מבוא
1.
א. זאת תביעתה של אתי זגורי (להלן, "התובעת" או "אתי"), ילידת 07.11.74, בגין נזקי הגוף, אשר נגרמו לה כתוצאה מן ההתנגשות בין האופנוע מסוג פיאג'יו מ.ר.
24-203-39 לתובעת ביום 25.01.01 שעה, שהתובעת חצתה את הכביש רגלית (להלן, "התאונה"). לפי התובעת, בעת התאונה האופנוע הנ"ל העיפה באוויר למרחק של מטרים מספר (סעיף 2 לתצהיר התובעת בעדות ראשית). לאחר קרות התאונה הובהלה אתי למרכז הרפואי סורוקה באמבולנס, שם היא עברה סדרת בדיקות ושוחררה הביתה עוד ביום התאונה. בנספח למכתב השחרור מחדר המיון מיום 25.01.01 נכתב, שאתי מתלוננת, בין היתר, על כאבי ברכיים.
ב. בתביעתה אתי מיקדה את טענותיה לענין הנכות הצמיתה, שנגרמה לה בעקבות התאונה, בעמוד השדרה, בכתפה הימנית ובברכיה. בהסתמכה על ממצאי הטומוגרפיה הממוחשבת (T.C) מיום 07.09.01 טענה התובעת, שכתוצאה מן התאונה נגרמה לה נכות צמיתה בגבה המותני בדמות הבקע הדיסקלי בגובה
1S - 5L. בהסתמך על מיפוי העצמות מיום 26.02.01, בו הודגמו מוקדי קליטת יתר בקונדיל מדיאלים דו-צדדי הבולט מימין וקונדיל לטרלי מימין וגם בהסתמך על בדיקת התהודה המגנטית (MRI) מיום 28.10.01, שם כתבה ד"ר הילר, כי יש "נזק למניסקי המדיאלים משני הצדדים עם עדות לקרע הוריזונטלי בקרניים האחוריות", טענה התובעת לנכות צמיתה בברכיה, אשר נגרמה לה בתאונה. לבסוף, בהסתמך על הבדיקה העל קולית (אולטרה סאונד) מיום 25.09.01, בה הודגם מוקד היפואקוגני בקוטר 5 מ"מ באספקט הדיסטלי של גיד סופרספינטוס "המתאים לקרע חלקי", טענה התובעת, שבתאונה נגרמה לה נכות צמיתה בכתף ימין.
חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט
2.
א. בתביעה זו על בסיס חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 מונה ד"ר דוד הנדל, בהיותו מנהל היחידה לכרורגיה של עמוד השדרה במחלקה האורטופדית של המרכז הרפואי שערי צדק, כמומחה מטעם בית המשפט. הוגשה חוות דעתו של ד"ר הנדל מיום 19.03.03 (להלן, "חוות הדעת"). בבדיקתו את התובעת מצא ד"ר הנדל, שלעמוד השדרה המתני של התובעת "טווח מלא בכל שש התנועות. מבחן שובר 21-11 ס"מ. בשכיבה - החזרים, תחושה וכח גס תקינים ללא דלדול שרירים". בבדיקת כתף ימין מצא ד"ר הנדל "טווח תנועה מלא ומעולה ללא רגישות ממוקמת". ובאשר לברכיים, הוא מצא, כי "אין רגישות בסדק המפרקי מדיאלי או לטרלי, מבחן מקמורי שלילי". עוד כתב ד"ר הנדל בחוות הדעת, ש"הברכיים יציבות ללא נוזל והטווח מלא". לשאלתו הצביעה התובעת על קדמת הברך כעל אזור כואב ומצא ד"ר הנדל, כי "בהנעת הפיקות הופקה רגישות רבה ובלחץ עליהן כאב ניכר. הפיקות קטנות ובהנעת הברך יש חריקות עדינות בצד שמאל".
ב. ד"ר הנדל כתב בחוות-דעתו, שה"ממצא היחיד המשמעותי הוא כאב ברך קדמי, המכונה גם כונדרומלציה פטלה". על בסיס סעיף 35 (1) ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן, "תקנות הנכות") חיווה ד"ר הנדל את דעתו, שבעקבות התאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. את חוות דעתו הוא סיים בכותבו, "אין צורך בטיפולים או במעקב בעתיד".
התגובות לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט
3.
א. התובעת, מכה, והנתבעים, מכה, סברו, שחוות-דעתו של ד"ר הנדל, יסודה בטעות. זאת
מטעמים מנוגדים.
