1.
מהות התביעה וטענות הצדדים:
התובעת, ילידת 3.10.70, נפצעה בתאונת צניחה ביום 7.10.94, בעת שהשתתפה בצניחה אוטומטית במסגרת קורס צניחה חופשית שערכה הנתבעת 1 (להלן: "
הקורס" ו -
הנתבעת").
על פי האמור בכתב התביעה, בעת שביצעה התובעת את הצניחה השישית, קפצה התובעת מהמטוס וביצעה תרגיל משיכה בידית דמה, כפי שהונחתה לעשות בקורס. המצנח הראשי לא נפתח במועד בו היה עליו להיפתח.
לאחר שהתובעת המתינה פרק זמן סביר, מעבר לנלמד בקורס, משכה התובעת בידית המצנח הרזרבי. התובעת ניסתה לפעול כפי שנדרש במצב חירום, אולם שמעה דיבורים לא ברורים במכשיר הקשר החד כיווני אותו נשאה (אשר באמצעותו יכולים מדריכי הנתבעת להדריכה בשעת הצורך) והדבר בלבל אותה.
למרות זאת, ניסתה התובעת למשוך את המצנח הרזרבי בין רגליה אולם לא
הצליחה. בעקבות הלחץ בו היתה התובעת נתונה, היא איבדה את תחושת הזמן וכתוצאה מפרישתם של שני המצנחים נמנע ממנה לנחות כנדרש ואז נחבטה אל הקרקע בעצמה רבה ביותר.
בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה או לא פיקחה על קיפול המצנחים באופן שלא יהווה סכנה למשתמשים בהם, לא הדריכה בקורס את התובעת כיצד עליה לפעול ככל שתקלע למצב חירום ולא הנחתה את התובעת, לאחר שנקלעה למצב החירום, כיצד עליה לפעול, מאחר והיו שיבושים בקשר כך שהקולות ששמעה התובעת היו של גורמים חיצוניים ולא של מדריכי הנתבעת.
התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת של מר דני בן שמחון (להלן:"
בן שמחון") אשר חיווה דעתו באשר לרשלנות הנתבעת בעת הצניחה.
בסיכומיה, לעומת זאת, טענה התובעת כי לאחר פרישתו של המצנח הראשי קיבלה הנחיות בקשר ממרק אילוז, אשר שימש כבקר על הקרקע במסגרת אותה צניחה (להלן : "
אילוז"). התובעת נהגה את המצנחים על פי ההנחיות שקיבלה מאילוז, אולם כאשר פנתה לבצע את אחת הפניות במסגרת הנחיתה בשלוש צלעות, שהנה טכניקת הנחיתה שנלמדה בקורס, ארעה קריסה של המצנח הראשי כך שהמצנח הראשי והרזרבי נמצאו במצב של מראה. בשלב זה, קיבלה התובעת הנחיות בלתי ברורות בקשר שלוו בהפרעות, והתובעת, שלא הצליחה להבין מה נאמר לה, נחתה בעוצמה רבה על הקרקע.
בכתב התביעה טענה התובעת כי התאונה נגרמה על ידי דבר מסוכן שהנתבעת היתה בעליו, ולכן חלה עליה הראייה שלא היה במעשיה התרשלות. לחלופין, נטען להתקיימותו של כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". בסיכומיה, לעומת זאת, טענה התובעת להעברת נטל ההוכחה מכוח "נזק ראייתי" שנגרם לה על ידי הנתבעת.
התובעת הובהלה לבית חולים שם אובחנה כסובלת משבר בחוליה L1 ומשבר בקרסול רגל ימין. לאחר אשפוז בן שבוע ימים נותחה התובעת. בתום האשפוז שוחררה התובעת לביתה עם הליכון לשלושה חודשים וקיבלה טיפולי פיזיותרפיה. לאחר מכן נותחה התובעת פעמיים נוספות. לטענת התובעת, בעקבות פגיעתה נותרה לה הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה בכל הכיוונים הגבלות בתנועות קרסול, כאבים בתנועות וצלקות בגב ובקרסול.
