מבוא
1. זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
2. התובע, יליד 1965, נפגע בתאונת דרכים ביום 28.8.03 לאחר שמלגזה (נהוגה בידי הנתבע 1, מבוטחת בידי הנתבעת 2), עלתה על כף רגלו השמאלית (להלן: "התאונה").
3. הנתבעים מודים באירוע התאונה, בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק.
נכות רפואית
4. מהתיעוד הרפואי שלאחר התאונה ניתן ללמוד, כי התובע אושפז במחלקה האורתופדית בבית החולים "פוריה". אובחנו אצלו פצעי מעיכה בקרסול ובכף הרגל וכן שברים ללא תזוזה של שני הפטישונים. הוא קיבל מגף גבס ושוחרר לאחר יומיים. כעבור שבועיים, בשל התפתחות זיהום בפצע בגב כף הרגל, אושפז התובע שוב, במחלקה האורתופדית בבית החולים "שיבא", שם בוצעה הטרייה ניתוחית של הפצע. התובע שוחרר לאחר יומיים. בהמשך עבר טיפולי פיזיוטרפיה.
5. התובע נבדק על ידי מומחה בתחום האורתופדי, דר' אוריאל דרייפוס (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובע בתאריך 25.10.04. בחוות דעתו מיום 15.01.05 הוא כותב: "... בבדיקתי מצאתי: 1. צלקות בכף רגל שמאל... 2. נפיחות בגב הרגל שמאל ודלדול שרירים קל בשוק שמאל. 3. הגבלת תנועה פסיבית במפרק אמצע כף רגל שמאל. בצילום רנטגן עדכני מיום 3.11.04 ניתן עדין להבחין בקו שבר בפטישון המדיאלי. אין עדות לשינויים ארטריטיים במפרק הקרסול. ... אני מעריך את הנכות שנותרה כדלקמן: א. עבור הפגימות בכף הרגל - חמישה אחוזי נכות. ב. עבור הצלקות בכף הרגל - שניים וחצי אחוזים. יצוין כי הנכות בגין הצלקות הנה אסטטית בלבד וללא משמעות תיפקודית".
לבקשת ב"כ התובע, שב המומחה ועיין במסמכים רפואיים נוספים, בעיקר צילומי רנטגן, שנערכו לאחר בדיקתו את התובע. בהשלמה לחוות דעתו, מפרט המומחה וכותב, ביום 30.12.06: "על סמך הצילומים, שהוצגו בפני, קיים כיום איחוי יציב של השבר בפטישון המדיאלי בקרסול שמאל. הקרסול הוא תיפקודי ונכון להיום, ללא עדות לשינויים ארטרוטיים... לאור האמור לעיל המלצתי לנכות תפקודית בקרסול שמאל בגובה חמישה אחוזים משקפת את המציאות... לפיכך גם אין צורך בקיום בדיקה חוזרת של הנבדק".
המומחה לא נקרא לחקירה נגדית על חוות דעתו; נותרנו, אפוא, עם נכות אורתופדית בשיעור
5% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל, ונכות פלסטית - אסתטית של
2.5%. עיקר הדיון התמקד בהיבטים התפקודיים של הפגיעה, במיוחד בשים לב לעיסוקו של התובע.
"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות
6. כידוע, "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93
גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)).
בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.
כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין
גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)).
7. בענייננו, בהתחשב בסוג ובאופי נכותו האורטופדית, נראה סביר שהפגיעה בתפקוד הכללי של התובע תואמת את הנכות הרפואית, או קרובה לשיעור זה. עם זאת, כאמור, הואיל והתובע שב למקום עבודתו, ישנם נתונים המאפשרים לבחון את היקף הפגיעה.
