1. תביעה למתן צו עשה המורה לנתבעים או למי מהם לבצע עבודות ניקוז בסביבת מקרקעין שבבעלות התובעת.
הרקע והנפשות הפועלות
2. התובעת, תושבת בנימינה, הינה בעלת חלקות 18 ו-19 בגוש 10200 באזור צומת בנימינה (להלן: "המקרקעין
"). בחלק המזרחי של המקרקעין פועלת תחנת דלק, ובסמוך לה קיימים מבנים נלווים (להלן: "תחנת הדלק"). בגב המבנים, ממערב לתחנת הדלק, מצוי מטע פקאנים בשטח של כ-12 דונם, המעובד על-ידי התובעת (להלן:
"המטע"). ממערב למטע, במרחק של כ-300 מטר מגבולו המערבי, מצוי תוואי נחל עדה. על סף תוואי הנחל פעלה בעבר משתלה ושמה "משתלת עדן", אשר השתרעה מזרחה עד מרחק של כ-100 מטר מגבולו המערבי של המטע.
המקרקעין גובלים בשני כבישים; ממזרח מעבר לתחנת הדלק, סלול כביש בין-עירוני, המחבר בין חדרה לבין חיפה, והידוע גם ככביש מס' 4 (להלן: "כביש 4"). פינתה הצפון-מזרחית של הקרקע ושל תחנת הדלק משיקה לצומת בנימינה. מצפון למטע ובמקביל למקרקעין סלול כביש הגישה לאור עקיבא, הידוע גם ככביש 653. כביש זה מחבר את כביש 4 עם אזור התעשייה של אור עקיבא (להלן: "כביש 653").
מדרום למטע ובמקביל לו נמצאת תעלת ניקוז, שתחילתה בכביש 4 והיא מסתיימת במרחק של 270 מטר ממערב לו. תעלת ניקוז זו (להלן: "התעלה הדרומית") אינה מגעת עד נחל עדה, אלא מסתיימת על סף הפינה הדרום-מערבית של המטע. תעלה זו נחפרה לפני שנים רבות, כנראה בשנות ה-90 (תצהיר רפאל קלנר ת/6 סעיף 6), אם כי איש מהצדדים אינו יודע בדיוק מתי. אין חולק כי התעלה נחפרה לפני האירועים נשוא כתב התביעה.
3. האזור המשתרע ממערב למטע בין קצה התעלה הדרומית מדרום לכיוון צפון לכביש 653, הינו אזור בור, אשר בשל התנקזותם של המים מהסביבה אליו מכונה "המרזבה".
אזור המרזבה וסביבתו היו בעבר אזור ביצה ששמה זנגרייה, על שמו של הנחל שזרם באזור והקרוי היום נחל עדה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נעשו פעולות לייבוש הביצה, תוואי נחל עדה הוסט והועמק, באזור שממערב למרזבה נשתלו עצי אקפליפטוס והביצה נעלמה.
4. בין השנים 1997-1998 הורחב כביש 4 והוספו לו מסלולים, ולאחריו נסלל כביש 653. כן אין מחלוקת כי הנתבעת מס' 2 (להלן: "מע"צ
") היא זו שהרחיבה את הכביש והפכה אותו, בחלקים הגובלים בקרקע, מכביש דו-מסלולי צר לכביש של ארבעה מסלולים, תוך יצירת צומת רחב ומרומזר בחלקם הצפון-מזרחי של המקרקעין.
במקביל לסלילת כביש 4 נסלל כביש 653 במקום בו בעבר הייתה דרך עפר. לטענת התובעת, הנתבעת מס' 6, עיריית אור עקיבא (להלן: "אור עקיבא") "או מי מטעמה", הם שסללו את כביש 653.
5. התובעת טוענת כי בעיות הניקוז במטע החלו בחורף שבין שנת 1997 לבין שנת 1998, ומקורן נעוץ בפעולות ההרחבה שבוצעו בכביש 4 ובסלילת כביש 653 באותן שנים (להלן: "פעולות הסלילה"). קודם לפעולות הסלילה, כך נטען בכתב התביעה, לא סבל המטע מהצפות, ואלה באו רק לאחריהן ובעקבותן. על-פי הנטען, תופעת ההצפות התמידה מדי שנה ואף החריפה משך ארבע השנים שקדמו להגשת התביעה (שהוגשה ב-2004), עד כי המטע "חדל למעשה" להניב, ובקרקע עומדים "מים עמוקים כמה חודשים בשנה".