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר
פולמן, אשר העריך את נכותה הקלינית הצמיתה של התובעת בשיעור של 31.6%.
הנתבעות 1-2 דחו את טענות התובעת. לטענתן, בעוד שבכתב התביעה ביססה התובעת את תביעתה על העדר תקשורת ראויה עם מדריכי הנתבעת במכשיר הקשר, זנחה הנתבעת את טענתה זו לאחר שמיעת הראיות והחליטה לשנות חזית ולבסס את אשמה של הנתבעת בעיקר על הטענה כי לפי הרגשתה חל עיכוב בפתיחת המצנח הראשי.
הנתבעות טענו כי מן הראיות עולה שלא היתה כל תקלה בפתיחת המצנח הראשי. הבעיה בה מצאה עצמה התובעת עם שתי חופות פתוחות, נוצרה על ידי התובעת עקב אומדן זמנים לקוי שלה. לטענת הנתבעות, המצנח הראשי נפתח במועד ובאופן תקין, אולם התובעת משכה בידית המצנח הרזרבי זמן קצר ביותר לאחר שקפצה מן המטוס עקב טעות של התובעת באומדן הזמנים. כמו כן, התובעת לא פעלה על פי ההנחיות שקיבלה בקורס, לפיהן ככל שקיימת תקלה במצנח ראשי עליה לנתקו ולפתוח מצנח רזרבי. לפיכך, המצב בו מצאה התובעת עצמה עם שתי חופות פתוחות היה כולו תוצאת התנהלותה של התובעת אשר נעשתה בניגוד להנחיות המפורשות שקיבלה בקורס. הנתבעות טענו כי לאחר שנוצר מצב של שתי חופות פתוחות -הונחתה התובעת בקשר על ידי הבקר לנהג את שני המצנחים. אולם, בעקבות משיכתה של התובעת ברצועות האחוריות של המצנח הראשי נוצר מצב של מראה. בעקבות כך הורה אילוז לתובעת לנתק את המצנח הראשי והתובעת לא פעלה על פי הוראותיו ולכן נחבטה בנחיתה.
הנתבעות טענו עוד כי לא היה כל ליקוי בציוד שסופק על ידי הנתבעת לתובעת, כי ההדרכה שהועברה לתובעת הייתה טובה וכי תאונת הצניחה נגרמה כתוצאה מהתנהגותה של התובעת אשר לא פעלה על פי הדרכתה בקורס ואף לא על פי ההנחיות שקיבלה בקשר. הנתבעות טענו כי במסגרת הקורס מובהר לחניכים כי במקרה של תקלה עליהם לסמוך על עצמם בלבד ולפעול על פי ההנחיות שקיבלו במסגרת הקורס. למרות זאת סייע אילוז לתובעת בקשר, אולם התובעת לא פעלה על פי ההנחיות שנמסרו לה. בנסיבות אלה טענו הנתבעות כי התאונה הנה תוצאה של התנהלות התובעת וכי אף ככל שיש קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לתאונה, הרי שלתובעת אשם מכריע או תורם אשר מנתק את הקשר הסיבתי.
כמו כן טענו הנתבעות כי עומדת להן הגנת הסתכנות מרצון של התובעת, על פי סעיף 5 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן : "
פקודת הנזיקין").
הנתבעות הכחישו את טענות התובעת בדבר נזקיה בגין התאונה.
כמו כן, העלו הנתבעות טענות ביחס לכיסוי הביטוחי של הארוע. לטענת הנתבעות, הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה, כאשר על פי הפוליסה הכיסוי הביטוחי של הנתבעת 2 מוגבל לסך של 80,000$ לכל המקרים בתקופת הביטוח. עוד נטען כי הפוליסה אינה מכסה את אחריותה של הנתבעת בגין הארוע נשוא התביעה וכי לפי תנאי הפוליסה אין לחברת הביטוח - הנתבעת 2 - כל חבות ביטוחית לארוע נשוא התביעה.
כתב התביעה הוגש במקור גם כנגד משרד המדע התרבות והספורט וכנגד מנהל התעופה, אולם בהמשך ההליך נמחקו נתבעים אלה מכתב התביעה.