פגיעה בשכר/בכושר ההשתכרות
8. התובע עבד עובר לתאונה, מאז 1991, בחברת "ארקל בית זרע" (להלן: "החברה"). בתצהיר עדותו הראשית הוא כותב כי עבד "בתפקיד בודק ולעיתים מרכיב מסנני מים. התפקיד הינו תפקיד הדורש גם יכולות פיזיות של הרמת ברזים וצינורות במשקלים שונים לעיתים בסיוע של מנופים ולעיתים ללא סיוע בהתאם למשקל המסנן. כמו כן עלי להגיע רגלית ממקום למקום במפעל ובעבר גם נדרשתי להגיע לשטח" (סע' 2). מוסיף התובע וטוען כי "בשל מצבי עקב התאונה לא עבדתי במשך כ- 8 חודשים, ורק בתום התקופה חזרתי לעבוד במפעל על אף שעדיין סבלתי מכאבים קשים. בתקופה זאת קיבלתי שכר בסיס בלבד, הנמוך משכרי לפני התאונה, ועל כן, נגרמו לי הפסדי שכר כמפורט בתלושים. בטרם חזרתי למפעל נבדקתי על ידי רופא תעסוקתי, שקבע שאחזור לעבודה באופן הדרגתי תחילה למשך חצי יום (4 שעות ביום) למשך חודשיים ובהמשך חזרתי לעבוד במשרה מלאה במשך 8 שעות. לא חזרתי לעבוד במתכונת הקודמת כיוון שלפני התאונה עבדתי מדי יום עוד שעות נוספות וכן בימים שישי ושבת. משך תקופה ארוכה בקושי הצלחתי לסיים יום עבודה בן 8 שעות וגם זה היה כרוך בכאבים חזקים. ההספק שלי בעבודה ירד מאוד למרות שההשקעה שלי בעבודה הינה כפולה ומכופלת. הסיבה שבגללה חזרתי לעבוד בהיקף משרה מלאה הינה החשש לאבד את מקור פרנסתי ומאחר ובמקום העבודה לא מאפשרים לי לעבוד בהיקף משרה קטן יותר. לכן אני "חורק שיניים" וממשיך לעבוד אבל בניגוד למצב לפני התאונה ללא שעות נוספות. לפני התאונה היה לי סיכוי להתקדם במפעל ולהשביח את שכרי, אולם הפגיעה כתוצאה מהתאונה מונעת ממני כל אפשרות להתקדם במעמדי, קל וחומר בשכרי. ויודגש כי לא רק שאינני יכול להשביח את שכרי אלא שגם אינני מסוגל להגיע לרמת השכר שהיתה לי לפני התאונה" (סע' 10).
במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע כי שכרו עלה כל הזמן בהדרגה, כי קיבל בונוסים, כי נשלח מטעם החברה לחו"ל וכי מעסיקיו מרוצים ממנו; עיקר חששו הופנה לחשש מהחמרה במצב הרגל בעתיד (עמ' 9 לפרוטוקול).
9. הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של הגב' רעיה הורוביץ, מנהלת משאבי אנוש של החברה. לדבריה: "ב- 10 השנים האחרונות... התובע... עובד במחלקת הרכבת מערכות אוטומטיות - סוללות... התובע עובד בתפקיד 'מבדקה'. התובע איננו נדרש להרים משאות כבדים עקב עבודת התובע במחלקה ואיננו נדרש להליכה מרובה... מספר השעות הנוספות שהעובדים עובדים במחלקה מותנית בצרכי המפעל... התובע התקדם בתפקיד ואיננו נדרש להרים צינורות או להרכיב מסנני מים. לא הייתה ירידה בהספק העבודה שבצע התובע ולא היו תלונות לגבי תפקודו בעבודה... לאחר התאונה מיום 28.8.03 סוכם עם התובע שיחזור לעבודה והורשה לעבוד בהיקף קטן יותר באם ירגיש צורך בכך. בחודש הראשון לחזרתו לעבודה עבד התובע באופן חלקי ולאחר מכן התובע בחר לחזור לעבוד במשרה מלאה... לא כל העובדים זוכים לעליה בשכר הבסיס. התובע קיבל עליה בשכר בשנים 2004 + 2005. שכר הבסיס של התובע היה בשנת 2003 - 6,668 ש"ח, בחודשים 5/04 - 12/04, - 7,000 ש"ח ובשנת 2005 - 7,400 ש"ח... בחודש 7/05 התובע קיבל בונוס בסך 3,000 ש"ח בגין עבודתו בשנת 2004. הבונוס שקיבל התובע היה גבוה בהשוואה לעובדים אחרים במחלקה, וזאת כביטוי המפעל לשביעות רצון מעבודתו ותפקידו...כהבעת שביעות רצון מתפקודו החליט המפעל לבחור בתובע ולשלוח אותו לחו"ל לצורך תיקון תקלה אצל לקוח בחודש 7/05. העבודה בחו"ל דורשת עבודה מאומצת והתובע ביצע את העבודה לשביעות רצון הלקוח. הנסיעות לחו"ל נחשבות להטבה והעובדים מעונינים לנסוע... גם אלמלא התאונה התובע לא היה מועמד לקידום לתפקיד בכיר יותר או לתפקיד ניהולי. העובדים במחלקה ממשיכים לעבוד לאורך זמן במחלקה ולא מתקדמים לתפקידים בכירים יותר... התובע לא היה מועמד לעליית שכר גבוהה מזו שעלה בפועל בשנים 2004 - 2005".