6. הנתבעת מס' 1 (להלן: "רשות הניקוז"), היא "רשות ניקוז" כמשמעותה בחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח-1957 (להלן: "חוק הניקוז"), ומכוח צו הניקוז וההגנה מפני שיטפונות (הקמת רשות ניקוז) (תיקון), התשנ"ז-1996 (להלן: "הצו"), הרי היא רשות הניקוז המוסמכת שבתחומה מצויים המקרקעין.
הנתבעת 2 (מע"צ) הייתה הגוף שביצע את עבודות סלילת כביש 4 ומערכות הניקוז סביבו.
הנתבעות מס' 3, הוועדה מקומית לתכנון ובנייה שומרון (להלן: "הוועדה המקומית") ומס' 4, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה (להלן: "הוועדה המחוזית" ושתיהן גם יחד: "הוועדות"), הן רשויות התכנון בעלות הסמכויות הרלוונטיות על-פי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), בנוגע לפעולות הסלילה שבוצעו.
הנתבעת מס' 5, המועצה המקומית בנימינה (להלן: "בנימינה"), היא המועצה המקומית שבתחום שיפוטה מצויים הקרקע ושני הכבישים.
מהאמור עולה כי זיקתם של הנתבעים כולם לתובענה נעוצה בהיותם כפופים לחובות סטטוטוריות.
7. לגרסת התובעת, כפי שהובאה בכתב התביעה ובעדויות מטעמה, נרכשו המקרקעין על-ידי אבי בעלה המנוח, מר שמעון ברניצקי ז"ל, והועברו על שמה בשנים 1972 ו-1981. משנות ה-50 של המאה הקודמת הוחכרו המקרקעין לבעלה המנוח, נעמן סתוי ז"ל, ועובדו על-ידיו. בחלק המזרחי של החלקה הוקמה תחנת הדלק כבר בשנת 1950. באזור המטע היו נטועים בעבר עצי אפרסק וענבים. לאחר מכן ניטע במקום מטע עצי הפקאן (ת/5). עוד נטען כי בשנות ה-60 נמסרו המקרקעין לעיבודו של מר רפאל קלנר (ת/6), שעיבד את השטח במשך כשנתיים.
8. עד לביצוע עבודות הסלילה לא היו הצפות במקרקעין (ת/6 סעיף 5, ת/5 סעיף 7 ועדותו של ד"ר צבי רון עמ' 18, 24). אין טענה שחפירת התעלה הדרומית כשלעצמה הביאה להצפת השטח. נטען כי אף שהתעלה הדרומית אינה נמשכת עד לתוואי נחל עדה, הדבר לא גרר הצפות במקרקעין. לגרסת התובעת ועדיה, עד לביצוע עבודות הסלילה זרמו המים מקצה התעלה הדרומית והמרזבה צפונה. בצפונה של החלקה עברה דרך עפר ממזרח למערב, ולאורכה הייתה חפורה תעלת ניקוז שהזרימה את המים לכיוון נחל עדה. דרך העפר הייתה נמוכה מהחלקה, ולא מנעה זרימה של מים צפונה (תצהיר קלנר ת/6 סעיף 8, עדות ד"ר רון עמ' 19, חוות דעתו ת/1 עמ' 3).
9. התובעת ועדיה טוענים כי סלילת כביש 653 חסמה את זרימת המים צפונה. לטענתם, כביש 653 נבנה על סוללת עפר מוגבהת כך שהזרימה בשיפוע המתון צפונה נבלמה (ת/3 עמ' 6). לאורכו של כביש 653 לא נחפרה תעלת ניקוז, ואין גם מעברי מים היכולים להזרים את המים צפונה.
התובעת סומכת את תביעתה בעיקר על חוות דעתו של ד"ר רון. ד"ר רון מונה שלושה גורמים להצפות בשטח המטעים; העיקרי - סלילת כביש 653, החוסם את הזרימה צפונה. השני - היעדר מוצא לתעלה הדרומית. השלישי - הגדלת כמויות המים הזורמות באזור המטע. סלילת הכבישים, דהיינו סלילת כביש 653 והרחבת כביש 4, הגדילו את כמות מי הנגר העיליים, שכן הכביש מונע חלחול וספיגה של מי הנגר. גם הרחבת היישוב בנימינה והסדרת מערכת הניקוז בו מביאות לכך שאגן הניקוז המעביר מים לתעלה הדרומית גדל וכמויות המים הזורמות לתעלה גדולות מבעבר.