובע בפני נתבע 1 מצג, לפיו הינו שמאי מקרקעין ובעל קשרים בעירייה והבטיח כי ידאג לכך שמינימרקט בשם "סופר באבא" (המתחרה בעסקו של נתבע 1 שהתנהל במושכר) ייסגר. כמו כן, האמנתי לנתבע 1, כי בהסתמך על מצג זה החליט נתבע 1 לחתום על ההסכם ת/8, שבו הוארכה תקופת השכירות שלו במושכר לתקופה של שנתיים נוספות מעבר לתקופת השכירות, עליה התחייב בהסכם קודם, שנקשר בינו לבין התובע (שהייתה אמורה להסתיים ביום 28.2.03 - ראה עדותה של נתבעת 2, פרוטוקול עמ' 12, ש' 4 ו - 5), וכי בהסתמך על מצג זה, ובהמשך לבקשת התובע, העיד בבית המשפט לעניינים מקומיים על חריגות בנייה של "סופר באבא".
על כך, ששני הצדדים ייחסו חשיבות לסגירת "סופר באבא", ועל כך ששני הצדדים יצאו מתוך נקודת הנחה, שבתוך תקופת השכירות של ההסכם ת/8 ייסגר "סופר באבא", ניתן ללמוד מסע' 4 (א) להסכם ת/8, בו קבעו הצדדים, שדמי השכירות עבור התקופה בה "סופר באבא" טרם נסגר יהיו פחותים ב 800$ לחודש מדמי השכירות, שישולמו לאחר סגירת "סופר באבא". אמנם, התובע התכחש לכך, שקיבל על עצמו התחייבות לגרום לסגירת "סופר באבא", אך כפי שהתרשמתי. הכחשה זו נאמרה בשפה רפה. ממכלול עדותו, ובמיוחד מסע' 14.5.1 - 14.5.8 לתצהיר עדותו הראשית ומת/8 למדים, על מעורבותו של התובע בניסיונות לגרום לסגירת "סופר באבא", על כך שהתובע הפעיל את הנתבעים בקשר לכך, ועל כך שגם לתובע עצמו היה עניין בסגירת "סופר באבא".
אני קובעת, כי התובע הציג בפני נתבע 1 מצג, לפיו ידאג לסגירת "סופר באבא", וכי בהסתמך על הבטחה זו חתם נתבע 1 על ההסכם ת/8.
אני בדעה, כי כיוון שסופר באבא המשיך לפעול ולא נסגר במשך למעלה משנה לאחר חתימת ת/8, כאשר התקופה לגביה נקשר הסכם השכירות הקודם עמדה להסתיים גם היא, קמה לנתבע 1 זכות לבטל את החוזה ת/ 8 בגין אי קיום ההבטחה הנ"ל.
6. הוכח בפני, שנתבע 1 אכן ניצל את זכותו לבטל את החוזה. ביום 13.1.03 שלח עו"ד גיל גרינברג, מי שהיה באותה עת עורך דינו של נתבע 1, מכתב אל עו"ד שולביץ, ב"כ התובע, ובו התריע כנגד הפרות שונות של התובע וביניהן אי קיום ההבטחה בקשר לסגירת "סופר באבא" (סע' 3.1 למכתב). ניתנה לתובע ארכה של 21 יום לקיום ההפרות ולתיקון הליקויים. נכתב במכתב, כי בהעדר קיום ההתחייבויות ותיקון הליקויים תוך 21 יום, החוזה יראה כמבוטל כדין והמושכר יפונה על ידי נתבע 1. כיוון ש"סופר באבא" לא נסגר תוך תקופת הארכה הנ"ל, זכאי היה נתבע 1 החל מיום 3.2.07 לפנות את המושכר מבלי שיחשב כמפר החוזה.
7.
קביעת מועד פינוי המושכר בפועל
לעניין פינוי המושכר הובאו בפני מספר גרסאות בסע' 32 לתצהיר התומך בבר"ל (בבש"א 165612/03), מצהיר נתבע 1, שפינה את המושכר ביום 17.2.03; בעת שנחקר על תצהירו בבש"א הנ"ל בחקירה נגדית העיד:
"ב - 13.2.03 היה יום מכירה אחרון בחנות, שבועיים אחרי זה פיניתי את הדברים"
(פרוטוקול 13.3.05 עמ' 3 ש' 1)