הגב' הורוביץ נחקרה על תצהירה זה. היא הבהירה, כי התובע עובד בביקורת, לא בהרכבה ממש; כי החברה היא חברה יציבה, שפניה קדימה; כי מדיניות החברה היא לא לפטר אנשים בעלי מוגבלות או קושי; וכי יציאה מחוץ למפעל איננה פיזית במיוחד ואף נחשבת כ"צ'ופר" (עמ' 14 לפרוטוקול).עוד הוסיפה כי דמי הפגיעה שולמו לחברה, ולאחר תקופה זו שולם לתובע שכר על חשבון ימי מחלה (אין בחברה אפשרות לפדיון ימי מחלה); רוב המנהלים מגיעים מבחוץ, אם כי בעת הזו מתחיל הליך של בניית דרג ביניים של אחראים מקרב העובדים (עמ' 15 לפרוטוקול). בנוגע לבונוסים אישרה העדה כי אלמלא נעדר 8 חודשים עקב התאונה, סביר כי היה מקבל תוספת שכר גבוהה יותר מ- 100 ש"ח בשנה שאחרי התאונה (300 - 400 ש"ח) (עמ' 16 - 17 לפרוטוקול).
התמונה המצטיירת ברורה - הפגיעה בהכנסות התובע הייתה מועטה יחסית וגם עתידו בחברה נראה יציב, אפילו מבטיח, הן בשל אופייה ומדיניותה של החברה והן בשל הצטיינותו שלו.
10. הפסדי השתכרות בעבר - לתובע הוכרה תקופת אי כושר של 3 חודשים. הוא נעדר כ - 8 חודשים. כאמור, שכרו שולם, בתחילה 75% כשדמי הפגיעה מועברים לחברה, ולאחר מכן על חשבון ימי מחלה. אמנם, אין זכות לפדיון, אבל אם ייחלה שוב, שכרו ייפגע בהיעדר יתרה מספקת. בחודשי ההיעדרות גם נמנעו ממנו מספר רכיבים קבועים. הצעת ב"כ התובע לפסוק פיצוי בשיעור של 6 חודשי שכר, לפי 6,870 ש"ח להיום (בניכוי מל"ל), נראית גבוהה מדי. שקלול הנתונים והערכה, גם אם על דרך האומדן בנוגע לימי המחלה, מביא אותי לפסוק לתובע פיצוי של 30,000 ש"ח לתקופת ההיעדרות (בערכי היום). סכום זה כולל גם את אבדן העלייה הצפויה בשכר לאותה שנה ואבדן אפשרי של בונוס שנתי (ולא הוכח שמדובר בנזק נמשך).
באשר לעתיד - אין הצדקה לערוך חישוב אריתמטי כלשהו. כאמור, החשש מפני העתיד הוא ספקולטיבי; הנכות איננה קשה. ראוי לפסוק לתובע סכום גלובלי, שישקף את מכלול נסיבות העניין. אני מעמידו על סך של 60,000 ש"ח.
11. סה"כ בפרק זה - 90,000 ש"ח.
כאב וסבל