ב. לדידי התובעת, ד"ר הנדל קיפח אותה קיפוח רבתי בחוות דעתו. בעת כתיבת חוות-דעתו
לא היה ד"ר הנדל ער לכך, שכבר בחדר המיון התלוננה התובעת על כאבי ברכיים. בנסיבות אלו מטבע הדברים, כך נטען, העניק המומחה לתובעת אחוזי נכות נמוכים מן
המתחייב, אילו ידע המומחה בעת כתיבת חוות-דעתו, שהתובעת אכן התלוננה על ברכיה בחדר המיון [סעיף 19 (א) לסיכומי התובעת]. לא זאת אף זאת. לפי התובעת, ד"ר הנדל התעלם מבדיקות ההדמיה למיניהן ובייחוד מבדיקת האולטרה סאונד ומבדיקת ה-MRI.
גם מכאן עולה קיפוחה של התובעת בחוות-הדעת, לפי הנטען [סעיף 19 (ב) לסיכומי התובעת]. גם נטען, שסעיף 35 (1) ב' לתקנות הנכות מעניק 10% נכות לכל ברך בשל כאבים, שיש להם השפעה קלה על הכושר הגופני או על טווח התנועה. לכן, נטען, שד"ר הנדל לא היה רשאי לקבוע 5% נכות לכל ברך [סעיף 19 (ג) לסיכומי התובעת]. גם נטען, שד"ר הנדל קיפח את התובעת ביחס לכתפה הימני, אשר הנכות בה, כך נטען, יכולה להגיע לכדי 30% נכות צמיתה. עוד נטען, שטעה ד"ר הנדל בהתייחסותו לקרע בכתף כאילו, לפי הבדיקות, המדובר בחשד לקרע ולא בממצא של הימצאות קרע בגיד [סעיפים 19 (ג) ו - 19 (ד) לסיכומי התובעת]. לאור הקיפוח הבולט, כלשונו, סבור בא-כוחה המלומד של התובעת, שעל בית המשפט לקבוע לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין כל ברך ונכות רפואית צמיתה בגין הכתף בשיעור 20% וסך כל הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת בשיעור 35% [סעיף 19 (ו) לסיכומי התובעת].
ג. לדידי הנתבעים, לפי התיעוד מחדר המיון, חבלותיה של התובעת בתאונה היו שטחיות (סעיף 9 לסיכומי הנתבעים). התיעוד הרפואי האחרון שלה הוא מיום 25.09.01 (צ.ל. - 28.10.01 - ג'ט"ל), לפי הנתבעים (סעיף 1 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה (סעיף 83 לסיכומי הנתבעים). בכל מקרה, לטענת הנתבעים, טעה המומחה מטעם בית המשפט, כאשר קבע לתובעת נכות בגין הכאבים בקדמת ברכיה. זאת, כי, לטענתם, כאבים אלו (כונדרומלציה פטלה) הם התוצאה של מצב תחלואתי (סעיף 25 לסיכומי הנתבעים). הרי, ללא קשר עם התאונה לתובעת "רגלי
X", לאמור רגליים במנח ולגוס (או ברכיים נוקשות). בשל זוויות הירך והשוק במצב של "רגלי X", קיים עומס מוגבר על הפיקות, ולכן, לפי הטענה, יש לבעלי התכונה הזאת נטיה לפתח כאבים בקדמת הברך באחוז גבוה יותר מאשר לכלל האוכלוסיה (סעיף 21 לסיכומי הנתבעים). עוד נטען על-ידי הנתבעים, שטעה המומחה, כאשר קבע את הקשר הסיבתי בין מצב ברכיה (כונדרומלציה פטלה) לבין התאונה. זאת, לפי הטענה, כי המומחה עצמו העיד, שבין הגורמים לכונדרומלציה פטלה הגורם הנדיר ביותר הוא חבלה, וכי נמנים על הגורמם לכונדרומלציה פטלה שינויים אנטומיים, וביניהם "רגלי X" (סעיף 22 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים, הסברו של המומחה לענין חוסר התיעוד הרפואי מאז 2001 לוקה בחסר כמוה כמסקנתו לאחר שעומת עם כל הנתונים, התומכים במסקנה, שלתובעת אין נכות בעקבות התאונה (סעיפים 23 ו - 24 לסיכומי הנתבעים).
נכותה של התובעת